הקדמה

בפרשת שופטים שבספר דברים (יח, ט-יג) התורה מונה מספר מעשיים מאגיים אותם נהגו עמי כנען לבצע, שמהם דרשה התורה להתרחק. שניים מהם אלו הכישוף והקוסמות:

"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ: מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ".

גם הקוסם וגם המכשף נעזרים בפעולות מאגיות לשם השגת מטרותיהם, ופעמים שיש נטייה להחליף בין שני המושגים. אולם מהתבוננות במקרא ובתלמוד עולה כי אלו שני מקצועות שונים עם אופן פעולה שונה ומטרה שונה. להלן נסקור את אזכורי המכשף והקוסם במקרא ובתלמוד, ונעמוד על ההבדלים ביניהם.

מכשף

במקרא

בניגוד לקסם, לכישוף אין מובאות רבות במקרא, אולם מתוך המעט שמובאות ניתן ללמוד כי המכשף פועל לשינוי הטבע באופן מאגי[1]. להלן נסקור מספר דוגמאות:

ספר שמות

בספר שמות ז, יא-יב, מסופר שמכשפי מצרים הפכו את מטותיהם לתנינים בעזרת כישוף:

"וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן. וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם, וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם".

בפרק כב, יז, שם נאמר שאסור להחיות מכשפה, ולמדו חז"ל שעונשה בסקילה. מכשף הוא היחיד מבין איסורי המאגיה שעונשו במיתה למעט בעל אוב וידעוני:

"מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה".

ישעיהו

בספר ישעיהו (מז, ט-יג) הנביא מוכיח את בבל שבוטחת בכשפיה וחבריה (מלשון חובר חבר[2]) שיצילו אותה מאויביה, אך לא די בכך שהם לא יצילו אותה מהצרות, אלא גם החוזים בכוכבים לא יצליחו להצילו אותה מצרות עתידיות:

"וְתָבֹאנָה לָּךְ שְׁתֵּי אֵלֶּה רֶגַע בְּיוֹם אֶחָד – שְׁכוֹל וְאַלְמֹן, כְּתֻמָּם בָּאוּ עָלַיִךְ בְּרֹב כְּשָׁפַיִךְ בְּעָצְמַת חֲבָרַיִךְ מְאֹד. וַתִּבְטְחִי בְרָעָתֵךְ, אָמַרְתְּ: 'אֵין רֹאָנִי', חָכְמָתֵךְ וְדַעְתֵּךְ הִיא שׁוֹבְבָתֶךְ, וַתֹּאמְרִי בְלִבֵּךְ: 'אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד'. וּבָא עָלַיִךְ רָעָה לֹא תֵדְעִי שַׁחְרָהּ, וְתִפֹּל עָלַיִךְ הֹוָה לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ, וְתָבֹא עָלַיִךְ פִּתְאֹם שׁוֹאָה לֹא תֵדָעִי. עִמְדִי נָא בַחֲבָרַיִךְ וּבְרֹב כְּשָׁפַיִךְ, בַּאֲשֶׁר יָגַעַתְּ מִנְּעוּרָיִךְ, אוּלַי תּוּכְלִי הוֹעִיל אוּלַי תַּעֲרוֹצִי. נִלְאֵית בְּרֹב עֲצָתָיִךְ, יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים, מוֹדִיעִם לֶחֳדָשִׁים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ".

נחום

הנביא נחום (נחום ג, ד) מדמה את נינוה לאשה זונה שבעזרת כשפיה לוכדת ברשתה אנשים שישכבו עמה, וכך נינוה מפתה עמים שונים לעזור לה:

"מֵרֹב זְנוּנֵי זוֹנָה טוֹבַת חֵן בַּעֲלַת כְּשָׁפִים הַמֹּכֶרֶת גּוֹיִם בִּזְנוּנֶיהָ וּמִשְׁפָּחוֹת בִּכְשָׁפֶיהָ".

ירמיהו

אמנם פעמים שגם המכשפים היו עוסקים בחיזוי העתידות, כפי שעולה מדברי ירמיהו הנביא (ירמיהו כז, ט-י) בהזהירו את העם לבל יקשיבו למגידי העתידות המבטיחים להם שאם לא ייכנעו למלך בבל ייטב להם, "כי שקר הם נבאים לכם", ובכלל מגידי העתידות מנה את ה"כַּשָפים":

"וְאַתֶּם אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל נְבִיאֵיכֶם וְאֶל קֹסְמֵיכֶם וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם וְאֶל עֹנְנֵיכֶם וְאֶל כַּשָּׁפֵיכֶם אֲשֶׁר הֵם אֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר: לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל. כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם, לְמַעַן הַרְחִיק אֶתְכֶם מֵעַל אַדְמַתְכֶם וְהִדַּחְתִּי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם".

דניאל

וכן מצינו בדניאל (ב, א-ב), שלאחר שנבוכנצר חלם חלום שלא ידע את פתרונו, שאל בחכמיו, ובין השאר במכשפים, מה פשר החלום:

"וּבִשְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת נְבֻכַדְנֶצַּר, חָלַם נְבֻכַדְנֶצַּר חֲלֹמוֹת, וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ וּשְׁנָתוֹ נִהְיְתָה עָלָיו. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא לַחַרְטֻמִּים וְלָאַשָּׁפִים וְלַמְכַשְּׁפִים וְלַכַּשְׂדִּים לְהַגִּיד לַמֶּלֶךְ חֲלֹמֹתָיו, וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ".

