נמצאים אנו בישורת האחרונה של ימי בין המצרים, ימים אשר התרחשו בהם אירועים קשים מנשוא, משריפת התורה ושבירת לוחות הברית בי"ז בתמוז, ועד חורבנם של שני בתי המקדש בט' באב. חז"ל מדריכים אותנו לנהוג בימים אלו מנהגי אבלות זכר לאסונות שפקדו את האומה, שבראשן חורבן ירושלים.
אדם בדרך כלל חי בנעימות את שגרת חייו, קם בבוקר לומד ועובד וחוזר לביתו, וכך יום רודף יום שבוע רודף שבוע. חז"ל רוצים להוציא אותנו מהשגרה בימים אלו על ידי אותם הלכות אבלות, ומעל הכול דורשים מאיתנו להתבונן ולחשוב מה מסמלים אירועים אלו עבור עם ישראל, על מה אנו צריכים להתאבל, האם אנו מבינים את המציאות השלמה שאנו מבכים על חסרונה. ננסה במאמר זה לנסות להבין את אשר עליו אנו מתאבלים ומבכים.
חורבן הבית – העדר הרחבת החיים
"נשיתי טובה[1]" אמר ר' ירמיה זו בית המרחץ, ר' יוחנן אמר זו רחיצת ידיים ורגלים בחמין, ר' יצחק נפחא אמר זו מטה וכלים נאים שעליה, ר' אבא אמר זו מטה מוצעת ואישה מקושטת לתלמיד חכם[2]"
מצוטט בגמרא חלק מפסוק אשר מופיע במגילת איכה. כידוע, תוכן עניינה של מגילה זו עוסק בקינה על חורבן ירושלים, ובט' באב כאשר אנו מציינים את גודל החורבן, יושבים אנו על הרצפה ומקוננים באמצעותה. בפסוק מתואר שהייתה קיימת "מציאות טובה" לפני חורבן ירושלים והיום כבר אינה, ונחלקו האמוראים בפירוש של אותה מציאות שאנו מבכים על חסרונה.
המעיין בהסברים השונים על הפסוק יתקל בקושי רב, הרי ט' באב הוא יום אשר מבטא את חילול ה' הנורא, כבוד האומה שירד מקרנו ומושלך לעפר, ומגילת איכה מבטאת את כאבנו על שריפת בית המקדש חורבן ירושלים, היעלה על הדעת שהנביא שמבכה על חורבן ירושלים, התכוון בקינתו לבכות על כך שמאז חורבן הבית הוא לא יכול להתרחץ במים חמים, וכליו וחפציו כבר לא יפים כראוי כשהיו קודם לחורבן?
יתרה מזו, היעלה על הדעת שתלמיד חכם יעסוק בדברים החיצוניים שבחיים? אם מעניין אותו האם מיטתו מוצעת בסדינים או האם אשתו מתקשטת בפניו אז לכאורה הוא לא ת"ח אמיתי, משום שנפשו מתעסקת בדברים הטפלים שבחיים ולא העיקרים!
כדי להמחיש את התמיהה במאמר חז"ל, נאמר משל על אדם אשר מבקש להספיד את חברו הטוב שנפטר, האדם עולה לבמה ומולו מונחת מטת חברו, כל הציבור בוכה ומחכה בציפייה לנאומו, האדם ניגש למיקרופון ואומר:
"ברשות הציבור, מעוניין אני לשתף אתכם את אשר על ליבי, ירד דודי לגנו ללקוט שושנים, חברנו המנוח היה איש מעלה, קשה מנשוא לעכל את העובדה שכבר לא נוכל להתענג על ארוחת הגורמה שהוא היה מכין לנו, הייתה לו חכמה נדירה שידע לשלב בין התבלינים השונים כדי להכין אחלה רוטב פיקנטי לסטייקים. אכן, על זאת אבדה הארץ. זוכר אני במיוחד את הפסטה שהיה מכין, ידע הוא לעמוד בדיוק רב בכמויות בין התבלינים השונים, ובעיקר תבליני הכורכום והכמון, אח…. נזכר אני עכשיו בקציצות שהוא היה מכין, תרשו לי לנגב את דמעותיי… יום זה מאד קשה לי, אני שואל את עצמי מי יכין לי ארוחות כשאחזור? עם מי אוכל לבלות ולהשתכר?… ברוך דיין האמת"
– כמובן, שמספיד זה, לא רק שלא ביצע נאמנה את תפקידו, אלא בייש את המנוח. במקום לשבח את מידותיו של הנפטר ולהעצים את חסדיו, בחר הוא להדגיש את הצדדים הטפלים שבחיים.
הנמשל מובן, במקום לנצל את יום ט' באב לבכייה על הערכים והדברים הגדולים שבחיים החסרים, על חילול ה' הנורא שמתמשך מאז חורבן הבית, על רציחתם של מיליוני יהודים לאורך ההיסטוריה ועל צרותינו הפרטיות והכלליות, חז"ל מפרשים שכוונת המקונן במגילת איכה לעסוק דווקא בנעימות החיים, ביופי של החיים, במקלחת חמה ובכלים נאים.
צריכים אנו להפשיל שרוולים ולנסות לפצח את התעלומה.
הרוחני והגשמי מנוגדים ומשלימים
קיימים שני צדדים עיקריים בחיים, הרוחני והגשמי. הצד הרוחני מבטא את השאיפה של הנשמה לעסוק בנושאים עליונים, כגון: לימוד תורה, תיקון המידות ועולם המחשבה והמוסר. הצד הגשמי לעומת זאת, מבטא את הנטיות הטבעיות של האדם, כגון: אכילה שתייה ושינה ראויה. האדם יחפש כל דבר אשר ימלא את נפשו וירחיב את חייו, כפי שחז"ל ציינו "דירה נאה כלים נאים ואישה נאה מרחיבים לבו של האדם[3]".
