רקע

ככלל, עד הדור האחרון, ברוב ככל ספרי הראשונים והאחרונים נכתבו שמות הכינויים שהוזכרו בספרים ככתבם, ללא כל שינוי, למעט כשהזכירו את שם הוי"ה ואדנות. אך שמות אל, אלוהים, שדי, צבאות וכדומה – הזכירו כצורתם. אמנם יש לציין כי כבר בסמוך להמצאת הדפוס החלו הוצאות הספרים מעת לעת בניצנים ראשונים של שילוב חלופות שונות שנועדו לבטל את חומר קדושת השמות ואיסור מחיקתם, בעיקר על ידי החלפת האות ה"א בשם 'אלוהים' (על הטיותיו השונות) עם האותיות קו"ף ודל"ת (אלקים/אלדים), וכן חיברו את האותיות אל"ף ולמ"ד לאות אחת (ﭏ). אולם הדבר לא היה עקבי כלל, ולרוב באותו הספר ניתן היה למצוא מופעים של 'אלהים' ומופעים של 'אלקים' או 'אלדים' גם יחד. לעתים שולבו כמה סוגי כתיבה ממש זה לצד זה. 

דוגמה אחת מני רבות: בש"ס דפוס קראקא (קרקוב), שנדפס בשנת שס"ב (1602), במסכת ברכות דף מט, ב, מופיעים שמות 'אלהינו' או 'אלהי' לצד 'אלדינו' או 'אלדי' בהפרש של מספר שורות. כמו כן, לעתים האותיות אל"ף ולמ"ד מחוברות ולעתים לא: 

"כיצד מזמנין? בשלשה אומר: 'נברך'… בעשרה אומר: 'נברך אלהינו', בעשרה והוא אומר: 'ברכו'… במאה הוא: 'נברך ה' אלהינו'… באלף הוא אומר: 'נברך לה' אלהינו, אלהי ישראל'… ברבוא אומר: 'נברך ליי' אלדינו, ﭏדי ישראל, ﭏדי צבאות, יושב הכרובים, על המזון שאכלנו'… בענין שהוא מברך כך עוני' אחריו: 'ברוך ה' ﭏדינו, אלדי ישראל, יושב הכרובים, על המזון שאכלנו'. ר' יוסי הגללי אומר: לפי רוב הקהל הם מברכים, שנ': 'במקהלות ברכו אלדים, ה' ממקור ישראל'".

כיוצא בזה, באותו הדפוס, במסכת תענית דף טז, ב, מופיע שם 'אלקי' לצד שם 'אלהי' בהפרש של מספר שורות בודדות:

"מניין שאין עונין אמן במקדש? שנ': 'קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם עד העולם'… ואלא במקדש מהו אומר? – 'ברוך ה' אלקים, אלקי ישראל, מן העולם ועד העולם, ברוך גואל ישראל'…".

ובהמשך אותו עמוד יש גם מופעים של אל"ף ולמ"ד מחוברות, ודווקא לא בשם קודש: "ברוך ה' אלקי ישרﭏ זוכר הנשכחות".

כפי הנראה, ובהתבסס על דבריו של ה'יוסף אומץ' המובאים להלן, בתחילה השימוש בקו"ף או בדל"ת במקום ה"א בשם 'אלהים' על הטיותיו החל במכתבים ואיגרות, שבהם החשש ממחיקת השם היה ממשי, וכדי להימנע ממכשול ביצעו שינויים בשמות. עם הזמן, ההרגל בשימוש בשינויים אלו השתרבב גם לספרי הש"ס והפוסקים, וספרי השו"ת, וכך נוצר מצב שבאותו הספר ישנם מופעים של 'אלהים', 'אלקים' ואלדים' גם יחד, ללא היגיון קוהרנטי. מטעם זה נעשה שימוש ב-ﭏ באופן לא עקבי כלל, ולעתים במילים שאינן כלולות בשמות שאינם נמחקים.

יש לציין שגם כאשר שינו המדפיסים, השינוי היה בכתיבת קו"ף במקום ה"א, או חיבור אל"ף ולמ"ד יחד, אך את השמות שדי וצבאות, למשל, לא שינו כלל.

המצאת הדפוס והתפתחותו גרמו למהפכה עולמית בעולם הספר. עם השנים, מחירי הדפסת הספרים ירדו עוד ועוד, ובהתאמה כמות הספרים המצויים החלה לעלות משמעותית, ו'להציף את השוק'. נוצר מצב שלעיתים קרובות – באופן יחסי – כבודם וקדושתם של ספרים עם שמות הקודש לא נשמרו כראוי. ואזי לפני כמאה וחמישים שנה החלו המדפיסים לשנות בהדרגה יותר ויותר את שמות הקודש בחלופות שבאמצעותן קדושת השמות אינה קיימת. עד כדי כך, שאת שם הספר 'בית אלהים' של המבי"ט, שינו ל'בית אלקים'. כמו כן, במהלך עשרות השנים האחרונות החלו לשנות גם את השם 'צבאות' ל'צבקות' ואת השם 'שדי' ל'שקי', עד שכיום זה נעשה נפוץ מאד בספרים תורניים בקרב הציבור החרדי.

כתיבת שמות עם קו"ף באיגרות ומכתבים

יוסף אומץ

בספר יוסף אומץ (לרב יוסף יוזפא האן נוירלינגן, נולד בשנת הש"ל [1570]) בחלק 'קדושת הספרים ושמות' כט, כתב ש"אין לכתוב שם באיגרת, וכן אלקים, רק בד' או בק' במקום ה', שלא יבוא לידי בזיון". וכתב ש"מפני זה רגילין העולם לכתוב במנין חשבונם ט"ו ולא י"ה".

עוד כתב ה'יוסף אומץ' ש"יש נזהרין שלא לכתוב כלל אותיות השם בהצירוף", אלא "כותבין א' במקום ה' או אין גומרין השם כלל":

"אין לכתוב שם באיגרת, וכן אלקים, רק בד' או בק' במקום ה', שלא יבוא לידי בזיון. ואפילו שלום יש נוהגין שלא לגמרו, רק שלו' בנקודה על הו', שלחן ערוך סוף סימן רע"ו בשם המהרי"ל. ומפני זה רגילין העולם לכתוב במנין חשבונם ט"ו ולא י"ה.