מצודת דוד

ה'מצודת דוד' שם מבאר שהמכשפים עושים את כשפיהם על ידי שימוש במערכות הכוכבים, ולכן נבוכנצר קיווה שבעזרת ידיעותיהם בכוכבים יוכלו לפענח את פשר חלומו:

"ולמכשפים – הם המשנים דבר התולדות למראה העין כפי השעות הראויות במערכות הכוכבים, ויוכלו גם המה לדעת החלום כפי המערכות".

בתלמוד הבבלי

במקומות רבים מאד בתלמוד רואים שכישוף הוא שינוי המציאות באופן מאגי, ובדרך כלל בכדי להזיק. להלן נסקור מדגם מייצג של המקומות השונים בתלמוד הבבלי בהם נזכר הכישוף:

ברכות

דף ו

במסכת ברכות ו, ב, מובא שאליהו הנביא התפלל לה' במעמד הר הכרמל שלא יאמרו שירידת האש מן השמיים היא מעשה כשפים, אלא יאמינו שהיא מאת ה':

"ענני ה' ענני; ענני – שתרד אש מן השמים, וענני – שלא יאמרו מעשה כשפים הם".

דף סב

עוד שם בדף סב, א, מובא שכשפים שאדם עושה במקום כלשהו יכולים להזיק באופן מאגי למישהו שנמצא במרחק גדול משם, והתקנה להינצל מהכשפים הללו היא באמצעות לחש:

"תניא נמי הכי, בן עזאי אומר: השכם וצא, הערב וצא, כדי שלא תתרחק. משמש ושב, ואל תשב ותמשמש, שכל היושב וממשמש – אפילו עושין כשפים באספמיא – באין עליו. ואי אנשי ויתיב ואחר כך משמש, מאי תקנתיה? – כי קאי לימא הכי: לא לי לא לי, לא תחים ולא תחתים, לא הני ולא מהני, לא חרשי דחרשא ולא חרשי דחרשתא".

רש"י

רש"י שם מבאר את משמעות הלחש:

"לא לי לא לי – לא תוכלו לי. לא תחים ולא תחתים – הם שמות הכשפים העשויים על ידי תחתוניות. לא הני ולא מהני – לא כולן ולא מקצתן. לא חרשי דחרשא ולא חרשי דחרשתא – ולא מכשפות מכשף זכר, ולא מכשפות מכשפה נקבה, לשון אחר: לא הני ולא מהני – לא יצלח ולא יועיל עוד מכשפות".

שבת

דף לג

במסכת שבת לג, א, מובאת ברייתא המונה שלושה סוגים של מחלת ההדרוקן, שאחד מהם מגיע על ידי מעשי כשפים שפוגעים באדם:

"תנו רבנן, שלשה מיני הדרוקן הן: של עבירה – עבה, ושל רעב – תפוח, ושל כשפים – דק".

דף פא

שם בדף פא, ב, מבואר שקינוח בבית הכסא באמצעות חרס עלול לגרום לאדם שיהיה פגיע לכשפים. ומביאה הגמ' מעשה ברב חסדא ורבה בר רב הונא שמכשפה עשתה כישוף ועצרה את הספינה שלהם, והם הצליחו באמצעות לחש אחר לבטל את הכישוף, והמכשפה אמרה שהכישוף שלה לא פעל בין השאר משום שהם נזהרו שלא לקנח בחרס:

"אמר רבי יוחנן: אסור לקנח בחרס בשבת. מאי טעמא? אילימא משום סכנה – אפילו בחול נמי! ואלא משום כשפים – אפילו בחול נמי לא!… מאי כשפים? כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קא אזלי בארבא, אמרה להו ההיא מטרוניתא: אותבן בהדייכו! ולא אותבוה. אמרה איהי מילתא – אסרתה לארבא, אמרו אינהו מילתא – שריוהא. אמרה להו: מאי איעביד לכו, דלא מקנח לכו בחספא, ולא קטיל לכו כינא אמנייכו, ולא שליף לכו ירקא ואכיל לכו מכישא דאסיר גינאה".

רש"י

רש"י שם מבאר שהאמוראים ביטלו את הכישוף שלה על ידי "שם טהרה", ומשמע שהכישוף נעשה על ידי שם טומאה:

"אמרה מילתא – דכשפים, ואסרתה לארבא, ולא זזה ממקומה. אמרי אינהו מילתא – על ידי שם טהרה".

עירובין

במסכת עירובין סד, ב, מובא ש"בדורות האחרונים" שבהם "בנות ישראל פרוצות בכשפים" אם רואים שאריות מאכלים ברחוב אין צריך להרימם, כי יש חשש שהם כושפו ויזיקו למרים אותם:

"אמר מר: ואין מעבירין על האוכלין. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: לא שנו אלא בדורות הראשונים, שאין בנות ישראל פרוצות בכשפים. אבל בדורות האחרונים, שבנות ישראל פרוצות בכשפים – מעבירין. תנא: שלימין – מעבירין, פתיתין – אין מעבירין. אמר ליה רב אסי לרב אשי: ואפתיתין לא עבדן? והכתיב: ותחללנה אתי אל עמי בשעלי שערים ובפתותי לחם! – דשקלי באגרייהו".

פסחים

דף ח

במסכת פסחים ח, ב, מובאת מחלוקת תנאים אם בודקים מחמץ חור שבקיר שבין בית יהודי לנוכרי, שלדעת ת"ק בודק עד היכן שידו מגעת, ולדעת פלימו אינו בודק כלל, "מפני הסכנה". ומסיקה הגמ' שהכוונה היא כדי שהנוכרי לא יחשוב שהיהודי כישף את החור הזה כדי לפגוע בנוכרי:

"תניא: חור שבין יהודי לארמאי – בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו. פלימו אמר: כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה. מאי סכנה? אי נימא סכנת כשפים – כי אישתמיש היכי אישתמיש? התם כי אישתמיש – יממא, ונהורא, ולא מסיק אדעתיה. הכא – ליליא, ושרגא הוא, ומסיק אדעתיה".

