דעת הרב עוזיאל בעניין קבלת מצוות בגיור

הקדמה

בסקירה זו נסקור את תשובותיו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל בעניין גיור נוכריה שחי עם יהודיה חיי אישות עם או בלי נישואים אזרחיים, וכעת בן הזוג הנוכרי מבקש להתגייר. ננתח את תשובותיו של הרב עוזיאל, ונבחן מה ניתן ללמוד מהן. התשובות מסודרות לפי סדר כרונולוגי.

טרם הסקירה חשוב להדגיש שאין כל ספק שגם הרב עוזיאל, כמו כל חכמי ישראל לדורותיהם, מסכים שעל הגר לקבל עליו את כל מצוות התורה, מבלי להסתייג אפילו מאחת מהן, וקל וחומר שאינו יכול לקבל על עצמו רק את מקצתן.

השאלה שאותה נבקש לברר מתוך תשובותיו היא האם כאשר בית הדין מעריך שכוונותיו של הבא לפנינו להתגייר הן כנות – הוא מעוניין בכל ליבו להיקשר לגורלו של העם היהודי, להינשא כדת משה וישראל, וכדומה, אך עם זאת הערכת בית הדין היא שמירב הסיכויים שלא ישמור את המצוות כראוי אלא כמסורתי שמקיים מצוות באופן חלקי ביותר, האם גם במציאות שבה הוא כבר חי עם יהודיה יש להימנע מלגיירו כשהוא מבקש זאת, או לא.

ליקוט פסקי הרב עוזיאל

משפטי עוזיאל א יו"ד יד

בשו"ת משפטי עוזיאל חלק א, יורה דעה סימן יד, מובאת תשובה שכתב הרב עוזיאל בהיותו רב בסלוניקי[1]. תשובה זו היא תשובה מכוננת בנושא בעיני הרב עוזיאל, והוא מתבסס עליה פעמים רבות בתשובות שהשיב בשנים שלאחר מכן.

במכתב שעליו משיב הרב עוזיאל בתשובה זו, נשאל על יהודי שנשא נוכרית וילדה לו בנים, וכעת רוצה האשה להתגייר ולהינשא לו כדת משה וישראל. ונשאל: 1. האם אפשר לגיירה. 2. האם היהודי רשאי לשאת אותה לאשה כדת משה וישראל לאחר הגיור. 3. האם יש צורך בשלושה חודשי אבחנה כפי הדין בזוג שבא להתגייר כדי להכיר בין זרע נוכרית לזרע קודש.

בתשובתו מבאר הרב עוזיאל שכיוון שהנוכרית כבר נשואה לישראל בנישואים אזרחיים, הרי שבואה להתגייר הוא לא 'לשם אישות', כי את זה כבר יש לה, ובואה הוא לשם שמים כדי להתקרב ליהדות. ולכן לא רק שמותר לגיירה, אלא מצוה לגיירה כדי להציל את בעלה מחיי איסור עם נוכרית, וכדי שזרעו יהיה יהודי, ובכך נבער נישואי תערובת מישראל. בתשובה זו הרב עוזיאל לא מתייחס כלל לשאלת קבלת המצוות של הנוכרית, אלא כותב באופן כללי "ובהכנסה מעתה בברית היהדות תתקרב יותר ויותר אל משפחת בעלה ותורתו"[2]:

"גיורת שנשאת לישראל בגיותה.

בהיותי משרת בקדש בעוב"י סאלוניקו, נשאלתי באיש מישראל שנשא לו אשה נכרית ושהה עמה כמה שנים וילדה לו בנים, ועתה באה האשה להתגייר ולהנשא בחופה וקדושין כדת משה וישראל לבעלה זה שנשאה לו לאשה בגיותה.

ועל זה נשאלתי: א. אם רשאים בית דין להזקק לה לגירה, כיון שהדעת נוטה לומר שאשה זו אינה מתגירת לשם גירות אלא כדי להנשא לו כדת משה וישראל: ב. אם מותר לו לבעלה לישא אותה בחופה וקדושין אחר גירותה או שמא נאסרת לו מדין הנטען על השפחה והגויה שאסור לו לכונסה לכתחלה: ג. ואם תמצא לומר שמותר לו לכונסה לכתחלה שמא צריך להיות פורש ממנה שלשה חדשי הבחנה קודם שישאנה.

וזאת תשובתי על ראשון ראשון:

בדין קבלת הגר, פסק מרן ז"ל (יור"ד סי' רס"ח סעיף י"ב) כשיבוא הגר להתגייר בודקים אחריו שמא בגלל ממון וכו'. ואם איש הוא – בודקין אחריו שמא נתן עיניו באשה יהודית, ואם אשה היא שמא נתנה עיניה בבחורי ישראל. והרמב"ם הוסיף וכתב: לפיכך לא קבלו גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר בשביל דבר בהבלי העולם – אינו מגרי צדק. ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגירים בימי דוד ושלמה בפני בית דין הדיוטות, והיו בית דין הגדול חוששין להם. עד כאן. וכן כתב המרדכי (בהגהות פרק החולץ), דמי שבא להתגייר בשביל תועלת דבר – אין מקבלים אותו (עין ב"י יו"ד סי' רס"ח). אולם התוס' (יבמות כ"ד ד"ה לא נקט) הקשו על זה ממה שכתוב (שבת לא א): ההוא דאתא לקמיה דהלל, ואמר: גיירני על מנת שאהיה כהן גדול, וממה שכתוב (מנחות מ"ד א): ההיא דאתיא לקמיה דרבי חייא ואמרה: גיירני על מנת שאנשא לאותו תלמיד. ותירצו: בטוחים היו הלל ור"ח שסופו נעשית לשם שמים. ומרן הב"י (שם) כתב ע"ד תוס' אלה ומכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות בית דין. עד כאן.

דון מינה בנדון דידן, שגויה זו נשואה כבר לישראל, ובהכנסה מעתה בברית היהדות תתקרב יותר ויותר אל משפחת בעלה ותורתו, ועוד זאת שבניה הנולדים לה ואלה שיולדו לה מעתה יהיו יהודים גמורים – הרי זה דומה לאותו מעשה דהלל ורבי חייא, שבטוח שסופם יהיו גרים גמורים, ורשאים, או יותר נכון, מצוה עליהם לקרבם ולהכניסם בברית תורת ישראל, ולהוציא נגע התערובת שהוא נגע ממאיר בכרם בית ישראל.

ב. אם מותר לישראל לכונסה אחר גרותה… אולם הרמב"ם ז"ל (תשובת פאר הדור סי' קל"ב) כתב: ואף כי הנטען על השפחה ונשתחררה אינו יכול לישאנה לכתחילה כאשר פסקנו בדברים כאלה שישחררנה וישאנה, פסקנו כך מפני תקנת השבים ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו וסמכנו על אמרם עת לעשות לה' הפרו תורתך ויכול לישאנה עכ"ל. ודבריו היקרים אלה הם לנו לעינים בכל דבר שאין בו אסור גמור, כגון הנטען או הנשוי עם הגויה ונתגירה, שאם לא נתיר נשואה עמה אחרי גרותה – ישארו נשואים כל ימיהם בגיותה, ובניהם יהיו תערובות נעקרים מאדמת ישראל, וה' בחסדו ישיבנו למוטב, ויקוים בנו ואצרוף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה…".

תשובה לבומבאי

בספר 'ולא ידח ממנו נדח" של פרופ' צבי זוהר עמ' 151 מובאת תשובה של הרב עוזיאל לשאלה שנשלחה מבומבאי בסיוון התש"ט (יוני 1949). התשובה נמצאה בגנזך המדינה. במכתב נשאל הרב עוזיאל על קבלת גר או גיורת שבאים להתגייר לאחר שנישאו ליהודי בעודם גויים, אם אפשר לקבלם.

הרב עוזיאל משיב שכבר השיב על שאלה זו בהיותו רב בסלוניקי, ושם תשובתו היתה שהואיל ואיסור בעילת אשה נוכרית חמור מאד, כדי להציל את היהודי מאיסור, ואת זרעו מאבדון, התיר לקבל גרים אלו אם בית הדין "יוָכחו לדעת שהגוי או הגויה הבאים להתגייר עושים זאת מתוך רצון נאמן להסתפח אל קהלת ישראל בכל לבם".

"י"ג סיון תש"ט, 10 ליוני 1949

לכבוד

האדון הנכבד מאד מר א. מנשה

בומבאי

שלום וברכה

בתשובה למכתבו מיום 16.5.49,בנדון קבלת גרים או גרות שנשאו לישראל בגיותן, הנני מתכבד לענות:

שאלה זאת נשאלתי בהיותי רב בסאלוניק, ובשים לב אל חומר העבירה של בעילת נשים נכריות, ושהבנים הנולדים מהן נדונים כגוים לכל דבר, שכן תורת ישראל אומרת שבני ישראל שנולדו מנכרית הולכין אחר אמם להיות כגוים גמורים לכל דבריהם, עד שיתגיירו כהלכה ככל גוי הבא להתגייר. לכן כדי למנוע ישראל מעבירה תמידית זאת שהוא עובר עליה יום יום, וכדי להציל את בניו שהם זרע ישראל מהטמע בין הגוים – הוריתי להם לקבלם בתור גרים ולמול ולהטביל את בניהם לשם גרות. הוא הדין לישראלית שנשאת לגוי, הואיל ומן הדין בניה הם ישראלים גמורים, ואם לא נקבל את האב לגר יהיו הבנים נמשכים אחרי האב ויטמעו בגיותם. והואיל וגם אשה ישראלית עושה עבירה חמורה בכל פעם שהיא נזקקת לבעלה הגוי ברצונה. ומצוה עלינו להציל גם את האשה וגם את הילדים ולקבלם לגרות אחרי שב"ד שיזדקק לגרותם של האיש או האשה של נשואי תערובות, יוָכחו לדעת שהגוי או הגויה הבאים להתגייר עושים זאת מתוך רצון נאמן להסתפח אל קהלת ישראל בכל לבם. והסתמכתי בהוראתי זאת על מה שכתב מרן הבית יוסף, דהכל לפי ראות בית הדין (יו"ד סי' רס"ח) ראה במשפטי עזיאל (ח"א יו"ד סי' י"ד).

מהעתקת מכתבי המבקשים להתגייר ששלח לי כבודו ניכר הדבר שכן הם רוצים להתגייר מתוך הכרתם בתורת ישראל. אם כן הדברים איני מוצא סבה לדחות את בקשתם, אולם אין לדון על פי המכתבים לבד, אלא צריך שבית הדין שיזדקק לגרותם יכירו באמתות כוונתם באותה מדה שאדם יכול להכיר לפי ראות עיניו.

ובכן אם בית הדין שבעיר בומבאי והרב הראשי הרה"ג ישראל האלברשטאם יצ"ו יראו לפי ראות עיניהם שכוונת המבקשים להתגייר היא נכונה לשם קבלת תורת ישראל, רשאים לקבלם אחרי מלאת כל דיני קבלת גרים המבוארים ביו"ד סי' רס"ח.

בברכה ורגשי כבוד

בן ציון מאיר חי עזיאל

ראשון לציון הרב הראשי לארץ ישראל".

פולמוס הגר מביירות

רקע לפולמוס

את הרקע לשאלתו של הרב בוחבוט ותשובת הרבנים אני מצטט מתוך ספרו של פרופ' צבי זוהר 'ולא ידח ממנו נדח' עמ' 83:

"בתחילת ינואר 1936 פנה הרב שבתי בוחבוט, רבה של ביירות, במכתב דחוף לעמיתו הרב עובדיה הדאיא שבירושלים. באותה עת היו סוריה ולבנון חטיבה מדינית אחת, כפופות לשלטון מנדטורי צרפתי שמרכזו בעיר ביירות. צעירה יהודיה בת המקום עבדה במשרדי הנציבות העליונה של שלטון המנדט הצרפתי, התאהבה בפקיד נוצרי ונשאה לו בנישואין אזרחיים, בניגוד לדעת הוריה. עתה הביע בעלה נכונות להתגייר. האם אפשר לגיירו? הרב בוחבוט הציע להשיב בחיוב, וציין כמה שיקולים לכך…

השיקול המרכזי כאן מתיחס לילדים של זוג זה: כיון שאמם יהודיה, אף הם יהודים על פי ההלכה. אם נסרב לגייר את האבא, האֵם היהודייה תישאר עם האב ותִמשֵך לדתו הנוצרית, והם ינצרו את הילדים (היהודיים!). לפיכך, סירוב לגייר את האבא כמוהו כגזרת שמד על ילדים אלו, ולא רק עליהם: במילים 'דמה ודם זרעיותיה' רומז הרב בוחבוט למשנה (סנהדרין ד, משנה ה) המתארת את ההשלכות האין-סופיות של מעשה רצח: הרוצח פוגע לא רק באדם שאותו רצח, אלא בכל צאצאיו הפוטנציאליים עד סוף כל הדורות, שלא יוולדו עקב רצח אביהם. אף כאן: המסרב לגייר את האב הנכרי, פוגע לא רק בבניו מיהודיה זאת, אלא בכל צאצאי צאצאיהם עד סוף כל הדורות.

בנוסף, אם נגייר את האב, יש סיכוי שבהיותו יהודי, יושפע לטובה על ידי אשתו היהודיה, כך שימשך לקיום מצוות היהדות, אף שהמניע הראשוני שלו לא היה דתי כלל".

