עריות לנוכרי

יסודות הדין

מחלוקת התנאים בנוגע לאשת האב ואחות האב

בגמ' בסנהדרין נז, ב, מובאת מחלוקת בין חכמים לרבי מאיר מהן העריות שנאסרו לנוכרי. לדעת חכמים כל העריות שנאסרו לישראל נאסרו לנוכרי[1], ולדעת רבי מאיר רק עריות שישראל נהרג עליהן נאסרו לנוכרי:

"כל ערוה שבית דין של ישראל ממיתין עליה – בן נח מוזהר עליה. אין בית דין של ישראל ממיתין עליה – אין בן נח מוזהר עליה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: הרבה עריות יש שאין בית דין של ישראל ממיתין עליהן, ובן נח מוזהר עליהן. בא על עריות ישראל – נידון בדיני ישראל, בא על עריות בן נח – נידון בדיני בן נח. ואנו אין לנו אלא נערה המאורסה בלבד".

שם בדף נח, א, מובאת מחלוקת רבי עקיבא ורבי אליעזר האם הפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו" בא להורות שאסור לנוכרי לגלות ערוות אחות אביו ואחות אמו (רבי אליעזר), או שבא לאסור לגלות את ערוות אמו ואשת אביו (רבי עקיבא). ומוסכם על הכל שהנוכרי אסור באמו, אשת איש, זכר ובהמה.

" "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו" – רבי אליעזר אומר: "אביו" – אחות אביו, "אמו" – אחות אמו. רבי עקיבא אומר: "אביו" – אשת אביו, "אמו" – אמו ממש. "ודבק" – ולא בזכר, "באשתו" – ולא באשת חבירו. "והיו לבשר אחד" – מי שנעשים בשר אחד, יצאו בהמה וחיה שאין נעשין בשר אחד".

הגמ' שם מסיקה שלדעת רבי מאיר אליבא דרבי אליעזר כל ערווה שאסורה לישראל מצד 'שאר האם', כמו אמו, אחותו מאמו, אחות אביו או אמו מן האם – אסורה על בן נח, וכל שהיא מן האב, כמו אחותו מאביו, אחות אביו מאביו או מאמו, וכן בתו – מותרת לבן נח.[2]

לעומת זאת לרבי מאיר אליבא דרבי עקיבא רק ערווה שאסורה על ישראל במיתת בית דין אסורה על בן נח, ולכן אמו ואשת אביו אסורות לו, אך דודותיו, אחותו, אחות אשתו ואשת אחיו – מותרות:

[יצוין שמהמובא במדרש בראשית רבה יח, ה, עולה שדעת רבי מאיר היא שגם אחות מן האב אסורה לבן נח. וכן פירש עץ יוסף שם]

נחלקו הראשונים בביאור השיטות בגמ' בסנהדרין:

לרש"י

חכמים אוסרים על הנוכרי את כל העריות האסורות על ישראל, ללא יוצאת מן הכלל.[3]

רבי עקיבא[4] לומד מהדרשה "את אביו – לרבות אשת אביו" שכל העריות שחייבים עליהן מיתת בית דין אסורות, ובכלל זאת אמו, אשת אביו וכלתו (סקילה), חמותו, אימה ואם חמיו, בתו ונכדותיו, בת אשתו ונכדותיה (שרפה).

רבי אליעזר לומד מהדרשה "'את אביו' – לרבות אחות אביו" שכל העריות שחייבים עליהן כרת והן משאר האם בקשר דם אסורות, ובכלל זאת אמו, אחות האם או אחות האב מן האם, ואחותו מן האם. אך שאר האב או הנאסרות מחמת קשרי נישואין – מותרות לבן נח.

לסיכום דעת רש"י:

1. חכמים – כל העריות שאסורות לישראל אסורות לנוכרי.
2. רבי עקיבא – כל מיתות בי"ד אסורות לנוכרי: אמו, אשת אביו וכלתו, חמותו, אימה ואם חמיו, בתו ונכדותיו, בת אשתו ונכדותיה.[5]
3. רבי אליעזר – כל עריות משאר האם בקשר דם, אסורות לנוכרי: אמו, אחות האם או האב מן האם, ואחותו מהאם.[6]

לר"ן

חכמים אוסרים על הנוכרי את כל העריות שחייבים עליהן כרת והן משאר האם, ולא נאסרו מחמת קשרי נישואין, ובכלל זאת אמו, אחות האם מן האם ואחותו מן האם.[7]

רבי עקיבא[8] לומד מהפסוק "את אביו ואת אמו" שרק אמו ואשת אביו אסורות, ושאר כל העריות מותרות.[9]

רבי אליעזר לומד מהפסוק הנ"ל שאחות אביו ואחות אמו אסורות, ואמו ואחותו אסורות מקל וחומר.