לכאורה, צדדים אלו מנוגדים זה לזו מעצם קיומם. כל צד מושך לכיוון אחר, הצד הרוחני מושך למעלה והצד הגשמי מושך למטה. אדם אשר ירצה להתעלות במעלות תורה יהיה חייב לפרוש ממנעמי החיים. לא בכדי, חז"ל מדריכים אותנו "פת במלח תאכל מים במשורה תשתה ועל הרצפה אתה ישן ובתורה אתה עמל"[4] . אדם שיקבע לו 3 סעודות חגיגיות כל יום לא יצליח להתקדם בלימודו ואף ישכח את אשר רכש כבר, כפי חז"ל מספרים שעשרת השבטים היו בעלי הנאה, והתענגו ביינות טובים ובמרחצאות חמים דבר שהביא לידי רפיון ידיהם מן התורה, ובעקבות כך יצאו לתרבות רעה. ואף מסופר על ר' אלעזר בן ערך שנקלע למקום שהיו מתענגים ביותר ונמשך אחרי העונג ושכח את תלמודו, וביקשו חכמים רחמים עליו וחזר וזכר את אשר שכח[5].
מציאות שבה הצדדים הרוחניים והגשמיים יסתרו אלו את אלו קיימת אך ורק בגלות, הנפש הישראלית אינה בריאה ושלמה, היא הצטמקה ואינה רחבה דיה כדי להכיל את שני הצדדים. ולכן, עמדה בפני חז"ל שאלה מהותית: מה עושים עכשיו? קיים רק צד אחד שאפשר לאמץ ואת השני נעזוב לעת עתה, אז את מי?, כדי להמשיך את קיום התורה בישראל לדורות הבאים הדריכו חז"ל – מתוך אילוץ ומברירת מחדל – לזנוח לגמרי את הנטיות הטבעיות ומנעמי החיים ולשקוע בעולמה של תורה מתוך דחק.
במצב מתוקן, תורתנו תורת חיים היא, מלאה היא עוז והוד חיים, כל הכוחות והנטיות שבאדם אינם סותרים את הדרכת התורה, אלא אדרבא לכל נטייה יש מקום וחלק בחיינו, כמובן במידה המתוקנת לו. רבש"ע ברא בנו את אותם נטיות טבעיות שדוחפות אותנו להרחיב את חיינו, ולהתרשם ולהתרגש מהם. משל לתזמורת שאין איזון בין כלי הנגינה, ושומעים את התופים יותר מהחצוצרה והגיטרות, ואת שאר כלי ההקשה שומעים בקול ענות חלושה. כך, לכל כוח יש ייעוד ומקום בחיינו, לכל כוח ונטייה יש צליל מסוים המיוחד לו, אשר חיבור בין כל הכוחות והנטיות יוצר מנגינה נעימה ושלמה. וכאשר צליל מסוים לא יבוא לידי ביטוי כראוי המנגינה תחסר ואף לעיתים תצרום לאוזן.
כאשר ארץ ישראל בתפארתה וירושלים בבניינה, נפשנו בריאה ורחבה, ונוכל לחיות את החיים השלמים. הגשמי ישלים את הרוחני, אפשר לחכמה עליונה להתהדר בכלים יפים, ואדם אשר יבטא רק את הרוחני שבחייו יהיה חסר. תלמיד חכם אשר מדיר שינה מעיניו ועמל בתורת ה', לא יתנתק מנטיותיו הטבעיות, ויתרגש בראות אשתו מקושטת לכבודו, ואת מיעוט שינתו ישמח לישון במטה מוצעת. כמובן, שחלק זה לא יתפוס מקום מרכזי בחייו, שהרי נפשו עסוקה תמיד בדברי אלוקים חיים.
דברי חז"ל במאמר זה צומחים ועולים מתוך הבנה כי קיימת מציאות שלמה אשר איננה עוד, שבה כל כוחות החיים יוצאים אל הפועל, והאדם חי בהרמוניה שלמה עם כל נטיותיו ללא שום דיכוי והכחשה. האמוראים נחלקו במחלוקתם איזו מבין הנטיות הטבעיות מסמלת את ההרמוניה בין הרוחני לגשמי.
לאור האמור לעיל, עולה כי חורבן ירושלים ויציאת עם ישראל לגלות למשך אלפי שנים אינו רק דבר טכני – שעם גולה מארצו אל מקום אחר בעולם, אלא גלות פירושה היעדר חיים, צמצום נפשנו, אי יכולת לחיות את חיינו במילואם כאשר כל כוחות ונטיות נפשנו יוצאים אל הפועל בחוקם הראוי. החזרה לארץ ישראל ובניין ירושלים ובית המקדש מסמל את בריאותינו הנפשית, כמו טל חיים אשר יורד עלינו ומחייה את נפשנו ומפיח בנו חיים שלמים אשר רוחני וגשמי ינעימו זה לזה והדודים יתאחדו בנוה אפריונם.
יהי רצון שנחזה בקרוב בבניין ירושלים, ונזכה לחיות חיים שלמים וגדולים.
[1] "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה" איכה ג, יז
[2] שבת כה:
[3] ברכות נז:
[4] אבות, פ"ו מ"ה
[5] שבת קמז: