פרשת בחקותי – ארץ ישראל וביטול התורה

פרשתנו עוסק בברית שבין הקב"ה לישראל, "אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם…".
כמו בבריתות אחרות, גם בברית זו בולטת מאוד ארץ ישראל, שכן גם הברכות וגם הקללות הקשורות בברית נוגעות לארץ. הברכות: "ונתנה הארץ יבולה… וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ… והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם… אני ה' אלוקיכם (ובמה זה בא לידי ביטוי?) אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות"- כשהיכולת של ישראל להיות בקומה זקופה היא רק בקשר לארץ ישראל, כפי שחיברו זאת חז"ל בברכות שמע "ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו".
הקללות: "והשמותי אני את הארץ… ואתכם אזרה בגוים… והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה… ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ אויבכם… והארץ תעזב מהם… יען וביען במשפטי מאסו ואת חוקותי געלה נפשם". בסיום הקללות הקב"ה מנחם את ישראל שאף על פי שמי שגר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה, ואפשר היה לחשוב שכאשר עם ישראל אינם בארץ הקב"ה כביכול אינו מלכם, הרשי ש"ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' אלוקיהם".
חז"ל אומרים (חגיגה ה, ע"ב) ש"כיוון שגלו ישראל ממקומם אין לך ביטול תורה גדול מזה", ועלינו להבין מדוע התורה קשורה לארץ ישראל, שהלוא רוב הספרים שאנו לומדים, רוב ארון הספרים היהודי, נכתב בגלות?
לעניות דעתי שהתשובה נעוצה בחוסר ההבנה שלנו את הביטוי "ביטול תורה". אחרי אלפי שנות גלות הביטוי "ביטול תורה" מתפרש אצלנו כחוסר בלימוד התורה (תפיסה הנובעת מכך שבגלות הדבר הגדול ביותר שניתן לעשות הוא ללמוד תורה). אך האמת היא שביטול תורה הוא ביטול חיי תורה. האידיאל העליון איננו לימוד התורה אלא חיי התורה, וכיוון שגלו ישראל מארצם הרי שאינם אינם יכולים לחיות את התורה ולקיימה בחייהם, וזהו ביטול תורה שאין כדוגמתו: אין בית מקדש, אין מערכת משפטית שמנהיגה את החיים על פי תורה, אין מלכות עם כל מערכות החיים התלויות בה שמנהיגה על פי תורה.
מתוך ההבנה שהאידיאל העליון הוא חיי התורה ולא לימוד התורה, אפשר להבין את פשט הפסוקים, "אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם…", שהדרישה האלוקית היא ללכת, להתקדם, לנוע, לקדם את העולם "בחקותי"- על פי החוקים האלוקיים, כדוגמת אדם שחקק נתיב בסלע וכעת מזמין את האנשים להתקדם על פי החקיקה. "ואת מצוותי תשמרו"- את המצוות יש לשמור, דהיינו לזכור כל הזמן (כעין מה שכתוב 'ואביו שמר את הדבר'), כשמטרת הזכירה היא שכאשר תזכו ותבוא לידכם תוכלו לעשות את המצוות- "ועשיתם אותם".
ואז מתארת התורה את החיים הטובים, המתוקנים והשלמים, שמחד מכילים את פיתוח הכלכלה- "ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו… ואכלתם לחמכם לשובע", את פיתוח הביטחון והריבוי הגשמי, ומאידך מכילים את הדבקות בה'- "ונתתי משכני בתוככם… והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם".
לאור האמור דרושה דרשת חז"ל על המילה קוממיות שכוונתה שתי קומות- קומה גשמית וקומה רוחנית. שזהו הפשט של קומה זקופה- שהאדם ניצב מתוקן בכל הרבדים ובכל הצדדים. זהו החזון שמציבה לנו התורה- חזון המחייב אותנו לחיים שלמים של קידוש החומר.
רק כאשר מבינים חזון גדול זה שמציבה התורה, ניתן להתחיל לדון מהו לימוד התורה הנדרש בימינו, כיצד צריכות להיות בנויות מערכות החינוך, ולאן אנו רוצים להוביל את חיינו.
יהי רצון שנזכה לחיות חיי תורה מלאים ושלמים.