מקור הדין
בתלמוד הבבלי במסכת נדה דף סו עמוד א מובאים דברי רב יוסף בשם רב יהודה בשם רב, שרבי יהודה הנשיא התקין שהרואה דם וסת במשך שני ימים תספור שישה ימים נקיים מדם ואז תטבול, ואם תראה שלושה ימים תספור שבעה נקיים.
רבי זירא הוסיף: "בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טפת דם כחרדל – יושבות עליה שבעה נקיים":
"אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר רב, התקין רבי בשדות: ראתה יום אחד – תשב ששה והוא, שנים – תשב ששה והן, שלשה – תשב שבעה נקיים. אמר ר' זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טפת דם כחרדל – יושבות עליה שבעה נקיים".
במאמר זה נסקור את שיטות הראשונים השונות לביאור טעמיהן של תקנת רבי ושל חומרת בנות ישראל.
טעמים לתקנת רבי
הסוברים שהחשש הוא טעות בין נדה לזיבה
רש"י
רש"י על הגמ' בנדה שם מבאר שתקנת רבי היתה ב'שדות' שהם אינם בני תורה, והנשים שם אינן יודעות להבחין בין ימי נדה לזיבה. עוד כתב שתקנת 'ששה והוא' נועדה למקרה שהאשה סבורה שהיא זבה, שאעפ"כ צריכה לספור ששה והוא, שמא היא באמת נדה. כמו כן, תקנת 'ששה והן' היא שמא האשה סבורה שהיא נדה, ותספור חמישה והן, או זבה, ותספור רק יום אחד, בעוד שאולי הראיה הראשונה היתה סוף זיבה, והשנייה תחילת נדה, ולכן היא צריכה ששה ימים מהראיה השניה:
"בשדות – מקום שאין בני תורה, ואינן יודעות למנות פתח נדות מתי הן ימי נדה מתי הן ימי זוב.
ששה והוא – כדין תורה, ושמא בימי נדה הוא.
שנים תשב ששה והן – לחומרא, שמא ראשון סוף זוב ושני תחלת נדה, וצריכה עוד ששה. אבל שלשה, דאילו הוה ימי זיבה צריכה ז' נקיים – השתא נמי תשב שבעה נקיים שמא בימי זיבה עומדת".
ראב"ן
וכ"כ ראב"ן נדה שיח, שהחשש ב'ששה והוא' שמא היא בימי נדה, וב'ששה והן' שמא הראשון בסוף זיבה והשני בתחילת נדה:
"וכשראה רבי שנתמעטה חכמת נשים לטעות בווסתן בין ימי נידות לימי זיבות, עמד והתקין לשאינן יודעות כהא דאמר רב יהודה אמר רב: התקין רבי בשדות לנשי עמי הארץ הטועות: ראתה יום אחד – סופרת ששה והוא, ממה נפשך: דאי בימי זיבה הוא, ראייה זו אינה טמאה אלא יום אחד בראייה אחת, אלא דילמא בימי נדה הוא, ודין נדה ראתה יום א' סופרת ששה והוא וטמאה כאלו ראתה כל שבעה, ראתה שנים ששה והם. והכל לחומרא, דילמא הראשון סוף אחד עשר הוא והשני הוא תחלת נדה, לפיכך מונה עם השיני ששה ימים ולא עם הראשון. אבל ראתה ג' ימים אמרינן לחומרא דבתוך י"א ימי זיבה קיימא והוי זבה וצריכה ז' נקיים בלא ראייה".
ראב"ד
וכן משמע מהראב"ד בבעלי הנפש שער הספירה והבדיקה א, שהחשש הוא מטעות בין ימי נדה לזיבה:
"הדין הוא דינא דאורייתא לנדה ולזבה. אבל מכמה שני דאימעיט ליבא ואשתבוש נשי אתקין רבי בשדות שאם ראתה יום אחד תשב ששה והוא, שנים תשב ששה והם, שלשה תשב שבעה נקיים. מאי טעמא, דחייש רבי דילמא מחלפי להו לבנות הכפרים ימי זיבה בימי נדה, ואי שרינן להו בשלשת ימי ראיה להשלים עליהם ושיהיה השלישי מהם מחשבון השבעה, שמא יעשו כן בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה, ואתיא לידי איסורא דאורייתא. ומשום הכי אתקין להו כל תלתא דחזו דמא תשב עליהם שבעה נקיים".
