'בית ה' נלך' תהילים קכב

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד – תהליך של עליה – מעלה/מדרגה ועוד מדרגה. פתיחה ב'שיר המעלות' קיימת ב-15 מזמורים בתהלים (ממזמור ק"כ ועד מזמור קל"ד). המילה מעלות פירושה – מדרגות, והיא מצביעה על תהליך שיש בו עלייה משלב לשלב. לימים נהגו הלוויים לשיר מזמורים אלו על מדרגות בית המקדש[1].

מבנה הפרק: פסוק ראשון מתאר את האומרים או הקוראים "בית ה' נלך".

היינו מצפים לפרק שיעסוק בקריאתם מזוויות שונות – על בית ה' ועל עבודת ה' שבו. במציאות – סוג של פלא. דוד עובר לדבר על ירושלים, ובמשך שורה ארוכה של פסוקים הוא מתאר את תכונותיה. רק בפסוק האחרון הוא חוזר אל בית ה'. במבט ראשון מבנה זה תמוה. דוד מתעלם מהצהרתם, ומסיט את הנושא המדובר אל ירושלים. מבנה זה מקפל בתוכו הזמנה – נמתין, ונבקש לעמוד על טיבה.

שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ: דוד מביע שמחה על תופעה שבמהלכה ישנם האומרים: "בית ה' נלך". הקושי: בדורו של דוד בית ה' עדיין לא נבנה[2]. שילה חרבה והארון נדד אל הפלשתים, חזר אל קרית יערים, לבית עובד אדום, ואחר כך לירושלים (שמואל א ו). בפרק זה הנושא הוא ירושלים כמקומו של בית ה', ומשמע שעיתויו הוא בעקבות שני אירועים: לאחר העלאת ארון הברית לירושלים (פרק ו'), שם נכרך הקשר בין ירושלים לבין בית ה' המיוחל. אירוע שני – לאחר הנבואה לדוד – לדחות את בניין הבית אל הדור הבא "בנך אשר יצא ממעיך הוא יבנה לי בית לשבתי". שם צמחה עמדתו של דוד, כפי שהיא משתקפת בפרק זה. והנה, קבוצה של אנשים מן העם יוצאים בהכרזה על הליכתם אל בית ה'. במילים אחרות – מצהירים על כוונתם לקום לעשות מעשה, ולבנות את בית ה'.

האומרים – לא לעצמם הם אומרים, אלא לדוד. הם לא שואלים וגם לא מציעים אלא מביעים עמדה, אומרים. 'בית ה' נלך' – זהו ציטוט ישיר של דבריהם. קריאה אותנטית המעצימה את עמדתם. משמיעה אותה כפי שהיא[3]. בדבריהם – תביעה סמויה לבנות את בית ה'. תגובה ראשונית של דוד – שמחתי באומרים לי". אני שמח – בקיומם.

(ב) עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם: איך מגיב דוד על השמחה שהייתה לו בשמיעתם? יכולנו לצפות לדחייתם על ידי דוד, שהרי השאלה כבר הוכרעה בנבואת נתן (פרק ז), ועל פיה בית ה' ייבנה בדור הבא על ידי בנו שלמה.

כאמור, דוד עובר לדבר על ירושלים במשך שבעה פסוקים, ורק בפסוק האחרון הוא חוזר אל בית ה'. כמו אומר דוד – הדרך אל בית ה' עוברת דרך ירושלים. כך יהיה עד לפסוק האחרון שבמזמור, שבו הוא חוזר לדבר על בית ה'.

עומדות היו רגלנו – רגלי האומרים 'בית ה' נלך', ואולי כלל רגלי העם בשערי ירושלים. האם מדובר על עמידה בהווה או על עמידה בעבר? הלשון "עומדות היא תיאור בהווה (תחת "עמדו" בלשון עבר). לצד זאת הלשון "היו" היא לשון עבר. משמעות: כמו אדם המתאר אירוע שהיה בעבר כהווה "הולך הייתי ברחובות ירושלים". עבר מתמשך.

אלא שהתיאור מורכב יותר: כמו כתוב "הולך היייתי ברחובותייך ירושלים" – הדיבור אל ירושלים בגוף נוכח מצביע על מצב הממשיך להתרחש גם כעת. משמעות: רגלינו היו עומדות בעבר, וגם כעת הן עומדות בשערי ירושלים.

שני ביטויים המייצרים מוחשיות למפגש עם שערי ירושלים: "עומדים היינו בשערייך ירושלים", דוד מתאר את רגליהם. ציון הרגליים הוא תיאור מוחשי של העמידה. מפגש חי. העצמה נוספת למוחשיות: דוד פונה אל ירושלים בגוף נוכח – 'בשערייך' – מפגש חי עם שערי העיר, כאילו הייתה בן אנוש.

עמידה בשערי ירושלים מצביעה על העמדה בה נתון העם כמי שעומד עדיין בפתחה של העיר – בחוץ. המשימה הראשונה המוטלת עלינו היא – לבוא בשעריה. מהו טיבה של המשימה? מהי תכולתה? בפסוקים הבאים ידבר דוד על תכונותיה הרוחניים של העיר.