סיכום דעת הר"ן:

1. חכמים – כל העריות משאר האם בקשר דם אסורות על הנוכרי: אמו, אחות האם מן האם, אחותו מן האם.
2. רבי עקיבא – רק אמו ואשת אביו אסורות.
3. רבי אליעזר – רק אמו, אחותו מן האם, ואחות האב או האם מן האם אסורות.

רש"י לא מכריע כמי ההלכה, אולם הר"ן (סנהדרין נח, א, 'הא') פוסק במחלוקת בין חכמים לרבי מאיר כחכמים, שכל העריות שמשאר האם בקשר דם אסורות, ובמחלוקת רבי עקיבא ורבי אליעזר מכריע כרבי עקיבא שאשת האב אסורה אף שהיא משאר האב ובקשרי נישואין, הואיל וזו גזרת הכתוב מיוחדת.

לתוספות

תוספות אמנם לא מבארים באופן סדור את כל שלוש השיטות, אך מדבריהם (נח, א, 'נשא') עולה שלשיטתם:

1. רבי עקיבא סובר שכל חייבי מיתות בין דין נאסרו לנוכרי, ובכלל זאת אמו, אשת אביו וכלתו, חמותו ואימה, בתו ונכדותיו, בת אשתו ונכדותיה.
2. רבי אליעזר סובר שמהפסוק למדנו שרק אמו ודודותיו מן האם אסורות, אך כל שאר העריות מותרות.

הנפקא מינה ההלכתית המרכזית מהסבר התוספות היא שלשיטתם לכל הדעות אחות הנוכרי מן האם מותרת לו. בתוספות ביבמות צח, ב, 'אשת אביו' כתבו התוס' (לעניין גר) שהלכה כרבי עקיבא, ו"יש ליזהר כרבי אליעזר".

מחלוקת הגרסאות בדעת רב הונא בנוגע לביתו

בגמ' בסנהדרין נח, ב, מובאות שתי גרסאות בדברי רב הונא ביחס לשאלה אם מותר לנוכרי לבוא על ביתו. לפי גרסה אחת רב הונא סובר שמותר, ואין היא בכלל העריות שנאסרו לנוכרים, ולפי גרסה שנייה אסור, שאף היא כלולה בהן:

"אמר רב הונא: נכרי מותר בבתו. ואם תאמר: מפני מה לא נשא אדם את בתו? – כדי שישא קין את אחותו, משום "עולם חסד יבנה". ואיכא דאמרי, אמר רב הונא: נכרי אסור בבתו. תדע, שלא נשא אדם את בתו. ולא היא, התם היינו טעמא – כדי שישא קין את אחותו, משום ד"עולם חסד יבנה" ".

רש"י (סנהדרין נח, ב, 'נכרי'), לשיטתו, מבאר שהגרסה המתירה את בתו היא בין לרבי עקיבא ובין לרבי אליעזר, ולשיטה זו ברב הונא ר"ע ור"א סוברים שרק מה שנדרש מהפסוק "את אביו ואת אמו" נאסר, ולא יותר.[10]

במחלוקת הגרסאות בדעת רב הונא פסק הרמב"ם (איסו"ב יד, י) כגרסה הסוברת שביתו של הנוכרי מותרת לו, ואילו המאירי (בסנהדרין שם 'ממה') פסק כגרסה שאסורה לו.

פסיקת ההלכה

רמב"ם

הרמב"ם (מלכים ט, ה) פסק ששש עריות אסורות לנוכרי: אמו, אשת אביו, אחותו מאמו, אשת איש, זכר ובהמה:

"שש עריות אסורות על בני נח: האם, ואשת האב, ואשת איש, ואחותו מאמו, וזכור, ובהמה. שנאמר: "על כן יעזוב איש את אביו" – זו אשת אביו, "ואת אמו" – כמשמעה, "ודבק באשתו" – ולא באשת חבירו, "באשתו" – ולא בזכור, "והיו לבשר אחד" – להוציא בהמה, חיה ועוף, שאין הוא והם בשר אחד, ונאמר: "אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי, ותהי לי לאשה" ".

ה'כסף משנה' (שם) הקשה על הרמב"ם מדוע לא פסק כרבי מאיר אליבא דרבי עקיבא, ואסר עריות נוספות שחייבים עליהן מיתה, ונשאר בצ"ע.