גם יש נזהרין שלא לכתוב כלל אותיות השם בהצירוף, הן בתחילת השם או באמצע או בסוף השם, הן יודי"ם או ההי"ם כגון יהודא או יהושע, וכן בסוף השמות אליהו ישעיה וכיוצא, כותבין א' במקום ה' או אין גומרין השם כלל. וכן בשמותיהם כגון יהניש, רק יאנהש או יאנש וכיוצא".

אגרות משה

בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד מ, ג, כתב אגב דיון אודות כתיבת השם 'שלום' במכתבים, ש"בשם גמור, כשנזדמן, שצריך אני להזכיר באיזה מכתב – אף של דבר תורה – איני כותבו אלא בקוף במקום הה', משום שעכ"פ אולי לא ישמרו כל כך":

"ואף שם ממש היה שייך להתיר, דכל הטעם הוא שלא לכתוב שמות באגרת כדי שלא יבא לידי בזיון, ומכתב דבדברי תורה הא לא יבא לידי בזיון. אך שמ"מ בשם גמור, כשנזדמן, שצריך אני להזכיר באיזה מכתב – אף של דבר תורה – איני כותבו אלא בקוף במקום הה', משום שעכ"פ אולי לא ישמרו כל כך. אבל בתיבת שלום, כיון שמעצם הדין מותר, דהא רוב העולם אין נזהרין בזה, אין שום טעם לחשוש בדבר שאף שם מותר לכתוב".

הסוברים שאין לכתוב אלקים עם קו"ף

מקוה המים

בשו"ת מקווה המים ח"א יו"ד ג, נשאל "אם מותר לבטא את האזכרות בשנוי". וכתב ש"הנה אצלנו במארוקו חדשים מקרוב באו, בחורי ישיבות וסתם למדנים הנהיגו לבטא את השמות המיוחדים בקוף: קיל במקום אל, ואלקים במקום אלהים".

לאחר שדן בדברים באריכות, מסכם הרב מלכה ש"לאור כל הנ"ל נלע"ד ברור שלא צדקו אלה המשנים את שם השם בקריאה, כמו בכתיבה". ומביא חמישה נימוקים לקביעתו: 1. לא שמענו שהראשונים הזהירו על כך, "אף לא הזכירו שנוי כזה". 2. כיוצא בזה, "שנוי זה לא נזכר בדברי הפוסקים המפורסמים כלל". 3. "אין בו שום צורך ולא שום נחיצות כלל", כיוון ש"כל העם נזהרים לשמור על כל העלים הקרועים והבלוים". 4. "יש כאן איסור מחיקת שם קדוש של אל"ף למ"ד". 5. 

"אם מותר לבטא את האזכרות בשנוי.

הנה אצלנו במארוקו חדשים מקרוב באו, בחורי ישיבות וסתם למדנים הנהיגו לבטא את השמות המיוחדים בקוף: קיל במקום אל, ואלקים במקום אלהים, ואף בשעת דרשה או קריאת פסוק בתורה. ולהיות שדבר זה כמו זר נחשב לפי עניות דעתי להוציא שם שמים בבטוי לא הגון כזה, ולהקל בכבודו חלילה, ואחר שעוד לא השיגה ידי – יד כהה – למצוא מקור לזה בדברי הראשונים ז"ל, ואף לא בדברי האחרונים הידועים, לכן הנני כותב מה שעלה במצודתי בנושא זה, ולהגישו לפני רבותי הגדולים כך ינחוני במעגלי צדק לחיוב או לשלילה וזה החלי……….

לאור כל הנ"ל נלע"ד ברור שלא צדקו אלה המשנים את שם השם בקריאה, כמו בכתיבה, מפני חמשה דברים:

א) מפני שהראשונים כמלאכים בעלי הש"ס ועמודי ההוראה לא חשכו על כך ולא הזהירו, אף לא הזכירו שנוי כזה.

ב) שנוי זה לא נזכר בדברי הפוסקים המפורסמים כלל.

ג) אין בו שום צורך ולא שום נחיצות כלל, בהתאם למנהג השורר בימינו אלה שכל העם נזהרים לשמור על כל העלים הקרועים והבלוים.

(7) יש כאן איסור מחיקת שם קדוש של אל"ף למ"ד.

ה) אף אם נגיד שאין כאן איסור מחיקה, יש כאן איסור של חלול השם ובזוי, שהרי אדם כזה המשנה את שם השם מטיל מום בקדשים ומוציא אותם לחול.

זהו מה שהביאני עיוני הדל אליו בנושא חמור זה, והנני מציע את דברי אלה לפני גדולי התורה להשקיף עליהם ברוח מבינתם ולהודיעני את דעתם הרחבה לחיוב או לשלילה, לדעת מה יעשו ישראל, ושככ"ה. 

והן אמת שלא היה ראוי לי להטפל בזה, אחרי שכבר נתפשט המנהג בכל בתי הדפוס לכתוב כן. אמנם לפי דעתי, כיון שיש כאן חלול השם – אין חולקין כבוד לרב, ובפרט שהבטוי הזה בוטה כמדקירות חרב לשמוע את שם השם הקדוש והטהור מתבטא ככה – אלקים, ועל אחת כמה וכמה השם 'קיל' וא"ש ההי"ב.

החותם פה דאר לבידא יע"א.

כסלו דהאי שתא טבתא התשכ"ז

ע"ה משה מלכה נר"ו".

בני בנים (אין לכתוב 'קל')

בשו"ת בני בנים ח"ג ט, כתב לנמען תשובתו ש"רצוני לעורר על מה שכבודו כותב תמיד במקום א"ל את האותיות ק"ל, שכיוון ש"בדרך כלל המלה נקראת בפת"ח, מלשון קל וכבד", אזי "הוי בזיון להשתמש בה להזכיר שם ה'". משום ש"הרבה פעמים הקורא אינו מבחין מראש כיצד לקוראה, ומבטאה בלבו בפת"ח כפשוטה, עד שמבין מן ההמשך שהכוונה היא לציר"ה, ומכוער הדבר. ואם הוציא מפיו הוי חירוף".

והוסיף ש"אף על פי שכבודו אינו יחיד בזה", שכן גם בעל ה'שדי חמד' כתב ש"הגאון מלבוב כתב "קל" כמה פעמים", וכן ב'משך חכמה' היה כותב "אלדינו ודל בדל"ת", "והיינו הך קל או דל" (אם כי מציין שהספר נדפס אחר פטירת המחבר, אך "בהשגחת הרב אבד של ריגה"), "מכל מקום אני על משמרתי אעמודה שאין לכתוב כן, כי יש בזה לתא של כנוי שם גנאי, ולא תעשון כן לה' אלקיכם".