רבנו יונה
וכ"כ רבינו יונה על הרי"ף ברכות כא, ב:
"וכל זה הוא דין תורה, אבל בנות ישראל מפני שלא היו כולן בקיאות באלו החילוקים, ולא היו יודעות להפריש בין נדה לזבה ובין זבה קטנה לזבה גדולה, החמירו על עצמן ויושבות על הכל ז' ימים נקיים כמו בזבה גדולה, כדי לצאת מספק. ואפילו בלא חומרא כל כך היו יכולין לצאת מספק, כדאמרינן במסכת נדה: רבי תיקן בשדה – ראתה יום אחד מונה ששה והוא. שנים ששה והם. שלשה יושבת שבעה ימים נקיים. פי' בכפרים, מפני שלא היו כל כך בני תורה ולא היו הנשים יודעות אלו החילוקים, כדי לצאת מן הספק תיקן להן רבי שבכל זמן שתראה יום אחד בלבד, שתמנה ששה והוא ממה נפשך: אם היא זבה – הרי יושבת שבעה ימים נקיים, כמו זבה גדולה. ואם היא נדה – הרי יושבת שלשה ימים יותר. ובזה היה די לצאת מכל הספק. אלא שהן אפי' זה החילוק לא רצו לעשותו. ולרווחא דמילתא התקינו שתשב על הכל שבעת ימים נקיים.
ואיכא למידק בזאת התקנה שתקן רבי כשראתה ב' ימים שתשב ששה והם, והלא די בה' והם, שאפילו היא נדה סגי לה בשתשב שבעה עם ימי הראיה! והתשובה בזה, מפני שחשש כי פעמים תראה יום הראשון בימי זיבתה ויום השני בימי נדותה, ונמצא שהיום הראשון שהיה בימי הזיבה אינו בכלל שבעה ימי נדותה, שצריך שבעה מיום שראתה דם בימי הנדות. ואם לא היתה מונה אלא ה' בלבד, נמצא שלא ספרה לימי הנדות אלא ששה בלבד עם יום הראיה, שיום ראיה ראשונה אינו בכלל המנין כמו שאמרנו, ולפי' התקין ו' והם כדי לצאת מזה הספק שאמרנו".
רשב"א
וכ"כ הרשב"א על נדה סו, א:
"יש מי שגורס: התקין רבי בשדות ראתה יום אחד תשב ששה והוא, שנים תשב חמשה והם… ומ"מ גרסא הנכונה שנים תשב ששה והם, דכיון דאינן בקיאות לגמרי, יש להם לחוש שמא יום ראשון סוף זיבה ויום שני תחלת נדה, וצריכה ששה והוא. וגם מן הראשונים יש שהיו גורסין כן, והיא הגרסא הנכונה
ריטב"א
וכ"כ הריטב"א על נדה סו, א:
"שלשה תשב שבעה נקיים. פירוש שתולין אותה בזבה גדולה, והוא הדין דבששה דרישא נמי בעינן נקיים, והא על כרחין כיון שהיא טועה בימי נדה וזיבה, ולפיכך לא רצה להאריך, וכי קתני בסיפא נקיים מוכחא ארישא אי נמי דאכולה קאי".
מרדכי
כיוצא בזה כתב המרדכי בהלכות נדה רמז תשלו:
"התקין רבי בשדות – פירוש, במקום עמי הארץ, ולא היו בקיאין בתיקון וסתות. ראתה יום אחד – תשב ששי והוא, דחיישינן דלמא בימי נדה היא וצריכה שבעה, בין טמאים בין טהורין [אילו היתה בימי זיבה אינה צריכה לשמור רק יום כנגד יום. ג' – תשב שבעה נקיים, דחיישינן שמא בתוך י"א ימים הוא] [*ואילו היתה בודאי בתוך י"א יום שבין נדה לנדה דיה בשימור יום כנגד יום. שלשה – תשב ז' נקיים, דחיישינן דלמא בתוך י"א יום היא ואלו כו']. ואילו היתה ודאי בימי נדה, דיה בז' ימים, בין טמאים בין טהורים ולא בעינן נקיים".