רש"י

רש"י שם מבאר שהסכנה היא מצד שהנוכרי יעליל שהיהודי עשה לו כשפים:

"כל עצמו אינו בודק – כל עצמו של חור אינו בודק, שלא יאמר הנכרי: כשפים עשה לי".

דף קי

עוד שם דף קי, א, מוסר אמימר את דבריה של שליטת המכשפות, שמי שפוגעות בו "נשים כשפניות" יאמר לחש שמבטל את השפעת כישופן כדי שלא יינזק מהן:

"אמר אמימר, אמרה לי רישתינהי דנשים כשפניות: האי מאן דפגע בהו בנשים כשפניות – נימא הכי: חרי חמימי בדיקולא בזייא לפומייכו נשי דחרשייא, קרח קרחייכי, פרח פרחייכי, איבדור תבלונייכי, פרחא זיקא למוריקא חדתא דנקטיתו נשים כשפניות. אדחנני וחננכי לא אתיתי לגו. השתא דאתיתי לגו – קרחנני וחננכי".

רש"י

רש"י שם מפרש שחלק מהלחשים שאומר הרוצה להינצל מכישוף המכשפות עוסקים בטכניקות הכישוף:

"רישתינהי דנשים כשפניות – השולטות עליהם אמרה לי דבר זה… נשי חרשייתא – יזדמנו לפיכם נשים כשפניות. קרח קרחייכי – יהי רצון שימרטו אותן שערות שלכם שאתן מכשפות בהן. פרח פרחייכי – ישא הרוח אותן פירורי לחם שאתן מכשפות בהן. איבדור תבלונייכי – יהו מפוזרים תבלין שלכם. פרחיה זיקא למוריקא חדתא דנקטיתו – ישא הרוח אותו כרכום חדש שאתן אוחזות בידכן לכשף בו. אדחנני ואחננכי לא אתי לגו – כל זמן שחסו עלי מן השמים, ואני חסתי על עצמי, ואתם חסתם על ביאתי, לא באתי ביניכם. והשתא דאתיתי לגו קרחנני וחננכי – הואיל ובאתי ביניכם יודע אני שנתקררו רחמיכן מעלי, וגם רחמי נתקררו שלא חסתי על עצמי.

דף קיא

עוד שם בדף קיא, א, מבואר שהרואה שתי נשים יושבות בשני עברי 'פרשת דרכים' זו מול זו – "ודאי בכשפים עסיקן", ואם אין לו דרך אחרת להגעה למחוז חפצו, וגם לא אדם נוסף לעבור אותן עימו בו זמנית בהחזקת ידיים, עליו לומר לחש כדי להינצל מכישופיהן:

"הני תרי נשי דיתבן בפרשת דרכים, חדא בהאי גיסא דשבילא וחדא באידך גיסא, ומכוונן אפייהו להדדי – ודאי בכשפים עסיקן. מאי תקנתיה? אי איכא דירכא אחרינא – ליזיל בה, ואי ליכא דירכא אחרינא, אי איכא איניש אחרינא בהדיה – נינקטו לידייהו בהדי הדדי וניחלפו, ואי ליכא איניש אחרינא – נימא הכי: אגרת אזלת אסיא בלוסיא מתקטלא בחיק קבל".

יומא

במסכת יומא פג, ב, מובא שלדעת רב מחלת הכלבת (כלב שוטה) שורה על הכלב בגלל מעשי כשפים של "נשים כשפניות":

"תנו רבנן: חמשה דברים נאמרו בכלב שוטה… ממאי הוי? רב אמר: נשים כשפניות משחקות בו, ושמואל אמר: רוח רעה שורה עליו".

סנהדרין

במסכת סנהדרין סז, ב, מובא שהכשפים "מכחישין פמליא של מעלה", ומסופר שם שמכשפה אחת ניסתה לפגוע ברבי חנינא אך לא הצליחה משום ש"נפיש זכותיה" של רבי חנינא:

"אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן כשפים? – שמכחישין פמליא של מעלה. 'אין עוד מלבדו', אמר רבי חנינא: אפילו לדבר כשפים. ההיא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא. אמר לה: אי מסתייעת – זילי עבידי, 'אין עוד מלבדו' כתיב. איני, והאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן מכשפים – שמכחישין פמליא של מעלה! – שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה".

רש"י

רש"י שם מבאר שלקיחת העפר מתחת רגלי רבי חנינא נועדה לשם כישופו:

"מתותי כרעיה – לעשות לו מכשפות".

בתלמוד הירושלמי

גם בתלמוד ירושלמי ישנן דוגמאות רבות לכך שהכישוף הוא פעולה מאגית שנועדה לפגוע ולהזיק.

יומא

במסכת יומא א, א, מובא שבבית ראשון שמשו 18 כהנים גדולים, אולם בבית שני שימשו כשמונים כהנים גדולים, משום שהם "היו נוטלים בדמים" את הכהונה הגדולה, ולפי דעה אחרת "היו הורגין זה את זה בכשפים":

"בראשון שהיו משמשין הוא ובנו ובן בנו – שימשו בו שמונה עשר כהנים. אבל בשני, על ידי שהיו נוטלין בדמים, וי"א שהיו הורגין זה את זה בכשפים – שימשו בו שמונים כהנים, וי"א שמונים ואחד, וי"א שמונים ושנים, וי"א שמונים ושלש, וי"א שמונים וארבע, וי"א שמונים וחמש. ומהן שימשו שמעון הצדיק ארבעים שנה".