בהמשך הוסיף: "שוב ראיתי בספר עלי תמר", "שהעיר שבכל הדפוסים הראשונים של שלחן ערוך… נדפס: 'אל', 'אלוד', 'אלדים' וכו' בדל"ת, כמנהג הספרדים. ובלבוש נדפס: 'אל', 'אלוק', 'אלקים' וכו' בקו"ף, כמנהג האשכנזים". והקשה למה "השאירו השם "אל" בלי שנוי?". "ותירץ שלא רצו לכתוב 'קל' או 'דל' בלי ניקוד, שמא יטעו לקרוא בפת"ח ויבואו לידי חירוף, וכמו שכתבתי".

"רצוני לעורר על מה שכבודו כותב תמיד במקום א"ל את האותיות "קל", וכוונתו לקרוא את הקו"ף בציר"ה כמו שמבטאים העולם, אבל הלא בדרך כלל המלה נקראת בפת"ח, מלשון 'קל וכבד', והוי בזיון להשתמש בה להזכיר שם ה'. 

והרבה פעמים הקורא אינו מבחין מראש כיצד לקוראה, ומבטאה בלבו בפת"ח כפשוטה, עד שמבין מן ההמשך שהכוונה היא לציר"ה, ומכוער הדבר. ואם הוציא מפיו הוי חירוף. 

ואף על פי שכבודו אינו יחיד בזה, ועיין בשדי חמד בקונטרס באר בשדי במכתב הכ"ג שהגאון מלבוב כתב "קל" כמה פעמים, וב'משך חכמה' נדפס תמיד אלדינו ודל בדל"ת, והיינו הך קל או דל. והגם שהספר נדפס אחרי פטירת המחבר, ואולי המדפיסים הם שסדרו כן, אבל הלא נדפס בהשגחת הרב אב"ד של ריגה. 

מכל מקום אני על משמרתי אעמודה שאין לכתוב כן, כי יש בזה לתא של כנוי שם גנאי, ולא תעשון כן לה' אלקיכם. ומה שכתב בשו"ת תבואות שמ"ש חלק יו"ד סימן ע"ז אות ז', שנוהגים לכתוב בקו"ף כדי להזכיר לבטא בקו"ף, אינו מספיק, כי יכולים לכתוב בשינוי: 'קאל' או 'קא"ל' או 'ק־ל', ובערוך השלחן יורה דעה סימן רע"ו אות כ"א כתב: ק"ל.

שוב ראיתי בספר עלי תמר על הירושלמי מסכת מגילה פרק א' הלכה ט' עמ' נ"ח-נ"ט, שהעיר שבכל הדפוסים הראשונים של שלחן ערוך יורה דעה שם בסעיף ט' נדפס: 'אל', 'אלוד', 'אלדים' וכו' בדל"ת, כמנהג הספרדים. ובלבוש נדפס: 'אל', 'אלוק', 'אלקים' וכו' בקו"ף, כמנהג האשכנזים. והקשה: למה שינו רק לכתוב אלוד ואלדים או אלוק ואלקים, אבל השאירו השם "אל" בלי שנוי? ושכן הוא גם במחזור רומא. 

ותירץ שלא רצו לכתוב 'קל' או 'דל' בלי ניקוד, שמא יטעו לקרוא בפת"ח ויבואו לידי חירוף, וכמו שכתבתי. וסיים שאף על פי שיכלו לכתוב 'קאל' לא נהגו כן, שאין מוסיפין אות (כצ"ל) בכינוי, עכ"ל. כלומר שמשנים אות, אבל אין מוסיפים למספר האותיות. ולע"ד לא רצו לכתוב אותיות קל או דל ככנוי אפילו כשאי אפשר לטעות, שלכן לא כתבו 'קלוה' 'קלהים', אף על פי שעדיף טפי, כי אין אותיות שם קודש מובלעות בהם כלל".

הסוברים שכאשר יש חשש ביזיון השם – אפילו עם קו"ף אין לכתוב

הרב אלישיב

בספר 'אשרי האיש' או"ח א, דיני קדושת בית הכנסת וגניזה, נא, כתב ש"לכתחילה אין לכתוב שם ה' באגרת שלומים באופנים הבאים: אלוקים, קל, ה', בעז"ה (בעזרת השם), אי"ה (אם ירצה השם), וכן אותיות א' (אלו-הים), ש' (ש-די), צ' (צב-אות)".

ולגבי כתיבת ראשי התיבות ב"ה כתב ש"אף שהיה מקום להקל בראשי תיבות אלו, כיון שהה"א של השם כוונתו לתיבת 'השם' ולא לאות ה' משם הויה, מ"מ האחרונים שהחמירו בזה ידעו סברא זו ובכל אופן החמירו":

"נא. הרוצה להזכיר שם ה' באגרת שלומים וכדו', יכתוב באחד מהאופנים הבאים: ד', השם, הקב"ה, בס"ד, בעזה"ש (בעזרת השם), איה"ש (אם ירצה השם), בה"ש (ברוך השם), השי"ת (השם יתברך), שכל אלו האופנים אינם טעונים גניזה, ומותר לזורקם. ולכתחילה אין לכתוב שם ה' באגרת שלומים באופנים הבאים: אלוקים, קל, ה', בעז"ה (בעזרת השם), אי"ה (אם ירצה השם), וכן אותיות א' (אלו-הים), ש' (ש-די), צ' (צב-אות). עבר וכתב – אינו טעון גניזה. ולענין כתיבת ב"ה, הנה מעיקר הדין אינו טעון גניזה, אך המחמיר לגונזו תבוא עליו ברכה, ובעיתונים אף להחמיר אין צריך. ואף שהיה מקום להקל בראשי תיבות אלו, כיון שהה"א של השם כוונתו לתיבת 'השם' ולא לאות ה' משם הויה, מ"מ האחרונים שהחמירו בזה ידעו סברא זו ובכל אופן החמירו".

הפרדת אותיות השם על ידי קו

המחמירים שלא מועילה הפרדה בקו

אבני נזר

בשו"ת אבני נזר יו"ד שסה, כתב לגבי סידורים, נביאים ותהלים שבהם "בשם יוד ה"א, שלא מצאו מקום לתקן רק שיהיה הי' רחוק מה' וקו קטן מחבר" – "בזה נראה שלא יצא מתורת שם", משום ש"כיון שניכר הכוונה לעשותה אחת – אחת היא", שכן "מה נפקא מינה אם נקרא ביחד ע"י סמיכתן או ע"י קו המחברן?"