ה'לחם משנה' (שם), מהרש"א (חידושי הלכות סנהדרין נח, ב, 'גמרא נכרי') ועוד, תירצו את קושייתו וכתבו שהרמב"ם מפרש את דברי רב הונא כרש"י, שלשיטתו רבי עקיבא למד מהפסוק 'את אביו ואת אמו' לרבות את אמו ואשת אביו בלבד, וכל שאר העריות מותרות. לגבי אחותו מן האם, שכתב הרמב"ם שאף היא אסורה, כתב הכס"מ שהרמב"ם למד זאת מכך שפשט הפסוק "אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי" מורה שאחות מן האם אסורה לבן נח. וכן כתב ה'לחם יהודה', שפשט דברי רב הונא (לפי הלישנא שבתו מותרת, שכמוה פסק הרמב"ם) שרבי עקיבא אוסר את אשת אביו מהפסוק של 'את אביו ואת אמו', ואת אחותו מן האם מ"אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי". [11] והגר"א (יו"ד רסט, ג, 'כיצד') כתב שהרמב"ם פסק כחכמים החולקים על רבי מאיר, ולא גרס "הרבה עריות יש שאין בית דין של ישראל ממיתין עליהן, ובן נח מוזהר עליהן", אלא "יש עריות שאין בית דין…", והכוונה לרבות רק את אחותו מן האם מחמת הפסוק "אחותי בת אבי היא", והלכה כחכמים.

רמב"ן

לרמב"ן (יבמות צח, א, 'ודכולי', 'ונמצא') רבי עקיבא ורבי אליעזר מסכימים ששאר האם בקשר דם אסורות, ונחלקו האם מהפסוק של "את אביו ואת אמו" למדנו שגם אשת האב אסורה, אף שהיא משאר האב ומקשרי נישואין, או שלמדנו משם שגם אחות האב מן האם אסורה, אף שהיא שאר האב. אך לגבי אחות מן האם ואחות האם מן האם, מוסכם שהם אוסרים, והלכה כרבי עקיבא.

לפיכך, לרמב"ן העריות האסורות הן: אמו, אשת אביו, אחותו מאמו, אחות אמו מן האם, זכר ובהמה (מוסיף על הרמב"ם רק את אחות האם מן האם).

ר"ן

הר"ן (סנהדרין נח, א, 'הא') מבאר שחכמים מסכימים כעיקרון עם רבי אליעזר, שרק שאר האם בקשר דם אסור לבן נח, אלא שחולקים עליו לגבי אשת אב. שלגבי אשת אב הם סוברים כרבי עקיבא שאף היא אסורה, למרות שאינה שאר האם. והלכה כחכמים. וכתב הר"ן שגם הרמב"ם פסק כן, אלא שתמה עליו (בשם הרמב"ן) מדוע לא אסר גם את אחות אמו מן האם (אלא רק את אמו ואחותו).[12]

מאירי

המאירי (סנהדרין נח, א, 'ממה') פסק כעקרון כרמב"ם, שאמו, אשת אביו ואחותו אסורות, אלא שפסק גם כלישנא השנייה בדעת רב הונא לפיה נוכרי אסור בביתו, משום שיש ללכת לפי 'איכא דאמרי' בתרא, ולפיכך מוסיף לרשימת הרמב"ם גם את בתו.

האומות גדרו עצמן מרוב העריות

מדרשים

בכמה מדרשים מובא ביחס לכמה הקשרים (ב"ר וירא נב, ד[13]; שם ויצא ע, יב; שם וישלח פ; ילקו"ש ויצא קכד; שם וישלח קלד; מדרש 'ילמדנו' ילקוט ת"ת בלק; פסיקתא זוטרתא וירא כ, א, ועוד), שמאז ימי נח האומות גדרו עצמן מרוב העריות, כולל עריות שלא נאסרו על בן נח.

לדוגמה, במדרש בראשית רבה וישלח פרשה פ, ו, מובא בקשר לאונס שכם:

"וכן לא יעשה – אפילו באומות העולם, שמשעה שלקה העולם בדור המבול – עמדו וגדרו עצמן מן העריות".

ראשונים

על סמך מדרשים אלו כתבו הראשונים שאף למ"ד שבן נח מותר בבתו, בנות לוט נצרכו להשקות את אביהן יין כדי לשכב עמו, משום שהאומות גדרו עצמן מכך. כ"כ תוספות נזיר כג, א ('ללוט'); רא"ש שם 'הוא'; תוס' חכמי איוורא שם ('ואתיא'); חידושי רבנו פרץ שם בשם רש"י; פירוש הטור על בראשית יט, לב, בשם 'מושב זקנים'; רבי חיים פלטיאל שם יט, לה. והוסיף הרמב"ן שם יט, לב, ש"היה הדבר מכוער מאד בעיני הדורות ההם, ולא נעשה כן מעולם", וצוטט באחרונים רבים. וכ"כ החיד"א בספר 'ברית עולם' על ספר חסידים סימן תפט, ש"האומות גדרו עצמן, ובעיניהם היה עבירה וגנות לולא שסברו לקיום העולם".