הסובירם שהחשש הוא טעות בין דם טמא לדם טהור
תוספות
תוספות על נדה סו, א, מביאים נימוק שונה לתקנה שיספרו 'ששה והן', שמא ביום הראשון ראתה דם טהור, ונמצא שנטמאה רק ביום השני, וממנו צריכה לספור עוד ששה ימים לטהרתה:
"שנים תשב ששה – שמא ראתה יום ראשון דם ירוק, ואינו מן המנין".
המזכירים את שני החששות
רז"ה
בהשגות הרז"ה על הראב"ד, שער תיקון הווסתות א, י, הזכיר את שני החששות הנ"ל:
"עוד כתב הרב רוב דמים שבאשה טמאים, ואשכחן דסמוך רבנן עליה דהאי רובא אפילו לקולא, דתניא קשתה שנים ושלישי הפילה וכו'. ואני אומר שאין בזה שום ראיה, דכי אמרינן אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, בלא דם טמא קאמרינן, וכיון דאי אפשר אין אנו צריכין לראות הדם. והרי מצינו בהלכות גדולות דחשו רבנן בכולהו נשי דלמא משלמת דם טמא לדם טהור, אלמא ליכא למיסמך על הדין רובא להקל. ואף תקנת רבי בשדות דאתקין ראתה שנים תשב ששה והן, פירשוה המפרשים אי משום דילמא יום ראשון דם טהור הוה או יום אחד עשר הוה".
רמב"ן
גם הרמב"ן על נדה שם מביא את שני הטעמים:
"ה"ג, וכן בנוסחאות: יום אחד תשב ששה והוא, שנים תשב ששה והן. שהרי בני מקום זה שאינן בני תורה, בידוע שאין רואים דם, ויש לחוש שמא יום ראשון דם טהור ויום שני טמא, וצריכה ששה. ועוד, שהרי אין נשיהן בקיאין בימי נדה וזבה, שלכך תקן להם לשלשה שבעה נקיים בכל זמן, הלכך בשנים נמי יש לחוש שמא ראשון י"א לזיבה הוא ושני תחלת נדה, הילכך צריכות ששה והן".
ר"ן
גם הר"ן שם מזכיר את שני החששות:
"ראתה יום א' – תשב ששה והוא; שני ימים – תשב ששה והן, זו היא עיקר הגירסא. ומשום הכי יושבת ששה והן, משום דחיישינן שמא יום א' ראתה דם טהור ושני דם טמא, והוי תחלת נדה. שאלו לא היו בני תורה להכיר במראות הדמים. אי נמי, דיום ראשון שראתה הוי סוף זיבה ויום שני תחלת נדה, וששה דקאמרינן – נקיים בעי, דכיון דטועות משוינן להו, איזה יום שתראה מספקינן להו בתחלת נדה. ו'נקיים' דקאמר לאו אכולהו יומי קאי, אלא אשגרו' לישן הוא ז' נקיים".
מאירי
גם המאירי, בפירושו 'בית הבחירה' על נדה סו, א, הזכיר את שני הנימוקים:
"… ובימי רבינו הקדוש מצא בקעה בכפר אחד ששמה שוריית, והחמיר עליהן וחומרתו הוזכרה כאן בקצת ספרים, שאם ראתה יום אחד תשב ששה נקיים והוא, ואם ראתה שנים תשב חמשה נקיים והן, ואם ראתה שלשה אף בימי נדה שתשב שבעה נקיים. ולגירסא זו לא היתה התקנה אלא מפני שמצאן טועות בענין הוסתות בין ימי נדה לימי זיבה, ושמא הראשון סוף זיבה והשני תחלת נדה וצריכה ששה אחריו ואם ראתה שלשה שמא כלם בימי זיבה.
ומ"מ עיקר הגירסא שאף בשנים התקין ששה והן, ומפני שהתקנה היתה לשתי סבות: אחת זו שהזכרנו, והאחרת שהיה לב החכמים מתמעט שלא להכיר בין דם טמא לטהור, וכמו שאמרו, כ' ב': אמר ר' יוחנן, חכמתיה דר' יוחנן גרמה לי דלא למיחזי דמא: דמטמינא – מטהר; דמטהרנא – מטמא. ואף על פי שבימיו היו רואים את הדם, הוא היה רואה את הנולד ותקן לפי מה שראה על העתיד, והיה החשש שמא כל שראתה שנים – הראשון דם טהור, ואינו תחלת נדה עד השני. וכן כל שהיא רואה כמה כלן דמן טהור עד האחרון, ואין ראוי למנות אלא ממנו. ולחששא זו על כל פנים צריכה ששה נקיים.