ובאר האבנ"ז ש"אין זה תיקון שלא יתקדש השם רק לדעת תשב"ץ", שסובר ש"כל שם שלא נתכוון לקדשו, אף שידע שכותב אותיות השם – אינו מתקדש". אך "לרוב פוסקים, דכל שידע שהם אותיות השם ממילא קדוש, הכי נמי מתקדש".

"וכן בשם ש' ד' י' שנכתב בהפסק רגל הד', כיון שתינוק יכול לקרותו – לא בטל האות ההוא".

אך למרות שלרוב הפוסקים הקו המפריד לא מועיל לבטל את הקדושה, "מ"מ טוב הדבר, דתיקון גמור בשאר השמות, ותיקון כל דהו בשתי שמות אלו לדעת תשב"ץ על כל פנים":

"א) דבר שרוצים להדפיס סידורים ונביאים ותהלים, והשמות הקדושים לא יהיו נכתבים רק בשינוי קצת, באופן שלא יהיה בהם איסור מחיקה מן התורה; כי אם הם כהוייתן, באים על ידי זה לכמה מכשולות. אמינא לפעלא טבא יישר. 

אך בשם יוד ה"א, שלא מצאו מקום לתקן רק שיהיה הי' רחוק מה' וקו קטן מחבר – בזה נראה שלא יצא מתורת שם, כיון שגופי האותיות כתקנם, רק שרחוקים זה מזה ונראה כשתים. וכיון שהקו מחברם, וניכר שהחיבור לעשותם כתיבה אחת, שאות אחת אינה תיבה. וכיון שניכר הכוונה לעשותה אחת – אחת היא. וכמו שתי תיבות שנקראין כאחת דפסול. 

מ"מ אם תיבה ראשונה מסיים באחת מאותיות מנצפ"ך – מם סתומה או אחת מאותיות הפשוטות, שניכר שהם שתי תיבות – מכשירים קצת אחרונים. ונדון דידן עדיף מהתם, דהתם הא היה יכול לכתוב רחוקים זה מזה וכתב שלא כדין באחת. וכיון שכתב שלא כדין – שוב אפשר שכתב מם סתומה באמצע תיבה, ואחת הוא. אבל נדון דידן, שניכר הכוונה שיקרא תיבה אחת [ומה שלא כתב באחת כדי שלא יתקדש השם] – שוב חשיב תיבה אחת והשם מתקדש. 

ב) ולא דמי לכתוב בשם אלקים אלף למד יחד, אף שהכוונה לאותיות א' ול', מ"מ הוא חול. דכיון שאין האותיות כתובות כהוויתן, כאילו היה כתוב שלא בכתב אשורית, דגרוע מלשון אחר… שאינו מתקדש, כמ"ש הש"ך בפשיטות סי' קע"ט ס"ק י"א. כל שכן בכתב אחר. וא' ל' שביחד הוא כתב אחר. מה שאין כן נדון דידן, שהאותיות כתיקנן, מה נפקא מינה אם נקרא ביחד ע"י סמיכתן או ע"י קו המחברן?… 

על כן אין זה תיקון שלא יתקדש השם רק לדעת תשב"ץ [ח"א סי' קכ"ז], שכל שם שלא נתכוון לקדשו, אף שידע שכותב אותיות השם – אינו מתקדש, והא ניכר שלא נתכוין לקדש. אך לרוב פוסקים, דכל שידע שהם אותיות השם ממילא קדוש, הכי נמי מתקדש. וכן בשם ש' ד' י' שנכתב בהפסק רגל הד', כיון שתינוק יכול לקרותו – לא בטל האות ההוא, כמבואר בתשובת הר"י אכסנדרני שהביא הב"י סימן רע"ו, וכן באו"ח סימן ל"ב. 

מ"מ טוב הדבר, דתיקון גמור בשאר השמות, ותיקון כל דהו בשתי שמות אלו לדעת תשב"ץ על כל פנים. כתבתי דברים אלו שלא להקל כלל בקדושת השמות שבסידורים, מאחר ששתי שמות אלו קרוב לודאי שיש במחיקתן איסור מן התורה.

הק' אברהם".

פסקי תשובה

בשו"ת פסקי תשובה (לרב אברהם פיוטרקובסקי, נדפס בשנת תרצ"ג [1933]) ח"א קלד, הביא את דבריו של ה'אבני נזר' להלכה:

"השם יו"ד ה"א, אם היו"ד רחוק מה"א וקו קטן מחברן, נראה שלא יצא מתורת שם, כיון שגופי האותיות כתקנם, רק שרחוקין זה מזה ונראה כשתים, וכיון שהקו מחברן וניכר שהחיבור לעשותן כתיבה אחת, שאות אחת אינה תיבה, וכיון שניכר הכוונה לעשותה אחת – אחת היא, וקרוב לודאי שיש במחיקתו איסור מן התורה (שו"ת אבני נזר יו"ד ח"ב סי' שס"ה)".

מנחת יצחק

בשו"ת מנחת יצחק ח"ט סב, ג, דימה את כתיבת שמות הקודש עם הפרדת קו לעושה שני יודי"ן ואחת על גביהן, שהרמ"א התיר למחוק צורה זו לצורך, ואילו ה'שדי חמד' חלק עליו וכתב ש"הביא מכמה החולקים על הרמ"א הנ"ל דמתיר שם למחוק אם הוא לצורך, וסבירא ליה דאף אם הוא לצורך אסור למחוק". והוסיף ש"כבר ראיתי כתוב כן בספר מג"א שהחמיר בזה, ואיני זוכר טעמו".

בשולי תשובתו כתב שנכדו הראה לו את תשובת האבנ"ז שהחמיר בזה, ובכך הוא חיזק את דעתו שיש להחמיר בזה:

"ועל דבר לכתוב שמות הקדושים בקוין בין האותיות, נראה דדומה למה שכתב הרמ"א בהשם שכותבין בסידורים ב' יודין ואחת על גביהן וכו', דנראה שהתירו בסידורין דוקא. ועי' שדי חמד (מע' המ"ם כלל י"ב אות ט') דהביא מכמה החולקים על הרמ"א הנ"ל דמתיר שם למחוק אם הוא לצורך, וס"ל דאף אם הוא לצורך אסור למחוק. 

