ר' ישראל מרוז'ין יצא לדרך בכרכרה עשירה רתומה לארבעה סוסים אבירים, כמנהגו.
בדרכו פגש את ר' מאיר מפרמישלן נוסע בעגלה עניה רתומה לסוס דל וכחוש, כמנהגו.
אמר ר' מאיר לר' ישראל: ארבעה סוסים אבירים למה לך?
החזיר לו ר' ישראל: בשביל שיוציאוך מתוך בִּיצה.
נענה ר' מאיר ואמר: מר לשיטתו ואני לשיטתי, סוס אחד דל וכחוש אינו מכניסך לתוך בִיצה.
ר' מאיר מפרמישלן אחד מאנשי המופת, מסתפק במועט, בסוס דל וכחוש, וממילא יודע, שבכוחותיו אלו אינו יכול להכנס לביצה. יותר מזה. ככל הנראה אין הוא רוצה כלל להכנס לביצה. אם אפשר ללכת על קרקע יציבה, מדוע לשקוע בביצה? אוהב ישראל שכמותו, שרואה בכל אחד ואחת את צדקותם, שפונה רק אל הטוב ומוסיף אור בעולם בדמותו הענוותנית, והפשוטה – צדיק שבחיוכו הוא ממיס לבבות ומאמץ ידיים רפות – די לו לעולם בעצם נוכחותו.
ר' ישראל מרוז'ין – דרכו אחרת, ובמידה רבה הפוכה לגמרי. ברור לו שסוסיו, הלא הם כוחותיו, יובילו אותו לתוככי הביצה. יותר מזה. לדעתו חלק מעבודת ה' היא הכניסה והתבוססות בביצה הטובענית-תובענית. אלא שעל ר' ישראל לתכנן לא רק את כניסתו אל הביצה אלא גם את דרך היציאה ממנה. לשם כך צריך כוחות רבים, שיאפשרו לי להכנס לביצה ולצאת ממנה בשלום.
נשים לב, דווקא האיש הדל, באישיותו הפשוטה, לא חושב שעליו "להתלכלך", להכנס לתוככי המציאות, לעסוק בדם, שפיר ושליה. מבחינה זו, בסיפור זה ר' מאיר הוא דמות סטטית. הוא לא עולה לגבהים וממילא לא יורד לתהומות. הוא דל, כחוש וללא כוחות, וממילא גם לא גורף ביבים. לטענתו, תיקון המציאות יגיע מאנשים טובים וישרים, ממעט אור שדוחה הרבה מן החושך. ראיית הטוב שבכל דבר – היא עצמה תרומם את המציאות, ולכן אין צורך, ואולי אסור, להסתבך ולהגיע למקומות, מהם אינך יודע אם תצליח לצאת.
ר' ישראל מרוז'ין הוא הדמות הסוערת, המשתנה, המוכנה להסתכן. לטענתו, אם לא נגדל אנשים חזקים, יפים, כשרוניים, בעלי כוחות סוס רבים, שמוכנים לפעולה, וכן, מוכנים גם להכנס, במודע, אל תוככי הבעיות שבמציאות, לשחות במים סוערים, ולהסתכן בטביעה – אם לא נחנך לדמויות כאלו, לא נצליח לרומם את העולם, לא נצליח לרומם קרן ישראל משפלותה.
דרכו של ר' מאיר מפרמישלן היתה נערצת. דמות הצדיק, הרואה הכל, והמתאים את דבריו לכל גווני הציבור, היתה חשובה עד מאד. כל יהודי הרגיש עד כמה הוא חשוב לריבונו-של-עולם, כל דרשה היתה מרוממת את היהודי שנמצא בגלותו-דלותו. ר' מאיר הסתפק בתנועה אבולוציונית, בשחיה במפרץ קטן של מים רדודים, שם הגלים מתנפצים ואנו מסוגלים לקפוץ מעליהם.
דרכו של ר' ישראל מרוז'ין היתה מוזרה יותר. ההמונים שבאו לבקר בחצרו עשו זאת בעיקר מסקרנות. איזה מין צדיק הוא ר' ישראל? הלא אפילו 'תורות' אין הוא אומר? הוא לא עורך טיש, ותפילתו ללא תנועה והתלהבות חיצוניים. מה הוא רוצה, רבי ישראל? חידושו של ר' ישראל בטענתו שרוממות ישראל לא תבוא מעריכת שולחן או מהתלהבות בתפילה, אלא מהוד והדר של עם ישראל, מכניסה מחודשת של עם ישראל ל"פוליטיקה העולמית" אותה הוא עזב באונס כשגלה מארצו. אם שואפי גאולה אנו, הרי שהחינוך צריך להיות – חינוך לגדלות. יש בכך סיכונים רבים, אפשרויות רבות של נפילה, ולעיתים אי-ידיעה האם מהלכים אנו על קרקע בטוחה או שמא נגררים לתוך ביצה טובענית. אך מאידך, רק מתוך יוזמות אלו ניתן יהיה להרים קרן ישראל. בעולם של גלות, בו חי ר' ישראל מרוז'ין, היתה זו מהפכה של ממש.
שני אישים דגולים, שתי תפישות עולם. האחד מאד מודע לכוחותיו מחליט להנהיג בדרך הפשטות והענווה, הטוּב והחסד. ואילו השני מכין עצמו לכל צרה, וודאי לו שאכן תבוא, שכן רוצה הוא להיות איש העולם הגדול, לתקן את העולם, לרומם את ישראל, ועל כן עליו לתכנן מראש את הסיכון ולדעת איך לצאת ממנו שורד ומנצח.
ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, ואין הדבר תלוי, כך נראה, אלא באופיו של כל אדם הפועל בדורו.
