מלחמת עמלק
בסוף פרשת בשלח[1] מסופר על מלחמת עמלק. למלחמה זו היו שני חלקים מקבילים: החלק הצבאי, עליו הופקד יהושע בן נון, שיצא בראש הלוחמים בעמלק. והחלק הרוחני, עליו היה אמון משה, בעודו אוחז במטה האלוהים בראש הגבעה:
"וַיָּבֹא עֲמָלֵק, וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ: בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק. מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי".
יהושע ביצע את הוראתו של רבו, ויצא להילחם בעמלק. בעוד שמשה עלה לראש הגבעה והניף את מטה האלוהים, ואהרן אחיו, וחור – סבו של בצלאל בונה המשכן – תמכו בשתי ידיו, כדי שתוכלנה להישאר מונפות עד בוא השמש:
"וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ – וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ – וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ, וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו – מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ".
בעקבות השילוב בין המלחמה להנפת המטה, הצליח יהושע להחליש את עמלק:
"וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב".
לאחר המלחמה בנה משה מזבח וקרא לו: ה' נסי:
"וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ: ה' נִסִּי".
מפרשים רבים[2] מבארים שמשמעות השם 'ה' נִסי' היא שלעומת העמים האחרים, שמניפים נס (דגל) שסביבו מתלכדים הלוחמים במלחמתם באויב, הנס של ישראל הוא מטה האלוהים, שמלכד אותם יחד סביב האמונה והביטחון בה', ומתוך כך באה להם הישועה.
מלחמת העי
סיפור עם מוטיבים דומים אנו מוצאים בספר יהושע[3], שם מסופר שבעיצומה של מלחמת העי השנייה, הורה ה' ליהושע לנטות בכידון שבידו לכיוון העי, כאות מוסכם עם הכוח האורב שכאשר יראה זאת – יתקוף את העיר ויעלה אותה באש:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ: נְטֵה בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר בְּיָדְךָ אֶל הָעַי, כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנָּה. וַיֵּט יְהוֹשֻׁעַ בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר בְּיָדוֹ אֶל הָעִיר. וְהָאוֹרֵב קָם מְהֵרָה מִמְּקוֹמוֹ, וַיָּרוּצוּ כִּנְטוֹת יָדוֹ וַיָּבֹאוּ הָעִיר, וַיִּלְכְּדוּהָ, וַיְמַהֲרוּ וַיַּצִּיתוּ אֶת הָעִיר בָּאֵשׁ".
הנביא מציין שיהושע המשיך להשאיר את ידו מונפת עם הכידון לכיוון העי עד שבני ישראל סיימו להחרים את כל יושבי העיר:
"וִיהוֹשֻׁעַ לֹא הֵשִׁיב יָדוֹ אֲשֶׁר נָטָה בַּכִּידוֹן, עַד אֲשֶׁר הֶחֱרִים אֵת כָּל יֹשְׁבֵי הָעָי".
מיד עם סיום המלחמה, מסופר על קיום מעמד הר גריזים והר עיבל, בו כורת עם ישראל ברית עם ה' המשלימה את הברית שנכרתה במעמד הר סיני. הברית נפתחת בבניית מזבח על ידי יהושע בהר עיבל[4]:
"אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל".
הדמיון בין המלחמות
המפרשים מצביעים על הדמיון בין הנפת מטה האלוהים על ידי משה לנטיית הכידון על ידי יהושע.
כך כתב למשל החזקוני,[5] שהשווה בין מטה האלוהים של משה לכידון של יהושע, והקביל אותם לדגל שמניפים מחנות הצבא של עמי העולם:
"אנכי נצב על ראש הגבעה, כדי שיראוני אנשי החיל לתת לב לחזק את לבם לקראת המלחמה. כמה שנאמר: ויהושע לא השיב ידו אשר נטה בכידון, עד אשר החריב וגו'. שכן דרך אנשי המלחמה: אחד מגבוריהם עומד במקום גבוה ואוחז דגל בידו, לפי שכל האנשים היוצאים עמו למלחמה נושאים ונותנים עיניהם לדגל: כל זמן שהוא עומד במעמדו – נותנים לב לחזק לקראת המלחמה, וכשהדגל נמוך ושפל – כסבורים שמת שר שלהם ונסים. אף כאן: ומטה האלהים בידי – לאות ולסימן במקום דגל".
ההבדלים בין המלחמות ומשמעותם
למרות הדמיון הבולט, ניתן לעמוד על מספר הבדלים מעוררי מחשבה בין המקרים:
- ההבדל הבולט ביותר הוא החפץ שאותו מחזיק המנהיג בידו. בעוד שמשה מניף את מטה האלוהים, יהושע אוחז בכידון.
- משה מרים את ידיו כלפי מעלה, בעוד שיהושע – בהוראת ה' – מטה את הכידון כלפי העיר שאותה מבקשים ישראל לכבוש.
- משה נדרש לעזרתם של אהרן וחור שיתמכו בידיו, בעוד שגבי יהושע לא מצוין שהוא נדרש לעזרה.
- תוצאת מלחמת עמלק היא החלשת עמלק אך לא הכרעתו, בעוד שבמלחמת העי עם ישראל מחרים את העיר ויושביה.