וכתב שם ב'שדי חמד' מספר כסא רחמים, שגם בס"ח כתב כדברי הרמ"א, ובס"ח שלפניו מיירי שכתוב בשני יודין וקו אחד באמצע, עיין שם. אם כן נראה לכאורה שהנידונים שוים. וכבר ראיתי כתוב כן בספר מג"א שהחמיר בזה, ואיני זוכר טעמו. 

הנה סיימתי מכתבי במאנשעסטער בהיותי כאן על שמחת נכדי היקר שיחי' בנשואין ת"ח עם בת ת"ח בעזה"י בשטו"מ, לכן הנני מוכרח לקצר וחותם בכל חותמי ברכות. יצחק יעקב ווייס. 

נ' ב' ושוב החזיר לי אבדתי נכדי הרה"ג מוה"ר עקיבא מנחם סופר שליט"א, בתשובת אבני נזר (חאו"ח סי' שס"ה) שכתב: על דבר שרוצים להדפיס סידורים ונביאים ותהלים, והשמות הקדושים לא יהיו נכתבים רק בשינוי קצת, שלא יהיה בהם איסור מחיקה. ולא מצאו מקום לתקן בשמות הקדושים רק שיהיו נחלקים האותיות זו מזו וקו קטן מחברן. וכתב דנראה שלא יצא מתורת שם, כיון שהקו מחברם, וניכר שהחיבור לעשותם כתיבה אחת, וקרוב לודאי שיש במחיקתם איסור מן התורה, עיין שם".

תשובות והנהגות

בשו"ת תשובות והנהגות ח"א תרלח, כתב ש"נראה שהקו לא מועיל", ש"כיון שנקרא יחד – הוי שם ואסור למוחקו". שכן "גם אם לא נתכוון לשם השם, כיון שנכתב באופן שנקרא כשם השם, יש בו אסור מחיקה". אלא העצה היא "לכתוב 'אלקים', שאז אין בזה קדושה, כיון ששמו יתברך לא מופיע כלל אלא באות ה'".

אמנם בסוף דבריו כתב ש"אף שראוי להחמיר כן, אין דין זה ברור אצלי", שהרי אחר הכל " בהפסקו הקו שינה צורתה, ושוב אין בזה קדושה כלל":

"שאלה: לכתוב שם אלקים עם ה' וקו ביניהם, אם מועיל. 

נראה שהקו לא מועיל, כיון שנקרא יחד הוי שם ואסור למוחקו, ומה שנהגו בקו הוא להורות שאינו מתכוון לכתוב לקדושת השם. אבל לדידן גם אם לא נתכוון לשם השם, כיון שנכתב באופן שנקרא כשם השם, יש בו אסור מחיקה. וראוי למחות באלו שכותבים אלקים עם ה' כשמו יתברך, וכן בעשיית קו בין היו"ד והמ"ם גם כן נראה שדינו כשם ואסור למוחקו, כיון שבזה כונתו להשי"ת ונקרא בשמו יתברך. 

ומצאתי שפירש כן להדיא בשו"ת אבני נזר (ח"ב יו"ד שס"ה) וראוי להזהיר על זה, רק יש לכתוב אלקים שאז אין בזה קדושה כיון ששמו יתברך לא מופיע כלל אלא באות ה', וכן בשו"ת "שלמת חיים" מהגרי"ח זוננפלד זצ"ל סי' שס"ו כתב בשמות שאינו נמחקים אף שעושה קו בין האותיות צריך גניזה. 

ומיהו אף שראוי להחמיר כן, אין דין זה ברור אצלי, שהרי בהפסקו הקו שינה צורתה, ושוב אין בזה קדושה כלל. וכעין זה מבואר בש"ע הקדוש האריז"ל, שאיסור הוגה השם באותיותיו היינו אפילו קורא האותיות לבד, בלי נקודות. אבל אם מפסיק בצירי מותר, ומוכח שבהפסקה נשתנה ומותר. ואם כן גם כאן, דמוכח ששינה בכתיבתו, אין בו קדושה".

הסוברים שמועילה הפרדה בקו

הליכות שלמה

בספר הליכות שלמה הל' תפילה כב, י, כתב דברים שונים בהקשר של שמות שאינם נמחקים, וכדרך אגב הזכיר את שם 'ש-די' עם קו מפריד בין השי"ן לדל"ת. בהמשך הזכיר גם את שם א-ד-נ-י עם הפרדה בין האותיות, וכן את שם 'א-ה-יה':

"בדבר הזכרת שמות שיש בהם משמעות נוספת מלבד שם שמים, כתב רבנו בתשובה: "אף דבתחלה כשקבעו את שם חשמל על מאור האלקטרי לא טוב עשו, כי יש בזה משום זלזול, אבל מ"מ לאחר שכבר נקבע – אין לחוש בזה, והוא היתר גמור, ולא דמי לש־די, שהוא אחד מז' שמות שאינם נמחקים. 

ואינני יודע שום איסור להזכיר שמות של מלאכים, מלבד שם מ־ט־ט יש שנוהגים להחמיר מפני שהוא יוצא מהכלל בזה שמותר להשתחוות לו, מה שאין כן לשאר מלאכים. גם שם א־ד־נ־י שמתכוין לאדונים ג"כ מותר, וכן שם א־ה־יה. עכ"ל".

ובהערה 34 שם כתבו ש"צורה זו של כתיבת השמות היא כמו בכתב יד רבנו". כלומר רש"ז אוירבך היה נוהג לכתוב את השמות שאינם נמחקים באמצעות הפרדתם בקו מפריד:

"צורה זו של כתיבת השמות היא כמו בכתב יד רבנו (וע"פ רוב הי' מדקדק, בין באגרות ובין בפנקסי חידושיו, גם בכל תיבה שמסתיימת באותיות י' ו-ה', לסיים רק "יי". וכן בתיבת שלו' לא הי' משלים המ"ם. ועיין יו"ד סי' רע"ו סי"ג בהגה דיש נזהרים מלכתוב באגרות ושטרות שם שלו' כדי שלא יבוא לידי בזיון. ומ"מ לשואלים השיב שאין המנהג לחוש לכך). והראה לשואל סמך לזה מדברי בעלי התוס' בס' דעת זקנים עה"ת פרשת נצבים עה"פ (כט, כח) הנסתרות וגו', וז"ל: "ויש במסורת הגדולה וכו' אלא לנו ולבנינו למה נקוד, כך".