כאמור, הרב בוחבוט רצה לפסוק שאף שכעקרון אין לקבל גירות שאינה לשם שמיים, כאן יש להקל לגיירה לשם הצלתה והצלת ילדיה, כי אם הוא לא יתגייר ברור שהיא לא תעזוב אותו אלא תתבולל עימו. ומאידך, אם יתגייר אולי היא תשפיע עליו עם הזמן שהגירות תהיה לשם שמיים. ועוד, שאפשר שכל מה שאמרו לא לקבל גר שבא להתגייר לשם אישות, זה רק כשעוד לא התחתן איתה, שאז אפשר שמתגייר כדי להתחתן, אך כאן שהוא כבר נשוי לה, אפשר שאין זה נחשב לגיור לשם אישות. לכן למעשה רצה להקל לגיירו, אך שאל את הרבנים הנ"ל לדעתם, ובפועל שניהם חיזקו את פסקו, אך נימת ההיתר של הרב עובדיה הדאיה מסתייגת יותר מזו של הרב בן ציון אברהם קואינקה.

פניית הרב ליכטמן לרב עוזיאל

בספרו 'ולא ידח ממנו נדח' עמ' 85 כותב פרופ' צבי זוהר כך:

"הרב בן ציון ליכטמן, שכהן באותה עת – מחצית שנות השלושים של המאה העשרים – כדיין בקהילת ביירות שבלבנון (ועתיד היה להפך לאב בית הדין ולרב ראשי), לא הסכים כלל לגישת המרא דאתרא של עירו, הרב בוחבוט. במקביל לפניית הרב בוחבוט לרב הדאיא, כתב הרב ליכטמן לרב עזיאל באותו ענין. דא עקא, שהוא הציג מצב ענינים שונה מן המתואר אצל הרב בוחבוט. הוא לא ציין שהזוג נשא בנישואין אזרחיים ולא שהאשה מעוברת. את המקרה הוא אפיין כך: "גוי התאהב עם אשה יהודית ורוצה להתגייר כדי לישאנה לו לאשה".

הרב ליכטמן סיפר שאותו נוכרי פנה תחילה אליו, אך הוא סרב לגיירו, שהרי אסור לגייר אדם הבא 'לשם איש' או 'לשם אשה'. בניגוד לכך, הסכים הרב בוחבוט לגיירו, ובכך חרג (לדעת הרב ליכטמן) משורת הדין ומן המותר על פי ההלכה. הרב ליכטמן ביקש לדעת מה עמדת הרב עזיאל בענין זה".

התשובה הראשונה של הרב עוזיאל

(המשך ציטוט דברי פרופ' צבי זוהר:) "תשובת הרב עזיאל נושאת תאריך כ"ט טבת תרצ"ו, והיא לא נדפסה ב'משפטי עזיאל'. ד"ר נעמה סט מצאה את התשובה בארכיון עיריית תל אביב, והואילה להדפיס אותה בנספח לעבודת הדוקטורט שלה.

כאמור, הרב עזיאל לא הכיר את מכתב הרב בוחבוט, והתבסס אך ורק על המידע העובדתי שקבל מהרב ליכטמן. על פי מידע זה קבע שהמקרה הנדון אינו דומה למקרה שבו פסק בהיותו בסלוניקי (שבו היקל הרב עוזיאל. י.ו). הגיור בסלוניקי היה במצב שבו הזוג כבר היה נשוי בנישואין אזרחיים, כך שהאשה הנכרית כבר 'השיגה' את בן הזוג היהודי בלא גיור, ואם כך, הפנִיה להתגייר לא היתה 'לשם איש'. כמו כן, היו לזוג ילדים, שאותם רצה הרב עזיאל להציל מטמיעה על ידי גיור:

כדי להכניס את הבנים לתורת אביהם… כדי להציל הבנים מגיותם. שכל זמן שהיא גויה, הרי הם כמותה. ועתה שבאה אמו להתגייר, מגיירים את בניה – שהם מזרע ישראל – עמה. ובודאי שנפשות תמימות אלה זכות הוא להם להצילם מטמיעה. ומצוה עלינו לקרבם, כדי שלא ידח ממנו נדח.

הרב עזיאל מסביר אפוא את העמדה שנקט בסלוניקי, כמונעת על ידי שיקולים מצטברים: (1) בנים לאב יהודי מאם נכריה הם 'זרע ישראל'; (2) עדיף לילדים אלו להפך יהודים מאשר להטמע בין הנכרים; (3) על חכמי ישראל מוטלת חובה דתית – 'מצוה' בלשונו של הרב עוזאל – למנוע את טמיעתם של ילדים אלו, על מנת ש'לא ידח ממנו נדח'. כמדומה שזה המופע המפורש המוקדם ביותר בתשובותיו, של טיעון זה על שלושת רכיביו.

הרב עזיאל ממשיך וכותב כי שני רכיבים חסרים במקרה של הזוג בביירות (כפי שתארם הרב ליכטמן), ולפיכך:

בשאלה שבאה לפניו [=של הרב ליכטמן] שהגוי רוצה להתגייר מפני אהבתו את בת ישראל, אין ספק בדבר שאין מקבלים אותו. משום שבודאי יחזור לסורו, וישאיר את אהובתו עגונה. או שיכריחנה להמיר דתה וללכת אחריו.

היות שהמניע הבלעדי של הגיור המוצע בביירות הוא השגת האשה היהודיה, נעדרת לגמרי כל כוונה של המתגייר להשתייך ליהדות וליהודים לאחר הגיור. לפיכך, במוקדם או במאוחר הוא 'יחזור לסורו', היינו לזהותו הנכרית. כאשר יעשה זאת, תעמודנה בפני זוגתו היהודיה שתי אפשרויות: להשאר יהודיה, ואם כך – יהודיה עגונה; או להמיר דתה על מנת להשאר עם בן זוגה. על פי תאור זה, שום טובה לא תצמח ליהודיה מגיור בן הזוג הנכרי, אלא רק עגמת נפש והתגברות המצוקה. יש להוסיף שהרב עזיאל מניח ככל הנראה, שאם הגבר הנכרי חש שכדי להשיג את היהודיה אין מנוס מכך שהוא יתגייר, משמע שהיהודיה אינה מוכנה להנשא לו בלעדי גיור. לפיכך, אם נסרב לגיירו, תתפרד החבילה והיא תתנתק ממנו.

למרות כל האמור, אין הרב עזיאל מוכן לשלול את הלגיטימיות של החלטת הרב בוחבוט לגייר את הנכרי, כי לכל רב העוסק בגיור, מוענק טווח רחב מאוד של שיקול דעת אוטונומי באשר לקבלת גרים:

מן הדין הכל לפי הדיין, שאם הוא בטוח שקרבתו זאת [=של הנכרי המבקש להתגייר] אל היהדות תהיה קיימת, רשאי להזדקק לו… מכאן אנו למדים שכל שהדיין עושה זאת לשם שמים מתוך בטחון שסופו [=של המתגייר] להתקרב אל היהדות מאהבה, רשאי לקבלו. ואלו הם דברים המסורים ללבו ועיניו של הדיין".

התשובה המלאה של הרב עוזיאל

ד"ר נעמה סט מסרה לנו בטובה את התשובה המלאה של הרב עוזיאל לרב ליכטמן, שאותה מצאה בארכיון עיריית תל אביב. בתשובה זו הרב עוזיאל מבאר לרב ליכטמן שההיתר שהתיר לגייר את הנוכרית בסלוניקי התבסס על שני עקרונות: 1. כיוון שהיא כבר נשואה ליהודי, רצונה להתגייר נובע לא מתוך רצון להשיג הנאה חומרית אלא מתוך אהבת היהדות. 2. כדי להציל את בניה, שהם זרע ישראל, לבל ידח ממנו נדח. לעומת זאת השאלה שהציג הרב ליכטמן לרב עוזיאל תוארה כמקרה שבו הגוי עוד לא נשא את היהודיה, וגם יש חשש ממשי שיעזוב אותה לאחר הגיור והנישואין בעגינותה, או שיכריח אותה להמיר את דתה. לכן אין לקבלו לגירות. ואף על פי כן, אם בית הדין רואה לנכון לגיירו מתוך הערכה שזיקתו ליהדות תישאר גם לאחר הגיור – ניתן לגיירו, שרק כאשר ניכר שהגיור הוא לשם השגת אינטרס בלבד – אין לגייר. והכל לפי ראות עיני הדיינים:

"כ"ט טבת תרצ"ו

לכבוד הרה"ג המפורסם, מוע"ה דיינא הוא, ונחית לעומקא דדינא, כמוהר"ר בן ציון הלוי לכטמאן יצ"ו, חבר בי"ד צדק בעי"ת בירות יע"א.

אדוני הרה"ג, בדיק לן מר בעובדא שבאה לפניו בגוי שהתאהב עם אשה יהודית, ורוצה להתגיר כדי לישאנה לו אשה, ומעכ"ת נמנע מלהזדקק לו כדין המפורש בגמ' ובכל הפוסקים, שמי שבא להתגייר לשם ממון או כל הנאה אחרת – אין מקבלים אותו, והרה"ג דמתא יצ"ו הורה להתיר בהסתמכו על מה שכתבתי בעניותי בסה"ק "משפטי עוזיאל" יו"ד סי' י"ד, להתיר קבלת אשה גויה הנשואה ליהודי ויש לו בנים ממנה.

ומעלת כבוד תורתו תמה על דברי, והרבה להביא ראיות לסתור את דברי. ואען ואומר: הנדון שנשאלתי בו היה אשה שכבר נשואה לישראל וילדה ממנו, ורצונה להתגייר כדי שיהיו נשואיה כדת משה וישראל. ובזה הוריתי להתיר משתי סבות: חדא, דכיון שהיא נשואה כבר, ואין לה שום הנאה נוספת עתה בגירותה, מה שהיא רוצה שנשואיה יהיו כדת וכהלכה – אין זו עילה שפוסלת גרותה, אדרבה, יש לומר שקרבתה אל היהדות הביאה אותה ידי אהבת היהדות, ורצונה שנשואיה יהיו כדת משה וישראל אינה עילה מרחקת, אלא אדרבה, מקרבת, וכעובדא דההיא דאתא לקמי הדר"ח (הא דרבי חייא?), ואמרה: גירני על מנת שאנשא לאותו תלמיד (מנחות מ"ד). וטעם השני היה כדי להכניס את בניה אל תורת אביהם, דהא אפילו אם נתגירה לשם הנאתה, הרי היא גיורת, וכמו שכתב מרן ז"ל, ואם לא בדקו אחריו וכו', הואיל ומל וטבל – יצא מכלל גוי, וחוששים לו עד שתתברר צדקתו, ואפילו חזר ועבד עכו"ם, הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין (יו"ד סי' רס"ח סעיף י"ב), ובסוף דבריו כתב דאפילו בשחזר לסורו אינו נפסל למפרע אלא משעה שהוא נפסל והלאה (שם ס"ק ט"ז). ומכיון שבכל ענין הרי הוא גר – נזקקין לו כל שלא ידוע בודאי שהוא מתגיר משום עילת הנאה.

ובטעם השני שסמכתי עליו להתיר, הוא כדי להציל הבנים מגיותם, שכל זמן שהאם היא גויה – הרי הם כמותה, ועתה שבאה אמן להתגיר, מגירים את בניה – שהם מזרע ישראל – עמה, ובודאי שנפשות תמימות אלה, זכות הוא להם להצילם מטמיעה, ומצוה עלינו לקרבם כדי שלא ידח ממנו נדח.

ובשאלה שבאה לפניו, שהגוי רוצה להתגיר מפני אהבתו את בת ישראל – אין ספק בדבר שאין מקבלים אותו, משום שודאי יחזור לסורו וישאיר את אהובתו עגונה, או שיכריחנה להמיר דתה וללכת אחריו, אלא שבכל זאת הואיל שמן הדין הכל לפי הדיין, שאם הוא בטוח שקרבתו זאת אל היהדות תהיה קיימת – רשאי להזדקק לו. וכמו שכתב מרן הב"י ללמוד ממעשה דהלל ורבי חייא, דהכל לפי ראות עיני הדיין. והא מעשה דרבי חייא הוא ברור שהוא מתגיר משום אהבה, ומי יכול לערוב שסופו יהיה לשם שמים? ולהיפך, בגמ' אמרינן דרשע מעיקרו, טבא הוי בישא במי שבא להתגיר לשם אהבה, שעדיין לא הוא שבא. מכאן אנו למדים שכל שהדיין עושה זאת לשם שמים, מתוך בטחון שסופו להתקרב אל היהדות מהאהבה – רשאי לקבלו. ואלה הם דבריו המסורים ללבו ועיניו של הדיין. אבל ודאי שאם הדיין יודע בודאי שגרות זו נעשית מתוך הכרח צורך השעה – ראוי שימנע מלהזדקק לו. והנלע"ד כתבתי".

התשובה השנייה של הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל ב, אה"ע כה)

המשך ציטוט דברי פרופ' צבי זוהר כרקע לתשובתו השנייה של הרב עוזיאל שנדפסה בשו"ת משפטי עוזיאל:

"תשובת הרב עזיאל לא סִפקה אפוא את מבוקשו של השואל, שכן היא לא ערערה את תוקף הגיור שאותו בצע הרב בוחבוט, למורת רוחו של הרב ליכטמן. אפילו אם על פי פרמטרים פורמליים, נראה שאין לקבל נכרי מסוים לגיור, עדיין רשאי רב להתרשם סובייקטיבית שיש לבצע את הגיור, ומה שעשה – נעשה ברשות ובסמכות.