ובראיית שלשה חשש לשניה שמא טועה בין ימי נדה לימי זיבה, ושמא באחד עשר יום היא עוברת מקצתן בלא ראייה, ואחר כך היא רואה שלשה רצופים בסוף אחד עשר, וסבורה שהם נדות, והם זיבה. ולפיכך תיקן שלכל ראיית שלשה תהא סופרת שבעה נקיים. ובתקנה זו לא היתה צריכה לא להראות דם לחכם ולא למנות ימי נדה וזיבה כלל".
רא"ש
וכ"כ הרא"ש על נדה י, ו:
"וכיון דאימעוט רבנן דהוו בקיאי בהכי (בחזותא), וחלשא דעתייהו דלא הוו יכלי לאפרושי בין דם טהור לדם טמא… וחזו נמי דנשי לא ידעי תיקון וסתות, חשו רבנן דלמא משלמא דם טמא לדם טהור וטבלן ואתי לידי איסור כרת, דהא אפשר למיהוי כל דם דחזיא בשית יומי טהור, וליכא טמא אלא הך דחזיא בשביעי בלחוד, וצריכה למשלם עליה שבעה יומי. וכיון דסבירא להו דדם דכולהו שבעה טמא הוא, אמרי כבר שלימו לן שבעה וטבלן לאורתא ואתו לידי איסור כרת. ועוד, כיון דלא בקיאי בתיקון וסתות, זימנין דחזיא דם וביום השמיני לראייתה חזיא דם וטבלה לערב ומשמשת עם בעלה. וזימנין דראייה קמייתא הויא בתוך אחד עשר יום וצריכה למיתב שבעה על ראייה בתרייתא. הלכך חשו רבנן למילתא ועבדו הרחקה לסלוקי כל ספקי. ואצריכו למיתב ז' נקיים על כל דם דלא ליגעו באיסורא דאורייתא. והיינו דאמרי' בפרקין: אמר רב יהודה אמר שמואל התקין רבי בסוריא ואית דגרסי בשדות ראתה יום אחד תשב ששה והוא. שנים תשב ששה והן שלשה תשב שבעה נקיים:
טור
וכ"כ בנו הטור יו"ד קפג:
"משרבו הגליות ותכפו הצרות ונתמעטו הלבבות, חשו שמא יבאו לטעות באיסור כרת: שמא תראה אשה בימי נדתה ששה ימים ויהיה הכל דם טוהר, ובשביעי שמא תראה דם טמא, וסבורה לטבול בליל שמיני, וצריכה עוד שבעה ימים – החמירו לטמא כל מראה דם אדום. וכדי שלא יבאו לידי טעות בין ימי נדה וימי זיבה, הוסיפו חומרא אחר חומרא, עד שאמרו שאפילו אם לא תראה אלא טיפת דם כחרדל תשב עליה ז' נקיים כזבה גדולה".
