בפרשת השבוע אנו נפגשים עם מידת הקנאה, מידה שלכאורה הינה מידה רעה, כפי שאומר התנא במסכת אבות (ד,כא): "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". הקנאה מביאה לחורבן, כפי שראינו בפרשת קורח, וכן אצל יוסף ואחיו, ואצל שאול ודוד. הקנאה גורמת שהמקנא מתעלם מהמציאות הסובבת אותו, מהשיקולים הרציונאלים וההגיוניים, ומתמסר כולו לקנאה.
מאידך גיסא אנו רואים את השבח הגדול שמשבחת התורה את פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן שהשיב את חימת ה' מעל בני ישראל "בקנוא את קנאתי בתוכם". קנאתו של פנחס גרמה לכך שעם ישראל לא כלה ח"ו ("ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי"). פנחס אף מקבל על קנאתו שכר לדורות עולם- "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלוקיו".
על מנת להסביר את הסתירה לכאורה ביחס השונה לקנאה בכל אחד מהמקרים שראינו, יש להבחין שתי הבחנות. ראשית יש לחלק בין "קנאה ב…" ל"קנאה ל…". לקנא במשהו או במישהו זו קנאה פסולה שכן המניע לקנאה זו הוא המעמד האישי של המקנא. לעומת זאת לקנא למשהו או למישהו זו קנאות בשביל ערך ואידיאל, בשביל משהו שמחוץ לאדם ולא נוגע למעמדו האישי.
האבחנה השנייה היא בין קנאה שגורמת לעיוורון מוחלט לכל המציאות הסובבת, לבין קנאה שמגיעה מתוך הסתכלות כוללת ומקיפה. כשאדם מקנא מתוך עיוורון (מיקוד מוחלט בקנאה), פעמים רבות שהוא יפגע בערכים אחרים, באידיאלים נוספים ובאנשים שסביבו.
הרב חרל"פ מדייק דיוק נפלא בפסוק "בקנא את קינאתי בתוכם", ומסביר שהקנאה הייתה בתוך ישראל. המקנא הרע לא רואה את הכלל ולא רואה את התמונה הכללית מול עיניו. לעומת זאת פנחס קנא את קנאתו בתוך בני ישראל- לא מתוך פירוד אלא מתוך אהבה גדולה.
כשהרמח"ל דן בספרו מסילת ישרים ב"ביאור חלקי החסידות" הוא מונה את מידת האהבה ככזו הנצרכת לחסיד, כאשר אחת משלושת המידות המבטאות את האהבה היא מידת הקנאה. וזו לשונו:
"וזה פשוט כי מי שאוהב את חברו אי אפשר לו לסבול שיראה מכים את חברו או מחרפים אותו ובוודאי שיצא לעזרתו. כך גם מי שאוהב את שמו יתברך לא יוכל לסבול לראות שיחללו אותו חס ושלום, ושיעברו על מצוותיו".
וכאשר מבאר הרמח"ל מה כוללת מידת הקנאה, הוא כותב:
"שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל, כדי שתהיה עבודתו יתברך נעשית וכבודו מתרבה. והוא מה שעמר דוד ע"ה 'הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים'…".
המשותף לקנאה השלילית ולקנאה החיובית הוא מעורבות רגשית עמוקה של המקנא לעניין שאליו הוא מקנא. בהקשר זה עולה השאלה מה יכול למנוע את האדם מלקנא?
נראה לומר שישנן ארבע סיבות מרכזיות להימנעות מקנאה:
- אדישות. כפי שאמרנו, קנאה נובעת מרגש חם ואוהב. כשרגש זה לא קיים, כשאדם עושה דברים בלי לב ורגש, לא תתעורר בקרבו הקנאה – שהרי הקנאה היא תולדה של אהבה גדולה, כפי שאומר שלמה המלך (שיר השירים): "שימני כחותם על ליבך, כחותם על זרועך, כי עזה כמוות האהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבתיה". בלי אש אין קנאה. לכן גם אדם המאמין בצדקת דרכו, אך הינו ללא חום הלב וללא שלהבתיה, הרי שלא תופיע אצלו הקנאה.
- חוסר אמון ביכולת להשפיע ולשנות. כשאדם חש חוסר אונים מול המציאות הוא חש שזעקתו ומחאתו, שמעשיו ודיבוריו, לא יועילו דבר- הוא נמנע מלקנא.
- חוסר אמונה בצדקת הדרך. כשאדם לא מאמין שהאידיאל אותו הוא מייצג הוא אמת מוחלטת שכולם צריכים ללכת לאורה – דבר שיכול לנבוע הן מספקות 'על הדרך' והן מתפיסת עולם קלוקלת בה אין אמת ושקר, טוב ורע, רשעים וצדיקים, אלא 'כל העדה כולם קדושים', כל הדעות לגיטימיות, לכל המחשבות יש מקום, ותפקיד האדם הוא לומר את האמת שלו מתוך הכלה והבנה שדרכו איננה האמת אלא אך חלק וצעד מתוך האמת.
- פחד מהתגובה הציבורית. כשאדם אוחז באמת ורבים סביבו אינם מכירים שזו האמת- הרי שהקנאה עלולה לעורר תרעומת, מחלוקת וביקורת- היא עלולה לגרום לכך שאנשים יצאו נגד המקנא, יגנו את דבריו, ו'חס ושלום' עוד יאמרו עליו שהוא קיצוני…
כנגד ארבע הסיבות שמנינו עומד המקנא באהבה גדולה, באמת ואידיאליסטיות גדולה, באומץ ועוז גדול, ומקנא לערכים ולאידיאלים, מתוך הסתכלות שכוללת את אהבת ה', אהבת ישראל, אהבת ארץ ישראל, אהבת תורה ואהבת אדם.
כשאנו לומדים את פרשת פנחס נדרש מאיתנו להיות אנשים מלאי שלהבתיה, מלאי אהבה, מלאי עוז ועוצמה, ולומר את האמת ולעשות כל שלאל ידינו כדי להחליש את השקר.
נסיים בברכת יישר כוח לרב יגאל לוינשטיין שמאהבה גדולה קינא קנאת אמת לכבוד ה', התורה והארץ.