כעבור כשלושה שבועות, בי"ח שבט, חזר הרב ליכטמן וכתב לרב עזיאל. הפעם ביקר לא את החלטת הרב בוחבוט, אלא את עצם שיקוליו של הרב עזיאל בתשובה המקורית שכתב במשפטי עזיאל, כרך א. לדעת הרב ליכטמן, דברי הרמב"ם ב'פאר הדור, להתיר את הגיור ואת הנישואין לאחר מכן מפני 'תקנת השבים', לא נאמרו אלא במי שנחשד ("נטען') על בעילת נכרית. אבל מי שבודאי בא עליה, אפילו כנסה – חובתו לגרשנה. רצונו להמשיך לחיות איתה לאחר הגיור אינו בגדר תשובה אלא רצון להמשיך לחטוא…

דברי הרב ליכטמן כללו אפוא שתי טענות. האחת: מי שבודאי בא על נכרית והיא התגיירה – לא זאת בלבד שלא יכנוס לכתחילה, אלא אם כנס – הוא חי עמה בחטא ועליו לגרשנה. השניה: אדם שמבקש לחיות עם זוגתו הנכרית לאחר שהתגיירה, אינו בבחינת מי שחפץ בתשובה, אלא הוא חפץ להמשיך ולעבור על דברי חז"ל (שאסרו עליו לכנוס), ועל כן הוא רשע. לפיכך, איננו צריכים לבוא לקראתו כלל וכלל, ואם יוסיף לחטוא, אין זה מעניננו: 'הלעיטהו לרשע וימות'…".

בשו"ת משפטי עוזיאל חלק ב אה"ע סימן כה, מובאת תשובת הרב עוזיאל למכתבו השני של הרב בן ציון הלוי ליכטמן.

בדבריו כותב הרב עוזיאל שבמשפטי עוזיאל א, יו"ד סימן י"ד, העלה להקל במקרה כזה. בהמשך דבריו דחה את קושייתו של הרב ליכטמן מהרדב"ז, וכתב שאין הנדון דומה לראייה, שכאן מדובר על איסור לכתחילה של נטען על הנוכרית אל מול איסור תורה של בעילת נוכרית, ולכן במקרה כזה חלים דברי הרמב"ם מוטב יאכלו שחוטות ואל יאכלו תמותות. ק"ו כאשר כבר חי עימה לפני הגיור, וכעת גיורה הוא לשם שמיים כדי להינשא לו כדת משה וישראל. ועוד ממשיך לדון בהרחבה על תשובת הרדב"ז ולדחות את הקישור שעשה הרב ליכטמן בין המקרים:

"נכרית נשואה לישראל ורוצית להתגייר ולהשאר תחת בעלה בחופה וקדושין.

לכבוד ידידי הרב הגאון סוע"ה כמוהר"ר בן ציון הלוי ליכטמן.

חבר בית הדין בעי"ת בירות.

הנני מתכבד לאשר למעלת כבוד תורתו קבלת מכתבו מיום ח"י שבט דנא. מפני טרדותי הצבוריות והלמודיות, אחרתי תשובתי עד כה ואהס"ר. ועתה הנני פונה להשיב מאהבה לפי קוצר השגתי בעזרת צורת ישועתי.

בתשובתי (משפטי עוזיאל ח"א יו"ד סימן י"ד) העליתי להתיר נשואיהם של נשואי נכריות אחר גרותן, על יסוד הוראת רבינו ומורנו הרמב"ם ז"ל, ומעלת כבוד תורתו השיג על הוראה זו שהיא נסתרת ממה שכתב הרדב"ז ז"ל בתשובתו, שנשאל על ראובן שגירש את אשתו על מנת שלא תנא לשמעון, לפי שנטען עליה, ומחמתו הוציאה. והלך שמעון ונשאה בערכאות של גויים, ועתה רוצה ללכת למקום שאין מכירין אותו וישא אותה על ידי חופה וקידושין, ונמצא שהגט בטל ובניה ממזרים, אם נאמר לראובן שיגרש אותה בלא תנאי שלא להרבות ממזרים. ועל זה השיב הרדב"ז: דבר ידוע שהנטען על האשה אסור לישא אותה, הלכך אסורה היא על שמעון, ולא נתיר לו אנחנו איסור חמור; ואדרבה, הלעיטהו לרשע. ועוד, דאין לעשות תקנה זו אלא שיחזור ראובן ויקדשנה ויפטרנה בלא גט וכו', ואם כן כיון ששמעון הוציאה מפני שהיתה אסורה עליו, איך נאמר לו שיחזור ויקדשנה, ואפילו שלא היה שמעון נטען עליה, קרוב אני לומר שלא נאמר לראובן שיקדשנה ויפטנה בלא תנאי, כיון שעבד שמעון איסורא ונשאה בערכאותיהם, לא נשתדל אנחנו למלאות נפש רשע (דברי דוד סי' י"א). וכדי דלא לשוי פלוגתא בין הרמב"ם והרדב"ז, כתב מעלת כבוד תורתו דמר אמר חדא ומר אמר חדא, ולא פליגי. שדינו של הרמב"ם בתשובתו הנ"ל הוא בנטען על השפחה, שלא הוברר שבא עליה ושלא הוברר נמי שזו שנטען עליה היא לא יהודית, שהרי לדבריה היא תנוקת שנשבית בין הגויים. הלכך מתירים לו לישאנה. והכי דייקי דברי הרמב"ם, שכתב להתיר לו לישאנה משום תקנת השבים, ואם באמת בא עליה ונאסרה לו, אין כאן תקנת שבים, שהרי גם אחרי נשואיה הוא מוסיף לחטוא. אולם דינו של הרדב"ז הוא במי שעשה אסור, ועדיין עומד במרדו, ובזה גם הרמב"ם מודה שאין ראוי להתיר לו הנטענת כדי למלאות נפש רשע, וכמו שכתב הרדב"ז. עד כאן דבריו.

ולענ"ד אני אומר עיקר חלוקו יש לו יסוד למאי דסלקא דעתך דהרמב"ן בדעת רש"י סובר… ולדעתו ודאי שלא נתיר אסור דרבנן שנתקל בו כל ימיו, משום שלא יעשה אסור יותר חמור דאורייתא של בעילת בת אל נכר. אבל לדעת הנמוק"י שגם הב"ש הביאה להלכה פסוקה (אה"ע סי' י"א) שגם אם בא עליה אם כנס לא יוציא, אין לחלק בין נטען שעשה אסור או רנון של כעור, וכיון שאף אם בא עליה אם כנס לא יוציא, שפיר יש לומר שנזקקים להשיאה לו משום תקנת השבים. וכשנדקדק בדברי הרמב"ם בתשובתו משמע הכי. איברא, שהעובדא שנשאל עליה הרמב"ם היא רק בנטען על ידי יחוד פנויה, אבל בתשובתו אומר: ואף כי הנטען על השפחה ונשתחררה אינו יכול לישאנה לכתחילה, אכן כאשר פסקנו בדברים כאלו שיגרש (וצ"ל שישחרר) וישא, ופסקנו כך מפני תקנת השבים, ואמרנו: מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו, וסמכנו על אומרם: 'עת לעשות לה' הפרו תורתך (תשובות פאר הדור סי' קל"ב), הרי שכל טעמו של הרמב"ם הוא שהואיל ואינו אסור אלא לכתחילה, בכגון זה שאם נעמיד על קו הדין יהיה באסור חמור כל ימיו, מצוה עלינו להציל איש מישראל מחטא שהוא עצמו אינו יכול להשתחרר ממנו.

והרי זה דומה למה שאמרנו בדין יפת תואר: לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ולא יאכלו בשר תמותות נבלות (קידושין כ"א). הא למדת שכל מקום שירדה התורה לסוף דעתו של אדם, ששאינו יכול לפרש מבולמוס יצר הרע שבו – פתחה לו פתח תשובה כדי שלא יחטא. ואף על פי שגם אחר שיגירנה עדיין נשאר אסור בדבר, הואיל וגרותה היתה מחמת אונס (שם, תד"ה 'שלא'). דון מינה בנדון שלא נאסר אלא לכתחילה, ואם כנס לא יוציא – ודאי שמצוה עלינו או לכל הפחות אנו רשאים להשיאנה לו כדי שלא ילכד באסור בעילת בת אל נכר כל ימיו. ומאי דעבד – עבד. וה' הטוב יכפר עונו. ולא יוסף עוד לחטוא כל ימיו, וקצת דמיון לזה ממה שכתוב בגמ', דרש רב עולא: מאי דכתיב 'אל תרשע הרבה' – 'הרבה' הוא דלא לירשע, הא מעט לירשע? אלא מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום ויהיה ריחו נודף יותר? וכיון שכן, ראוי שאנו נעזור לו כדי שלא ימות ברשעו.

ואל תשיבני ממה שכתוב בגמ' 'הלעיטהו לרשע וימות' (ב"ק ס"ט), הא ליתא, שלא נאמר זה אלא למי שהוא רוצה לעשות איסור, כגון הגזלנים בשאר ימי השבוע, שנכנסים לשדות חבריהם לגזול, הלכך אין אנו חוששים להם למונעם מאיסורים אחרים של ערלה וטומאה, אבל למי שאינו רוצה לחטוא ומבקש דרך היתר – נזקקין לו להורות לו דרכי היתר להצילו מחטא חמור. ודומה לזה אמרו: הדביק פת בתנור – התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי אסור סקילה (שבת ד'. ועיין בהרי"ף ומלחמות ה' והר"ן). ומדבריהם למדנו שאע"ג שברדיה יש אסור שבות להרמב"ן, או לכל הפחות עובדין דחול להר"ן, אף על פי כן התירו לו כדי להצילו מאיסור סקילה. וכן פסקו הטור ושו"ע… והוא הדין, ואי בעית אימא, כל שכן הוא, להורות היתר למי שהיה נשוי נכרית והיא באה להתגיר מרצונה, לא מפני הנאה חמרית או גופנית אלא משום שרוצה להיות נשואה כדת וכדין כדינה של תורת ישראל, רשאים אנו להתיר גם הגרות וגם הנשואין, לא משום תקנתא דידה, אלא משום תקנה דידיה, להצילו מעוון תמידי יום יום, דכל ביאה היא אסור נוסף, והגרות והנשואין אינו אלא לכתחלה ולא דיעבד, ובכגון זה למדנו הרמב"ם שמותר לנו לסמוך על אמרם ז"ל 'עת לעשות לה' וכו".

ומעתה נהדר אנפין לתשובת הרדב"ז שנשאל במי שגרש אשתו על מנת שלא תנשא לשמעון לפי שנטען עליה, ומחמתו הוציאה, והלך שמעון ונשאה בערכאות של גויים. ועתה רוצה ללכת למקום שאין מכירים אותו וישא אותה על ידי חופה וקידושין ונמצא שהגט בטל ובניה ממזרים. ועל זה השיב: דבר ידוע שהנטען… ובסוף דבריו מסיק הרדב"ז ואפילו כשלא היה נטען, קרוב אני לומר שלא נאמר לראובן שיקדשנה ויפטרנה בלי תנאי, כיון דעבד שמעון אסור ונשאה בעכאותיהם, לא נשתדל אנחנו למלאות נפש רשע.

מדברים אלו מוכח שנטען זה אינו רוצה לשוב, אלא אדרבא, רוצה להוסיף לו פשע על חטאו ללכת לעיר שאין מכירים אותו, ולישא את אשה זו בחופה וקידושין, אף על פי שעל ידי זה יתבטל הגט וילכד באסור אשת איש. ועל זה משיב שבכגון זה אדרבה, הלעיטהו לרשע וימות. ואדרבה, מדברי הרדב"ז מוכח שגם בכגון זה לא פשיטא ליה לאסור משום שכל אסור זה אינו אלא לכתחילה (אה"ע סי' י"א סעיף א'), ולכן כתב טעם שני משום דאי אפשר לעשות תקנה זו וכו', דכיון שראובן הוציאה מפני שהיתה אסורה עליו, איך נאמר לו שיחזור ויקדשנה? ובסוף דבריו מסיק שאפילו אם לא היה נטען, קרוב אני לומר שלא נאמר לראובן שיחזור ויקדשנה כיון דעבד שמעון אסורא ונשא בערכאותיהם, לא נשתדל אנחנו למלאות נפש רשע. עד כאן.

דוק ותשכח שבדבריו הראשונים אמר: לא נתיר לו אנחנו אסור הקל כדי שלא יעבור על אסור החמור, ובסוף דבריו כתב: לא נשתדל אנחנו למלאות נפש רשע. מכאן אנו למדים שבנטען, שהוא אינו מבקש להתיר לו האסור אלא אדרבה, רוצה להכניס עצמו גם באסור אשת איש, לא נתיר לו זאת, ואדרבה, בכגון זה הלעיטהו לרשע וימות. אבל כשאינו נטען אלא שבעלה התנה על אשתו שלא תנשא לו, והלך ונשא בערכאות, אע"פ שעשה אסור זה, אם הבעל קדשה וגרשה בלא תנאי – נזקקים בית דין להשיאה לו. אבל אין בית דין נעשים סרסורים שלו לומר לבעלה הראשון שיקדשנה שוב, ויפטרנה בגט בלי תנאי, כי לא נשתדל אנחנו למלאות נפש רשע. ולפי זה ברור הדבר שאין תשובת הרדב"ז סותרת תשובת הרמב"ם.

אסיפא דמגילתא ציין מעלת כבוד תורתו בתשובות התשב"ץ (ח"ג סימן קפ"ח) ושמש צדקה (חיו"ד סי' מ"ח), ואין תשובות אלה שייכות לענינינו, שמדברי התשב"ץ שכתב 'ולא מפחד תמורה התרתיה שלא כדין וכו' שהיא מותרת היתה לפי העדויות', אין ללמוד מזה שאין להתיר גם בכהאי גוונא, אלא דקושטא דמילתא קאמר. ותשובת שמש צדקה היא בנדון אשה פרוצה שצודדת נפשות מישראל ברשעתה, ובכגון זה ודאי שאין לחוש לתקנתה, שהיא קלקלתם של אחרים. ובכלל בכל מקום שיש צורך להעניש מדין תורה, אין להמנע מפני איומים של המרת הדת, שכל העובר ביד רמה ומאיים בהמרת הדת – הרי הוא מעיד על עצמו שבהפקרא ניחא ליה. ואדרבה, אולי על ידי מוסר ותוכחה ישוב ורפא לו. מה שאין כן בכגון נדון דידן, שאנו באים להתיר לו דבר שאסור רק לכתחלה, ושהוא נכשל בה מפני בולמוס יצרו הרע ורוצה הוא לבקש לו דרך היתר, בזה יש מקום רב לומר שמצוה עלינו ללמוד מדרכיו של הקב"ה, שפותח פתח לשבים אליו, ואפילו בתשובה פורתא.