טעמים לחומרת רבי זירא
הסוברים שזו חומרה יתירה, ללא נימוק הלכתי מבוסס
ספר הישר
בספר הישר לר"ת חידושים קסב, כתב תחילה שחומרת רבי זירא נבעה מהחשש שמא היא כעת בימי זיבתה, ושמא כבר ראתה אתמול ושלשום, וכעת היא משלימה לזבה גדולה. אולם דחה שאין לחשוש שכבר ראתה דם אתמול ושלשום, ולכן למסקנה כתב שזו חומרא שהחמירו לשבת שבעה נקיים אף שאחר תקנת רבי כבר אין מקום לחשוש לדבר:
"נדה. הא דאמרינן: בנות ישראל החמירו על עצמן שאפי' רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים. וקשיא לן: הא "אפילו" אהייא קאי? אי לימא לטיפת דם כחרדל, והכי קאמר: שאפי' רואות כל כך מעט שהוא שיעור קטן כחרדל, והא קיימא לן ביוצא דופן שאפי' בפחות מיכן מטמא, דתנן: האשה מטמאה בכחרדל ובפחות מכחרדל. אלא אשבעה נקיים קאי, והכי קאמר: אפי' רואות דם כחרדל בראיה אחת – יושבות עליה שבעה נקיים, ואף על פי שאין רואות אלא אחת. וא"כ "אפי' ראיה אחת" הוה ליה למימר. וטיפת דם כחרדל למאי אתא לאשמועינן? ויש לומר דהכי קאמר ר' זירא: בנות ישראל וכו'. דדעתייהו דמחמירי אעצמן משום דאמרי אנן דחזינן השתא טפת דם כחרדל, דילמא טעינן, השתא לאו ראיה ראשונה היא, ושמא אני עומדת בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה וזבה גמורה, וזו ראיה שלישית היא, וצריכה ליישב ז' נקיים. ועוד יש לתמוה, למה החמירו כל כך? והלא אם היה זה ברור שראתה שני ימים קודם היה לה לראות בשיפוע, שהרי נפתח המעיין, ועכשיו שאינה רואה אלא טפת דם כחרדל ליכא למימר שמא אתמול ראתה כמו כן, דאם כן הוה ליה לראות בשיפוע! ויש לומר: ודאי אינה זבה, ואין זו אלא ראיה ראשונה, אפי' הכי מחמירות ויושבות ז' נקיים".
רא"ש
וכן משמע מהרא"ש נדה י, ו, שזו חומרה ללא נימוק מסוים אלא "הרחקה יתירתא":
"אמר ר' זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים. ואף על גב דבהאי תקנה דרבי ליכא למיחש בה לאיסורא כלל, עבדו רבנן הרחקה יתירתא ונהיגו בנות ישראל כר' זירא, דהא אמרינן דהך דר' זירא הלכתא פסיקתא היא".
מרדכי
כיוצ"ב כתב המרדכי בהלכות נדה רמז תשלז, שעל אף שמן הסתם אין לחשוש שראתה גם אתמול ושלשום והיא זבה גדולה, בכל זאת החמירו בנות ישראל לספור שבעה נקיים ולא ששה:
"אמר רבי זירא: בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפי' רואות טפת דם כחרדל – יושבות עליו שבעה נקיים. והאי דנקט 'טפת דם כחרדל', פשיטא שמטמא בטיפה כמו ראיה גדולה, דהא תנן בפרק יוצא דופן: 'ומטמאים בכל שהוא', אלא חדושא הוא דסד"א כיון דלא ראתה רק טיפה, מסתמא לא ראתה גם תמול גם שלשום וליכא לספוקי בזבה גדולה, ודיה בששה, [*והוא] קמ"ל שתשב ז' נקיים".
הסוברים שחששו חכמים שמא כבר ראתה אתמול ושלשום ולאו אדעתה
ראב"ן
הראב"ן נדה שיט, כותב שבנות ישראל החמירו על עצמן משום שחששו שמא היא בימי זיבה, ושמא כשם שראתה היום, כך ראתה אתמול ושלשום ולאו אדעתה כי סברה שהרגשת מי רגליים היא, ולכן החמירו לשבת שבעה נקיים על כל דם:
"ובתר רבי אחמירו טפי, דא"ר זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, אפילו רואות טיפה דם כחרדל יושבת עליו ז' נקיים בראייה אחת. וכל בנות ישראל, בין נשי תלמידי חכמים בין נשי עמי הארץ. והחמירו עליהן והנהיגו כן משום דמספקי להא ראייה בראיית של ימי ספר דסופרת ובעיא למימנא עוד שבע, כדאמר: דילמא חזיא ראייה אחת בימי נדה ולאו אדעתה, והדר חזיא אחר הנדה תלתא יומי ולאו אדעתה, וראייה היא בימי ספר וסופרת. ואף על גב דאשה מרגשת כשרואה, כסבורת הרגש מי רגלים הוא ולא בדקו. ואמרו הנשים: כי היכי דטעינן בווסתות הכי נמי טעינן בראיות, ושמא חזינן ולאו אדעתין. ולכך החמירו, ובאותה חומרא קיימי נשי האידנא".