עוד שם בפרק ח, ה, מובאת המחלוקת הנזכרת גם בבבלי ביומא (הנ"ל) לגבי סיבת מחלת הכלבת, ואחת הדעות היא שהדבר קורה מחמת כישוף:

"מה עיסקיה דהדין כלב שוטה? רב ושמואל – חד אמר: רוח חזזית עולה עליו, וחורנה אמר: אשה עושה כשפים ובודקת בו".

תענית

במסכת תענית ד, ה, מובא שהעיר שיחין חרבה מחמת כשפים שפגעו בה:

"שלש עיירות היה קטמוס שלהן עולה לירושלם בעגלה: כבול ושיחין ומגדול צבעייא. ושלשתן חרבו: כבול – מפני המחלוקת, שיחין – מפני כשפים, ומגדל צבעייא – מפני הזנות".

נזיר

במסכת נזיר ח, א, מובאים דברי ריש לקיש לפיהם ישנה מציאות שאדם בועל אשה מחמת כשפים שכישפה אותו האישה שאותה בעל:

"… אמרו לו: אם ירצה לומר 'מזיד הייתי' בשפחה חרופה, מה אית לך שוגג חייב מזיד חייב? שיכול לומר לו 'היערתי אבל לא גמרתי', כיי דאמר רשב"ל: נאנסתי מפני כשפים שעשת לי".

קוסם

הן במקרא והן בתלמוד הקוסם מובא בהקשרים של הגדת עתידות ונסתרות. נסקור חלק גדול מאזכורי הקוסם במקרא ובתלמוד:

במקרא

ספר במדבר

האזכור הראשון במקרא של השורש ק.ס.ם מופיע בסיפור בלק ובלעם, אמנם מהפסוקים עצמם קשה להבין מהי מהות הקוסמות:

"וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם, וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק".

רשב"ם

הרשב"ם שם מבאר ש'קסמים בידם' הכוונה לחפצים שונים שבאמצעותם עושים קוסמות כדי לדעת את הנסתרות הנדרשות עבור הקללה, בדומה למובא בדברי הנביאים (שדבריהם יובאו להלן):

"וקסמים בידם – מיני קסמים היו מוליכין לבלעם, פן יאמר: אין בידי מיני קסמים. כדכתיב: "בימינו היה הקסם ירושלים", "קלקל בחצים, שאל בתרפים, ראה בכבד" ".

חזקוני

בדומה לכך כתב גם החזקוני שם:

"וקסמים בידם: ספרי קוסמים, כמו שפרש"י. וכן תרגום ירושלמי: ואגרון חתומין בידהון – אגרות חתומות מאת המלך. ודוגמא זו מצינו: "בימינו היה הקסם, קלקל בחצים, ושאל בתרפים, ראה בכבד" ".

ספורנו

הספורנו שם באר שהקסמים הם כלי קסמים שבעזרתם ידע בלעם מתי הזמן המתאים לקלל:

"וקסמים בידם. כלי הקסם, כי קוסם היה בלעם לכוין השעה, כאמרו: "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם" (יהושע יג, כב)".

רש"ר הירש

גם הרש"ר הירש שם מבאר שהקסם נועד להכרעת ספקות בנוגע לעתיד, ובמקרה של בלעם כלי הקוסמות נועדו להכריע בשאלה אם להיענות לבקשת זקני מואב ומדיין:

"וקסמים בידם… ברוב המקומות ש"קסם" מצוי בהם, אין הוא מביא לידי תוצאה אלא הוא בא לדעת את הצפון בחיק העתיד, ובייחוד הוא בא להביא לידי הכרעה אם לעשות מעשה או לחדול מלעשותו. כך ביחזקאל כא, כו ועוד.

נמצאת אומר: הקסמים לא באו כאן להחיל את הקללה; ובלאו הכי, אילו באו לשם כך, לא היה בלעם זקוק להם בארם אלא במואב. אלא השליחים הניחו, כנראה, שהוא זקוק לקסמים כדי להכריע אם להיענות להצעה או לדחות אותה. אך תמוה שהשליחים לקחו אתם את כלי הקסם. שהר הלכו אל קוסם (יהושע יג, כב) ויכלו אפוא להניח שיש בידיו הכלים הדרושים למלאכתו. ואולי היה זה אחד מכללי האומנות של הקוסמים: השואל בתרפים חייב לתת דבר משלו כדי להשיג את ההכרעה".

רש"י

גם מדברי רש"י שם, באחד הפירושים, מבואר שזקני מדין "קסם זה נטלו בידם", ש"אם יבא עמנו בפעם הזאת, יש בו ממש, ואם ידחנו אין בו תועלת". כלומר הקסם היה מעין ניחוש ביחס לעתיד:

"וקסמים בידם – כל מיני קסמים, שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי. דבר אחר: קסם זה נטלו בידם זקני מדין – אמרו: אם יבא עמנו בפעם הזאת – יש בו ממש, ואם ידחנו – אין בו תועלת. לפיכך כשאמר להם: "לינו פה הלילה", אמרו: אין בו תקוה. הניחוהו והלכו להם, שנאמר: "וישבו שרי מואב עם בלעם", אבל זקני מדין הלכו להם".

עוד בסיפור בלק ובלעם, נאמר בברכות שברך בלעם את ישראל (במדבר כג, כג) שאין הניחוש והקסם פועלים עליהם, ומובן מכך שהקסם הוא מעין ניחוש, כלומר דברים הנוגעים לידיעת העתיד:

"כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל, כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל: מַה פָּעַל אֵל?".

ספר דברים

בציווי על הציות לנביא, נאמר (דברים יח, יד-טו) שהנביא מהווה מעין חלופה למעוננים ולקוסמים שאליהם הולכים גויי הארץ. על פי ביאור חז"ל בתלמוד, המעונן מנבא את העונות הטובות והרעות הצפויות לאדם, ובדומה לכך גם הנביא מנבא עתידות לאדם. על פי זה מובן שגם הקוסם עוסק בתחום הגדת העתידות[3]:

"כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ, וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן".

ספר שמואל

בספר שמואל (א' ו, ב-ג) מסופר שכאשר הפלשתים ראו שארון ה' מכה בהם על כי שבו אותו, ורצו להשיבו לישראל, שאלו את "הכהנים והקוסמים" מה האשם שישיבו עימו, שיירצה את ה' אלוהי ישראל. כלומר תפקיד הקוסם הוא לדעת את הנסתר מהאדם, ולפענח איזו מנחה תרצה את אלוהי העברים:

"וַיִּקְרְאוּ פְלִשְׁתִּים לַכֹּהֲנִים וְלַקֹּסְמִים לֵאמֹר: מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲרוֹן ה'? הוֹדִעֻנוּ בַּמֶּה נְשַׁלְּחֶנּוּ לִמְקוֹמוֹ? וַיֹּאמְרוּ: אִם מְשַׁלְּחִים אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אַל תְּשַׁלְּחוּ אֹתוֹ רֵיקָם, כִּי הָשֵׁב תָּשִׁיבוּ לוֹ אָשָׁם – אָז תֵּרָפְאוּ, וְנוֹדַע לָכֶם לָמָּה לֹא תָסוּר יָדוֹ מִכֶּם".

רש"י

רש"י שם מבאר שבקשתם מהקוסמים היתה לדעת איזו מנחה תניח את דעתו של ה' מכעסו עליהם:

"במה נשלחנו – באיזה ענין נשלחנו שלא יחרה אפו וישוב חרונו ממנו".

מלבי"ם

המלבי"ם שם באר ששאלו את הקוסמים כי "הם היודעים דברים הנעלמים טבעיים וסגוליים ואלהיים, והם ידעו בלטיהם אם המכה השגחיית או על פי המקרה, ואם תלך מאתם על ידי שישיבו את הארון או לא":

"וע"כ קראו לכהנים ולקוסמים, כי פשר השאלה הא' ידעו הקוסמים, שהם היודעים דברים הנעלמים טבעיים וסגוליים ואלהיים והם ידעו בלטיהם אם המכה השגחיית או עפ"י מקרה, ואם תלך מאתם ע"י שישיבו את הארון או לא. ופשר השאלה השניה ידעו הכהנים, הם יודעים איך יתנהגו עם דברים המקודשים, ואיך יכבדו אותם ואיך ירצו פני האלהי במנחה".

עוד בספר שמואל, כאשר שמואל הנביא מוכיח את שאול שלא ביצע את הוראותיו בדייקנות ביחס לעמלק, הוא משווה את חטאו ל"חטאת קסם…ותרפים", וכפי שניתן לראות במספר מקומות במקרא, התרפים נועדו לשם גילוי העתידות והנסתרות[4]:

"כִּי חַטַּאת קֶסֶם – מֶרִי, וְאָוֶן וּתְרָפִים – הַפְצַר, יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ".

מלכים

כמו בברכת בלעם, גם בספר מלכים (ב' יז, יז), בתיאור חטאיה של ממלכת ישראל שהביאו עליה את חורבנה, מוצמדים הקסם והניחוש יחד:

"וַיַּעֲבִירוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ, וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ, וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ".

רלב"ג

הרלב"ג שם מבאר שבני ממלכת ישראל השתמשו בקוסמים ובמנחשים כתחליף לנביא לידיעת העתידות:

"ויקסמו קסמים וינחשו – רוצה לומר שהם עשו פעלות להוריד להם רוחניות הכוכבים לפי מחשבתם, והיו בזה האופן המגונה מגיעים להם כח קסם, וכן היו מנחשים בגוים. והיו מסתפקים באלו ההודעות ועתידות החלושות והמגונות בתכלית, והיו עוזבים ההודעות השלמות שהיו מגיעים להם על ידי נביא".

ישעיהו

הנביא ישעיהו (ישעיהו ג, א-ב) מנבא על ירושלים וממלכת יהודה שעתיד ה' להכרית מהן את חשובי העם, ובכללם נביא וקוסם:

"כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה, כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם. גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה, שׁוֹפֵט וְנָבִיא וְקֹסֵם וְזָקֵן".

רד"ק

הרד"ק שם (ב) מבאר ש'קוסם' הוא מי "שישאלו את פיו על העתידות, כמו חוזה בככבים":

"שופט ונביא וקוסם וזקן – אלה ימותו בעיר ברעב ובדבר. ואלה הארבעה אנשים הנכבדים שבעם, ויונתן תרגם: 'ונביא' – וסופר. ותרגם 'וקוסם' – ודמשתאיל, ר"ל סופר ומזהיר בעם, ודמשתאיל האדם הנשאל שישאלו את פיו על העתידות כמו חוזה בככבים".

מצודות ציון

וכ"כ המצודת ציון שם:

"וקוסם – הוא כחוזה בכוכבים ויודע מהעתידות".

מלבי"ם

וכ"כ המלבי"ם שם:

"ונביא וקסם. הנביא מגיד עתידות בדבר ה', והקוסם עפ"י ניחוש או גורל או אצטגנינות, והוא אחר הנביא, ותמצאם סמוכים לרוב לפי מדרגתם, חזון וקסם (ירמיה י"ד ג', יחזקאל י"ב כ"ד. י"ג ו' ז', ט' כ"ג, מיכה ג' ו' ז')".

עוד בספר ישעיהו (מד, כד-כה), הנביא אומר לישראל בשם ה' שביכולתו לעשות הכל, ובכלל זאת הוא "מפר אותות בדים וקוסמים יהולל", כלומר הוא מבטל את תחזיותיהם של הקוסמים החוזים בכוכבים:

"כֹּה אָמַר ה', גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן: אָנֹכִי ה' עֹשֶׂה כֹּל – נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי, רֹקַע הָאָרֶץ מֵאִתִּי. מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל, מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְשַׂכֵּל".

רד"ק

וכ"כ הרד"ק שם, בדעת עצמו ובשם הראב"ע:

"…וכן פירוש קוסמים הם החוזים, כמו בלעם בן בעור הקוסם, כי חוזה בכוכבים היה, ובדים וקוסמים וחכמי' הם כפל ענין במלות שונות. והחכם רבי אברהם בן עזרא פירש: בדים… וקוסמים הם חכמי המזלות, וחכמים הם הרואים בכבד ובכתף".

מלבי"ם

וכ"כ המלבי"ם שם:

"גם קסמים יהולל, הקוסמים שמשיגים ע"י חכמת הקסם מה יהיה בעתיד, ידמו כהוללים ומשוגעים, כי לא יהיה כמו שקסמו".

ירמיהו

פרק יד

בספר ירמיהו (יד, יד) הנביא ירמיהו אומר בשם ה' שנביאי השקר שמרגיעים את ישראל לא נשלחו על ידו, ו"שקר וקסם ואלים ותרמית לבם המה מתנבאים לכם":

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי! לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְלֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם חֲזוֹן. שֶׁקֶר וְקֶסֶם וֶאֱלִיל וְתַרְמִית לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם".

רד"ק

הרד"ק שם מבאר בשם הרמב"ם ש'קסם' הכוונה ש"יש אנשים שישפע אליהם כח השכלי בכח המדמה, עד שידברו עתידות ויחלמו חלומות צודקות… ויקרא זה הענין קסם". פירוש נוסף שהוא מביא, שקוסם הוא חוזה בכוכבים:

"וקסם ואליל ותרמית לבם – 'קסם', כתב החכם הגדול רמב"ם ז"ל כי יש אנשים שישפע אליהם הכח השכלי בכח המדמה עד שידברו עתידות ויחלמו חלומות צודקות, ומזה הכת היו נביאי הבעל. ומפני זה היו מאמינים בהם. ויקרא זה הענין קסם ויקרא בעליו קוסם. וי"מ כי חוזה בכוכבים יקרא קוסם".

מצודת דוד

וכפירוש השני ברד"ק כתב גם מצודת דוד שם:

"חזון שקר – רוצה לומר: אם כן היה לכם לדעת שהם מתנבאים או בחזון שקר מה שראו בחלום הלילה בדמיונות כוזבות, או במעשה הקסם מה שראו בכוכבים, או מה ששמעו מן התרפים שהם דבר שאין בו ממש כלל, או בערמת לבם יבדאו שקרים".

מלבי"ם

וכ"כ המלבי"ם שם:

"וקסם ע"י חזיון הכוכבים או גורלות".

פרק כט

עוד שם (כט, ח-ט) נאמר שאין להקשיב לנביאי הקשר ולקוסמים, ולחולמי החלומות שמבטיחים לישראל, על סמך חיזוי העתידות, שלא יבואו עליהם הצרות שירמיהו מנבא להם:

"כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אַל יַשִּׁיאוּ לָכֶם נְבִיאֵיכֶם אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְקֹסְמֵיכֶם, וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַחְלְמִים. כִּי בְשֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי, לֹא שְׁלַחְתִּים נְאֻם ה'".

מצודת דוד

וכ"כ מצודת דוד שם (ח):

"אל ישיאו וכו' – נביאי השקר והקוסמים אשר בקרבכם, אל יפתו אתכם במה שאומרים שמהר תשובו לירושלים בהפך מדברי, וקצר בדבר המובן מעצמו".

יחזקאל

בספר יחזקאל רואים פעמים רבות שתפקיד הקוסם לנבא את העתיד:

פרק יב

בפרק יב (כד) הנביא יחזקאל מנבא שבעתיד "לא יהיה עוד כל חזון שוא ומקסם", כלומר הגדת עתידות שגויה של חזיונות וקוסמויות:

"כִּי לֹא יִהְיֶה עוֹד כָּל חֲזוֹן שָׁוְא וּמִקְסַם חָלָק בְּתוֹךְ בֵּית יִשְׂרָאֵל".

רד"ק

וכ"כ הרד"ק שם:

"… ומקסם וקסם – ענין כולל, מלאכה שיעשו אותה לדעת העתידות".

 מצודת דוד

וכ"כ מצודת דוד שם:

"כל חזון שוא – ר"ל מעתה לא יוכלו נביאי השקר לנבאות על השלום בשוא, ולא יקסמו עוד חלקלקות אמרים להבטיח את השלום כמאז, בהיות עוד הנבואה על זמן רחוק".

פרק יג

בפרק יג (ו-ט) ממשיך יחזקאל לגעור בנביאי השקר הקוסמים לעם בהגדת עתידות כוזבת, ולנבא עליהם נבואת פורענות שלא יזכו לשוב לאדמת ישראל:

"חָזוּ שָׁוְא וְקֶסֶם כָּזָב הָאֹמְרִים: 'נְאֻם ה", וַה' לֹא שְׁלָחָם, וְיִחֲלוּ לְקַיֵּם דָּבָר. הֲלוֹא מַחֲזֵה שָׁוְא חֲזִיתֶם וּמִקְסַם כָּזָב אֲמַרְתֶּם וְאֹמְרִים: 'נְאֻם ה" וַאֲנִי לֹא דִבַּרְתִּי. לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה': יַעַן דַּבֶּרְכֶם שָׁוְא וַחֲזִיתֶם כָּזָב, לָכֵן הִנְנִי אֲלֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי ה'. וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב – בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ, וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ, וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי אלהים".

