בפרשתנו בלעם יוצא לקלל את ישראל, כאשר בדרך "ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו, והוא רוכב על אתונו…", וכאשר האתון רואה את המלאך, היא נוטה מהדרך. בלעם, אשר בשלב זה לא רואה את המלאך, מתחיל להכות את האתון. בהמשך הדרך, עומד המלאך מול האתון בדרך צרה, והאתון, מבהלה, לוחצת את רגלו של בלעם אל הקיר, והוא מכה אותה בשנית. בפעם השלישית שהאתון רואה את המלאך היא רובצת, ובעקבות כך בלעם מכה אותה, שוב.
בשלב זה קורה נס מופלא והאתון ומדברת: "ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי היכיתני זה שלוש רגלים. ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי… ותאמר האתון אל בלעם הלוא אנכי אתונך אשר רכבת עליי מעודך עד היום הזה, ההסכן הסכנתי לעשות לך כה. ויאמר לא. ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה'…"
חז"ל (פרקי אבות ה,ח) אומרים ש"עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות…". אחד מאותם עשרה דברים הוא "פי האתון". וננסה היום לבאר מדוע פי האתון הינו דבר כה יסודי וחשוב עד שהיה צריך להיברא "בין השמשות".
נראה כי המלחמה של בלעם באתונו מייצגת מלחמה פנימית של האדם בעצמו. האתון מייצגת את החלק החומרי של האדם, האתון משמשת כרגליים של בלעם, ואז שהאדם ברצונו ללכת לכיוון כלשהוא והגוף לא הולך עימו, החלק החומרי-חמורי לא הולך עימו, ואז הנטייה של האדם היא לכעוס ולהכות את עצמו, לזלזל בחלק הפיזי-הגופני, בחלק הבהמי שבו.
נטייה זו שגויה, בשתי רמות. ברמה הראשונה, החלק הפיזי-הגופני-הגשמי, הוא חלק מאיתנו, הוא לא משהו חיצוני, אלא הוא מרכיב מאד משמעותי בנו. אל לנו לחשוב חלילה, שבעצם בשר האדם ובשר הבהמה שווים, רק שלאדם מתווסף עוד חלק שנקרא מוח, או עוד חלק רוחני הנקרא נשמה. זה לגמרי לא כך. האדם הואו יצור אחר, כולל החלק של הבשר שבו, כדברי הרמב"ם בשמונה פרקים (א):
"כי כוח המזון, על דרך משל, אשר לאדם, איננו כוח המזון אשר לחמור ולסוס. כי האדם ניזון בחלק הזן מן הנפש האנושית, והחמור ניזון בחלק הזן מן הנפש החמורית, והדקל ניזון בחלק הזן מן הנפש אשר לו. ואמנם ייאמר על כל אלו האישים 'ניזון' – בשיתוף השם בלבד, לא שהעניין אחד בעינו. וכן ייאמר על איש האדם ובעל החיים 'מרגיש' – בשיתוף השם בלבד, לא שההרגשה אשר בראובן היא ההרגשה אשר בזה הסוס, ולא ההרגשה אשר בזה המין היא ההרגשה בעינה אשר בזה המין האחר. אלא כל מין ומין מאשר לו נפש – יש לו נפש אחת זולת נפש האחר, ויתחייבו מנפש זה פעולות, ומנפש זה פעולות, ואפשר שתדמה פעולה לפעולה, וייחשב בשתי הפעולות שהן דבר אחד בעינו, ואין הדבר כן. ומשלו משל שלושה מקומות חשוכים, אחד מהם זרחה עליו השמש והאיר, והשני עלה עליו הירח והאיר, והאחר הודלק בו נר והאיר. הנה כל אחד מהם כבר נמצא בו האור, אבל סיבת זה האור ופועלו – השמש, ופועל האחר – הירח, ופועל האחר – האש. כן פועל הרגשת האדם הוא נפש האדם, ופועל הרגשת החמור – נפש החמור, ופועל הרגשת הנשר – נפש הנשר, ואין להם ענין יקבצם, אלא שיתוף השם בלבד. והשג זה העניין, שהוא נפלא מאד".
זה אומר שגוף האדם כולו הוא חלק מהנפש של האדם. לכן, זלזול והחלשת חלק אחד, מחליש ופוגע בכל חלקי האדם. אדם שלא נותן את המקום הנכון לגופו, גם הנפש שלו נפגעת- כולל החלק החושב והמרגיש.
ברמה השנייה, צריך להבין שהגוף יש לו גם אמירות, הגוף מאותת לנו. במידה מסויימת דווקא הגוף, שאיננו מדבר ברמת המודע, אלא מהתת מודע, רומז לנו רמזים עמוקים, רמזים אלוקיים: "מבשרי אחזה אלוה"- החש בגופו, ישים לב לכך, ויעסוק בתורה. יש כאן עומק גדול, וצריך זהירות ותשומת לב. יש לגוף שלנו מה לומר לנו, יש לרגליים והידיים מה לומר.
הבית יעקב (ר' יעקב מאיז'ביצא) מבאר את עניין הגורל שעל פיו בוחרים ביום הכיפורים איזה שעיר הולך לה' ואיזה שעיר לעזאזל כך: "…לכך הוצרך הגורל: כי האדם בדעת הוא בעל בחירה מצידו, ולכן יוכל ההסתר לחוף עליו, אבל בידיים שהם ענפי הלב – שם אין הדעת שולטת כל כך, ושם ה' יתברך לבדו הוא המנהיג", כך נאמר גם על הרגליים הלל הזקן אומר (סוכה נג,א): "למקום שליבי הולך שם רגלי מוליכות אותי", וכן אומר המדרש (ויקרא רבה לה): "'חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך' – אמר דוד: ריבונו של עולם! בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות".