אמרי יעקב

בשו"ת אמרי יעקב (לרב יעקב מאיר שטרן, בעל ה'משנת הסופר') ח"ב צב, הביא את דברי האבנ"ז ואת קושיית שבט הלוי עליו, וכתב: "לענ"ד נראה לחזק דברי מרן השבט הלוי זצ"ל", ולאחר שדן בדבר כתב ש"ודאי ופשוט דאין בזה איסור מחיקה מן התורה אלא הרחקה מדרבנן". ולכן כאשר יש צורך, התירו למחוק, שמחיקה כזו קלה מקדירת השם, שגם היא מותרת לצורך.

וסיכם שכיוון ש"מראה שאינו רוצה לקדשו, וניכר הדבר", אזי "גם אם נאמר כשיטת הש"ך דלמחוק ממש אסור לכתחילה, אבל ודאי דאיסורו קיל, שהוא הרחקה בלבד משום כבוד השם כשאין צורך למוחקו".

לסיום כתב שכל זה הוא כשכותב בכתב ידו, אך אם מדפיס את השם באופן זה "קל בהרבה", משום "שאין הבעל מלאכה שמדפיס מתכוין לקדושת השם כלל, אלא עושה מלאכתו כמעשה קוף":

"… יקרתו הגיעני והאותיות שאלני, על דבר מי שכותב שם השם בהפסק מקף, האם זה מועיל להוריד ממנו קדושה שלא יהיה בו איסור מחיקה או בזיון, או דלמא לא הרוחנו מידי בזה, והביא דברי שו"ת אבני נזר… ומאידך בשו"ת שבט הלוי… הקשה עליו… 

ולענ"ד נראה לחזק דברי מרן השבט הלוי זצ"ל, ונקדים דברי היראים… אך גם אם לא נקבל דברים הנ"ל, ונאמר דבכל גווני יש או איסורא, אבל ודאי ופשוט דאין בזה איסור מחיקה מן התורה אלא הרחקה מדרבנן, ונראה לפי עניות דעתי דזה קיל אפילו מקדירת השם שנכתב לשמה… נמצא דדבר זה לדעתו קיל מקדירה, ולכן מותר לצורך, ומשמע אפילו לצורך שהוא פחות מקדירת השם, דהיינו אפילו לצורך קטן, כיון שבאמת מדינא אין בו איסור מחיקה, והוא חומרא. ורק היכא שאין בו צורך ראוי ליזהר בזה לכתחלה. 

ואם כן לפי הנ"ל נפקא דעל כל פנים בזה שעושה מקף בשם, ומראה שאינו רוצה לקדשו וניכר הדבר, מרויח בזה שלא יהיה בזה כל כך בזיון לשם, וגם אם נאמר כשיטת הש"ך דלמחוק ממש אסור לכתחילה, אבל ודאי דאיסורו קיל, שהוא הרחקה בלבד משום כבוד השם כשאין צורך למוחקו.

אמנם כל זה כשנכתב השם בכתב יד, אבל על ידי דפוס קל בהרבה, כמו שכתבו הפוסקים… והנוב"י כתב… עכ"ל. וממילא כל סוגי הדפסות בימינו יש לומר כן, שאין הבעל מלאכה שמדפיס מתכוין לקדושת השם כלל, אלא עושה מלאכתו כמעשה קוף, וכל שכן בדפוס של צילום, כמו שכתב המהרש"ם שם".

גנזי הקודש בשם הרב אלישיב

בספר גנזי הקודש ז, יד, הביא שיש מחלוקת אם קו מפריד מועיל או לא:

"המפריד בין אותיות שם ה' על ידי קו (כגון א-ל) אינו נפטר מגניזה בשל כך. ויש אומרים שמועיל בזה לפטור מגניזה".

ובהערה כט שם כתב בשם הרב אלישיב ש"לכך עושה קו שיפריד ביניהם", וש"כן נראה דעת האחיעזר":

"שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א, שלכך עושה קו שיפריד ביניהם, וכן נראה דעת האחיעזר ח"ג סוף סי' ל"ב…".

הסוברים שמועילה הפרדה בקו בשם בלשון לעז

אחיעזר

בשו"ת אחיעזר ח"ג לב, דן בעניין כתיבת פסוקים ושמות בעיתון דער איזרעאליט, ובתוך דיונו ציין כבדרך אגב ש"נהוג אצלנו לעשות קו מפריד בין אות ג' ואות ט'" כשכותבים את המילה גט (god) בעיתון:

"… ועל כן, אם כי היה נכון לכתחלה לשנות ולהביא מלה אחרת, כמו דער עוויגער שעפער, או לעשות כמו שנהוג אצלנו: לעשות קו מפריד בין אות ג' ואות ט', או בכל אופן שימצאו עצה לתקן להוציא מידי חשש עוררים…".

להורות נתן

בשו"ת להורות נתן יב, צ, יט, הזכיר את דעת האבנ"ז שהחמיר, וכתב על כך "וכתבנו לצדד להקל". עוד הזכיר את דברי האחיעזר הנ"ל שהיקל, אך כתב ש"שם מיירי בשם שכתב בלשון לע"ז":

"והיכא שכתב קו מפריד בין אותיות השם, דעת האבני נזר (יו"ד סי' שס"ה) להחמיר בזה, וכתבנו לצדד להקל. וכעת ראיתי בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' ל"ב אות ג') שכתב שנהגו אצלינו לעשות קו מפריד בין אות ג' לאות ט', עיי"ש. ומשמע דבכהאי גוונא סבירא ליה דמותר למחוק, ודלא כאבני נזר. אלא דשם מיירי בשם שכתב בלשון לע"ז".

שלמת חיים

בשו"ת שלמת חיים (לרב יוסף חיים זוננפלד) יו"ד קלג, הסתפק אם קו מפריד מועיל להתיר את מחיקת השם. וכתב ש"מקור הספק הוא אצלי משום ששמעתי דאותן הכותבים באגרת תיבת 'גאט' באשכנז יעשו קוים בין האותיות ולא יצטרך גניזה".

אך כתב שאין מכך ראיה שזה מועיל, כי "שם הנכתב בלשון חול מותר למחקו. א"כ עצה זו היא לרווחא דמילתא, למאן דרוצה להחמיר אף בשם הנכתב בלשון חול".

