הגמרא בבבא קמא (דף לז ע"א) מספרת על אדם שתקע בשופר באוזנו של חבירו. רב הונא גזר עליו לשלם חצי זוז, אלא שבידו היה רק זוז שלם? מה עשה? פנה לאזנו השניה של חבירו ותקע גם לתוכה. כעת יכול הוא להוציא את ארנקו לשלם לחבירו זוז שלם עבור הפגיעה שפגע בו…
הקורא בפרשת משפטים יכול להסיק ממנה שאין זה נורא כל כך לשבור ולקלקל. אמנם, יש בכך חוסר נעימות מסוים, אך תמיד אפשר לתקן אותו בתשלום הוגן. הכסף מכפר על ההיזק ואפילו על הבושה. אכן, פרשתנו מלמדת אותנו להיות אחראיים למעשינו. בחינת "שברת – תשלם". אך פשוט וברור שהתורה לא באה לעודד רשעים להרוס ולשלם על הנזק. התורה רוצה שנקבל לא רק אחריות למעשנו, אלא גם רגישות רבה לממון הזולת. הנחת היסוד היא, שאף אם בכוונתי לשלם על הנזק, אסור להבעיר את שדה החבר ואסור להפקיר את הפקדון שבידי. זה כל כך ברור מאיליו, שאין צורך לכתוב זאת במפורש.
השבת, כ"ה בשבט, יום השנה לר' ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר. מי גדול ממנו ללמדנו פרק ברגישות כלפי הזולת. הנה מספר סיפורים המתארים את דמותו המופתית:
אחד מתלמידיו האמידים של ר' ישראל הזמינו פעם לארוחות שבת. מלא התלהבות סיפר לו התלמיד איך בין מנה למנה הם עוסקים בדברי תורה, שלא יהא שולחנם, חס ושלום, כאילו אכלו מזבחי מתים. לומדים הם שיעור קבוע בשולחן ערוך, מזמרים זמירות שבת ומאריכים עד לשעה מאוחרת.
הסכים ר' ישראל להזמנה, אך רק בתנאי שיקצרו את סעודת ליל שבת בשעתיים. ואכן, בפעם הזו מיהר המארח בסעודתו. אכלו מנה אחר מנה ולא הספיקה לעבור שעה וכבר הגישו מים אחרונים.
פנה בעל הבית לר' ישראל: ילמדני רבי איזה פגם מצא בהנהגת שולחני?
ר' ישראל לא ענה דבר ורק ביקש להזמין את המבשלת: סלחי לי, גברת, על שעייפתי אותך הערב. בגללי נאלצת, שלא כדרכך, למהר ולהגיש אל השלחן בלי שהות לנוח בין מנה למנה.
כל הברכות יחולו על ראש הרבי, השיבה המבשלת, הלוואי שכבודו יתארח בביתנו בכל לילי השבתות. בעל הבית שלי רגיל להאריך בסעודה עד שעה מאוחרת בלילה, ואני עייפה מעבודתי במשך היום כולו עד שרגלי כושלות מרוב עייפות.פעם אחת טייל ר' ישראל ברחובות העיר בחברת רב חשוב אחד.
החזיק הרב את מקלו תחת בית שחיו בצורה אלכסונית כך שקצהו בלט לחוץ.
העיר לו ר' ישראל שיש בזה דין "מפריח קוצותיו ברשות הרבים" שחייב עליו משום בור המזיק.
מיד יישר הגאון את מקלו. אחרי רגעים מועטים שכח והחזיר את מקלו למצבו הראשון.
הקפיד עליו ר' ישראל, נזף בו וחדל לדבר איתו.מתמיד אחד היה לומד לילות כימים, ובחששו שמא ירדם בלילה היה תוחב את הנר בין אצבעותיו כדי שאם יתנמנם תבער בהן האש ויתעורר.
פעם נרדם. נפל הנר על הרצפה והטיל דליקה גדולה בבית המדרש.
תושבי המקום הרבו לספר בשבח שקידתו של אותו תלמיד.
תמה ר' ישראל: ראו איזה אסון המיט המתמיד על עצמו לכל ימי חייו. הרי אסור לו להמשיך לימודו יותר, ושומה עליו מעכשיו לעבוד ולהרוויח כדי לשלם את כל הנזקים שגרם בבית המדרש.באחד מימות ראש השנה, לאחר שהלהיב ר' ישראל את תלמידיו לפני תקיעת שופר בדברי התעוררות סוערים, עמדו להתפלל מוסף בהתלהבות רבה. אחד מתלמידיו נעמד אל מול פתח בית המדרש והשתפך בתפילתו.
כשסיים ר' ישראל את תפילתו, ניגש אליו, ובעוד תלמידו מאריך בתפילה קרא עליו בקול: גזלן! גזלן!
בגמר התפילה נזף בו ר' ישראל: כיצד אין אתה חושש, תוך תפילת מוסף של יום הדין, לחסום את פתח בית המדרש המלא מפה לפה ולגזול את אוירם של המתפללים?פעם התארח ר' ישראל בבית תלמידו. בבוקר ראה אותו משכים קום, עובר דרך חדרם של שכניו שעדיין ישנו באותה שעה, על מנת להגיע אל מי נטילת הידיים.
גער בו ר' ישראל על מעשהו ואמר: הרי נטילת ידיים אינה אלא מדרבנן, ואילו גזל שנתם של אחרים היא מדאורייתא.