גזרת 'יום אחד אטו שלושה'
ראב"ד
הראב"ד בבעלי הנפש שער הספירה והבדיקה א, כותב שבנות ישראל 'גזרו' יום אחד אטו שלושה ימים:
"ובתקנתא דרבי ליכא למיחש מידי לשום איסור. ואפילו הכי בתר ההיא תקנתא אחמירו בנות ישראל על עצמן וגזרו יום אחד אטו שלשה, דכי היכי דבעו לשלשה ימים שבעה נקיים הכי נמי ליום אחד בעינן שבעה נקיים. וכן הדין לדם טפה כחרדל. והשתא שווינהו לכולהו נשי דחזיאן זבות גמורות לספירת שבעה נקיים, אבל טבילתן מיהא כטבילת הנדה ואין טובלות אלא בליל שמיני כמו שאנו עתידים לפרש בשער הטבילה".
חשש שֶטיפה זו יצאה מהרחם בשלושה ימים עוקבים והצטברה בנרתיק
רבנו יונה
רבינו יונה על הרי"ף ברכות כא, ב, מבאר שחומרת בנות ישראל היתה שאפילו רואות טיפה קטנה של דם, חוששות שמא היא מורכבת משלוש טיפות קטנטנות שכל אחת מהן יצאה ביום אחר: אחת שלשום, אחת אתמול ואחת היום, ולכן חוששת שמא היא זבה גדולה:
"שאפילו רואות טפת דם כחרדל וכו'. י"מ שהחומרא היתה מפני שהיתה מראה הדם כעין החרדל, ואין זה נראה, דמה חומרא היתה זו? שזה מן הדין הוא! דהא בהדיא קי"ל במס' נדה שדם כמראה החרדל מטמא. והחומרא ג"כ אינה מפני שהיה מועט כחרדל, שזה אף הוא מן הדין… אלא פשר הדבר הוא כך: שאם היה אומר 'דם' סתם, היינו אומרים שאין בזה חומרא כל כך מפני ששלשה בתים הם באשה: חדר, עליה ופרוזדור. וכשהדם מרובה אפשר שמהיום שלשה ימים נעקר ויצא ביום הראשון מעט בבית הפנימי, וביום השני נעקר מעט ויצא בבית האמצעי, ועכשיו ביום השלישי נתקבץ הכל בבית החיצון. ואף על פי שאינו מן הדין שיחוש האדם לדם שבפנים אלא כשבודקת ורואה בבית החיצון, אפילו הכי כיון שאפשר שיהיה בזה הענין, היינו אומרים שראוי לחוש. וא"כ אין בזה חומרא גדולה, שהרי אפשר נעקר הדם מהיום ג' ימים ודין הוא שנדון אותה כמו זבה גדולה ותשב ז' ימים נקיים. אבל כשהדם הוא מועט, רחוק הדבר לומר ששלשה משהויין היו, ובכל יום ויום נעקר משהו אחד, וקא משמע לן שאע"פ שהוא דבר רחוק שדבר מועט כל כך שיהיה נעקר מהיום שלשה ימים – אפ"ה החמירו על עצמן ודנו אותו כאילו נעקר לגמרי, ויושבת עליו ז' נקיים".
השוו כל הראיות לסותרת שבעה נקיים
ריטב"א
הריטב"א נדה סו, א, מבאר שהחידוש בדברי רבי זירא הוא שעל אף שבטיפת דם קטנה אין לחשוש שזו שלוש ראיות שהצטברו יחד, אעפ"כ בנות ישראל הקדושות החמירו על עצמן להחשיב כל ראיה כאילו זו סתירת שבעה נקיים של זבה גדולה, שזוקקת ספירת שבעה נקיים חדשה:
"אמר ר' זירא: בנות ישראל הן החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה ימים נקיים. כבר פירשתיה יפה במסכת מגילה בסייעתא דשמיא, ומה שצריך לברר בכאן שאין חומר בנות ישראל מפני שמטמאות על מיעוט הדם דהא מוכחא בכולה מכלתין דמדאוריתא דם כל שהוא מטמא אותה ואפילו פחות מחרדל, אבל החומרא שיושבות שבעה נקיים על ראיה אחת, שאין לנו שבעה נקיים אפילו בטועה אלא בשלש ראיות בשלשה ימים, אבל באחת או שתים סגי לה שתשב ששה והוא אף על פי שהיא טועה וכתקנתיה דרבי, והן החמירו לדון עצמה כזבה הסותרת שמטמאה בדם בכל שהוא וצריכה שבעה וזו