בהמשך כתב סברה אחרת להתיר, כיוון ש"אם עושה קוים ביניהם, מוכרח כוונתו שאינו רוצה שיחול קדושה על השם, והוי כאילו מתנה שלא יהא קדושה על זה".

אך למסקנה כתב ש"בשמות שאינם נמחקים לענ"ד צריך גניזה, ואם הוא בדרך לימוד לצורך, צריך שמירה מעולה כראוי":

"קוים בין אותיות השם, האם מונעים קדושתו.

אם כותב שם, ועושה קוים בין האותיות כזה: י-ק-ו-ק, האם צריך גניזה? 

ומקור הספק הוא אצלי, משום ששמעתי דאותן הכותבים באגרת תיבת 'גא-ט' באשכנז יעשו קוים בין האותיות ולא יצטרך גניזה. אמנם מזה אין ראיה, לפי מה שכתב הש"ך (בסי' רעו ס"ק יב) דשם הנכתב בלשון חול מותר למחקו, א"כ עצה זו היא לרווחא דמילתא, למאן דרוצה להחמיר אף בשם הנכתב בלשון חול. 

ואולי יש לומר: אם עושה קוים ביניהם, מוכרח כוונתו שאינו רוצה שיחול קדושה על השם, והוי כאילו מתנה שלא יהא קדושה על זה.

תשובה: לענ"ד פשיטא כך, וכבר כתבתי, והשם בלשון לעז אינו אלא כינוי. אבל בשמות שאינם נמחקים לענ"ד צריך גניזה, ואם הוא בדרך לימוד לצורך, צריך שמירה מעולה כראוי".

גם בספר 'תורת חיים – הנהגות ופסקים הגרי"ח זוננפלד' הלכות כתבי הקודש ג, מובא ש"אף כאשר רשם קווים בין האותיות של השמות צריכים גניזה":

"אף כאשר רשם קווים בין האותיות של השמות צריכים גניזה. ואם הוא בדרך לימוד לצורך, צריך שמירה מעולה כראוי".

הנשארים בצ"ע על האבנ"ז

שבט הלוי

בשו"ת שבט הלוי ח"ג קע, ד, הביא את דברי האבנ"ז, והקשה עליו, שאמנם לרוב הפוסקים "כל שיודע שהם אותיות השם ממילא מתקדש", אך זה דווקא "כשחסר כוונת קדוש", אך "לא כן שעשה פעולה בכוונה להיפך, שלא יתקדש ושלא יתחבר לצורת קדוש, והקו שעשה ביניהם כדי שידעו המכוון", ובמקרה כזה אפשר שגם המחמירים יודו שאין בזה קדושה.

בהמשך כתב שאפשר ש"אם כתב אלף קו ואח"כ הל', שמעיקרא חברן ע"י קו, בזה יש לצדד כמו שכתב הגאון אבני נזר". ורק אם כתב מראש את שתי האותיות בריחוק, ואחר כך חיברן בקו, אין בהן קדושה כלל. אולם למסקנה כתב ש"גם בזה צריך לעיין טובא על פי מה שכתב' למעלה". כי אפשר שמאחר שעשה מעשה מכוון כדי להראות שאין במילה זו קדושה, הועיל בכך שלא תחול עליה קדושה:

"בענין שנוהגין לכתוב שם אל כזה, כדי שלא יהא חשש מחיקה ובזיון. 

הנה הראו לי תשובת אבני נזר יו"ד סי' שס"ה, שכתב להחמיר בזה, כיון שגוף אותיות השם כתקונם, רק שרחוקים זה מזה ונראה כשתים. וכיון שהקו מחברן, וניכר שנעשה החיבור לעשותם כתיבה אחת – שוב חשוב כתיבה אחת והשם מתקדש.

וצריך עיון, למה החמיר הגאון בזה? דכיון דכתב כן בכוונה שלא יתקדש השם, אם כן אין כאן איסור מחיקה! והגאון בעצמו הרגיש בזה בתחילה, ומה שכתב דלרוב הפוסקים דכל שיודע שהם אותיות השם ממילא מתקדש, היינו כשחסר כוונת קדוש – לא כן שעשה פעולה בכוונה להיפך, שלא יתקדש ושלא יתחבר לצורת קדוש, והקו שעשה ביניהם כדי שידעו המכוון.

ואולי יש חלוק בזה לדינא, דכשכותב בתחלה רחוקים זה מזה בלי קו, ועל ידי זה אין שם איסור מחיקה, כמש"כ הח"ס יו"ד סי' רס"ג לענין הנטפלין לענין גוף אותיות השם, וגם אם עשה אח"כ קו מחבר ביניהם, מכל מקום לא יחול על ידי זה קדושת השם למפרע, ואין הקו שאינו גוף אותיות השם יכול לגרום איסור מחיקה. 

מה שאין כן אם כתב אלף קו ואח"כ הל', שמעיקרא חברן ע"י קו, בזה יש לצדד כמו שכתב הגאון אבני נזר. מכל מקום גם בזה צריך לעיין טובא על פי מה שכתב' למעלה".

שרגא המאיר

בשו"ת שרגא המאיר (לרב שרגא פייביש שנייבלג) ח"ו קנו, ב, הקשה על האבנ"ז קושיה דומה לקושייתו של שבט הלוי, ש"כיון דסוף סוף על ידי הרמז זה אינו אותיות השם רק ברמז, אבל לא בכתיבה, ולמה יהיה אסור למחוק?".

עוד כתב ש"בודאי אם כתב השם כזה עם רמז כזה – בין אות לאות, בודאי אינו כשר לספר תורה, כי זה אינו שם". ו"ממילא כיון דאינו כשר, מותר למחוק, כי לאו שם הוא, כיון דכתב היו"ד-ה"א עם קו ביניהם". ונשאר בצ"ע על האבנ"ז:

"מה שכתבת באות ב' בשם השו"ת אבני נזר… שהוא הדין אם כתב שם יו"ד ק"ה בקו כזה: יו"ד – ה"א, לא יצא מתורת שם, דבאמת גוף האותיות כתקונם, רק שרחוקים אחד מהשני ונראה כשנים, כיון שהקו מחברם – נעשה כתיבה אחת, כיון דכוונתו להיות ביחד והקו מיחדם, ולא מהני כוונתו, וממילא נתקדש, דשיטת הפוסקים הוא כל שהן אותיות השם, ממילא הוא נתקדש. אבל לשיטת תשב"ץ אה"נ, כיון שלא נתכוון לקדשו, אף שידע שכותב אותיות השם, אינו מתקדשת, זהו כוונת האבני נזר שם.