מעין זאת כתבו תוס' בסנהדרין נז, ב, ותוס' רא"ש שם ('לנערה'), על לוט, ש"סיפר הכתוב בגנותו, בדבר שעתידה תורה לאסור".

אמנם רבנו יונה על סנהדרין נח, ב ('ואיכא'), תמה מדוע נענש לוט על ששכב עם בנותיו, הואיל ולבן נח הדבר מותר.

ביאורים באחרונים לגבי העריות שנאסרו ושלא נאסרו על הנוכרים

• הקשה רבי אברהם חיים שור (נפטר בשנת שצ"ב, 1632) בספרו 'תורת חיים' על סנהדרין נח, א: איך ייתכן שלרבי אליעזר אחות אביו ואמו אסורה, אך אחותו מן האם מותרת! ובאר: "לפי שהאיש מושל באשתו, כמו שנאמר: 'והוא ימשול בך'. ואינו מן הראוי שימשול אדם באחות אביו ואחות אמו, משום כבוד אביו ואמו". ועל פי עקרון זה באר מדוע אמו אסורה ובתו מותרת, אף ששתיהן באותה דרגת קורבה.
• בספר 'תורה וחיים', לרב ישועה שמעון חיים עובדיה ממרוקו, הרב ישמ"ח, בעל שו"ת 'ישמח לבב', באר שהתורה לא אסרה במפורש (בפרשת העריות) את ערוות בתו, משום שהעריות שנאסרו הן אלו שהיו המצרים והכנענים נוהגים לשכב עמן, אך "לא נמצא בהם עד אחד שפגע בערות בתו, שזה היה דבר זר ומגונה ביותר גם בעיני העמים הפראים האלה, לפי נימוסם. ולוט אחד היה, ופרסמו הכתוב, וגם ללוט לא היה אפשר לשכב עם בנותיו בשום פנים, פן יהיה לחרפה ובוז בעיני הכל". ולכן לא הוצרכה התורה לפרש שערוות בתו אסורה.
• בספר "משלי התלמוד" (על נזיר סימן קמ"ה הערה שנייה [**]) כתב הרב מרדכי יצחק אדלמן (בנו של הרב שמחה ראובן אדלמן) שדברים שהשכל מחייבם, אסור לבן נח לעשותם גם אם לא נאסרו רשמית בשבע מצוות בני נח, והוא צפוי להיענש עליהם.

עריות לגר

יסודות הדין

יבמות כב, א

בגמ' ביבמות כב, א, מבואר שאף שמהתורה מותר לגר לשאת גם את קרובות משפחתו שבהיותו נוכרי היה אסור בהן, כמו אמו, חכמים אסרו זאת מחשש שיתמהו על כך שהם "באין מקדושה חמורה לקדושה קלה":

"בעו במערבא: גזרו שניות בגרים, או לא גזרו שניות בגרים? אמר ליה: השתא ומה ערוה גופה, אי לאו שלא יאמרו: 'באין מקדושה חמורה לקדושה קלה' – לא גזרו בהו רבנן, שניות מיבעיא?".

כלומר, עריות שהנוכרי אסור בהן אסורות על הגר מגזרת 'באין', ועריות שהנוכרי מותר בהן, אך יש חשש שהרואים את הגר נושא אותן יטעו לחשוב שגם לישראל מותר לשאתן, אסורות עליו מגזרת 'אתי לאחלופי'. אולם כפי שראינו, בגמ' שם (כב, א) מבואר שמותר לגר לשאת קרובות משפחה שהן 'שניות לעריות', היות וגם לישראל הן אסורות רק מדברי חכמים.

דין זה, שאין לגר איסורי עריות (של קרובות משפחה) מהתורה משום שהוא כקטן שנולד, והאסורות עליו בעודו נוכרי נאסרו מגזרת 'באנו', נפסק להלכה ברמב"ם איסו"ב יד, יא-יב. וכן פסק השו"ע יו"ד רסט, א. גזרת 'אתי לאחלופי' מבוארת בשו"ע רסט, ג.

הטעם לכך שהגזרה היא רק בקרובים מן האם

רש"י (יבמות צז, ב, 'בתר') באר שהסיבה לכך שגזרו רק על קרובים מן האם היא משום שסתם נוכרית היא זונה, ולכן הרואים לא סבורים שאחים מן האב הם אכן אחים ביולוגיים. לעומתו הרא"ש (יבמות יא, ב) באר שהרואים יודעים שאחים מן האב לא נחשבים אחים אצל הנוכרים, ולכן לא יבואו לטעות שכך הדין גם אצל ישראל.