חומרא גדולה, ורבי לא רצה להפריז בתקנתו כל כך כיון שאין טומאה סותרת מעצמה אלא שחוזרת לטומאתה וכאילו לא ספרה, ומה שהוצרכו לומר בכאן אפילו רואות טיפת דם כחרדל זהו להודיע גודל החומרא, שאילו היתה ראיה מרובה היה אפשר לומר שראוי הוא לחוש בדרך רחוק שמא שלש ראיות היו בשלשה ימים ונצטרפו בפרוזדור בימי זיבה, אבל עכשיו שהיא כחרדל אף חששא זו אינה כאן, אלא שבנות ישראל קדושות רצו להחמיר ולעשות עצמן כסותרת כדי להשוות כל ראיותיהן ולישב על כולן שבעה נקיים. וכיון דעבדה ר' זירא שמעתא, ובפרק אין עומדין מנו לה להלכה פסוקה, למדנו כי חכמים קבלו מהם כן, ועשו אותה תקנה ופשט איסוריה בכל העולם, ואין כח לבטלה ולא להקל בה כלל. וכבר כתבנו (לעיל ל"ח א') שבכלל תקנה זו שלא לישב יולדת על דם טוהר, שכשם שחששנו לטועות בין ימי נדה לימי זיבה, כל שכן שראוי לחוש לטעות בין ימי לידה לימי טוהר, ובקטנה בתולה גזרו וכל שכן ביולדת ושופעת דם".
חשש שתראה יומיים וגם בין השמשות של היום השלישי
ר"ן
הר"ן בנדה שם כותב שהחומרה נבעה מהחשש שמא אשה תראה שני ימים, וראיית היום השני תהיה בין השמשות, ואז תטעה לשייך אותה רק ליום השני בעוד שייתכן שזו גם ראיית היום השלישי. וכדי למנוע טעויות מעין אלו השוו מידותיהן ואמרו שכל אשה תספור תמיד שבעה נקיים כזבה גדולה:
"וא"ת וכיון דתקנתא דר' מוציאין מידי כל ספק, למה החמירו בנות ישראל על עצמן שאפי' רואה דם טפה כחרדל יושבות עליה ז' נקיים? י"ל: כדי שלא יטעו בדבר, שלפעמים הוי זבה גדולה ותהא סבורה שלא ראתה אלא שנים, כגון שראתה ב' ראיות וא' מהן בין השמשות, ולא תספור אלא ששה והן, וכדי שלא יבאו לטעות בכיוצא בזה – השוו מדותיהן שאפי' בדם טפה כחרדל היו יושבות ז' נקיים. וכתב הרב אלפס ז"ל דאפילו בימי טוהר צריכה לישב ז' נקיים כיון דאיכא יולדת בזוב דצריכה ז' נקיים ועוד שעכשו כל הנשים הרי הן כיולדות בזוב דהא קי"ל דא"א לפתיחת הקבר בלא דם ובנות ישראל החמירו על עצמן שיהו סופרות ז' לדם טפה כחרדל והגאונים ג"כ החמירו בדם טוהר וכתב הרמב"ן ז"ל שהדברים נראין כך אף לדין הגמ' שכשם שחששו לטועות בפתחיהן כך יש לחוש אם ינהגו בימי טוהר שמא יבאו לטעות באותן שיושבות עליו לזכר ולנקבה ולנדה שמא ינהגו בהן קולא שיהו סבורות דכל שיש לה טומאת לידה יש לה ימי טוהר אבל בעל הלכות ורב אחא משבחא ז"ל כתבו שאף עכשיו אנו נוהגין בד' טוהר על דין תורה והרמב"ם ז"ל כתב שהדבר תלוי במנהג".
חשש החלפה בין ספירת ששה לספירת שבעה
רמב"ן
הרמב"ן בהלכות נדה א, יח, מבאר שטעם החומרה הוא למנוע מצב שבו אשה הרואה טיפת דם כחרדל ביום השביעי לספירתה תטעה לחשוב שרק בראיית שלושה ימים צריך שבעה נקיים, אך בראייה אחת די בששה ימים, ותבוא לידי טעות:
"ומפני מה החמירו בנות ישראל על עצמן כך כדי שיהיו בכל זמן מונות מנין אחד ולא תשתנה מנהגן בין ראיה אחת לג' ימים. הרי שראתה שלשה ונעשית זבה התחילה וספרה עד ששה נקיים וראתה בשביעי טפה כחרדל, ודאי צריכה לישב עליה שבעה נקיים, ויש שאינן בקיאות בין תחלת ראיה לסתירת הספירה ויבא הדבר לידי טעות".
מאירי
המאירי בנדה שם כותב שבנות ישראל חששו שמא זבה תספור שבעה נקיים, וכשתגיע ליום השישי תסבור שהיא נדה ולא זבה, ותטבול במוצאי היום השישי, כפי שרגילה לעשות כשראתה שני ימים (מאז תקנת רבי). וכדי למנוע בלבול זה, החמירו לספור תמיד שבעה נקיים:
". ובתקנה זו לא היתה צריכה לא להראות דם לחכם ולא למנות ימי נדה וזיבה כלל. אחר כך ראו בנות ישראל שעל כל פנים צריכות ששה נקיים, ודנו בעצמן אף בזה יש צדדין בכדי לטעות: הגע עצמך, שראתה שלשה והיא טעונה שבעה, שמא כשעמדה לה ששה בטהרה היא סבורה שנדה היא ולא זבה. ואף על פי שחששא רחוקה היא מ"מ נוח להן שלא להיות זו טעונה ששה וזו שבעה והסכימו להיות כלן מונות שבעה אף לראיה אחת ואפילו בטפה כחרדל. ולא שראייה מועטת נאמרה כאן דרך ריבותא, שהרי אף מן הדין אשה מיטמאה אף לפחות מכחרדל אלא כך פירושו: אפילו בטפה כחרדל, שהדבר מוכיח שהוא בא ממעיין סתום, וכל שרואה מעיינת בעצמה יום שהיא פוסקת בו אם לאחד אם לשנים אם לכמה, ולובשת בגדי נקיות ומונה שבעה ממחרתו של יום ההפסק. וחכמים קבלו תקנתן ועשאוה כהלכה פסוקה, וכבר ביארנו ענין זה כלו יפה בחמישי של ברכות".
ט"ז
כיוצ"ב כתב הט"ז יו"ד קפג, ב:
"ולפי זה דבריו הם מסודרים היטב, שעל חשש טעות במראה הדמים החמירו לטמא כל מראה אודם, רק שיש חשש עוד מחמת זה שמא תראה אשה כו', וצריכה עוד ז' ימים – פירוש עם יום הראיה – דם טמא, היינו עוד ו' ימים.
ובאמת אף שכאן מיירי מימי נדה, מ"מ צריכה שיהיו נקיים, דאם תראה בהם יהיה גם בהם הספק דשמא עד יום האחרון עדיין לא ראתה דם טמא, אלא צריך שיהיו הו' ימים שאח"כ נקיים. ולפי זה לא צריכה אלא ו' נקיים. משום הכי לא זכר כאן נקיים, וכללו במה שכתב אחר כך: וכדי שלא יבואו לטעות בין ימי נדה לזיבה, דשמא בימי זיבה היא, וראתה דם טמא ג' ימים, וצריכה ז' ימים נקיים דוקא…
ופי' דברי רבינו כך הוא, דג' חששות יש כאן: הא' – במראה דם, שיטעו לטהר על כן החמירו לטמא כל מראה אודם. ועוד חשש לענין ימי נדה, כמו שזכרנו, על כן היה צריך ו' נקיים. ועוד חשש שתטעה בימים בין זיבה לנדה, על כן צריכה ז' נקיים.
ואין להקשות: למה לי חשש האמצעי? יש לומר דמהי תיתי לחשוש לטעות בין נדה לזיבה? – על כן כתב חשש האמצעי, דמחמתו צריכה עכ"פ ו' נקיים, וא"כ יש מקום לטעות בין נקיים דנדה לנקיים דזיבה, על כן צריכה בכל מקום שבעה נקיים".
המאמר מאת הרב יאיר וייץ, חוקר תורני במכון הר ברכה, העוסק בבירור סוגיות עבור ספרי 'פניני הלכה'. כותב מאמרים בתחומי התנ"ך וההלכה, מחבר סדרת בדרכה של תורה על חמשת חומשי התורה, והספר בדרכם של כתובים על חמש המגילות.