באמת גוף דברי האבני נזר לכאורה אינו מובן, כיון דסוף סוף על ידי הרמז זה אינו אותיות השם רק ברמז, אבל לא בכתיבה, ולמה יהיה אסור למחוק?

ועוד נראה לפי עניות דעתי שדברי האבני נזר הם דלא כדברי החת"ס בתשובות חלק יו"ד סי' רס"ג, שכתב באלקינ"ו שנכתב הוי"ו ברחוק מהנו"ן כב' תיבות, שפסול ומותר למחקה, היינו כיון שנראה כשתי תיבות, ממילא אינו כשר, ואין הוא"ו נטפל להשם, עי' שם היטב… ואם כן הכי נמי בנדון דידן, בודאי אם כתב השם כזה עם רמז כזה – בין אות לאות, בודאי אינו כשר לספר תורה, כי זה אינו שם, ממילא כיון דאינו כשר, מותר למחוק, כי לאו שם הוא, כיון דכתב היו"ד-ה"א עם קו ביניהם, ועל כן צריך עיון דברי האבני נזר להלכה".

עולת יצחק

גם בשו"ת עולת יצחק (לרבי יצחק רצאבי) ח"ב ריא, תמה על האבנ"ז וכתב: "בעניי לא הבנתי מה בכך שניכר כוונת הכותב? הלא בדיני כתיבה לא אזלינן בתר ההבנה אלא הכתיבה עצמה צריכה להיות כתקנה!", וכיוון שכאן "המקף אינו מעלה ואינו מוריד מאומה, הן לקולא הן לחומרא", אזי "דינן כאילו עשה רווח אות בנתיים", ולכן השם אינו קדוש, ומותר במחיקה. 

אלא ש"על כל פנים איסור דרבנן איכא בהני תרי גווני, מפני כבוד שמו יתברך, כיון שסוף סוף נראה כתיבה אחת".

ובסוף דבריו כתב שבספר הלכה למשה "מצדד להקל בנדון דידן מטעמא אחרינא, לפי שמתכוונים בזה שלא לקדש. אלא שנרתע לאחוריו משום דנפק מפומיה דבעל אבני נזר".

אך למעשה הרב רצאבי מחמיר וכותב שכדי לצאת מכל ספק "יש לכתוב רק חלק מאות א'" (כלומר חלק מהאות אל"ף מהמילה 'אל'):

"שאלה: שמות הקדושים שנכתבו בהפסק קו כמו מקף ביניהם, בין למעלה כזה… בין באמצע כזה: א-ל, האם מותר למחקן? וזה מצוי בלוחות של בתי הספר, שכותבין לתלמידים בגיר, ואחר כך צריכין למחוק אותן כדי לכתוב במקומם דברים אחרים.

תשובה:

כיוצא בזה נשאל הגאון בעל אבני נזר יו"ד סימן שס"ה על דבר שרצו להדפיס בסידורים שם יו"ד ה"א בהפסק קו בנתיים, כדי שלא יבואו למכשול מחיקה. והשיב דלא מהני זה להוציא מתורת שם, כיון שגופי האותיות כתקנם רק רחוקים זה מזה ונראים כשתים. וכיון שהקו מחברם וניכר שהחיבור לעשותם כתיבה אחת, אות אחת אינה תיבה. וכיון שניכר הכוונה לעשותן אחת, אחת היא וכו' ומסיים שם שקרוב לודאי שיש במחיקתו איסור תורה ע"כ. [וכן הובא תמצית דבריו בפסקי תשובה ח"א סימן קל"ד].

ובעניי לא הבנתי מה בכך שניכר כוונת הכותב? הלא בדיני כתיבה לא אזלינן בתר ההבנה אלא הכתיבה עצמה צריכה להיות כתקנה, כגון צורת האותיות לא סגי שמכירים ומבינים מתוך העניין שזהו האות (ועיין בתשובותיי חלק א' סימן ט'). וכגון בנדון זה עצמו, המקף אינו מעלה ואינו מוריד מאומה הן לקולא הן לחומרא, כי תיבה אחת שנחלקה לשתיים אין מקף מציל לאחשובי לה תיבה אחת. ושתי תיבות שעשה מקף ביניהם, אין נפסל על ידי זה. ורק לעניין איזה בחינות פנימיות לרמז ולדרשה אשכחן דמקף מחשיב שתי תיבות כאחת, כמו שביארתי בס"ד בתשובותיי ח"א סימן כ"ה אות ב', שאפילו לעניין דקדוק הקריאה בקרית שמע וספר תורה חשבינן להן תיבות נפרדות. 

כמו כן הכא, דינן כאילו עשה רווח אות בנתיים [רק שמא עכ"פ איסור דרבנן איכא בהני תרי גווני, מפני כבוד שמו יתברך, כיון שסוף סוף נראה כתיבה אחת]. וראיתי בספר הלכה למשה הלכות קדושת ה' סימן ה' סעיף כ"ב וסעיף כ"ט, שמצדד להקל בנדון דידן מטעמא אחרינא, לפי שמתכוונים בזה שלא לקדש. אלא שנרתע לאחוריו משום דנפק מפומיה דבעל אבני נזר, עיין שם באורך. וע"ע שו"ת שלמת חיים סימן שס"ו. 

והנה לצאת מכל ספק לא יועיל גם אם יכתבו בשינוי אותיות, כגון האל"ף והלמ"ד מחוברים בתלייה כזה… כי יש מחמירים שזה ג"כ אסור למחוק, כמש"ש בהלכה למשה סימן א' הלכה י"ט (וע"ע רוח חיים למהרח"ף יו"ד סימן רע"ו סק"א, וקול יעקב שם ס"ק ס"ד, ושדי חמד מערכת המ"ם כלל י"ג ד"ה ומה שכתבתי בתחילת). ואפילו אות ראשונה, כגון א' משם אלהים, כמש"ש סעיף ט"ו. אלא יש לכתוב רק חלק מאות א'".

המאמר מאת הרב יאיר וייץ, חוקר תורני במכון הר ברכה, העוסק בבירור סוגיות עבור ספרי 'פניני הלכה'. כותב מאמרים בתחומי התנ"ך וההלכה, מחבר סדרת בדרכה של תורה על חמשת חומשי התורה, והספר בדרכם של כתובים על חמש המגילות.