המחשבה שהגוף נלחם בנו, בחלק העליון שלנו, היא מחשבה מחלישה, מחשבה שיוצרת מלחמה פנימית בתוך האדם. אנו שואפים להרמוניה בין חלקי הנפש.
וכך מבטא את הדברים הרב קוק: "הכול במידה, אם הרוחניות תתגבר בשיטפה ותרצה את הכול לשטוף, והחומר והחיים כלא יהיה נחשב ונשטף, לא תעמד הרוחניות ההיא בעמדה, לא משאות נפש תישא בחיקה, כ"א הזיות ודמיונות כוזבים. אמנם אם לפי מנת הרוח תתעורר גם הגויה אל חוגה, אם יקר בעיני הוגה הדיעות, חודר במסתרי אל, החיים והטבע, ועל יסוד הטוהר של האומץ הרוחני ייסד את טירת חייו הממשים, אז ינבעו בכל עז, ותורת ד' בפיו תהיה אמת".
הרב קוק מתאר את הקדוש העליון כך: "הוא אינו מתקדש, נבדל ונפרש, חי הוא, וכל חייו קודש קודשים, חיי חיים הם, דפקי לבבו, מרוצת דמו, שאיפת נפשו, הסתכלות ומבט עיניו, הכול חיי אמת, חיי גבורה אלוקית שוטפים בהם ועל ידם". הקדושה העליונה שאליה אנו מתאווים איננה קדושה הלוחמת בחלק החמורי אלא מעלה ומקדשת אותו, ויחד כל החלקים עובדים את ה' בהרמוניה, כחמורו של ר' פנחס בן יאיר, החמור שנזהר מהגזל ולא עובד בשבת.
יהי רצון שנזכה לא להכות את 'החמור' שלנו, אלא לרכב עליו, לקדש אותו, ולעבוד את ה' בהרמוניה.
וזה הביטוי הנהוג בכם ישראל שבת שלום, כי בשבת אנו מתחברים אל השלמות הזו, כדברי רש"י בהסבר מהי נשמה יתירה: ״רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרווחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו״, ״מרחיבים דעתו לאכילה ושתיה".
הרחבה:
יש מאות פיסקאות של הרב קוק שעוסקים בנושא יסודי זה, נביא מעט מזעיר מהם:
"מתוך הרעננות החומרית והנפשית של חיי החול, אנו צריכים להדליק את אבוקת הקודש, כשיהיו חיי הגוף באומה מפותחים, וחיי הטבע של הרוח עז וצוהל, אז יוכלו תנאים טובים של חיי קודש, עזיזים ומיושרים, להיות נולדים. אל נפחד מפני תגבורת כוח החיים, בכל אופן שבא, מתת אלוקים היא, ולברכה לעולם באה"
" לפעמים יש חסרון באמונה צרופה, מפני שאינה יודעת איך לבסס את המחשבה העליונה על היסודות של כל המדריגות התחתונות שבנפש האדם, שהם נמצאים בטבע הבשר, ובנטיית הדמיון, ואפילו בתכונת ההזיה של האדם, שהכל צריך להתפרנס, מהמחשבה המקפת כל דבר לפי ערכו והאמונה הצרופה דואגת רק בעד השכל. ונמצא שכל תכונות החיים שחוץ לשכל נשארים בלא השפעה של קדושה, ולא עוד אלא שכיון שהשכל מושפע מן האמת העליונה שהוא אור הקודש, והתכונות האחרות אינן מושפעות ממנה נעשה ע"י זה הריסה, ומלחמה פנימית בתוך הנפש, בין הנטיות השונות, שאינן יכולות להתמזג זו בזו, ואין תקנה לשלומו של היחיד ושל הציבור, כי אם באמונה חיה, הכוללת הכל, שצירופה יהיה רק בתכונת ההשכלה העליונה שלה אבל הדמיון, וההתפעלות, הרגש, והטעם הגופני, העריגה והכמהון של הבשר, ההזיה וההתלהבות הדמיונית, גם הם לא יחסרו, אלא שהכל יהיה מונהג תחת השלטון של הדעה, המזוקקת העליונה, שיש בה האור השכלי הצלול, ועוד מה שיותר מזוכך ממנו, ע"פ סוד ד' ליראיו."
"…הוי לה לידיעה ושאיפה רוחנית, שאינה עומדת על הבסיס הרחב של כל הצרכים הגשמיים הישרים של אדם היחידי ושל החברה. עצלות הדעת, וחלישות הגורמת לאדם לפול בשחיתות של תעתועים, מגלמת בתוכו מין נטיה רוחנית, שכל תוכן גשמי ישר נדמה לחטא לעיניה. וזאת היא העוכרת את הכל, וזאת היא הרשעה והפתיות, שאור ד' ההולך ומתעלה מגרשו בכל כח מן הארץ".
"צדיקים באמת צריכים להיות אנשים טבעיים, שכל תכונות הטבע של הגוף ושל הנפש יהיו אצלם בתכונה של חיים ובריאות. ואז הם יכולים בעילוים להעלות את העולם וכל יקומו עימם."
ועיינו עוד, בספר הנפלא "יש לך כנפי רוח", פרק ה', לחיים שלמים ומלאים, עוד ליקוט של דברי הרב קוק בנושא.