(ג) יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו: ירושלים – בגוף שלישי. מה פירוש הדבר? אחרי הפנייה הישירה אליה, הוא עובר לדבר עליה כמושג. ירושלים הבנויה – בפשטות ציונה כבנויה הוא בעל משמעות לאחר שסיים לבנותה כעיר שחוברה לה יחדיו – עיר שחוברה מחלקים שונים, אוכלוסיות שונות. שמא העיתוי הוא לאחר שמייסד אותה כעיר בירה, כשבמהותה היא מגלמת את האיחוד שבין שבט בנימין ובית שאול לבין שבט יהודה ובית דוד.

(ד) שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה': ובמה הם חיבוריה? אליה עולים השבטים. העלייה אינה דווקא במובן הפיזי, אלא בעיקר בהקשר הרוחני. קודם להימצאותה היו השבטים מפוצלים, כל אחד לעצמו, ובשלב שני הם 'שבטי יה' ומשויכים אל השכינה כגורם מאחד. 'ששם עלו' – אל ירושלים עולים לא רק במובן הפיזי, שהרי ירושלים "הרים סביב לה", אלא בעיקר במובן הרוחני – כמי שמגלמת את עתיד העם, את המקום הגבוה המחבר את כולם. המקום האחד הקודם לפיצולים. עדות לישראל – שמה נועדים, מתוועדים, להודות לשם ה' בעלייתם אליה.

(ה) כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד: ירושלים היא גם עיר המשפט. הדרך לבנות חברה מאוחדת עוברת דרך בנייה של מערכת משפט. זוהי קומת יסוד שבלעדיה לא יתקיים דבר. "אלמלא מורא מלכות איש את רעהו חיים בלעו". כסאות למשפט קודמים לכסאות המלוכה. מערכת משפט שאינה משועבדת למלך. כסאות לבית דוד – אולי בהקשר לעובדה שדוד היה עושה צדקה ומשפט. צדקה היא פשרה בגמרא, והמשמעות היא חיבור ופיוס של האנשים עם הפסק של בית הדין. בצורות שונות דוד חיבר. כסאות – ניתן היה לומר שמה ישבו למשפט! אזכור הכסאות ממחיש, בדומה לציון "רגלייך ירושלים". יש כאן סוג  של מוחשיות.

(ו) שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ: יש כאן קריאה לאנשים האומרים לו בית ה' נלך לשאול שלום ירושלים, ואולי קריאה כללית אל העם כולו. ירושלים אינה דבר המובן מאליו, על כל אחד ואחד לדאוג לשלומה, בכדי שהיא תוכל למלא את ייעודה. בהקשר של הנאמר קודם לכן – ההקשר הוא שלימות השבטים וקיומו של המשפט לבית דוד. שאלו שלום ערכים אלו בבקשת שלומה של ירושלים. במעגל נוסף: תהיה שלווה למי שאוהב את ירושלים. אם יהיה שלו בה, מובן מאליו הוא השלום בירושלים. זוהי עיר ששבעה מלחמות. יחד עם זאת, השייכות של רבים אליה, מציידת אותה במפתחות לשלום.

(ז) יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ: כעת הוא פונה אליה בגוף נוכח, ובסוג של תפילה: יהי שלום בחיליך – בחומה שהיא חילה של העיר. לצידה הארמון – הודה והדרה של המלכות. והנה המלכות נתונה בשלווה.

(ח) לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ: כעת הוא חוזר ממנה אל העם: למען אחרי ורעי אני עושה, בבקשי שלום בך. אחים הם המעגל הקרוב, ורעים – המעגל הרחב של העם. למען אחיו ורעיו הוא מבקש את שלומה של העיר. מבין שבקיומו יהיה שלום לאחיו ורעיו – באחווה כאחים וכרעים. דוד אינו מדבר כמלך המורם מעם, אלא כאחד העם על אחיו ורעיו.

(ט) לְמַעַן בֵּית ה' אֱלוֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ: למען בית ה' אלוהינו, אני אבקש טוב לך – לירושלים. טוב לעיר הוא שיאפשר את קיומו של בית ה' אלוהינו בה. דוד חוזר אל נקודת המוצא: שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. הם קוראים לו ללכת אל בית ה', והוא משיב על ירושלים. הולך צעד לאחור, ומדבר על כך שהדרך לבית ה' עוברת דרך ירושלים. בא ומתייצב נוכח השערים, ומבקש לבוא בשעריה. לאחר פיצוח סודה של ירושלים – סוד האחדות שבה, הוא שב ומדבר על בית ה'.

מדוע 'למען אחי' זהו דיבור על שלום שיהיה בעיר,  ו'למען בית ה' אלוהינו' זו בקשת טוב שיהיה בעיר? ישנה התאמה בין העולמות. כשהדיבור ביחס לבני אדם – מדובר על שלום. כשהדיבור ביחס לבית ה' אלוהינו – זה משהו גבוה יותר, ולכן יש בקשה. הגבוה הוא הטוב. כאשר יהיה טוב בירושלים, אזי יוכל בית ה' להיבנות בה.