נשארה לפנינו תשובת הרשב"א, שאוסר גם בכגון נדון דידן, ובזה כבר כתבתי בספרי (שם) דעת הפוסקים האחרונים, שכיון שסברת הרשב"א זו אינה מוסכמת, והואיל ובעיקר איסור זה הוא מדרבנן, אזלינן בספקו להקל, ובזה נתבררה שאלה זו לגמרי. והנלענ"ד כתבתי".

משפטי עוזיאל ב יו"ד נג

בשו"ת משפטי עוזיאל חלק ב, יורה דעה סימן נג, מובאת תשובה משנת הת"ש (1940), לשאלה שנשלחה אליו על ידי הרב חיים דוד אוירבך מתל אביב, אודות יהודיה שהתאהבה בנוכרי, והסכימו להתחתן גם אם יוותר בגויותו, אלא שהוא מעוניין להתגייר כדי להתחתן כדת משה וישראל. הרב אוירבך נטה לגיירו, אך רצה לקבל את הסכמתו של הרב עוזיאל לכך.

הרב עוזיאל משיב שהוא מצטרף להיתרו של הרב אוירבך לגיירו, וזאת בשל שני נימוקים: 1. כל מה שחששו חז"ל לא לגייר את מי שבא להתגייר מאינטרס צדדי ולא לשם שמים, הוא כי חששו שכאשר 'בטל דבר – בטלה האהבה', ולא רק שישוב לסורו כשיתבטל הדבר שבגללו התגייר, אלא שגם לפני שהדבר התבטל כל גיורו בהעמדת פנים ולא כדי להיכנס באמת ליהדות. אך אם בית הדין משתכנע שכוונתו כנה להצטרף לעם היהודי – רשאי לקבלו. לכן כיוון שבמקרה זה בית הדין משתכנע שכוונתו לשם שמים, ולא 'לפנים', – אפשר לגיירו. 2. על פי יסוד הרמב"ם ש'מוטב יאכלו שחוטות ואל יאכלו תמותות', ולכן כדי להציל את היהודייה ממכשול של נישואי תערובת עם גוי, נכון לגייר אותו לאחר שהודענו לו מקצת מצוות ואמר 'הריני מקבל'. גם בתשובה זו הרב עוזיאל לא מפרט על מהות קבלת המצוות שנדרש הגר לקבל, אלא עונה באופן כללי שכל שכוונתו להצטרף לעם היהודי באמת ולא בהעמדת פנים – מקבלים אותו:

"גוי שרוצה להתגייר כדי לישא בת ישראל שהתאהב בה, והסכימו לינשא זה לזה גם כשהוא בגיותו

ג' י"ג אייר ת"ש

ראיתי השאלה הזאת ואת אשר נגזר עליה מפי ידידי וחביבי הרב הגאון כמוהר"ר ח' ד' אוירבך יצ"ו, בדין מי שהתקשר בברית אהבה בבת ישראל ושניהם הסכימו להנשא זה לזה גם כשהוא בגיותו, אלא שהוא רוצה להתגייר כדי לישאנה בחופה וקידושין כדת משה וישראל.

וידידי הרה"ג יצ"ו העלה להתיר גרותו על יסוד דברי מרן הבית יוסף שכתב ללמוד מעובדא דרבי חייא (מנחות מד א), שהדבר תלוי לפי ראות בית דין [ב"י רטו ב, בטור ד"ה גר שבא ואמר נתגיירתי (בסוף)] (ב"י יו"ד רס"ח) והסביר הדבר ברוחב תבונתו. ועוד הביא מה שכתב בהגהות מרדכי, שאם יש כונה לשום תועלת יחד עם מחשבה לשם שמים – מקבלים אותו (מרדכי יבמות פ' החולץ) [ד"ה כתוב בספר דף ז א, בהג"מ]. והסתייע עוד ממה שכתב בגמ': מידי הוא טעמא אלא לשלחן מלכים? הא לא צריכא ליה (יבמות עו א). ועל יסוד כל זה העלה להתיר לקבלו, ואותי בקש לחוות דעתי ולהצטרף להיתר זה, ואנא עניא הנני מצטרף להתירו מטעמים דלקמן:

א. נראה לי דמה שכתוב בגמ' דאין מקבלים גרים לשום אישות וכו', הוא משום דכל גר שנעשה לשם דבר אחר – הרי הוא בבחינת אהבה התלויה בדבר, וכל שבטל דבר שבטלה האהבה. ולכן לא רק שיחזור לסורו, אלא שגם בהיותו מתנהג ביהדות אינו אלא לפנים, ובלבו יהיה קשור לקדמותו. הלכך כל שניכר הדבר שהנשואין או כל סיבת הנאה אחרת אינם מכריחים אותו לכך, אלא שהיו אמצעים לקרבו אל היהדות – אנו אומרים שסופו להיות יהודי, כלומר שגם אחרי השגת מטרתו שבגללה התגייר, יהיה יהודי מאהבת היהדות, וזו היא כונת התוס' [דף כד ב תס' ד"ה לא] במ"ש: דבטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים. ובודאי שלא כוונו התוס' לומר דסופו לעשות לשם שמים הוא אחרי זמן רב, דאם ידענו שהוא אינו מתגייר לשם שמים, אין אנו רשאים לבטוח על השערות או אומדנות ממה שיהיה לעתיד, אלא הכי קאמרי דסופו לעשות הגרות לשם שמים אף שעתה גיורו הוא לשם דבר אחר, מתוך זה מתבארים שפיר דברי מרן הב"י במה שכתב שהכל תלוי לפי ראות בית דין, שאם יראו בית דין דגר זה יעשה את מעשיו לשם שמים אין דוחין אותו. ולזה מכוונים דברי הגהות מרדכי במ"ש: שאם יש כוונה לשם תועלת יחד עם כונה לשם שמים מקבלים אותו. והיינו משום שאנו אומרים שכונה לשם שמים היא הגוברת והמכרעת והאחרת מתבטלת בפניה.

ויש לצרף עוד טעמא להתירא בנדון דידן, והוא משום הצלת בת ישראל מאסור התחתנות לגוי. והרי זה דומה למה שכתב הרמב"ם ז"ל בדין הנטען על השפחה, שיגרשנה מביתו או שישחררנה, ואף כי הנטען על השפחה ונשתחררה אינו יכול לישאנה לכתחלה, אכן כאשר פסקנו בדברים כאלה וכו' ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו, וסמכנו על אומרם ז"ל: עת לעשות לה' הפרו תורתך, ויכול לישאנה (תשו' פאר הדור הרמב"ם סי' קל"ב). ואין לומר בזה 'הלעיטהו לרשע וימות', דכל שהישראל רוצה בהיתר, אלא שיצרו תוקפו – מצוה עלינו להצילו מאיסור, כעובדא דרבי חייא (מנחות מד א). ובכגון זה אמרינן מוטב דליכול תמותות שחוטות ולא תמותות נבלות (קידושין כח ב) או מוטב שיאכל רוטב איסור ולא שומן איסור עצמו, וכמ"ש הרמב"ם. וכיון שאנו אומרים לו: 'אי אתה יודע', והוא אומר: 'יודע אני', ומודיעים לו מקצת מצות והוא אומר 'הריני מקבל' (יו"ד סי' רס"ח סעיף ב') – מקבלים אותו מיד.

מכל טעמים אלה הנני מצטרף להתיר קבלת גר זה אחרי הודעת כל דברי גרות המבוארים בשו"ע (יו"ד סי' רס"ח) ואחרי מילה או הטפת דם ברית, וטבילה בפני בי"ד, לבל ידח ממנו נדח, והוא רחום יכפר. והנלע"ד כתבתי".

משפטי עוזיאל ב יו"ד סו

בשו"ת משפטי עוזיאל חלק ב, יורה דעה סימן סו, מובאת תשובת הרב עוזיאל שנכתבה בשנת התש"ג (1943), ובה הוא מבאר את סדר הגיור. הרב עוזיאל כותב שהגיור צריך לכלול "קבלת עול תורה ומצות, ולא לשום כוונה או נטיה אחרת". כמו כן, צריך להודיע לגר "על מצבה ומלחמת קיומה של היהדות ועל חובתו של כל הנספחים אליה להיות מוכן להקריב נפשו על אהבתה. ולקדש שם שמים ושם ישראל בכל הליכות חייו".

כל זאת בניגוד לגיור פורמלי שבו אין בכוונת הגר לשנות דבר מאורחות חייו מלבד "שינוי השם" שייקרא "יהודי", שזהו גיור ללא משמעות פנימית, ואין לו תוקף, שכן "הגרות הפורמאלית שאין בה אלא שנוי השם גרידא, אינה רצויה ואינה קיימת לעשות את המתגייר לאיש מישראל לשום דבר. כי תורת ישראל היא תורת הלב והמחשבה והמעשה, ולא תורה צירימוניאלית שאין בה לבביות ומחשבה":

"סדר הגירות ובענין קריאת ספר תורה של המקדש ביום פטירתו

א מנ"א תש"ג.

לכבוד מר דוד הכהן יצ"ו, כלכותא.

הנני להשיבו בזה על שאלותיו.

לשאלה א.

התנאים המעשיים הקודמים לגרות הם מילה וטבילה בפני בית דין של שלשה רבנים.

אבל למעשים אלה קודמים שני תנאים יסודיים, שהם עיקר הגרות, והם

א) גישתו של המתגייר לשם קבלת עול תורה ומצות ולא לשום כוונה או נטיה אחרת, או במלים אחרות: לשם גרות נקיה וטהורה.

לשם כך צריך שבית דין הנזקקים לקבלת הגר יבדקו עד כמה שאפשר לדעת כוונתו הטהורה לשם המתגייר.

ב) צריכים להודיעו לפני המילה ולפני הטבילה קצת מצות יסודיות ענשן ושכרן, להודיעו על מצבה ומלחמת קיומה של היהדות ועל חובתו של כל הנספחים אליה להיות מוכן להקריב נפשו על אהבתה. ולקדש שם שמים ושם ישראל בכל הליכות חייו.

ורק אחרי הודעה זאת וקבלתה מצד המתגייר נגשים בית דין אל מעשה המילה והטבילה שהן צריכות להיות לשם גרות.

גרות שנעשית בצורה זאת עושה את האיש המתגייר כיהודי גמור לכל דבריו, ומחייבת את כל איש מישראל ואת הצבור הישראלי בכל מקום לכבדו לאוהבו ולעזרו…

הגרות הפורמאלית שאין בה אלא שנוי השם גרידא, אינה רצויה ואינה קיימת לעשות את המתגייר לאיש מישראל לשום דבר. כי תורת ישראל היא תורת הלב והמחשבה והמעשה ולא תורה צירימוניאלית שאין בה לבביות ומחשבה.

אולם גרים כאלה שקדשו אשה מישראל צריכים שאלת חכם להתרתם".

פסקי עוזיאל סג

בשו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן סג, מובאת תשובת הרב עוזיאל לרב רפאל חיים סבאן, רבה של איסטנבול, מאלול התש"ד (1944), ששאלו על כהן שחי עם גויה ורוצה לגיירה, אם מותר לגיירה מתוך ידיעה שלאחר הגיור יחיו יחד על אף איסור גיורת לכהן. הרב עוזיאל משיב שאמנם בלית ברירה אנו מקילים לגייר גם כשהגר או הגיורת באים לשם אישות ולא לשמה, כאשר אנו משוכנעים שלא ניתן להשפיע על היהודי להיפרד מבן זוגו הנוכרי, וזאת כדי להצילו מאיסור חמור של בעילת בת אל נכר, ואובדן ילדיו של היהודי, שזו סכנה קיומית לעם ישראל.

אך כאשר מדובר בכהן, שאז גם לאחר הגירות היא אסורה עליו, אין להקל לגיירה, אלא עלינו לגרום לו בכל יכולתנו להיפרד ממנה, ולכל הפחות למול את הילדים ולגיירם בגיור קטנים:

"גירות לשם נשואין וגויה הנשואה לכהן

י' באלול תש"ד. יטיב ה' הכתיבה והחתימה, לרישא דעמא. מע"כ הרה"ג, רפאל חיים סבאן יצ"ו. רב ראשי בעיר איסטמבול יע"א. רב נהוראי חמיד נפשאי.

מכתבו מיום ז"ך סיון קראתי באהבה וחיבה, והנני מתכבד לענות לפי קוצר השגתי בעזרת צור ישועתי.

א' גרות לשם נשואין

הלכה פסוקה היא זאת, שאין בי"ד נזקקים לקבל גרים שהם עושים זאת לשם השגת מאוים. כן כתב מרן ז"ל: כשיבוא הגר להתגייר בודקים אחריו שמא בגלל ממון שיטול וכו' ואם הוא איש בודקים אחריו שמא נתן עיניו באשה יהודית, ואם אשה היא בודקים אחריה שמא עיניה נתנה בבחור ישראל (יו"ד סי' רס"ח סעיף י"ב).