סנהדרין נז, ב – נח, ב

כפי שראינו לעיל, מוסכם על התנאים בסנהדרין נז, ב – נח, א, שאסור מהתורה לנוכרי לגלות את ערוות אמו, אשת איש, זכר ובהמה. אולם נחלקו התנאים אילו עריות נוספות נאסרו על הנוכרי, ונחלקו הראשונים בהסבר מחלוקת התנאים.

להלכה פסק הרמב"ם (מלכים ט, ה) כרבי עקיבא, שאשת אביו ואחותו מן האם אסורות על הנוכרי מהתורה ועל הגר מדרבנן (איסו"ב יד, יא), ואחות האב או האם מותרת גם לנוכרי וגם לגר. ואילו תוספות כתבו שאף שהלכה כר"ע, מכל מקום "יש ליזהר כרבי אליעזר" שגם אחות האב או האם אסורה (וכמבואר להלן).

מה הדין כשהיה כבר נשוי לה בעודם נוכרים

כתב הרמב"ם (איסו"ב יד, יג) שנוכרי שהיה נשוי באיסור לאמו או לאחותו, ולאחר שהתגיירו המשיך לקיימה – יוציא. ובאר הש"ך (רסט, ב) שאם לא נדרוש ממנו להוציאה, יבואו לומר: 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה'. אולם אם היה נשוי לערווה המותרת לו בנוכריותו, וחכמים גזרו עליה לאחר גיורם משום 'אתי לאחלופי' – אינו צריך להוציאה אם המשיך לקיימה לאחר הגיור.

והוסיף הלבוש (רסט, ב-ג) שאם לאחר הגיור נשא את זו שאסור בה משום 'אחלופי', ולא היתה נשואה לו בנוכריותו – הואיל ועבר על גזרת חכמים – יוציא.

פירוט העריות האסורות והמותרות לגר

אשת אב (מחלוקת ראשונים אם אסורה לגר)

אף שמוסכם על כל הראשונים שהלכה כרבי עקיבא שאשת האב אסורה לנוכרי, נחלקו הראשונים האם היא אסורה על הגר.

הסוברים שאשת אב אסורה לגר

תוספות ביבמות צח, ב, כתבו בשם בה"ג שהלכה כרבי עקיבא שאשת אב אסורה על הנוכרי, שכן ר' אליעזר שמותי הוא. והואיל ואסורה על הנוכרי, אסורה על הגר משום 'באנו'. וכ"כ הרא"ש יבמות יא, ב; והראב"ד בהשגות על הרמב"ם איסו"ב יד, יג.

הסוברים שאשת אב מותרת לגר

לעומת זאת הרמב"ם (איסו"ב יד, יג) פוסק שאף שנוכרי אסור באשת אביו, לגר מותר לשאת את אשת אביו הנוכרי שהתגיירה, משום שלא גזרו חכמים איסור על קרובי הגר מאביו, ובכלל זאת על אשת אביו. וכן פסק הנימוק"י (יבמות לב, א, בדפי הרי"ף) בשם הרמב"ם והרמב"ן. וכן הבין הב"י (יו"ד רס"ט) בדעת הרי"ף יבמות לא, ב. וכן פסק השו"ע יו"ד רסט, ג. לעומת זאת הרמ"א שם מציין: "ויש אוסרים באשת אביו".

אשת אחיו מאמו ואשת אחיו מאביו (מחלוקת ראשונים אם אשת אחיו מאמו, או מאמו ומאביו, אסורה או לא)

הסוגיה בגמ'

אשת אחיו מאמו שנשאה האח קודם הגיור: בגמ' ביבמות צח, א, מובא מעשה בנפטיים הגר שהתירו לו חכמים לשאת את אשת אחיו מאמו. ומסיקה הגמ' שם שמדובר שהאח נשא אותה בנוכריותו ולא קידשה כדת משה וישראל לאחר הגיור, ולכן היא מותרת לאחיו כי אינה נחשבת לאשת האח. דין זה נפסק ברמב"ם (איסו"ב יד, יג) ושו"ע (יו"ד רסט, ג) ומוסכם על הכל.

אשת אחיו מאמו שנשאה האח לאחר הגיור: במסכת יבמות צז, ב, מובאת ברייתא שממנה מבואר ששני אחים שהתגיירו – איבדו את הזיקה המשפחתית ביניהם, ולכן אם לאחר הגיור אחד מהם נשא אשה ומת – אשתו פטורה מחליצה או ייבום, היות ומבחינה הלכתית הם לא נחשבים לאחים כלל. כמו כן, אם האח יישא את אשת אחיו המת, לא יעבור באיסור אשת אח.[14]

בגמ' שם הובא שמוסכם על רב אחא בר יעקב ורב ששת שאחים מן האב בלבד שהתגיירו ונשאו נשים, מותרים לשאת זה את אשתו של זה (לאחר שנפטר). ומובאות שתי גרסאות למחלוקת ביניהם:

לפי גרסה אחת, מוסכם עליהם שאם שני אחים מן האם בלבד התגיירו, אסורים לשאת זה את אשתו של זה, בשל גזרת חכמים שמא יטעו הרואים לחשוב שגם לישראלים מלידה מותר לעשות כן. ונחלקו במציאות של אחים מן האב ומן האם שהתגיירו, האם גם כאן יבואו לטעות בכך או לא.

לפי גרסה שנייה, מחלוקתם היא גם כשמדובר על אחים מן האם בלבד, משום שלדעת רב אחא בר יעקב אין מקום לגזור בזה שכן "גר שנתגייר – כקטן שנולד דמי".

פסיקת ההלכה

להלכה פסקו הרי"ף (יבמות לב, א) והרא"ש (יבמות יא, ב) כרב ששת לחומרא, שבין אם הוא אחיו מאמו בלבד ובין אם גם מאביו, אסור לגר לשאת את אשת אחיו, משום 'אחלופי'.[15]

לעומתם הרמב"ם (איסו"ב יד, יג) פסק כרב אחא בר יעקב לפי הלישנא המחמירה, שאם הם אחים מן האב ומן האם מותרים באשת אח, ואם מן האם בלבד אסורים.[16]

הריטב"א (יבמות צז, ב, 'מאי טעמא') בשם רבו, פוסק כרב אחא בר יעקב לקולא, ובאר הב"י שהוא פוסק כלישנא המיקלה בדבריו, שגם באחים מן האם בלבד הוא מיקל. דברי הריטב"א הובאו גם בנימוק"י. כדעת הריטב"א כותב גם הגהות מיימוניות (איסו"ב יד, יג, ב) בשם ראב"ן.

אחות האב (מחלוקת ראשונים אם יש להיזהר לכתחילה או לא)

כאמור לעיל, נחלקו ר"ע ור"א האם אשת האב אסורה לנוכרי (ר"ע), או אחות האב (ר"א). הרמב"ם פסק כר"ע, שהרי הלכה כר"ע במחלוקתו עם ר"א.[17] וכ"פ השו"ע, וממילא אחות האב מותרת לגר. אולם תוספות (יבמות צח, ב, 'אשת אביו') כתבו ש"יש ליזהר כרבי אליעזר" שאין לגר לשאת את אחות אביו. הרא"ש (יבמות יא, ב) מביא שבה"ג פוסק כר"ע אך יש פוסקים כר"א, ולא מכריע.

אחותו מאמו או מאביו

כפי שראינו לעיל, מוסכם על הכל שאחותו מאמו אסורה על הנוכרי, ולאחר הגיור גזרו עליה מטעם 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה'. וכן אם נשאה באיסור קודם הגיור ואז התגיירו – יוציא.

לגבי אחותו מן האב, בברייתא ביבמות צח, א, מובא ש"נשא אחותו מן האם – יוציא, מן האב – יקיים", ומשמע שזה רק בדיעבד, אך לכתחילה לא יישאנה. אולם למעשה פסקו הרמב"ם (איסו"ב יד, יג), הרמב"ן, הרשב"א (יבמות צח, א), המ"מ וב"י בדעת הרי"ף, שאחותו מאביו מותרת. וכ"פ השו"ע.

דודתו מאמה

כתב הרא"ש על יבמות יא, ב, שכל העריות שהן משום 'שאר האם', אסורות לגר משום 'אתי לאחלופי'. וכ"כ הרמב"ם איסו"ב יד, יג, ובאר שהכוונה לאמו ואחותו מאמו (כנ"ל), וכן לאחות אמו מאמה.

ביתו ונכדתו

מוסכם בראשונים שביתו, בת ביתו ובת בנו, מותרות לגר, הואיל וזיקתן אליו היא מכוח 'שאר האב', ואין שאר האב לנוכרים. כ"כ רמב"ן ורשב"א יבמות צח, ב; וכ"פ הרמב"ם איסו"ב יד, יג; וכ"פ שו"ע יו"ד רסט, ג.

אשת אחי אביו (מחלוקת רמב"ם ראב"ד אם מותרת או לא)

הרמב"ם פוסק (איסו"ב יד, יג) שאשת אחי אביו מותרת, אולם בהשגות הראב"ד שם סובר שגם היא אסורה מטעם 'אחלופי', כמו אשת אחיו מאמו. המ"מ שם דחה את קושיית הראב"ד על הרמב"ם (ובאר שרק לעניין אשת אח מהאם מבואר בברייתא שגוזרים מטעם 'אחלופי'), ופסק כמותו. וכן פסק השו"ע יו"ד רסט, ג.

אשה ובתה או אמה (מחלוקת ראשונים אם מותרת לאחר מיתת אשתו)

הגמ' ביבמות צח, ב, מביאה שתי ברייתות שעוסקות באדם שנשא גיורת ומתה, ורוצה לשאת את אימה הגיורת. באחת הברייתות שנו: "מתה אשתו – מותר בחמותו" ובשנייה שנו: "אסור בחמותו". הגמ' מתרצת שהברייתא שמתירה לשאת את החמות לאחר מות אשתו היא לשיטת ר"ע, והברייתא האוסרת היא לשיטת רבי ישמעאל.

הרמב"ם (איסו"ב יד, טו) פסק כר"ע, שאם מתה אשתו מותר באמה או בבתה (שנולדה בנוכריותה), וכן פסק השו"ע (יו"ד רסט, ו). הרא"ש (יבמות יא, ב) הביא שר"ח פסק כר"י, ויש פוסקים כר"ע.

היה נשוי אשה ובתה או שתי אחיות והתגיירו

בברייתא ביבמות צח, ב, מובא: "נשא אשה ובתה – כונס אחת ומוציא אחת" (מטעם 'אתי לאחלופי'). וכתבו התוס' שם ('אשה ובתה') שהוא הדין אם נשא אשה ואחותה מן האם, או אשה ובת בתה. אולם אם נשא גיורת ואחותה מן האב, או גיורת ובת בנה – לא יוציא, ואולי מותר אף לכנוס לכתחילה, הואיל והקשר בא על ידי הנישואין. והרמב"ם (איסו"ב יד, טו) פסק בהדיא שמותר לשאת אחיות מן האב, וכ"פ הש"ך (יו"ד רסט, ח).

שניות לעריות לגרים

בגמ' ביבמות כב, ב, מובא שלא נאסרו שניות לעריות לגרים, שהרי אפילו העריות הגמורות נאסרו רק מדרבנן, ועל השניות לא גזרו כלל. וכן פסק הרמב"ם באיסו"ב יד, טז.

נשים שהנוכרים אסרו על עצמם משום 'נימוסיהם' (סתירה בדברי הריטב"א)

כתב ה'נימוקי יוסף' (יבמות לא, ב, 'ורב ששת') בשם "הריטב"א ז"ל בשם רבותיו ז"ל", ש"מה שלא נאסר להם מן התורה, אלא שהוא מחוקותיהם – אינו חשוב אפילו 'קדושה קלה', ואין חוששין לו כלל. ונפקא מינה לעובד כוכבים שנתגייר". וכך אכן כתב הריטב"א יבמות צז, ב, ש"במה שלא נאסר להם מן התורה, אלא שהוא מחוקותיהם – אינו חשיב אפילו 'קדושה קלה', ואין חוששין לו כלל. וכן קבלתי מ"ר בשם רבו רבינו הגדול ז"ל, וכן הדעת נוטה. ונפקא מינה לנוצרי שנתגייר".

אולם מנגד, הריטב"א ביבמות כב, א ('שניות'), כותב שקרובות שמותרות לנוכרי מהתורה, אך הנוכרים נהגו לאסור עליהם, אסורות לגר לאחר הגיור, שלא יאמרו: 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה'.

שני אחים שאחד התגייר ואחד נולד כיהודי

הרא"ש ביבמות יא, ב, מביא בשם ר"י שכאשר נוכרי התגייר עם אמו, ואחר כך נולד לה בן נוסף, לא גזרו בהם משום 'אתי לאחלופי' היות והשוני ביניהם רב, ולא יבואו לטעות שכשם שהם נושאים זה את אשתו של זה כך גם לישראלים מותר הדבר. תוס' ביבמות צז, ב, 'והשני' כותבים זאת בלשון מסתפקת: "יכול להיות דשרי". וכ"כ הב"י לאחר שהביא את דעת ר"י המובאת ברא"ש: "אבל מדברי התוספות נראה שהם כמסתפקים בהיתר זה".

המאמר מאת הרב יאיר וייץ, חוקר תורני במכון הר ברכה, העוסק בבירור סוגיות עבור ספרי 'פניני הלכה', כותב מאמרים בתחומי התנ"ך וההלכה, מחבר סדרת בדרכה של תורה על חמשת חומשי התורה, והספר בדרכם של כתובים על חמש המגילות.