[1] רש"י בפירושו למזמור ק"כ: "שיר המעלות" – שיאמרו הלוויים אותו על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת הנשים." פירושים נוספים לביטוי "שיר המעלות": רס"ג (ר' סעדיה גאון) בפירושו לתהלים מסביר כי המילה מעלות מציינת טון גבוה, ומתכוונת למזמור ששרים בלחן גבוה.

[2] שמואל ב' ז, א) וַיְהִ֕י כִּי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַה' הֵנִֽיחַ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹיְבָֽיו:

(ב) וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא רְאֵ֣ה נָ֔א אָנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָֽאֱלוֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה:

(ג) וַיֹּ֤אמֶר נָתָן֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר בִּֽלְבָבְךָ֖ לֵ֣ךְ עֲשֵׂ֑ה כִּ֥י ה' עִמָּֽךְ: ס

(ד+) וַיְהִ֖י בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַֽיְהִי֙ דְּבַר־ה' אֶל־נָתָ֖ן לֵאמֹֽר:

(ה) לֵ֤ךְ וְאָֽמַרְתָּ֙ אֶל־עַבְדִּ֣י אֶל־דָּוִ֔ד כֹּ֖ה אָמַ֣ר ה'֑ הַאַתָּ֛ה תִּבְנֶה־לִּ֥י בַ֖יִת לְשִׁבְתִּֽי:

(ו) כִּ֣י לֹ֤א יָשַׁ֙בְתִּי֙ בְּבַ֔יִת לְ֠מִיּוֹם הַעֲלֹתִ֞י אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִמִּצְרַ֔יִם וְעַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאֶֽהְיֶה֙ מִתְהַלֵּ֔ךְ בְּאֹ֖הֶל וּבְמִשְׁכָּֽן:

(ז) בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר־הִתְהַלַּכְתִּי֘ בְּכָל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ הֲדָבָ֣ר דִּבַּ֗רְתִּי אֶת־אַחַד֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֗יתִי לִרְע֛וֹת אֶת־עַמִּ֥י אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר לָ֛מָּה לֹֽא־בְנִיתֶ֥ם לִ֖י בֵּ֥ית אֲרָזִֽים:

(ח) וְ֠עַתָּה כֹּֽה־תֹאמַ֞ר לְעַבְדִּ֣י לְדָוִ֗ד כֹּ֤ה אָמַר֙ ה' צְבָא֔וֹת אֲנִ֤י לְקַחְתִּ֙יךָ֙ מִן־הַנָּוֶ֔ה מֵאַחַ֖ר הַצֹּ֑אן לִֽהְי֣וֹת נָגִ֔יד עַל־עַמִּ֖י עַל־יִשְׂרָאֵֽל:

(ט) וָאֶהְיֶ֣ה עִמְּךָ֗ בְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר הָלַ֔כְתָּ וָאַכְרִ֥תָה אֶת־כָּל־אֹיְבֶ֖יךָ מִפָּנֶ֑יךָ וְעָשִׂ֤תִֽי לְךָ֙ שֵׁ֣ם גָּד֔וֹל כְּשֵׁ֥ם הַגְּדֹלִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּאָֽרֶץ:

(י) וְשַׂמְתִּ֣י מָ֠קוֹם לְעַמִּ֨י לְיִשְׂרָאֵ֤ל וּנְטַעְתִּיו֙ וְשָׁכַ֣ן תַּחְתָּ֔יו וְלֹ֥א יִרְגַּ֖ז ע֑וֹד וְלֹֽא־יֹסִ֤יפוּ בְנֵֽי־עַוְלָה֙ לְעַנּוֹת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר בָּרִאשׁוֹנָֽה:

(יא) וּלְמִן־הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוִּ֤יתִי שֹֽׁפְטִים֙ עַל־עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַהֲנִיחֹ֥תִי לְךָ֖ מִכָּל־אֹיְבֶ֑יךָ וְהִגִּ֤יד לְךָ֙ ה' כִּי־בַ֖יִת יַעֲשֶׂה־לְּךָ֥ ה':

(יב) כִּ֣י׀ יִמְלְא֣וּ יָמֶ֗יךָ וְשָֽׁכַבְתָּ֙ אֶת־אֲבֹתֶ֔יךָ וַהֲקִימֹתִ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ אַחֲרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר יֵצֵ֖א מִמֵּעֶ֑יךָ וַהֲכִינֹתִ֖י אֶת־מַמְלַכְתּֽוֹ:

(יג) ה֥וּא יִבְנֶה־בַּ֖יִת לִשְׁמִ֑י וְכֹנַנְתִּ֛י אֶת־כִּסֵּ֥א מַמְלַכְתּ֖וֹ עַד־עוֹלָֽם:

[3] הסגנון דומה לסגנון הממשיך לבקש מלך משמואל, על אף התנגדותו "לא, כי מלך יהיה עלינו" – אם תרצה ואם לא תרצה.