עוד שם בהמשך הפרק (פסוקים יז; כג) אומר ה' ליחזקאל לנבא על "בְּנוֹת עַמְּךָ הַמִּתְנַבְּאוֹת מִלִּבְּהֶן" שהן לא תוכלנה להמשיך לקסום דברי שוא:

"וְאַתָּה בֶן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל בְּנוֹת עַמְּךָ הַמִּתְנַבְּאוֹת מִלִּבְּהֶן וְהִנָּבֵא עֲלֵיהֶן… לָכֵן שָׁוְא לֹא תֶחֱזֶינָה וְקֶסֶם לֹא תִקְסַמְנָה עוֹד, וְהִצַּלְתִּי אֶת עַמִּי מִיֶּדְכֶן וִידַעְתֶּן כִּי אֲנִי ה'".

פרק כא

בפרק כא (פסוקים כג-כח) אומר ה' ליחזקאל ללכת אם הדרך המתפצלת לשתי דרכים, ולהמשיל בכך את התלבטותו של מלך בבל אם לפנות לרבת עמון לכובשה, או לירושלים בירת יהודה. ובעודו מתלבט עשה קוסמות בדרכים שונות כדי להחליט לאן לפנות, ובכל פעם הקוסמות יצאה על ירושלים. אולם בני ירושלים סברו שזו קוסמות שוא, כי בטחו בעירם המבוצרת שלא תיפול לידיו:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: וְאַתָּה בֶן אָדָם שִׂים לְךָ שְׁנַיִם דְּרָכִים לָבוֹא חֶרֶב מֶלֶךְ בָּבֶל, מֵאֶרֶץ אֶחָד יֵצְאוּ שְׁנֵיהֶם וְיָד בָּרֵא בְּרֹאשׁ דֶּרֶךְ עִיר בָּרֵא. דֶּרֶךְ תָּשִׂים לָבוֹא חֶרֶב אֵת רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶת יְהוּדָה בִירוּשָׁלִַם בְּצוּרָה. כִּי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם קָסֶם קִלְקַל בַּחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים רָאָה בַּכָּבֵד. בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם יְרוּשָׁלִַם לָשׂוּם כָּרִים לִפְתֹּחַ פֶּה בְּרֶצַח לְהָרִים קוֹל בִּתְרוּעָה לָשׂוּם כָּרִים עַל שְׁעָרִים לִשְׁפֹּךְ סֹלְלָה לִבְנוֹת דָּיֵק. וְהָיָה לָהֶם כִּקְסָם שָׁוְא בְּעֵינֵיהֶם, שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת לָהֶם וְהוּא מַזְכִּיר עָוֹן לְהִתָּפֵשׂ".

בהמשך הפרק (לג-לד) הנביא אומר שגם קוסמי רבת עמון קסמו לבני עמם קסמים שטענו כי לא תבוא חרב מלך בבל עליהם, אך היה זה קסם שוא:

"וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל חֶרְפָּתָם, וְאָמַרְתָּ: חֶרֶב חֶרֶב פְּתוּחָה לְטֶבַח, מְרוּטָה לְהָכִיל לְמַעַן בָּרָק. בַּחֲזוֹת לָךְ שָׁוְא, בִּקְסָם לָךְ כָּזָב, לָתֵת אוֹתָךְ אֶל צַוְּארֵי חַלְלֵי רְשָׁעִים אֲשֶׁר בָּא יוֹמָם בְּעֵת עֲוֹן קֵץ".

פרק כב

גם בפרק כב (כח) הנביא יחזקאל אומר שנביאי השקר קוסמים כזב לשומעי לקחם בהבטחות שוא:

"וּנְבִיאֶיהָ טָחוּ לָהֶם תָּפֵל, חֹזִים שָׁוְא וְקֹסְמִים לָהֶם כָּזָב, אֹמְרִים: 'כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה" – וַה' לֹא דִבֵּר".

מיכה

הנביא מיכה (מיכה ג, ו-ז) גוער בנביאי השקר המתעים את ישראל, ומנבא שכל חזיונותיהם וקסמיהם להגדת העתידות יתבדו, והם יתביישו על שאינם מקבלים מענה מאת ה':

"כֹּה אָמַר ה' עַל הַנְּבִיאִים הַמַּתְעִים אֶת עַמִּי, הַנֹּשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם וְקָרְאוּ: 'שָׁלוֹם', וַאֲשֶׁר לֹא יִתֵּן עַל פִּיהֶם וְקִדְּשׁוּ עָלָיו מִלְחָמָה. לָכֵן לַיְלָה לָכֶם מֵחָזוֹן וְחָשְׁכָה לָכֶם מִקְּסֹם וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ עַל הַנְּבִיאִים וְקָדַר עֲלֵיהֶם הַיּוֹם. וּבֹשׁוּ הַחֹזִים וְחָפְרוּ הַקֹּסְמִים וְעָטוּ עַל שָׂפָם כֻּלָּם כִּי אֵין מַעֲנֵה אֱלֹהִים".

כמה פסוקים לאחר מכן (ט; יא) הנביא מיכה מוכיח את אנשי ממלכת יהודה, שמבקשים מנביאי השקר אשר מנבאים על בסיס תשלום, שיגידו להם את העתידות; אך כיוון שהם לא נביאי אמת הם לא אומרים להם נבואות אלא קוסמים להם קסמים שבאמצעותם אומרים עתידות שקריות:

"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ… רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר: הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה".

