פרשתנו מתחילה בדיני שבועות ונדרים. ייחודם של דינים אלו בכך שזהו המקרה היחיד בו האדם מחיל על עצמו הלכות – מצוות עשה ומצוות לא תעשה. ולא זו בלבד אלא שהתורה מתייחסת באופן חמור ביותר לעוון חילול נדרים, כפי שאומרים חז"ל (שבת לב, ע"ב): "בעוון נדרים מתה אשתו של אדם… בעוון נדרים בנים מתים כשהם קטנים" ועוד אזהרות חמורות על היחיד ועל הכלל.
ויש להבין מה הערך הגדול של הנדרים והחומרה היתרה שייחסו להם, עד כדי כך שבערב ראש השנה (באופן פרטי), ובערב יום-כיפור (באופן ציבורי) אנו פותחים בהתרת נדרים? ועוד יש להוסיף ולשאול כיצד הערך והחומרה של הנדרים משתלבים עם התנגדותם של חז"ל לנדירת הנדרים, כדברי הירושלמי (נדרים ט, א): "לא דייך מה שאסרה לך התורה, אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים"?
ננסה לענות על השאלות משני כיוונים. האחד, התורה אומרת על הנדרים: "לא יחל דברו", ומבאר רש"י: "כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין". כלומר האדם צריך להיזהר שלא להפוך את דיבורו ל'חול'. לכן, לכתחילה, לא טוב שהאדם ידור. אך כאשר האדם נודר, כאשר האדם מקבל על עצמו קבלה בדיבור, יש חשיבות עצומה שינהג כפי דבריו, שהרי היחס של האדם לדיבורו הינו ביטוי ליחס של האדם לעצמו – האם האדם חשוב, משמעותי, רציני ובעל משקל וערך? או לחילופין האם האדם קל דעת, חסר חשיבות וערך משמעותי? כאשר אדם אומר מילים, מבטיח הבטחות או מצהיר הצהרות ללא כיסוי הוא בעצם מחלל את עצמו – הופך עצמו לחולין.
התורה באה ללמדנו שהאדם איננו חולין אלא בעל ערך וחשיבות. כשהאדם יודע את ערך דיבורו וחשיבותו, כשהאדם יודע ש"מילה זו מילה", הרי שכל היחס שלו לדיבור וממילא גם למחשבה ולרצון הוא יחס רציני ומשמעותי.
המשקל והערך שניתן למילים שלנו, הוא שיקבע במידה רבה את היכולת שלנו להיות נאמנים למטרות והרצונות שלנו, את היכולת להתמיד ולהגשים, את היכולת לממש ולהניע תהליכים.
הכיוון השני, והעמוק יותר, הוא שהנדר הינו המקום לרגש הטבעי של האדם – ליוזמה ולרצון הנובעים מליבו. והתורה מלמדת אותנו שיש להיזהר מאוד שלא לזלזל ברגשות הטבעיים של האדם. לפעמים דווקא לאנשי תורה והלכה יש נטייה לזלזל ברגש הטבעי, בבינת הלב, בחלק שיותר שייך לנשים ולילדים. והתורה מזהירה שגם דבר העולה מתוך הלב, מתוך הרגש הטבעי והפשוט, יש לכבד ולייקר. לכן, כפי שהבאנו מהגמרא בשבת, אם אדם לא מכבד את הנדרים אזי ח"ו אשתו (המייצגת את הצד הרגשי) וילדיו (המייצגים את הצד הטבעי) עלולים להינזק. כפי שכותב מרן הרב קוק זצ"ל (אורות האמונה, עמ' 97):
"נדר הוא עומק ההתגלות הטבעית של חוש האמונה, שמתגלם בביטוי ובמעשה. לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, היא ערובה על האמוניות הטבעית שתשמר את עמדתה, ולא תהיה נשטפת בשטף האורה הגדולה של החובה החוקית, הנתונה מגבוה מפי אל עליון, מפי הגבורה, מורשה כללית לכל קהילת יעקב. פגימת הנדרים אוגרת את פגיעתה בהמהלך הטבעי של שטף הקודש, אשר בה מתגלה האוצר הגנוז בלב ביחש לחובת האדם לא-להיו, חובת היצור ליוצרו. בבא ימי התשובה, וביחוד יום הכפורים, בעת אשר התוכן האמוני צריך לעלות אל ראש פסגתו, מה נאה היא ההרגשה הישראלית אשר עם כל אשר הוקפו במצות, כי ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, חשים הם בראש לכל את הערך המקורי שיש באותה הדתית הטבעית שמתגלה בקדושת הנדר. מכירה היא האומה שהנודר נודר בחיי המלך, העולה עוד במעלה פנימית מהנשבע, שהוא במלך עצמו, כלומר באותה הידיעה המנוחלת אשר קבלנו מורשה מאבותינו באמתת הא-להות, אבל הנודר, הוא בא מנביעת החיים של ההכרה הטבעית שבפנימיותה של הנשמה, שלמען האיר אורה בכל מילואו וטובו, נתנו לנו תורת אמת וחוקים ומשפטים צדיקים וישרים. וראשית הסליחה מתחילה היא בסליחת פגמי הנדרים, במנהג ישראל שנצח לסדר התרת נדרים פומבית בלילי יום הכיפורים, ולהנהיג התרות יחידים מערב ראש השנה".
יהי רצון שנזכה להבין ולחיות את הערך של המילים שלנו, של הרגשות שלנו, ושל התנועות הרגשיות והטבעיות שבתוכנו, מתוך הבנה שבעם ישראל גם הנפש הטבעית היא חלק אלוה ממעל.
