בפרשת השבוע אנו לומדים על הטהרה מטומאת המת, טהרה שנעשית על ידי אפר פרה אדומה, עליה אומרים חז"ל שהיא סוד מסודות התורה:
"זאת חוקת התורה': רבי יצחק פתח: 'כל זה ניסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני', אמר שלמה: על כל התורה כולה עמדתי ועל פרשה זו של פרה – כיון שהייתי מגיע בה, הייתי דורש בה, חוקר בה ושואל בה, 'אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני" (ילקוט שמעוני).
נראה כי עיקר הקושי להבין את סוד הפרה האדומה הוא בכך שאפרה מצד אחד מטהר את הטמאים, ומצד שני מטמא את הטהורים. כיצד ייתכן שאותו הדבר גם מטהר וגם מטמא בעת ובעונה אחת?! ה'בעל שם טוב' על פרשתנו מבאר קושיה זו בצורה מופלאה, שיש בה גם הדרכה יסודית לחיים, וזו לשונו:
"יש שני מיני מוסר, אחד לתלמידי חכמים ואחד להמוני עם, ולכל אחד צריך לומר לפי בחינתו ומדרגתו. וכמו שאמרו בזוהר הקדוש (על הפסוק) 'כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל' שצריך להזהיר על שום פניה חיצונית לתלמידי חכמים, מה שאין כן להמוני עם שרי (=מותר), שזהו כוונת חכמינו ז"ל 'לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמותך שלא לשמה בה לשמה'. ובזה שמעתי מהרב המגיד מו"ה מנחם מענדל ענין פרה אדומה שמטמא טהורים ומטהר טמאים".
כלומר, בעבודת ה' כל אדם – על פי מדרגתו, תפקידו וייעודו, על פי מקומו העכשווי – נדרש להדרכה אחרת. ה'בעל שם טוב' נותן דוגמה, שתלמידי חכמים צריכים ללמוד וללמד ולקיים את המצוות אך ורק לשם שמים, מתוך רצון לעשות נחת רוח לקב"ה ולקדש את שמו בעולם. אולם, להמוני העם מותר לרצות שכר ולפעול מתוך רצון לעולם הבא וכיוצ"ב.
אם נדרוש מהמוני העם לקיים את המצוות ה' אך ורק לקידוש שמו, ולא נזכיר את העונג והשמחה, הברכה והשפע שמביאות המצוות בעולם הזה ובעולם הבא – אנו נטמא אותם ונרחיק אותם מעבודת ה'. מאידך, אם אנשים עם שאר-רוח, שכל ימיהם מוקדשים לעמל התורה ולעבודת ה', ישארו במדרגה של לימוד שלא-לשמה, הם לא עושים את תפקידם ונטמאים.
הבנה זו מאוד משמעותית שהרי פעמים רבות בשל נורמות מקובלות, ניסיונות חיקוי חיצוניים ומקובעות, האדם לא עושה את תפקידו המיוחד לו אלא הולך בשבילים שאינם מתאימים לו- כפי שכותב מרן הרב קוק זצ"ל:
"כל אדם יש לו המסלול שלו שעל ידו הוא בא לאשרו, לתכלית הויתו, שבוא הוא מתדבק ליוצרו, ולא יוכל לבוא למגמת חפצו במסלול אחר, אף על פי שהוא מסלול ישר בעד אחרים. על כן צריך כל אחד להיות מוקיר מאוד את מסלולו המיוחד…"
"כל אדם צריך לדעת שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו, ובעולם זה, הכולל עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו. אל יבלבלוהו תכנים שוטפים אל תוכו מעולמות זרים, שאינו קולטם כהוגן, שאינו מוכשר לאגדם יפה בצרור החיים שלו. אלה העולמות ימצאו תיקונם במקומם, אצל המסוגלים לבנינם ושכלולם. אבל הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא, בעוחלמות הפנימיים שלו, שהם לא מלאים כל ומקיפים את כל".
"לפעמים אדם נופל מדעתו, כששומע גדלות של בחינה אחרת שאינה מדעתו, כששומע גדלות של בחינה אחרת שאינה מידה שלו, ונעשה מבוטל בעצמו, והעצבון מתחיל לעמם את זוהר נפשו, מפני שכל מעמדו הרוחני נעשה אז כהה לפי אותה מידת הגדלות שאינה לערכו. צריך אז להתחזק בעצמו, שלא לקנאות בחלקו של אחר… יהיה מרוצה ושמח בחלקו מאוד, ויוסיף להחזיק במעוזו ואז יבקע כחשר אורו, וארוכתו מהרה תצמח"
"לא יעשה אדם את נפשו שקר, אל יכזב את הרגשותיו הפנימיות מתוך סערת הדחיפה של הסכמה הרבים, ואם הוא מרגיש רוממות וקדושת הגיון במקצוע מיוחד, יראה להשביע את עצמו תמיד משד התענוגים העליונים ממקום שליבו חפץ"
"ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך למודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד הוא משתקע בעניני הלכה, כפי מנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו נגוד לאלה הענינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי. אבל אם הי' מוצא את תפקידו וממלאו, לעסוק בקביעות באותו המקצוע שבתורה, המתאים לתכונת נפשו, אז הי' מכיר מיד שהרגשת הנגוד שבאה לו בעסקו בעניני ההלכה לא באה מצד איזה חסרון בעצמם של הלמודים הקדושים והנחוצים הללו, אלא מפני שנפשו מבקשת מקצוע אחר לקביעותה בתורה, ואז הי' נשאר נאמן באופן נעלה לקדושת התורה, ועושה חיל בתורה במקצוע השייך לו, וגם עוזר על יד אותם שידם גוברת בהלכה, להטעימם מנעם האגדה. אמנם כיון שאינו מכיר את סבת הרגשתו הנגודית בלמוד, והוא מתגבר נגד טבעו, תיכף כשנפתחים לפניו איזה דרכים של הפקר הוא מתפרץ ונעשה שונא וער לתורה ולאמונה, והולך מדחי אל דחי, ומהם יצאו מה שיצאו מבני פריצי עמנו, המתנשאים להעמיד חזון ולסמות עינו של עולם. – ובחלוק המקצעות השונים בסדרי הלמוד, לפי התכונות הנפשיות השונות, יש מי שנטיתו חזקה לחכמות מיוחדות, שגם הוא צריך ללכת לפי נטיתו הפנימית, ויקבע עתים לתורה. וזה וזה יעלה בידו, כי יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, וכבר נסתפקו ה'תוספות ישנים' בשלהי יומא בזה, מה שיהיה עיקר וטפל, ובכלל הדבר תלוי לפי התכונה וטבע הנפש של כל אחד ואחד".
יהי רצון שנזכה שכל אחד ימצא את יעודו ותפקידו המיוחד לו, ולקדש את ה' בדרך שנועדה לו.