- משה בונה מזבח בסיום המלחמה וקורא לו 'ה' נסי'. יהושע בונה מזבח בסיום המלחמה בהר עיבל, במסגרת כריתת ברית הר גריזים והר עיבל.
שורת ההבדלים הללו יכולה להצביע על השוני המהותי בין דור המדבר, דור יוצאי מצרים, אותו הנהיג משה בהנהגה ניסית, לדור יורשי הארץ, אותו הנהיג יהושע תלמידו הנאמן בהנהגה שעל דרך הטבע, כטבעה של ארץ ישראל, שבה ישראל לא נדרשים לניסים כדי להתקיים ולייסד את ממלכת הכהנים שתביא ברכה לכל העמים:
הנפת המטה
- מטה האלוהים מבטא את ההנהגה הניסית. בעזרת המטה עשה משה את האותות לעיני העם, כדי שיאמינו לו שהוא שליח ה' להוציאם ממצרים באותות ובמופתים. ולכן גם כעת, במלחמת עמלק, מטה זה מבטא את פועלו של ה' שמסייע לישראל, שהיה עם של עבדים, להכריע את עמלק המנוסים בשוד וקרבות, בהשגחה אלוהית ניסיית.
- לכן משה מרים את ידיו כלפי מעלה, כדי לרמז לכך שהישועה באה מכוח מעורבות ניסית של ה'.
- גם עזרתם הנדרשת של אהרן וחור יכולה לבטא יסוד זה, שאין בכוח עם ישראל כצבא להכריע את עמלק, והם זקוקים לתמיכה אלוהית ישירה שתסייע בעדם.
- וכיוון שהעזרה היא שמיימית, ועמלק מבטא את תכלית הרוע, ה' לא מחה לבדו את זכר עמלק, אלא השאיר לעם ישראל את התפקיד, כי לאחר חטא אדם הראשון, תפקיד תיקון הקלקולים והליקויים הוטל על בני האדם, ובפרט על עם ישראל.
- משה בונה מזבח וקורא לו: 'ה' נסי'. כלומר ה' הוא הנס (הדגל) שאליו אני נושא את עיניי כדי לקבל עידוד ומורל להילחם באויב. במילה 'נס' יש גם רמז להנהגה הניסית המאפיינת את דור המדבר.
נטיית הכידון
- יהושע מניף כידון, שהוא כלי מלחמה. בכך מבטא יהושע שמעת הכניסה לארץ ההנהגה היא הנהגה טבעית, השגחת ה' מתגלה דרך הברכה השורה במעשה ידינו, וכדרכן של מלחמות – נדרשים כלי מלחמה כדי להכריע את האויב. כמו כן, הטיית הכידון היא הסימן לאורב לפשוט על העיר, וכדרכן של מלחמות, שבהן מציבים מארבים על מנת להכריע את האויב.
- ה' לא מצווה את יהושע להניף את הכידון אל-על, כאומר: הישועה היא מאת ה', אלא מורה לו להטות אותו כלפי העיר, לאמר: הישועה תבוא מכך שנסתער על העיר כדרכן של מלחמות, וה' יהיה בעזרנו לנצחם.
- כיוון שבירושת הארץ עם ישראל לא נשענים על נס, לא מוזכר שיהושע נדרש לתמיכה כלשהי.[6]
- כיוון שמלחמת העי היתה חלק ממלחמות ירושת הארץ, עם ישראל החרימו את העיר ומיגרו את יושביה, כמצוות ה': "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה"[7].
- יהושע בונה את המזבח שצווה ה' את משה[8] לבנות בהר עיבל לאחר הכניסה לארץ. מזבח זה מבטא את כריתת הברית של ה' עם ישראל על חוקי הארץ ומצוותיה, שעל בסיסם תיוסד ממלכת ישראל אשר מונהגת בדרך הטבע, תוך סיוע אלוהי למעשי ידיהם של ישראל בארצם.
חוקר תורני במכון הר ברכה, העוסק בבירור סוגיות עבור ספרי 'פניני הלכה'. כותב מאמרים בתחומי התנ"ך וההלכה, מחבר סדרת בדרכה של תורה על חמשת חומשי התורה, והספרים בדרכם של נביאים על יהושע שופטים ובדרכם של כתובים על חמש המגילות.
[1] שמות יז, ח-טז.
[2] כגון רשב"ם, רבי חיים פלטיאל, בעל הטורים, אלשיך, רש"ר הירש על שמות יז, טו, ועוד.
[3] יהושע ח, יח-יט; כו.
[4] יהושע ח, ל.
[5] בפירושו על ספר שמות יז, ט.
[6] יש לציין שבמהלך מלחמת ירושת הארץ כן היו ניסים שונים: נפילת חומות יריחו, שמש בגבעון דום ואבני הברד על חמשת מלכי הדרום, אולם עם ישראל מצידם לא נסמכו על הנס. וכמו כן, במלחמה העיקרית של ירושת הארץ – כיבוש כל ערי ההר, השפלה והחוף, וכן במלחמת עמי הצפון, לא הוזכרו ניסים.
[7] דברים כ, טז.
[8] דברים כז, ד-ז.