[1] כי מהפסוק שבפתח פרשת העריות: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה", מרבים גם את הנוכרים. אמנם יש לציין כי אפשר שגם חכמים מודים ש'אין שאר אב לנוכרי', וממילא כל העריות שהן משום שאר האב מותרות.

[2] לגבי אחות אמו מאביו ישנה אי בהירות, שכן בדף נח, א, ד"ה: 'שהורתו', כותב רש"י שלדעת רבי מאיר אליבא דרבי אליעזר היא אחת מהעריות האסורות מטעם קורבת האם, ואילו בהמשך בד"ה: 'ר' מאיר' כתב שהיא אסורה על הגר מטעם גזרה משום שאתי לאחלופי באחותו מן האם, ומשמע שמצד 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה' אין לאסור בזה. וצ"ע.

[3] רש"י סנהדרין נז, ב, ד"ה: 'הרבה עריות יש'.

[4] ורבי מאיר שנחלק על חכמים בדף נז, ב, סובר כמותו, כפי שאומרת הגמ' בדף נח, א, שדברי רבי מאיר בברייתא בדף נז, ב, הם אליבא דרבי עקיבא.

[5] רש"י על סנהדרין נח, א, ד"ה: 'ואיכא'.

[6] שם ד"ה: 'הא'.

[7] ההבדל בין חכמים לפי הר"ן לרבי אליעזר (לרש"י ולר"ן כאחד) הוא שרבי אליעזר מרבה גם את אחות האב, שלפי חכמים נחשבים לקורבת האב שמותרת לנוכרי, ולפי ר"א נאסרה אף היא מטעם 'את אביו' – לרבות אחות האב.

[8] וכן היא דעת רבי מאיר שנחלק על חכמים בדף נז, ב, כמבואר לעיל הערה 3.

[9] הר"ן (וגם הרמב"ן ביבמות צח, ב, 'ודכולי') מבאר שאין אישות לנוכרי, ולכן לא ניתן לאסור עליו את כל קרובות אשתו (חמותו ואימה, אם חמיו, בת אשתו ונכדותיה), ואת ביתו אין לאסור כי היא נחשבת משאר האב. ולמעשה גם אשת אביו היתה אמורה להיות מותרת, אלא שזו גזיה"כ מיוחדת.

[10] כלומר ההסבר שמסביר הר"ן במחלוקת רבי עקיבא ורבי אליעזר בלי קשר לרב הונא, מסביר רש"י בהסבר הלישנא הזו בדעת רב הונא. לעומת זאת, את הלישנא לפיה רב הונא אוסר בן נח בבתו, יבאר רש"י לפי שיטת רבי עקיבא, הסובר שכל העריות שיש בהן מיתת בית דין אסורות לנוכרי, ובכללן בתו.

[11] אלא שלפי זה לא מובן מניין למד הרמב"ם שאחותו אסורה? וצריך לומר שהרמב"ם למד זאת מדרשת הפסוק "אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי", שמשמע מכך שלו היתה גם אחותו מאם היה אסור בה. ואף שהגמ' דחתה הבנה זו, אפשר שהרמב"ם גרס אחרת בגמ' שם, או שפירש אותה באופן שונה מהמקובל.

[12] יש לציין שישנה אי בהירות מסוימת בדבריו של הר"ן.

[13] הובא ברש"י בראשית כ, א.

[14] זאת בשונה מאחים שהורתם היתה בעוד אמם נוכרית ולידתם לאחר גיורה, שנשותיהם אמנם פטורות מחליצה וייבום, אך הם נחשבים אחים לעניין איסור 'אשת אח'. אם הורתם היתה לאחר הגיור, הרי הם כישראלים גמורים.

[15] ובאר הריטב"א (יבמות צז, ב) שאף שהמחלוקת היא בדין דרבנן, פסק הרי"ף כרב ששת הואיל ומסוגיית הגמ' משמע שרבא מצדד לדעתו.

[16] ובאר ה'מגיד משנה' שם שהטעם לכך הוא משום "שהוא פוסק כלישנא קמא דגמרא, וכרב אחא לקולא בשל דבריהם. אבל לא רצה לפסוק כלישנא בתרא וכרב אחא, משום דכולהו קולי לא נקטינן". ואמנם הציע הסבר נוסף לפסיקת הרמב"ם אך כתב שהעיקר כהסבר זה.

[17] מה גם שלרמב"ם אפילו אשת אביו מותרת לגר, אף שאסורה לנוכרי, כ"ש שאחות אביו מותרת לגר.