פרשת השבוע כי תבוא מתחילה במצוות הבכורים התלויה במצוות יישוב ארץ ישראל. אור החיים הקדוש על תחילת הפרשה, מבאר באופן הבא:
"והיה כי תבוא אל הארץ" – אמר "והיה", לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אמרו: "אז ימלא שחוק פינו."
כלומר, או"ח מתמקד דווקא במילה הראשונה "והיה", ומבאר שהיא מבטאת את השמחה שצריכה להתקיים בישיבת ארץ ישראל.
ניתן לנו לברר שתי שאלות יסוד:
- כיצד הבין או"ח את השמחה במשמעות המילה "והיה"?
- מדוע השמחה מתקשרת לישיבת ארץ ישראל?
ו' המתהפכת
חכמים במדרש סקרו את פרשיות התנ"ך, ולמדו כי כל מקום שנאמר במקרא "והיה" – אין זו אלא לשון שמחה, ואילו המילה "ויהי" משמשת לעיתים בלשון צער ולעיתים בלשון שמחה, והמילים "ויהי בימי" מבטאות צער בלבד (בראשית רבה מב, ב).
המילה "היה" מבטאת משמעות של עבר, וכאשר מצרפים אליה את האות "ו", אז המילה נהפכת לזמן עתידי. ואותו דבר קורה עם המילה "ויהי" – רק במשמעות הפוכה. "יהי" היא במשמעות עתידית, וכאשר מצרפים אליה את האות "ו", אז המילה נהפכת לזמן שהיה בעבר.
את הנעשה בעבר אין להשיב בהווה. המאורעות שהיו בו, החווית שנצברו בו והטביעו את חותמם על האדם, יכולים לשמש הן לחיוב והן לשלילה. לעומת העבר, העתיד מכיל בקרבו רק שמחה. השאיפה לתיקון עתידי היא שורש השמחה. כל זמן שקיים עתיד בר תיקון, עתיד המשוחרר מכל כבלי המציאות על כל גורמיה – יש תקווה לאנושות להשיג את ייעודה, ועוד לא נסתם הגולל על המחשבה הגדולה שקדמה למעשה הבריאה. החתירה לשלמות, השאיפה לתיקון מבטאות את השמחה הראויה – השתייכות פנימית ליסוד רוחני של המציאות.
כעת, ניתן להבין את יסוד מדרש חז"ל.
כאשר לוקחים את העתיד ומצמצמים אותו תחת רשמי העבר, ולמעשה מקבעים אותו על פיו – יתקבל שמחה או צער, תלוי במאורע העבר – "ויהי". אולם, כאשר לוקחים את אשר אירע בעבר, מאמינים בו שהיה חוליה משמעותית כחלק מהתיקון העתידי, תתקבל השמחה – "והיה".
יישוב ארץ ישראל
יישוב ארץ ישראל טומן בחובו את התיקון העתידי של העולם, וממילא הדבקות בו היא השמחה. הראיה לכך היא בפסוק בתהילים שעוסק בשיבת ציון:
ומביא לכך ראיה ממזמור בתהילים (קכו): "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת: בְּשׁוּב ה', אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ, כְּחֹלְמִים. ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק, פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה: אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה. ג הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים…"
שיבת ציון, קיבוץ גלויות מארבע כנפות הארץ לארץ המובטחת – היא השמחה הטהורה! האירוע הנדיר הזה, מוגדר בחז"ל שיותר מופלא מיציאת מצרים (ברכות יב, ב):
"תניא: אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר (ירמיה כ"ג): "הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה'
אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם". אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל לו"
ישיבת עם ישראל בארצו מבטאת את המציאות השלמה בו שמים וארץ מתחברים. האידיאלים הגדולים בתורה יכולים לבוא לידי ביטוי נכון אך ורק בישיבה בארץ ישראל. שאר המקומות בעולם הם זרים לישראל, וקיום המצוות שם לדעת הרמב"ן הוא אך ורק בכדי שנזכור את מצוות התורה.
אלפי שנים עם ישראל סבל מנדודיו, וקבוץ הגלויות מלמד כי העבר לא החליש את דבקות העם אל ארצו, ואת הבטחת הבורא לעמו כי יזכור להם חסד נעורים. לכן, ממילא, כאשר ייעוד הבריאה מתממש, מובנים דברי אורח חיים הקדוש – "שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ".
ואנו זכינו במציאות לה ייחלו אבותינו שנים רבות, לא נשמח?! על אחת כמה וכמה!
שבת שלום