אולם בדורנו זה שהפרצה מרובה בנשואי תערובת בדרך אזרחי, נאלצים אנו במקרה רבים לגייר את האיש או את האשה כדי להציל מאסור בעל בת אל נכר, את האיש או את האשה מישראל, ולהציל גם את הבנים אשר יולדו להם, שהם אבודים מישראל. וסומכים בזה ע"ד רבינו ומאורינו הרמב"ם ז"ל שכתב: ואף כי הנטען על השפחה ונשתחררה אינו יכול לישאנה לכתחלה, כאשר פסקנו בדברים אלה שישחררנה וישאנה, פסקנו כך מפני תקנת השבים ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו, וסמכו על אומרם עת לעשות לה' הפרו תורתך, (תשובת פאר הדור סי' קל"ב).

ואני בעניי כתבתי סמך לתשובה זאת ממ"ש בגמרא בדין יפת תואר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו בני ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר נבלות תמותות (קדושין כ"א, א). וכן ממ"ש בגמרא דרש עולא מאי דכתיב אל תרשע הרבה, מי שאכל שום וריחו נודף יאכל עוד שום (שבת לא ע"א) ובארתי עוד שאין זה בגדר הלעיטהו לרשע וימות (ב"ק ס"ט). הואיל וישראלית זאת או ישראל זה אינם רוצים באיסור אלא אדרבא רוצים להציל עצמם מאיסור (משפטי עזיאל ח"א יו"ד סימן י"ד וח"ב אה"ע סי' כ"ה)

ומדברינו אלה בגויה הנשואה לישראל, נלמוד גם למי שבא להתגייר לשם דבר אחר, במכל שכן – הואיל וגם אם נודע שמל לשם דבר אחר הרי זה גר וכדאמרינן התם, כולם גרים הם (יבמות כ"ד) וכן פסק הטור: אחד איש שנתגייר לשם אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשם איש, ושנתגייר לשם שלחן מלכים ואחד גרי אריות וחלומות, כולם גרים (טור יו"ד סי' רס"ח). וכן כתבו הרמב"ם ומרן ז"ל ואפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל הגוים וחוששים לו עד שתתברר צדקתו ואפילו חזר לסורו ועבד עכו"ם, הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קדושין (שם).

הא למדת דגרות לשם דבר אחר עושה אותו כישראל גמור לענין קידושין ומוציאה אותו מאסור נשואי בת אל נכר והתחתנות ומבעילות זנות.

וכיון שכן רשאים אנו לעשות עצמנו כהדיוטות ולהזדקק לגרות זאת, כדי להציל איש או אשה מישראל מאיסור חמור זה, שהוא נגע ממאיר בבית ישראל ועלול להביא בעקבותיו כליה לעמנו, כנאמר: כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר, יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב (מלאכי ב י"א – י"ב).

לכן מוטב לגייר אותם כדי להציל אותם מאיסור ואת ילדיהם מאבדון מלהשאיר אותם בנשואי תערובת, בכל מקום שיראו הדיינים שאין עצה ואין תושיה להפרישם מאיסור בדרך השפעה ותוכחה. דבר זה מסור לעיני הדיינים, כמ"ש מרן הב"י ז"ל ובלבד שיכוין לבו לשמים, והוא רחום יכפר.

ב' גויה הנשואה לכהן

גויה הנשואה לכהן שבאה להתגייר, אין מקבלין אותה, שהרי הכהן אסור בגיורת ומשוחררת אפילו אם נתגיירה או נשתחררה פחותה מבת שלש שנים הואיל ואינה בת ישראל, הרי זו כזונה ואסורה לכהן (אה"ע סי' ו' סעיף ח'). הרי שגרות הנשואה אינה מוציאה אותו מאיסור זה, וכיון שעדיין באיסורו עומד ואינו סר ממנו, אין נזקקים להתיר לו אשה זו מאיסור גויה אלא אדרבה בכגון זה נאמר הלעיטהו לרשע וימות, כיון דסוף סוף באסור עומד.

והנה ראיתי למעכ"ת, שכתב תרי טעמי להתיר גרות זאת: האחת, שכל העם מקצה נכשלים מבלי דעת שבניהם הם בני אשה נכרית ויתחתנו בהם. ב' מה נפסיד אם יהיה הדבר הלא גם עתה עובר על: נדה, שפחה, גויה, זונה (הרמב"ם ה' איסורי ביאה פרק י"ב ה"ג). והקדושין ושבע ברכות לא יוסיפו עליו שום איסור, אלא אדרבה בקדושין ושבעה ברכות אחר הגרות מכניס את הבנים והבנות לתורת ישראל, הלכך כיון שמניעת הגרות גורם נזק לאחרים שיכשלו באיסור התחתנות מבלי דעת אין אומרים בזה הלעיטהו לרשע וימות.

ואנא עניא אומר דטעמים אלו אין בהם ממש: אין אדם מישראל שלא יודע שבני אשה נכריה אינם בני ישראל ונשואי אשה נכריה קלא אית להן, ובודאי שכל בר בי רב לא יזדקק לסדר לבני נכריה אלה חופה וקידושין. ואם יהיו אינשי דלא מעלי שיעשו זאת מחוסר דעת, או בזדון אין אנו חוששין להם הואיל ומעשיהם בטלים. שכן הלכה פסוקה היא זאת המקדש עכו"ם או שפחה, וכן עכו"ם ועבד שקידשו ישראלית אינו כלום הואיל ואינן בני קדושין (אה"ע סי' מ"ד סעיף א'). ומשום אינשי דלא מעלי אלו עמי ארץ שטועים בשגגה או בזדון לא נתיר אנו לקבל גרות כזאת שאינה מצילה מחטא, אלא אדרבה מכשילה את הרבים שיאמרו מדגיירוה רבנן כדי להתיר נשואיה, שמע מינה דכהן מותר בגיורת.

הטעם השני דמה נפסיד – גם הוא בטל ומבוטל, שבאמת כן נפסיד בהיותנו מסייעים ידי עוברי עבירה, אלא שאפילו אם עבר הכהן ונשא זונה מחרימין אותו ואת כל הנושא ונותן עמהם וכיוצא בחומרות אלה עד שיגרשנה (אה"ע סי' ו' סעיף ו'), ומכל שכן שאסור לנו להזדקק לגרותם ולנשואיהם בחופה וקדושין, ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ ה', שאין זה מברך אלא מנאץ, ואין לך מצוה הבאה בעבירה גדולה מזאת. על כל פנים כל איש מישראל אסור לישא וליתן עמהם, ואין צריך לומר שאסור להזדקק לגרותם ולנשואיהם.

מכל האמור ומדובר נראה לע"ד שאין בית דין ולא כל איש ישראל רשאי להזדקק לגרות גויה הנשואה לכהן, או שתנשא לכהן, וכל העושה זאת נלכד בלטותא דרבנן. אולם בכל זאת חייבים אנו להציל את הילדים מטמיעה, וזאת חובת בית דין לחייב את האב שהוא נשוי נכריה, בכל דרכי השפעה לגרשנה או לכל הפחות למול את בניו ביום השמיני ללידתם, וזה דוקא כשיום השמיני הוא בחול אבל לא בשבת, (יו"ד סי' רס"ו סעיף י"ג): ולגירו בילדותו (שם סי' רס"ח סעיף ז'). וה' ממרומיו, ברחמים ישיב את נדחיו ויקבץ את פזורינו, והיה מחנינו קדוש וטהור. והנלע"ד כתבתי. (שם סימן יח – ירושלים תשכ"ד)".

משפטי עוזיאל ב יו"ד נח

בשו"ת משפטי עוזיאל ב, יורה דעה נח, נשאל הרב עוזיאל בשנת התש"ז (1947) על ידי הרב שרגא הלוי מהעיר קאלי שבקולומביה, דרום אמריקה, אודות נוכרית שאביה יהודי, ונישאה בנישואים אזרחיים ליהודי, ואחר כך הטבילוה בנוכחות שני דיינים לשם גירות, ושואל הרב שרגא אם גיור זה תופס.

תשובת הרב עוזיאל שמכיוון שהדבר נעשה בפני שניים בלבד ולא בפני שלושה, גיורה אינו גיור. אמנם ניתן לעשות לה גיור נוסף, שבו תקבל המצוות בפני שלושה. ואף שאנו יודעים שכנראה לא תקפיד על שמירת המצוות – אין זה מעכב את הגירות, כל זמן שלא אומרת שמקבלת את המצוות 'חוץ מדבר אחד'.

כאן חוזר הרב עוזיאל על הכלל שבאר בתשובה בסימן נג, שרק אם חושדים בגר שיש לו אינטרס אחר להתגייר ולא מתוך אהבת ישראל ורצון להצטרף אליהם, כך שאם יתבטל האינטרס הוא יחזור לסורו – אין מקבלים אותו. אך כאן שהיא כבר חיה עם היהודי בנישואים אזרחיים, אינה צריכה את הגיור כדי לחיות עימו, וזה מראה שגיורה הוא כדי להיקשר בגורל העם היהודי ולחנך את ילדיה כיהודים, ולכן יש לגיירה. ואם לאחר הגיור היא לא תקיים את המצוות, אין זה עסקנו ואיננו ערבים לה.

בתוך דבריו כותב הרב עוזיאל: "הרי לך מפורש, דאע"ג שידוע לנו דרוב הגרים אינם מקיימים המצות אחרי מילה וטבילה, ובכל זאת לא נמנעו מלקבלם משום כך. אלא אומרים להם מקצת מצות חמורות היינו עונשן של מצות כדי דאי פריש נפרוש. אבל אי לא פריש – מקבלים אותם, והוא את חטאו ישא ואין ישראל ערבין עליו… מכל האמור מתבררים הדברים כשמלה: גר שקבל עליו המצות ועונשן, אעפ"י שידוע שלא יקיים אותם – מקבלים אותו אחרי שהודיעו לו מצות קלות וחמורות ענשן ושכרן. שגם אם יחטא ויענש, מכל מקום זכות היא לו לזכות באותן המצות שיקיים אותן, ומשום דילמא נפיק מהם זרעא מעליא":

"נכרית שאביה ישראל ונשאת לישראל בערכאותיהם

כ"ח שבט תש"ז.

ב"ה שלמא רבא מן שמיא ונהורא מעליא לשרגא דנהורא. מעלת כבודו הרב הגאון המפורסם לשם טוב ותהלה. כמוהר"ר שרגא במוהר"ר צבי הלוי יצ"ו, רב אב"ד לקהלות ישראל אשכנזים וספרדים בעיר קאלי שבמדינת קולומביה.

רב גדול ויקר. שלום וברכה ברוב חבה.

בשובי ממסעי לקונגרס הציוני בק"ק באזל, מצאתי את שאהבה נפשי – מכתבו ותשובתו היקרה. ולפי שרבו טרדותי לרגל העבודה ובכללה תשובות להלכה שהצטברו בימי שהותי בחו"ל אחרתי תשובתי עד היום ואתו הסליחה.

ועתה הנני נעתר לבקשתו לחוות דעתי הדלה בשאלתו זאת.

השאלה:

נכרית שאביה ישראל נשואה לישראל ע"י הערכאות שלהם בקהלת פורידא פה בקולומביה. וכיון שאין שם שום רב ומו"צ, נשיא העדה איש ירושלמי בר אורין ויר"א רצה לזכותם ובלתי שאלת חכם הטביל אותה עם אמה ומשפחתה לשם גרות בפני ב' הדיוטות מפני של מצא ג' במקוה כשרה והודיען קבלת המצות וענשן כדת וכהלכה…

והנה מעכ"ת נשא ונתן בחכמה כיד ה' הטובה, ואסיק להתיר נשואיה של הבת הזאת לישראל. אולם היות וחבריו חלקו עליו, פנה אלי להכריע בהלכה זאת.

והנני נעתר לבקשתו לא כמכריע אלא לברור הלכה ממקור רז"ל הפוסקים ראשונים ואחרונים. ובה' שמתי מבטחי כי יאיר עיני בתורתו לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. ואען ואומר: מדבריו בתשובתו מוכח דפשיטא ליה למעלת כבוד תורתו שגרות זאת שנעשית בפני שני הדיוטות בטבילה והודעת המצות היא גרות מעליא ושרירא להתיר נשואי גיורת זאת לכתחלה.

אבל באמת הלכה זאת שנויה במחלוקת בין גדולי הפוסקים הראשונים ז"ל…

והנה קשה ממ"ש מרן ז"ל: ואם לא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו שכר המצות ועונשן ומל וטבל בפני שלשה הדיוטות הרי זה גר. (יו"ד שם סעיף י"ב). ובבית יוסף כתב: גר שלא בדקו אחריו וכו' זה פשוט שאין הודעת המצוה מעכב דיעבד, (בית יוסף שם דף רטו ב).

ולע"ד לא ידעתי פשיטותה זאת, שהרי בסדר קבלת גרים נאמר: ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות וכו' קבל מלין אותו מיד וכו'. נתרפא – מטבילין אותו מיד, ושני ת"ח עומדים על גביו ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות.

מכאן שלא מלין עד שיקבל מצות ולא מטבילין אלא בהודעת מצות בשעת הטבילה או לפניה. ובלא הודעת המצות אינו גר. ועוד שהרי לענין קבלת מצות לדברי הכל צריך בית דין, משום שהוא תחלת דין וכל שכן הוא שמעכב כשלא היתה הודעת המצות. ותמיהני, שלא ראיתי מי שהעיר על זה, לכן נראה לומר דמ"ש קבלת המצות לא מעכב, היינו אם מל וטבל בפני שלשה, והיינו טעמא דמילה וטבילה לשם גרות הן הן קבלת מצות בפני שלשה. אבל אם מל וטבל בפני שנים אעפ"י שקבל מצות בפניהם – לאו כלום, דקבלת מצות כיון שהיא תחלת דין צריכה שלשה, וכדכתב הרא"ש. (עיין טו"ז וש"ך ס"ק ט' סימן רסח).

מכל האמור ומדובר למדנו דקבלת מצות צריכה להיות בפני בית דין שלשה. ולהרי"ף ולהרמב"ם גם לטבילה ומילה צריך בית דין של שלשה כדי להשיאו אשה מישראל, והוא הדין לאשה שבאה להתגיר צריכה לקבל מצות בפני שלשה, אבל אם לא קבלה מצוה ולא טבלה בפני שלשה אינה גיורת כלל, ואין צריך לומר שלא משיאים אותה לישראל.

מכל האמור למדנו לשאלה דידן. הואיל וכל ענין הגרות נעשה בפני שנים הדיוטות, אין זה מוציאה מנכריותה להכניסה בכלל ישראל, הלכך ודאי שאין משיאין אותה לאיש מישראל עד שתטבול לפני בית דין של שלשה אחרי קבלת המצות בפניהם. השאלה שעומדת לפנינו היא אם מותר לקבל אותן לגרות. שהרי הלכה פסוקה היא: כשיבא הגר להתגיר בודקים אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה וכו'. ואם איש הוא בודקין אחריו שמא נתן עיניו באשה יהודית. ואם אשה היא בודקין אחריה שמא עיניה נתנה בבחורי ישראל. ואם לא נמצא להם עילה מודיעים להם וכו'. אם קבלו ולא פירשו וראו אותם שחוזרים מאהבה מקבלים אותם. (יו"ד סי' רסח סעיף יב).

מכאן מוכח שאם מצאו להם עילה אין מקבלים אותם לגיירם לכתחלה. ולפי זה בנדון דידן שהאם ובתה נשואות לישראל, יש לומר הרי יש כאן עילה שהיא סיבת גרותם, ולפיכך אין מקבלים אותם. אולם כשנעיין בדבר נמצא דעילה לבדה אינה פוסלת אותם. אם לא שידוע לבית דין שזו היא סיבת גרותם ובלא זה לא היו מתגירים, וגם אחרי גרותם אם לא תתקים מחשבתם יחזרו לסורם. אבל אם התברר או הוכח שבאים להתגייר מאהבה מקבלים אותם. וכן כתבו התוס': וההיא דפ"ב דשבת גיירני ע"מ לעשות כהן גדול. בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים וכן ההיא דפרק התכלת דאתא לקמיה דר"ה גיירני על מנת שאנשא לאותו תלמיד. (יבמות כד ב תד"ה לא). ומכאן למד הבית יוסף דהכל לפי ראות עיני בית דין (בית יוסף שם ש"ך ס"ק כ"ג).

ועוד זאת, נכרית הנשואה כבר לישראל עדיפא טפי, שהרי אין כאן עילה להתגיירות הואיל ונשואה וחיה אתו בשלום גם בגיותה. וכשבאה להתגייר מעשיה מוכיחין שעושה זאת לשם התקרבותה אל היהדות. וכמעשה רות שאמרה: עמך עמי ואלוהיך אלוהי. כן זאת נמשכת אחר בעלה להסתפח אל נחלת ה' עמו ונחלתו, כאמור: כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. ובכגון זה מצוה לקבלם. וכמאמרם ז"ל: אמר הקדוש ברוך הוא למשה אני הוא שאמרתי והיה העולם. אני המקרב ולא המרחק שנאמר: האלקי מקרוב אני נאם ה' ולא אלקי מרחוק אני. שקרבתי את יתרו ולא הרחקתיו, אף אתה כשבא אדם אצלך להתגייר ואינו בא אלא לשם שמים אף אתה קרבהו ולא תרחיקהו. מכאן אתה למד שלעולם יהא אדם דוחה בשמאל ובימין מקרב (מכילתא יתרו פ"א ו'). מאמרם זה מלמדנו שגם כשיש מקום לתלות סיבת הגרות כגון יתרו חתן משה שהיה מתכבד במשה. אני חותן המלך (מכילתא ופירש"י שם). בכל זאת אם אתה יודע שאינו בא אלא לשם שמים מצוה לקרבו ולא לרחקו.

ובנכרית שהיא כבר נשואה לישראל. מעשיה מוכיחים שהיא באה להתגייר לשם שמים, ולפיכך מצוה לקרבה. וכל שכן הוא שמצוה לקרב בת ישראל שנולדה מנכרי ונשאת לישראל. דאע"ג שהבנים נגררים אחרי אמם והם נכרים לכל דבריהם, מכל מקום מזרע ישראל באו ומצוה להשיבם אל צור מחצבתם אלו האבות לבל ידח ממנו נדח. מטעמים אלה מותר ומצוה לקבל את שתי הנכריות האם ובתה, להציל את ילדי זרע ישראל מאבדון ואת איש ישראל מחטא ועון תמידי של כי חלל יהודה קדש ובעל בת אל נכר יכרת ה' אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות (מלאכי ב' יא – יב). כדברים אלה כתבתי בסה"ק "משפטי עזיאל" (ח"א יו"ד סימן י"ד סעיף א').

מעתה אסורה נא ואראה דברי האוסרים לקבל גרים כאלה. לפי מ"ש מעכ"ת בתשובתו זאת סומכים דבריהם על מה שכתב הרמב"ם ז"ל. אבל בזמן הזה אפילו קבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו (הלכות אסורי ביאה פי"ד ה' ח'). מכאן למדו דכל שידוע שאינו משמר המצות לאחר מילה וטבילה הוי כאילו אינו מקבל המצות. ולע"ד לא נראה כן, שאם כן בטלת מצות גרות דאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואם כן נאמר אפילו בישראל כל שכן הוא בגר, שודאי יעבור במצוה או מצות מן התורה אחרי המילה והטבילה. והרי זה כאלו אמרו חוץ מדבר אחד. אבל באמת זה אינו, דלא אמרו חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו אלא שאומר שאינו מקבל עליו עול מצוה זאת. וכן דאיק לישנא דגמרא: נכרי שבא לקבל דבר תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו (בכורות ל ב). הרי לך מפורש שלא נאמרו דברים אלה אלא למי שאומר שאינו מקבל דבר מדברי תורה, או מדקדוקי ספרים. אבל אם קבל כל התורה ושכרן ועונשן של מצות אלא שהוא נמשך בדברים שהרגיל בהם בגיותו – הרי זה גר חוטא ואין נמנעים מלקבל אותו משום כך. תדע מדאמרינן: ומודיעים להם מקצת מצות חמורות מאי טעמא. דאי פריש נפרוש, דאמר מר קשים גרים לישראל כספחת. פירש"י: שאוחזים מעשיהם הראשונים ולומדים ישראל מהם או סומכין עליהם באסור והיתר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ומפני זה אמרו קשים גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל (הלכות אסורי ביאה פי"ג ה' יח).

הרי לך מפורש דאע"ג שידוע לנו דרוב הגרים אינם מקיימים המצות אחרי מילה וטבילה, ובכל זאת לא נמנעו מלקבלם משום כך. אלא אומרים להם מקצת מצות חמורות היינו עונשן של מצות כדי דאי פריש נפרוש. אבל אי לא פריש – מקבלים אותם, והוא את חטאו ישא ואין ישראל ערבין עליו (קדושין ע ב, נדה יג ב ד"ה קשים גרים).

מכל האמור מתבררים הדברים כשמלה: גר שקבל עליו המצות ועונשן, אעפ"י שידוע שלא יקיים אותם – מקבלים אותו אחרי שהודיעו לו מצות קלות וחמורות ענשן ושכרן. שגם אם יחטא ויענש, מכל מקום זכות היא לו לזכות באותן המצות שיקיים אותן, ומשום דילמא נפיק מהם זרעא מעליא. וכעין מ"ש לגבי ממונו של מסור: אסור לאבדו דילמא נפיק מהם זרעא מעליא. וכתיב: יכין רשע וצדיק ילבש. וכן יש לומר לענין גרות, וראיה לדבר מדאמרינן: מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלם, מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים, מאן נינהו שמעיה ואבטליון. זאת אומרת שמעיה ואבטליון באו מן אבותיהם הגרים…

מסקנא דדינא.

אם גיורות אלה עשו כל עניני הגרות בפני שנים כמו שכן נאמר בשאלה – אין דינם כגיורת ועדיין בגיותן עומדות עד שיעשה כל ענין הגרות. היינו קבלת המצות וטבילה לשם גרות בפני בית דין של שלשה בראשות הרב דמתא או רב המדינה.

ב) מכיון שדברי הרה"ג אב"ד הכולל התברר שנשים אלו באו להתגייר לשם שמים, כדי להיות נשאות לבעליהן הישראלים כדת משה וישראל, ולגדל את בניהן בדרך התורה כיהודים לכל דבריהם, נזקקים בית דין לקבל אותן ולגיירן כדין וכהלכה.

ג) אחרי גרותן מפרישין אותן מבעליהן שלשה חדשי הבחנה – או מודיעין להם שצריכים לקיים מצות פרישה שלשה חדשים מיום גרותם (עיין משפטי עזיאל ח"ב אה"ע ס' כו סעיף ב'). ככלות זמן ההבחנה משיאין אותם בחו"ק כדת משה וישראל.

והנלענ"ד כתבתי".

תשובה לשר הדתות

בגנזך המדינה נמצאה תשובה שכתב הרב עוזיאל לשאלה שנשלחה אליו באלול התש"ט (ספטמבר 1949) על ידי מזכיר שר הדתות יהודה שפיגל (ככל הנראה בשם שר הדתות עצמו – הרב יהודה לייב פישמן מימון, כחלק מרצון לגבש מדיניות הלכתית לשאלת הגיור במדינת ישראל שזה עתה קמה[3]). בתשובתו כותב הרב עוזיאל: 1. העליתי במשפטי עוזיאל ח"א יו"ד סימן י"ד שבאופן עקרוני יש להקל במקרים כאלו. 2. חיזקתי את הדבר על פי המכילתא שממנה מבואר שיש לנהוג בגירות על פי הכלל 'לעולם יהא אדם דוחה בשמאל ומקרב בימין'. ולכן "נלע"ד שמותר לקבל כל נכרי שבא להתגייר, אם יראו הדיינים שכוונתו לשם גירות, ומצוה יתירה היא לקבל לגירות נשואי תערובת, כדי להציל את בני או בנות ישראל מאסור בעילת בת אל נכר ולהציל את בניהם, שדם ישראל בעורקיהם, מטמיעה, ולהשיבם אל צור מחצבתם":

"ח' אלול ה'תש"ט

3 ספטמבר 1949

לכבוד

מעלת האדון הנכבד מר

י' שפיגל יצ"ו, מזכיר שר הדתות

כאן

שלום וברכה

בתשובה למכתבו מיום ד' דנא, בנדון גירות לנשואי תערובת, הנני מתכבד לענות:

בבעיא זאת דנתי בספרי הקטן משפטי עזיאל ח"א יו"ד סי' י"א[4], והעליתי להתיר קבלת גירותם של אלה שבאים להתגייר לשם כניסתם לברית ישראל, והסתמכתי על דברי מרן הבית יוסף שכתב דהכל לפי ראות בית דין (ב"י יו"ד סי' רס"ח). וכן כתבתי במשפטי עזיאל חאה"ע סי' כ"ה.

ומשנשאלתי שוב בשאלה זאת, הוספתי להביא ראיה אלימתא ומכרעת לדברי מרן הבית יוסף מדברי המכילתא: "אמר הקב"ה למשה, אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני המקרב ולא המרחק, שנאמר: האלקי מקרוב אני ולא אלקי מרחוק? אני שקרבתי את יתרו ולא הרחקתיו. אף אתה כשבא אדם אצלך להתגייר ואינו בא אלא לשם שמים, אף אתה תקרבהו ולא תרחקהו. מכאן אתה למד שלעולם יהא אדם דוחה בשמאל ומקרב בימין" (יתרו פ"א ו').

מכאן למדנו שגם כשיש מקום לתלות עילת הגירות כגון יתרו חותן משה, בכל זאת אם אתה יודע שאינו בא אלא לשם שמים מצוה לקרבות ולא לרחקו (משפטי עזיאל יו"ד מהדו"ת סי' נ"ח ההולך ונדפס).

על יסוד כל האמור, נלע"ד שמותר לקבל כל נכרי שבא להתגייר, אם יראו הדיינים שכוונתו לשם גירות, ומצוה יתירה היא לקבל לגירות נשואי תערובת, כדי להציל את בני או בנות ישראל מאסור בעילת בת אל נכר ולהציל את בניהם, שדם ישראל בעורקיהם, מטמיעה, ולהשיבם אל צור מחצבתם.

בברכה ובכבוד רב

בן ציון מאיר חי עזיאל

ראשון לציון הרב הראשי לארץ ישראל".

משפטי עוזיאל ב יו"ד סה

בשו"ת משפטי עוזיאל חלק ב, יורה דעה סימן סה, נשאל בחשוון התש"ט (נובמבר 1949) על עולים חדשים שמביאים עמם נשים נוצריות, חלקן עם ילדיהן, והן לא מעוניינות להתגייר. והשואל מעוניין למצוא פתרון מה לעשות עימן כדי שלא תרבה התבוללות בישראל.

הרב עוזיאל משיב שכיוון שאין לנו דרך להכריח את בעליהן להוציאן, כפי שעשה עזרא בשעתו, הרי שלא נותרה לנו ברירה אלא לגיירן. והפנה את השואל למשפטי עוזיאל ח"א יו"ד יד (הנ"ל), וח"ב אה"ע כה, ששם העלה להתיר לגיירן. והוא הדין כאן, על פי אותם היסודות ההלכתיים:

"נשואי תערובות ומה דינם כשמתגיירים ודין הבאים רשומים בתור איש ואשה

שאלה א:

בבתי העולים בחדרה ובכל בתי העולם בארץ נתרבו בזמן האחרון עולים שהביאו אתם נשים נוצריות. ויש מהן גם עם ילדים בלתי נמולים, ולא רוצות להתגייר, וההורים לא רוצים למול. בתי העולים מסדרים לזוגות את השיכון וכו' כמו לכל העולים, והמה מתפזרים בכל הארץ ומרבים ממזרות בישראל לדורות ח"ו. והנני מעורר בזה את כת"ר שבכל כח השפעתם ידרשו ממשרד העליה וממשרד הדתות שיאחזו בכל האמצעים למנוע ולהפריע שלא יביאו ארצה נוצריות בתור נשי ישראל, לסדר פקוח חמור ע"ז בחו"ל במקומות היציאה לארץ, כמו"כ במקומות הכניסה בארץ ולתת עצה מה לעשות עם אלו הנוצריות שישנן כבר בארץ בין העולים.

תשובה:

לשם הדיוק הנני מעיר כי בטוי "מרבים ממזרות בישראל" הוא פליטת הקולמוס. שמכיון שבנים הנולדים מנשים נוצריות הם כמותה אין כאן מקום לממזרות בישראל, אלא יש כאן בני תערובות של גויים בישראל. לעצם השאלה, פעמים רבות התרענו על הקלקלה גם בימי המשטר הקודם שלא לתת סרטיפיקאטים של עליה לנשואי תערובות, ועתה שבחסד ה' כל העולים הם בסרטיפיקאטים של מדינת ישראל שומה על מדינתנו להקפיד בכל תוקף שלא לתת רשיונות עליה לנשים נוצריות הנשואות לישראל, ולא לבנים שנולדו ממנה אפילו אם הם נימולים. ולאלה שעלו כבר ארצה ישראל. הדין נותן לעשות כעזרא בשעתו (עזרא י'), אולם חוששני מאד שאין ידינו תקיפה ואין פושעי ישראל אלה שנשאו נשים נכריות מוכנים לענות: כדבריך כן נעשה. לכן מוכרחים אנו לצדד בהיתר של גירותן כמו שנבאר להלן.

שאלה ב:

שנית אתכבד לבקש לתת הוראה ברורה הלכה למעשה אם אלו הנוצריות המבקשות להתגייר אמנם הן מקבלות עליהן עיקרי האמונה ועול מצוות, אבל מטרתן ידועה, ואם גם נחשוב שזהו כמו ענין בדיעבד אם בית דין לא חקרו על המטרה, המותר לסדר להן חופה וקדושין עם בעליהן אחרי הגירות, הואיל ואמרו (יבמות כד ב, ואהע"ז סי' י"א סע' ה') בנטען על העכו"ם ונתגיירה לא יכנוס. וגם ענין הבחנה ופרישה בין זרע כשר לז"פ. מאן מפיס שישמרו? מאידך גיסא, אם לא נקבלן לגירות, יסתירו בכל האמצעים ודרכי רמאות גם הבעל גם האשה שהן נוצריות, ויתערבו בישראל וכו'. וה' יאיר עינינו.

תשובה:

שאלה זו מסועפת לשלשה ענפים.

א. אם מותר לבי"ד לקבלן לגירות, הואיל ונכרים הדברים שכל גירותן הוא לשם עילה אחרת.

ב. אם מותר להשיאן לבעליהן אחרי גירותן.

ג. ענין הבחנה בין זרע שלפני גרותן לזרע שנזרע אחרי כן.

בשלש שאלות אלה דנתי בעניי בסה"ק משפטי עוזיאל ח"א יו"ד סימן י"ד דף קנ"ז קנ"ט, ובחלק ב' אה"ע סימן כה – כו והעליתי לע"ד:

א) להתיר קבלתן לגרות.

ב) להתיר נשואיהן עם בעליהן אחרי גרותן.

ג) להודיעם על חובתם לפרוש עד אחרי ימי הבחנה.

…

סכום.

א) אסור בהחלט לתת רשיונות עלייה לנשואי תערובת של ישראל עם עמים אחרים.

ב) כל איש ואשה מישראל שהם נשואים לעמים אחרים, אין להם כל ערך חוקי, וכל אחד מהם נקרא בשם משפחתו ומתיחס אל דתו ולא נקרא בשם ישראל.

ג) בנים שנולדים לאיש מישראל מאשה נכרית הם המתיחסים אל משפחת ודת אמותיהם ואינם נמולים על ידי ישראל ולא נקראים בשם ישראל, אלא אם הכניסם אביהם בברית ישראל ע"י בית דין ישראל.

ד) בני תערובות שנולדו מאשה ישראלית, הם כבני ישראל לכל דבר ומתיחסים ונקראים בשם משפחת אמם הישראלית ונמולים ביום השמיני ללידתם אפילו שלא ברצון הוריהם.

ה) איש או אשה נכרים שנשואים עם איש או אשה מישראל, שרצו להתגייר מדעתם ורצונם, מקבלים אותם לגרים. ומשעת גרותם – היינו טבילתם לשם גרות בפני בית דין כדת וכהלכה – הרי הם כישראלים לכל דבר, ונקראים בשם ישראל, ומכניסים את בניהם ובנותיהם הקטנים למילה וטבילה לשם גרות.

ו) נשואי תערובות שהתגיירו מסדרין להם חופה וקידושין כדת משה וישראל עם בעליהם או נשותיהם.

ז) נשואי תערובות שהתגיירו חייבים לפרוש עצמם מחיי אישות שלשה חדשים מיום גרותם, וכשמסדרים להם חו"ק מודיעים להם חובת פרישתם מדין הבחנה בין זרע של תערובות גוי לזרע של ישראל גמור.

ח) בני ישראל שהם יתומים או שלא נימולו ע"י אביהם, מלין אותם בית דין מדעת הוריהם, או אפילו שלא מדעתם.

והנלע"ד כתבתי".

משפטי עוזיאל ז אה"ע כא

בשו"ת משפטי עוזיאל חלק ז אבן העזר סימן כא, מובאת תשובת הרב עוזיאל מחודש מנחם אב התש"י (1950) לרב יצחק אבוחצירא, רבה של רמלה, ששאלו אודות יהודי שחי עם נוכרית צרפתיה במשך שש שנים, וכבר יש להם בן ובת, וכעת רוצה לגיירה, ואחת משאלותיו של הרב אבוחצירא היא האם אכן כדאי לגייר אותה.

תשובת הרב עוזיאל היא שאף על פי שיש כאן בעיה של 'הנטען על הנוכרית', מכל מקום יש לגיירה מדין "מוטב יאכלו שחוטות ולא תמותות", וכפי שביסס זאת בחלק א' יורה דעה סימן י"ד:

"י מנחם אב תש"י

לכבוד

מעלת רב חביבאי הרה"ג המפורסם בנם של קדושים אראלים ותרשישים כמוהר"ר יצחק אבוחצירא

רב למחוז רמלה ולוד

רמלה

שלום וברכה!

בענג רב קראתי מכתבו מיום ז' תמוז דנא, ובו שאלת חכם:

שאלה

בא לפני פלוני בן פלוני מעיר הקודש לוד, ואמר שיש לו אשה נכרית שנשא בצרפת בערכאות שלהם, דהיינו (אלמירי) זה כמו שש שנים, וגם יש לו ממנה בן ובת, הבן בן ד' שנים, והבת בת שמונה ימים, וכעת רוח אחרת אתו להכניס האשה וילדיה תחת כנפי השכינה, וגם האשה ברצונה הטוב מסכמת להיות לעם אחד ודת אחת עם בעלה, גם בעל רוצה לסדר חופה וקדושין כדת.

הנה בשאלה הנ"ל יש ארבע ספקות: א. אם כדאי לגיירה…

ותשובתה בצדה כיד ה' הטובה עליו, לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, ולעשות רצונו החביב עלי חפצתי, והנני לחוות דעתי הדלה בעזרת צור חמדתי.

א. מעלת כבוד תורתו פתח פתחא להאי דינא בדין הנטען על השפחה ונשתחררה, נכרית ונתגיירה, הרי זה לא יכנוס, ואם כנס לא יוציא. מדבריו נראה דמעלת כבוד תורתו סברדמה שהיתה מיוחדת לו בגיותה הוא כדין אם כנס לא יוציא.

והנה סברא זאת נזכרה בדברי הפוסקים, אבל לענ"ד הוכחתי שאין לסמוך עליה, דמה שכנס אותה בגיותה אינו אלא בעילת זנות, ואטו משום דשנה באסור זה של בעילת בת אל נכר נבוא להקל עליו? ודאי לא. אלא הסברא נותנת להיפך, דכיון שודאי בעלה, אפילו אם כנסה בחופה וקידושין אחרי גרותה, באיסורא קיימא ומחייבין אותו להוציאה, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל (משפטי עוזיאל ח"א יו"ד סימן י"ד). אולם בכל זאת העליתי להתיר מטעם אחר, על יסוד תשובת הרמב"ם בנטען על השפחה וכו', דפסק להתיר לישאנה לכתחלה מפני תקנת השבים, מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו (תשובת פאר הדור סי' קל"ב). ועוד הוספתי לבאר ולחזק דברי בתשובתי (משפטי עוזיאל אבן העזר סי' כ"ה)…".

פסקי עוזיאל סה

בשו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סה (הובא גם במשפטי עוזיאל ז, כ), נשאל הרב עוזיאל בניסן התשי"א (1951) על ידי רבי יהודה ליאון כלפון, רבה של תטואן שבצפון מרוקו, על מציאות של יהודים שאינם מדקדקים בשמירת המצוות, שחיים עם נוכריות ומבקשים לגיירן, אם ניתן לקבלן.

בתשובתו כותב הרב עוזיאל שגם כשידוע לנו שהגר לא מתכוון לשמור את המצוות, אם טובל בסתמיות – הרי שקיבל עליו את מערכת המצוות של עם ישראל, כל זמן שלא אמר 'חוץ מדבר זה'. ולכן מקבלים אותו. כמו כן מבאר הרב עוזיאל שהודעת המצוות לגר אינה תנאי בקבלת הגר לעם ישראל, אלא נועדה למנוע מצב שהגר אומר: 'אילו ידעתי, לא הייתי מתגייר'. הרי ש"אין תנאי קיום המצות מעכב את הגרות אפילו לכתחלה". ולכן "מותר ומצוה לקבל גרים וגיורות, אעפ"י שידוע לנו שלא יקיימו כל המצות, משום שסופם יבואו לידי קיומם. ומצווים אנו לפתוח להם פתח כזה, ואם לא יקיימו את המצות – הם ישאו את עונם ואנו נקיים".

עוד כותב הרב עוזיאל, שהגם שהניסיון מלמד שרובא דרובא של הגרים אינם שומרים מצוות אפילו לזמן קצר, אין להימנע מלקבל גרים בשל כך. שאין מציאות חיינו דומה לזו שהייתה במשך שנות הגלות, שכן כיום מדובר על אנשים שכבר קשורים לעם ישראל על ידי שאבותיהם יהודים וכדומה, ואלו ה"צאן האובדות" שעליהן הוכיח יחזקאל את ישראל שעוזבים אותן לאבדון, ולכן דיינים שלא מקבלים אותם עלולים להיתבע על כך בבית דין של מעלה. ומסיים הרב עוזיאל: "מטעם זה הנני אומר מוטב לנו שלא נסור מדברי רבותינו שמסרו הלכה זאת לפי ראות עיני הדיינים שכוונתם לשם שמים":

"גירות לנשי ובני ישראלים שאינם שומרי דת הרוצים לגייר נשותיהם הנוכריות עם בניהם.

י"ג ניסן תשי"א, לכבוד מעלת ותהלת הרב הגדול מעוז ומגדול כמוהר"ר יהודה ליאון כלפון יצ"ו רב מק"ק טיטוואן. שלום וברכה בחבה נעימה.

מכתבו מיום כ"ד טבת דנא הגיע לידי במועדו, מסבת טרדותי הרבות ותכופות התאחרה תשובתי עד האידנא ואתו הסליחה. ועתה הנני כותב חוות דעתי בעזרת צור ישועתי.

בימינו אלה יש בינינו בעוונותינו הרבים אנשים מבני ישראל שנזדווגו עם נשים נכריות, יש מהם נשואים עפ"י נמוסיהם (יש מהם שלא מרצונם הפשוט רק שהזמן גרמא דהיינו שהיו דרים בין הגוים בשעת חירום והיו במצב של סכנה והנשים ההנה הצילום אולי ממות), ויש שאינם נשואים שיש להם נכריות מיוחדות להם מרצונם, ודרים עמהן כאיש ואשתו, ונולדו להם בנים ורוצים לגיירם ולהכניסם לדת ישראל והבנים הזכרים יש מהם שכבר נמולו ועדיין לא טבלו. והאנשים האלה יש מהם שומרי דת כסתם יהודים שבזמן הזה, לאלה גמרנו לגייר את נשותיהם עפ"י מה שכתבו האחרונים, ואחרון חביב מעכ"ת שליט"א בספרו משפטי – עזיאל ח"א סי' י"ד, על סמך תשובת הרמב"ם ז"ל בס' פאר הדור, וגם את בניהם.

אבל יש אחרים שאינם שומרי דת שבתות וי"ט ומאכלות אסורות ומצות עשה ול"ת, ואנחנו נבוכים איך לעשות כן, רוצים הם לגייר בניהם ואת נשיהם, וכפי הנראה עיקר חפצם הוא לגייר את הבנים, ולגבי הנשים כשאנו אומרים להם: איך יתכן שהנשים תהיינה גויות לגדל בנים יהודים? אז הם אומרים שגם הנשים מוכנות להתגייר, ואפשר שגם הנשים ניחא להן להיות בדת א' עם בעליהם ובניהן ולא נבדלות בדת.

והנה האנשים האלה אעפ"י שאינם שומרים דת ומצוות כנ"ל, מכל מקום אינם פוקרים לגמרי, ואינם רוצים להבדל מתורתנו הקדושה ולהחשב מחוץ לדת ח"ו, ובשם ישראל יכנו. ולפי הנראה חפצים הם להכניס בניהם תחת כנפי השכינה מלב ונפש.

ובכן, על מבוכה זו ישבתי לדרוש ולתור בחכמה לדעת איך לעשות עפ"י דתוה"ק וכו'.

תשובה:

… תדע, שהרי בטבילת עבדים אומרים לו: רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל הכשרים או לא? אם רצה – מודיעין לו עיקרי הדת ומקצת מצות קלות וחמורות וענשן ושכרן, כמו שמודיעין את הגר ומטבילין אותו כגר, ומודיעין אותו כשהוא במים. כשישתחרר העבד, צריך טבילה אחר כך בפני שלשה. הא למדת שטבילת העבדים אינה מכניסה אותם לכלל ישראל… אבל גוי שבא להתגייר, אומרים לו: מה ראית וכו' וכשמטבילין אותו לשם גרות, לפיכך בעבד צריך שיקיים מצות המוטלות עליו, כדי שיהיה נודע שקבל עליו אמונת יחוד ה' וקבלת מצות תורתו. אבל גוי שבא להתגייר, אפילו אם נדע שלא מקים מצות התורה – טבילתו לשם גרות, הרי היא כמפרש שקבל עליו אם לא שפירש חוץ מדבר זה.

תדע עוד, שהרי בגוי הבא להתגייר מודיעים אותו עיקרי הדת, שהוא יחוד ה' ואיסור עבודה זרה, ומאריכין עמו בדבר זה ואלו בקבלת המצות מודיעין אותו מקצת מצות קלות וחמורות ומודיעין אותו מקצת עונשים של מצות, שאומרים לו: קודם שבאת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו להודיעו כל דקדוקי עונשין וכו' דשמא כוונתו לשמים (סי' רס"ח סעיף ב' וש"ך ס"ק ה'). מכאן מפורש יוצא שאין דורשין ממנו לקיים המצות ואף לא צריך שבית דין ידעו שיקיים אותן, דאל"כ לא יתקבלו גרים בישראל דמי יערוב שגוי זה יהיה נאמן לכל מצות התורה אלא מה שמודיעין לו מקצת מצות הוא כדי שאם ירצה יפרוש וכדי שלא יוכל לומר אח"כ אילו ידעתי לא הייתי מתגייר. וזהו לכתחלה, אבל בדיעבד אם לא הודיעוהו אינו מעכב (ש"ך שם סק"ג). מכל האמור למדנו, שאין תנאי קיום המצות מעכב את הגרות אפילו לכתחלה.

ועוד ראיה מכרעת מפסק מרן ז"ל: וכיון שטבל הרי הוא כישראל שאם חזר לסורו הרי הוא כישראל מומר שאם קדש קדושיו קדושין ואפילו חזר ועבד אלילים הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קדושין (שם סעיף ב' וסעיף י"ב) ובביאור הגר"א כתב: שלכן קיימו שלמה ושמשון את נשותיהם אף על גב שנגלה סופם וסופן הוכיח על תחלתן (שם ס"ק כ"א).

מכל האמור ומדובר תורה יוצאה שמותר ומצוה לקבל גרים וגיורות, אעפ"י שידוע לנו שלא יקיימו כל המצות, משום שסופם יבואו לידי קיומם. ומצווים אנו לפתוח להם פתח כזה, ואם לא יקיימו את המצות הם ישאו את עונם ואנו נקיים.

והנני מעתיק פה מה שכתבתי בענין זה באותה שאלה עצמה: בענין קבלת גרים, חדש מעלת כבוד תורתו מסברא לומר שבזמן הזה שאנו רואים ויודעים והדבר מפורסם וגלוי שרובא דרובא דגרים אינן שומרים מצות התורה אפילו לזמן קצר, הלכך אין לקבל בזמן הזה. וכן כתב במכתבו אלי מיום ג' שבט דנא.

ואנא דאמרי אם כן נעלת דלת בפני גרים שלא לקבל בישראל גרים כלל, אפילו אם יתברר בהחלט שהוא מתגייר לשם שמים, אבל מדברי רבותינו ז"ל למדנו שמצוה לקבל גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה לפי שהקב"ה אוהב גרים וצוה על הונאתן (יבמות ק"ט ע"ב תד"ה רעה).

ואל תשיבני ממ"ש שבימי שלמה לא קבלו גרים, שהרי כתבו התוס' ד"ה לא וכו' וההיא דפ"ב דשבת וכו' בטוח היה הלל בסופו לשם שמים. מדבריהם מוכח דסופו לשם שמים סגי, אעפ"י שאין סופו לקיים מצות התורה. ועכ"פ בסופו לקיים סגי אעפ"י שלא יקיים סמוך לגרותו. ולפי מסקנתם זאת יוצא שגם בימי דוד ושלמה קבלו גרים שידעו בהם שסופם לשם שמים, וגדולה מזו אמרו רז"ל: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבית האומות אלא כדי שיתוספו אליהם גרים שנאמר: וזרעתיה לי בארץ כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה סאים (פסחים פ"ז).

ובדורנו זה אחראית וקשה מאד נעילת דלת בפני גרים, לפי שהיא פותחת שערים רחבים ודוחפת אנשים ונשים מישראל להמיר דתם ולצאת מכלל ישראל, או להטמע בגוים. ויש בזה משום אזהרת רז"ל: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת (סוטה מ"ז). ואדם מישראל שנטמע או שנדחה מישראל נהפך לאויב ישראל בנפש, כמו שההיסטוריא מעידה על זה בהרבה מקרים והרבה דורות. וגם אם לא נחוש ונאמר ילך החבל אחרי הדלי, מכל מקום לבניהם ודאי שאנו חייבים לקרבם, לא מבעיא אם הם בני ישראלית שבניה הם ישראלים גמורים אלא אפילו אם הם בני גוייה הרי מזרע ישראל המה, ואלה הם בבחינת צאן אובדות, וירא אנכי שאם נדחה אותם לגמרי על ידי זה שלא נקבל את הוריהם לגרות נתבע לדין ויאמר עלינו: את הנדחת לא השיבותם ואת האובדת לא בקשתם (יחזקאל ל"ד).

וגדולה היא תוכחה זאת מאותה התוכחה של קבלת גרים (יו"ד סי' רס"ה סעיף י"ב) ועל כגון זה נאמר: הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה (אבות פ"ב מ"א). מטעם זה הנני אומר מוטב לנו שלא נסור מדברי רבותינו שמסרו הלכה זאת לפי ראות עיני הדיינים שכוונתם לשם שמים.

קצור הלכות בדין נשואי תערובת: א' אסור לאיש מישראל לישא אשה נכרית אפילו בדרך זנות ובאקראי. כי בעשותו זאת הרי הוא מפר בריתו עם ה' אלקי ישראל מאבד זרעו של אברהם אבינו ובוגד בעם ישראל. ועליו נאמר בנביא: בגדה יהודה, ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים, כי חלל יהודה קדש ה' ובעל בת אל נכר. יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה באהלי יעקב, ומגיש מנחה לה' צבאות.

ב' כל הנושא אשה נכריה אינו ראוי לעלות על הבימה בתור שליח צבור ולא לקורא /לקרוא/ בתורה במספר העולים בימי הקריאה בחול שבתות ומועדים, ואם הוא כהן אינו עולה לדוכן ואינו פודה בכורות.

ג' בנים הנולדים מאשה נכרית הרי הם גוים גמורים לכל דבריהם, לפיכך אין מלין אותם בשבת (יו"ד סי' רס"ו ס"ג). ונראה לי שאסור לישראל למולם אפילו בימות החול, ואפילו אם מכוונים לשם מצוות מילה (יו"ד סי' רפ"ח סעיף ט'), כדי שיהיו נכרים בחרפת ערלתם שלא מבני ישר' המה ואין להם חלק ונחלה בישראל לשום דבר מדברי תורה והמצוה, לפיכך אין למולו אלא אחרי גרותו כדלקמן (סעיף ד').

ד' איש מישראל שנולד לו בן מנכרית חייב לגייר אותו על ידי בית דין בעודו קטן שזכות היא לו וזכין לאדם שלא בפניו (יו"ד סי' רס"ח ס"ז), לפיכך חייב האב לגיירו על ידי בית דין סמוך ללידתו להרחיקו מכל השפעה זרה ונכריה בבית וברחוב ולהכניסו מימי ילדותו לתלמוד תורה.

ה' כשמגיירים בית דין את הנכרית הנשואה לישראל, מודיעים להם שאסורים לחיות חיי משפחה עד עבור שלשה חדשים שלמים היינו צ"א יום מיום גרותם (ראה משפ"ע חאה"ע סי' כה – כו), ומשיאים אותם בקידושין כתובה וחופה כדת משה וישראל.

סימן ב' א' אשה מישראל שהולידה בנים מנכרי הם ישראלים גמורים ומלים אותם ביום השמיני ללידתם אפי' אם חל ביום השבת.

ב' מצוה על האם הישראלית להביא את בניה לידי מילה בזמנה ולהרחיקם בכל מאמציה מכל השפעה זרה ונכריה של האב או הסביבה.

ג' בנים אלה כשהם נמולים מתקבלים בבתי ספר ישראליים והמורים מוזהרים להזהיר את התלמידים להתנהג אתם באהבה כלכל יתר התלמידים.

ד' נכרי הנשוי ישראלית שבא להתגייר אם יראו בי"ד שהוא עושה זאת מאהבת ה' ותורת ישראל מקבלים אותו ככל גוי הבא להתגייר.

ה' כשמגיירים בית דין את הנכרי שהוא נשוי ישראלית, מודיעים להם שאסורים לחיות חיי משפחה עד עבור שלשה חדשים שלמים היינו צ"א יום מיום גרותם (ראה לעיל סימן א' סעיף ה'), ומשיאים אותם בקידושין כתובה וחופה כדת משה וישראל. והנעל"ד כתבתי (שם סימן כ – ירושלים תשכ"ד)".

סיכום

מכלל תשובותיו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל ניתן לראות שבמקרים שבהם יהודי נשוי כבר לנוכרית בנישואים אזרחיים, או יהודייה נשואה לנוכרי, אין הוא דורש מבית הדין להעריך שהגר אכן ישמור בפועל את המצוות לאחר קבלתן, אלא שוב ושוב מסתפק בדרישה שבית הדין יוודא שהגיור הוא לשם שמים, כלומר לשם הצטרפות כנה לעם ישראל ולתורתו, ולא הישארות בחיי הגויות תוך הצהרה פורמלית, חלולה ופיקטיבית שהוא מקבל עליו את הדת היהודית, וליבו בל עמו. וכאשר בית הדין משתכנע שכוונתו של המתגייר כנה, והוא מעוניין להצטרף לעם ישראל גם אם בטל המניע שלו להתגייר – מקבלים אותו.

לא זו בלבד, אלא שבתשובות המובאות בפסקי עוזיאל סימן סה, ובמשפטי עוזיאל חלק ב' יו"ד סימן נח, כותב הרב עוזיאל במפורש שבמצבי דחק שבהם יהודי חי עם בן זוג נוכרי, ולא ניתן להפרישם, גם אם להערכתנו המתגייר לא ישמור את המצוות לאחר הגיור, אך כוונתו לשם שמיים – יש לקבלו. בפסקי עוזיאל הרב עוזיאל מציין שאנו מקווים שכעבור זמן יקיימן, כיוון שבא לשם שמיים, אך גם אם לא יקיימן הוא גר גמור ויישא עוונו ובית הדין נקי מאשמה. ואילו במשפטי עוזיאל לא כתב כהנמקה שאנו מקווים שלבסוף ישמור המצוות, אלא כל שכוונתו לשם שמיים – במצב דחק שכזה יש לקבלו. ויסוד זה משתקף מתשובותיו הרבות הנמנות לעיל, שבהן לא הצריך הרב עוזיאל הערכה של בית הדין שהמתגייר מתכוון לשמור את המצוות בפועל, וזאת על אף שמתיאור המקרים ניתן להבין שאין כל ערובה להניח שהגר ישמור את המצוות כדת, ואם היה הרב עוזיאל רואה בזה תנאי מעכב לגיור, ודאי לא היה מתעלם מכך שוב ושוב. אולם שתי התשובות שבהן פירש שאינו מצריך הערכה שהגר ישמור בפועל את המצוות, מעידות על שאר תשובותיו שבהן לא כתב כך במפורש, שגם שם לא בכדי התעלם מתנאי זה, משום שהוא אכן לא מעכב את הגירות, ובשעת הדחק שכזו אין למנוע בגלל זה את קבלת הגר.

לקריאת מאמר ההמשך כיצד הבינו הרבנים ודייני הגיור את דעת הרב עוזיאל, ומאמר שהתפרסם בערוץ 7 בנושא, ראו בקישורים המצורפים.

[1] הרב עוזיאל שימש כרב בסלוניקי בשנים התרפ"א-התרפ"ג (1921-1923).

[2] יש לזכור שבעלה חי עם נוכרית במשך מספר שנים, ומסתבר ש'תורתו' אין הכוונה שהוא שומר תורה ומצוות כראוי, אלא הכוונה שבהתגיירה היא מן הסתם תתקרב לדת ישראל, בשונה מהמצב המנותק ממסורת ישראל שיהיו בו הזוג אם לא נגייר אותה.

[3] כך מעריך פרופ' צבי זוהר בספרו 'ולא ידח ממנו נידח' עמ' 155 בהביאו תשובה זו.

[4] נראה שצריך להיות י"ד.