רד"ק

וכ"כ הרד"ק שם:

"יקסמו – כי נבואתם שקר וקסם, כמו שפי' למעלה".

מצודת דוד

וכ"כ מצודת דוד שם:

"בכסף יקסומו – ע"פ הכסף קוסמים לבשר שלום הנותן".

זכריה

וכן מבואר בספר זכריה (י, ב), שהקוסמים חוזים את העתיד, והנביא מוכיח את העם שמקשיבים לקוסמים אשר "חזו שקר":

"כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן, וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר, וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ, הֶבֶל יְנַחֵמוּן. עַל כֵּן נָסְעוּ כְמוֹ צֹאן יַעֲנוּ כִּי אֵין רֹעֶה".

בתלמוד

גיטין

במסכת גיטין סח, ב, מובא מדרש האגדה אודות שלמה המלך ואשמדאי, ובין השאר מסופר שם שכשעבר אשמדאי ליד קוסם, צחק. בניהו שאל אותו מדוע הוא צחק, ואשמדאי השיב: אותו קוסם ישב מעל אוצר המלך, עד שהוא עושה קוסמות על דברים אחרים, שיקסום על מציאת האוצר שתחתיו! מובן מכאן שהקוסם מגלה נסתרות:

"חזא ההוא קסמא דהוה קסים, אחיך… מ"ט כי חזיתיה לההוא קסמא דהוה קסים, אחיכת? אמר ליה: דהוה יתיב אבי גזא דמלכא, לקסום מאי דאיכא תותיה!".

סנהדרין

דף קה

במסכת סנהדרין קה, א, מובא שבלעם היה קוסם באמצעות אמתו (איבר מינו), ומרש"י מבואר שהכוונה שהיה מעלה באוב באמצעות אמתו:

"בלעם סומא באחת מעיניו היה, שנאמר: 'שתם העין', קוסם באמתו היה, כתיב הכא: 'נפל וגלוי עינים', וכתיב התם: 'והמן נפל על המטה' וגו".

רש"י

רש"י שם:

"קוסם באמתו – כגון מעלה בזכורו".

דף קו

שם בדף קו, א, מובא שבלעם בתחילה היה נביא, ובהמשך 'הודח' לדרגת קוסם בלבד, ומבואר ששני הדברים דומים, אלא שלקוסם את רוח רוח הנבואה מאת ה' שיש לנביא:

"ואת בלעם בן בעור הקוסם, קוסם? נביא הוא! אמר רבי יוחנן: בתחלה נביא ולבסוף קוסם".

רש"י

רש"י שם מבאר ש'לבסוף' הכוונה מאז "שנתן עיניו לקלל את ישראל":

"ולבסוף – שנתן עיניו לקלל את ישראל, ניטלה ממנו נבואה ונעשה קוסם".

דף פא

שם בדף פא, ב, מובאת משנה המונה מספר חטאים שהעושה אותם "קנאין פוגעין בו", ואחד מהם הוא "המקלל בקוסם". הגמ' שם מבארת שהכוונה היא שאומר שהקוסם "יכה את קוסמו" או "לו ולקונו ולמקנו", כלומר שיקלל כלפי מעלה:

"משנה: הגונב את הקסוה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית – קנאין פוגעין בו… גמרא… והמקלל בקוסם. תני רב יוסף: יכה קוסם את קוסמו. רבנן, ואיתימא רבה בר מרי, אמרי: יכהו קוסם לו ולקונו ולמקנו".

רש"י

רש"י שם מבאר שהאומר כן סבור שהקוסם "ראוי ויש בו כח לקלל בו". ומבואר מכך שאחד ממעשי הקוסם הוא לקלל, כפי שמצינו בבלעם, שנקרא 'קוסם'[5], ובלק אמר עליו (במדבר כב, ו): "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר":

"יכה קוסם את קוסמו – שמקלל כלפי מעלה בקוסם, יכה הקוסם זה את קוסמו היינו כלפי מעלה שנותן קסמים האלו בלבו, (קסבר המקלל דקא מחשב ליה) +מסורת הש"ס: וקחשיב ליה+ האי קוסם בעיניו שהוא ראוי ויש בו כח לקלל בו".

המאמר מאת הרב יאיר וייץ, חוקר תורני במכון הר ברכה, העוסק בבירור סוגיות עבור ספרי 'פניני הלכה'. כותב מאמרים בתחומי התנ"ך וההלכה, מחבר סדרת בדרכה של תורה על חמשת חומשי התורה, והספר בדרכם של כתובים על חמש המגילות.

[1] בדרך כלל הכישוף פועל ליצירת אפקט שלילי כלשהו, אולם דבר זה בא לידי ביטוי בעיקר בדברי חז"ל, שם יש דוגמאות רבות לכך, ופחות במובאות המקראיות.

[2] על פי המבואר בתלמוד (סנהדרין סה, א), חובר החבר מרחיק מזיקים בעזרת לחש, וכך גם החַבָּרים של בבל מנסים לרתק את האויבים בעזרת לחשים שונים.

[3] אמנם יש לציין שהנביא מיכה (ה, יא) מזכיר את הכשפים לצד המעוננים: "וְהִכְרַתִּי כְשָׁפִים מִיָּדֶךָ וּמְעוֹנְנִים לֹא יִהְיוּ לָךְ".

[4] למשל בסיפור בני דן לקראת סוף ספר שופטים, שמבקשים מהאיש הלוי שאצל מיכה לשאול בה' אם יצליחו בדרכם, והוא שואל בעזרת התרפים שהיו מעין תחליף לאורים ותומים.

[5] יהושע פרק יג, כב: "וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם".