הקדמה

בסיכום זה נסקור את דין תליית דימום מהרחם במכה. ננתח את שיטות הראשונים בעניין, נעמוד על חילוקי מצבים שונים, כמו אשה בעלת וסת קבוע או שאינו קבוע, מכה שידוע שמוציאה דם או שאין ידוע, או שידוע שמוציאה דם אצל נשים אחרות, האם ההיתר הוא רק לעניין רואה מחמת תשמיש או גם לעניין טהרת אשה לבעלה, וכדומה. כמו כן נסקור את פסיקת האחרונים הלכה למעשה.

בסוף הסיכום ישנו 'סיכום לסיכום' הסוקר את הדעות השונות באופן מקוצר ותמציתי.

מקור הדין

הגמרא במסכת נדה סה, ב – סו, א, מביאה ברייתא שעוסקת בדיני רואה מחמת תשמיש, ובין השאר מחדשת שאשה יכולה לתלות את הדם שראתה במכה שיש לה שם, ובכך להימנע מלהיאסר על בעלה ולהתגרש. בהמשך אומרת הברייתא ש"נאמנת אשה לומר: מכה יש לי במקור, שממנה דם יוצא" (זה אמנם מוצג כמחלוקת רבי ורשב"ג, אך למסקנה שניהם מודים בזה, ונחלקו בעניין אחר):

"תנו רבנן: הרואה דם מחמת תשמיש – משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך – לא תשמש, עד שתתגרש ותנשא לאחר. ניסת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש – משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך – לא תשמש, עד שתתגרש ותנשא לאחר. ניסת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש – משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק עצמה. כיצד בודקת את עצמה? מביאה שפופרת ובתוכה מכחול, ומוך מונח על ראשו: אם נמצא דם על ראש המוך – בידוע שמן המקור הוא בא, לא נמצא דם על ראשו – בידוע שמן הצדדין הוא בא. ואם יש לה מכה באותו מקום – תולה במכתה, ואם יש לה וסת – תולה בוסתה. ואם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה – אינה תולה. ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא – דברי רבי, רשב"ג אומר: דם מכה הבא מן המקור – טמא. ורבותינו העידו על דם המכה הבא מן המקור שהוא טהור. מאי בינייהו? אמר עולא: מקור מקומו טמא איכא בינייהו".

דעת הראב"ד והרמב"ן שכיום אין תולים במכה

רמב"ן

הרמב"ן בהלכות נדה ג, ז, כותב שכיום אין תולים במכה, משום שכדי לתלות במכה צריך לדעת שדם מכתה אינו משונה מדם ראייתה, וכיום איננו בקיאים לדעת זאת[1]:

"היה בה מכה תוך אותו מקום והרי הדם שותת, יש מי שהורה שמטהרין אותה אפילו בזמן הזה. ויראה לי שמטמאין אותה, שאם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה טמאה דין התלמוד, וא"כ פעמים אתה מביא אותנו להקיף ולבדוק בדמים".

רא"ה

הרא"ה בבדק הבית ז, ד, מביא את דעת הרמב"ן שלומד שאין תולים כיום במכה, מק"ו מבתולה. שאם בבתולה, שמכת בתוליה ודאי נחשבת למכה שבדרך כלל מוציאה דם, ואעפ"כ נמנו וגמרו שאין תולים בדם הבתולים אלא בועל בעילת מצוה ופורש, ק"ו שאין לתלות במכה אחרת. והרשב"א הקשה על הרמב"ן שאין זה דומה, כי בבתולים החומרה משפיעה רק על אותה הפעם שנמצא הדם, אך החמרה במכה אחרת בדין רואה מחמת תשמיש תגרום לאסור אותה על בעלה לעולם, ובמקום עיגון לא החמירו חכמים. והרא"ה הגן על דעת הרמב"ן:

"כתב החכם: פעמים שהוא רואה מגופה ואינה חוששת, כגון שיצא דם בשעה שהיא עושה צרכיה, והשני בשיש לה מכה במקור. כדתניא בפרק האשה הרואה דם מחמת תשמיש: משמשת פעם ראשונה, שנייה ושלישית וכו', ואם יש לה וסת – תולה בוסתה, ואם יש לה מכה – תולה במכתה. ונאמנת אשה לומר: מכה יש לה. והרב אדוננו מורי רבנו משה ז"ל כתב דעכשיו אין תולין במכה, שהרי אפילו בבועל את הבתולה אמרינן בפרק תינוקת דחזרו רבותינו ונמנו: בועל בעילת מצוה ופורש, ואפילו בקטנה שלא הגיע זמנה לראות, ואין לך מכה מבוארת ראויה לתלות יותר מן הבתולים, וכל שכן בשלא הגיע זמן לראות שהוא הוכח גמור וראיה ברורה שדם זה על ידי מכה הוא, ואעפ"כ אין תולין, שרבותינו נמנו בדבר להחמיר שלא לבעול על דם מכה. וכתב המחבר דאין הנדון דומה לראיה, דאם אסרו בבתולה מפני שעדיין יש לה שעת הכושר, תאמר בזו שתאסר ותעגן לעולם כל ימיה בת אברהם. והא רב ושמואל ורבי יוחנן וריש לקיש כולהו סבירא להו כרבותינו, ושקלי וטרו בההיא דהרואה דם מחמת תשמיש דילמא סבירא להו דההיא הלכתא היא, ע"כ תורף דבריו. ואני אומר דברי אדני מורי מעשה אומן מופלאין בטעמן ונמקן עמן. ודברי החכם הזה תמהים מאד עד שאין הלב יכול לקבל ולא האוזן יכולה לשמען, מה זו ראיה משום דשקלי וטרו בההיא דהרואה דם מחמת תשמיש, אטו מי איכא מאן דאמר דעיקר דינא לאו הכי דתולה במכתה דברים הם פשוטים? וכלהו מתניתין ומתניאתא שוו ומודו בהכי, ובית הלל ובית שמאי וכלהו רבנן ורב ושמואל וטובא מרבנן שקלי נמי וטרו אמתניתין דתינוקת משום דהלכתא היא, ועיקר דינא הכי, ואפילו הכי מודו לרבותינו שחזרו ונמנו דרך תקנה לאסור דם מכה שלא להקל בעולם לבעול על דם דילמא אתי לאיחלופי או לאמשוכי בתר זמנה. ואפילו באשה שלא הגיע זמנה לראות, שהיא מסולקת בדמים ומכתה ברורה, כל שכן בעלמא ברגילה בדמים, שאם באת לתלות במכה אין לדבר שיעור, ונמצאת אשה שאין לה וסת פעמים שתראה בשעת תשמיש מוסתה ואתה תולה במכתה ואתה מטהרה לעולם, ואעפ"י שמתערבין בהן דמים טמאים. ואם החמירו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, כל שכן וכל שכן ודאי בזו שיש ללמוד עליה איסור מרבותינו. והם דברים מחוורין".

רבנו ירוחם בדעת הראב"ד

רבינו ירוחם בתא"ו נתיב כו, ב, כותב שגם הראב"ד סובר שעכשיו אין תולים במכה, ושגם דעת הרמב"ם כן (ונראה שצריך לומר 'הרמב"ן'[2]), אך הרא"ש סובר שכן תולים. ולמעשה כותב רבנו ירוחם שנכון להחמיר, אף ש"דבר גדול להוציא אשה מתחת בעלה":

"והרמב"ם כתב כמו הראב"ד, דעכשיו אין תולין במכה, ואפי' בבתולה בועל בעילת מצוה ופורש. ועוד, שאם אתה אומר כן, צריך אתה גם כן לבדוק אם נשתנה דם מכתה מדם ראייתה, ועכשיו אין אנו בקיאין במראות הדמי' לידע אם נשתנה אם לאו. ותמה עליו גם כן הרא"ש, שאעפ"י שאין אנו בקיאין במראות הדמים וחלוקיהן, בשני דמי' שלפניו יכול להבחין אם הם שוין או משונין במראותן, ע"כ. ומ"מ נכון להחמיר, אף על פי שהוא דבר גדול להוציא אשה מתחת בעלה, ע"כ".

הרשב"א בדעת הראב"ד

בשו"ת הרשב"א החדשות צב, כותב שהראב"ד סובר שבכלל חומרת בנות ישראל לשבת שבעה נקיים על כל טיפת דם כחרדל, כלולה גם חומרה שלא לתלות בדם מכה:

"ואף על פי שבבועל את הבתולה ואפילו קטנה חששו להחמיר בדמיה… ועוד דבבתולה יש להחמיר, לפי שאינה אלא לשעה ופעם אחת, אבל מכה שאפשר שתאסרנה על ידה לבעלה, כולי האי לא נחמיר. ואף כן נראה דעת הרב אלפאסי ז"ל, שהביאה בהלכותיו במסכת שבועות, והרמב"ם ז"ל כן פסק הלכה למעשה. אבל הראב"ד ז"ל פסק בה להחמיר כבועל את הבתולה, לפי שבנות ישראל החמירו על עצמן בכל רואה דם טפה כחרדל להיות יושבות עליה שבעה נקיים. וכבר כתבתי שלא מן השם היא זו".

אגור בדעת ראב"ד וראב"ן (או רמב"ן)

גם האגור נדה אלף שסא, מביא את מחלוקת הראב"ד והרא"ש, וכותב שהראב"ן סובר כראב"ד, אך נראה שצריך לומר 'רמב"ן', ולא 'ראב"ן', כי הרא"ש הקשה את קושייתו על הרמב"ן ולא על ראב"ן:

"אשה שרואה דם מחמת תשמיש, אם יש לה מכה באותו מקום – תולין בדם מכתה. ונאמנת אשה לומר: מכה יש לי באותו מקום שדם יוצא ממנה. וכתב הראב"ד, דבזמן הזה לא סמכינן אהך בדיקה להתירה. ועוד אפי' אם ידוע שהוא בא מן הצדדין. הרי בנות ישראל גזרו על כל רואה טפת דם כחרדל שצריכה ז' נקיים. ולא נהירא לרא"ש אלא ודאי סמכינן. ואם ידע שבא מן הצדדין טהורה. והראב"ן כתב שבזמן הזה אין תולין בדם מכתה, שאם היינו תולין – צריכין אנו לבדוק אם דם מכתה משונה מדם ראייתה. ועכשיו אין אנו בקיאין במראות הללו לידע אם הוא משונה אם לאו. ולא נהירא להרא"ש, אלא תולין בה הכתם לומר שאינו משונה עד שיודע לנו שהוא משונה ע"פ חכם שיראה שניהם. וזה יכול כל אדם לידע אם דומין זה לזה אף על פי שאין אנו בקיאין במראות דמים טמאים וטהורים. בשני דמים שהם לפניו יוכל להבחין אם הם שוים או משונים במראיתן".

הסוברים שצריך שתדע שהמכה מוציאה דם

תרומה

בספר התרומה במפתח הסימנים להלכות נדה צב, כותב שאם בודקת עצמה ורואה דם מהרחם – טמאה אף אם יודעת שיש לה מכה, אלא אם כן יודעת שהמכה שיש לה ברחם מוציאה דם. אך כאשר מצאה כתם – תולה בה גם אם לא יודעת שמוציאה דם:

"ואם מרגשת שיש לה מכה באותו מקום, ואינה יודעת אם מוציאה דם, אם יש כתם על בגדה – תולה בה וכשר. ואם ספרה ג' ימים נקיים ומצאה כתם – כשר, אבל ימים ראשונים של ספירה נראה דבעינן נקיים בלא ספק, שתדע שפסק דם המקור. אבל אם בודקת עצמה באותה מקום ומוצאה דם או מרגשת שהדם יוצא מן הרחם – טמאה, ואין לתלות במכה. אבל אם פקחת לדעת שדם יוצא מאותה מכה, גם דם שבשעת בדיקה טהור, כדתניא: נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום, שממנה יוצא דם. אלמא דוקא כשיודעת שדם יוצא מן המכה נאמנת וטהור דם של בדיקה, אבל אם ספק לאשה – אינה תולה דם של מכה בבדיקה. אבל כתם של בגדה תולה בה. ואפילו כשיודעת בברי שזו המכה מוציאה דם, אינה תולה דם בשעת וסתה, דאם כן לא תהיה לעולם טמאה".

ושנה הדברים בסימן צב עצמו:

"ודין אשה שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודעת אם מוציאה דם אם לאו, אם בודקת עצמה באותו מקום ומצאה דם, או אם מרגשת כשנופל הדם מן הרחם – טמא, ואינה תולה במכה. דתניא: נאמנת אשה לומר מכה: יש לי באותו מקום שממנה יוצא דם. משמע דווקא יודעת שיוצאה דם מן המכה ותולה בה, אבל אם ספק לה אינה תולה. אבל בשעת ווסתה, אפילו יודעת בודאי שדם יוצא מן המכה אינה תולה בה, דאם לא כן לא תהא טמאה לעולם. אמנם כל כתמים שתמצא בבגדיה – טהורים, ותולה במכה אפי' אינה יודעת שהמכה מוציאה דם, דבכתמים הלכו רבנן להקל, וסתם מכה היא לפעמים מוציאה דם".

הגהות מיימוניות

וכך משמע מהגהות מיימוניות איסו"ב ט, ז, בדעת התרומה (ונראה שגם בדעת עצמו, כיוון שלא מביא חולק על כך), שכותב שלגבי כתמים לא צריך שתדע שמכתה מוציאה דם, ומשמע שכאשר מדובר בבדיקה או בדם שבא בהרגשה, שאז הספק הוא בדאורייתא – אינה תולה עד שתדע שמכתה מוציאה דם:

"וכן אם יש לה מכה באותו מקום – תולה בה כתמה, אפילו אינה יודעת אם המכה מוציאה דם או לאו, דבכתמים הלכו חכמים להקל, וסתם מכה לפעמים מוציאה דם. ואם סופרת ז' נקיים, משלשה ימים ראשונים ואילך נראה דכתמיה טהורים ותולה במכה ואינה סותרת, אבל צריכה שתראה ודאי שפסק דם המקור. לכך צריך שיהו שלשה ימים הראשונים של ספירה נקיים לגמרי, ספר התרומה. ע"כ".

אגודה

וכ"כ האגודה נדה י, לט:

"ונאמנת אשה לומר: מכה יש לי במקור, שממנה יוצא. דווקא שיודעת בברור שמכה זו מוציאה דם, דמספקא אינה תולה בה, אבל בשעת ווסתה אפילו יודעת שמכה זו מוציאה דם – אינו תולה בה, דאם לא כן לא תהא טמאה לעולם. אבל כתמים היא תולה אף על פי שאינה יודעת בודאי שמוציאה דם".

מהרי"ל

בשו"ת מהרי"ל החדשות סימן ק מובאת תשובה בעניין אשה שרואה דם בתשמיש אחר הלידה, ומביא שם את מחלוקת הרשב"א והמרדכי, וכותב שגם המרדכי שמצריך שתדע שדם יוצא מהמכה, מודה בסוג מכה שידוע שהיא מוציאה דם, שדי בכך כדי לתלות את הדם במכה, כשם שתולים את דם קטנה בתולה שנבעלה בדם בתולים 'עד שתחיה המכה', כיוון שידוע שבבעילת המצווה יש פציעה עם דם:

"וכ"ש הכא שיש לתלות במכת הוולדות ונתחלשו והוכו הצדדין ונכאבו. ואיכא למימר ע"י תשמיש עד זמן שנתחזקו וחיתה מכת הלידה יוצא משם דם בתשמיש ולא דם טמא הוא, והא חזינן שהגמרא תולה להקל אם יש מכה או יש לה וסת. וכתב הרשב"א דהא דנאמנת גבי מכה לומר שממנה יוצא דם, לא איירי שהיא אומרת ודאית שממנה יוצא דם, אלא שנאמנת שאומרת שיש לה מכה, ואנו אומרים על ידי כך שממנה שותת הדם, [דבתוספתא] לא כתיב יותר אלא 'נאמנת לומר שיש לה מכה'. ואף על פי שהמרדכי חולק ומחמיר ואומר שצריך שתאמר שיודעת שממנה יוצא דם, [התם] לפי שאין רוב מכות ראויות להוציא דם סתמא, אבל הכא באשה זאת שכבר התחזק בכחות היתר, ולא באו אלו ביאות [דם] תשמיש אלא אחר לידה, וידעינן דראויות מכת לידה להוציא דם, וכל לידה מוציאה דמים מרובים, ועד שנדע שתחיה המכה שלא יצא ממנה דם על ידי מגע ודוחק – איכא [למיתלי] בלידה, דהא בבתולי תנוקת דקאמר בית הלל 'עד שתחיה המכה', ומחלק הספר בין עומדת ויושבת, דבעומדת המקום נדחק מדופניו ואם יוציא דם אכתי לא חיתה המכה מבתוליה…".

הגהות שערי דורא

בהגהות שערי דורא נדה טז (תשובה ממה"ר יוחנן בן מוה"ר מתתיהו), מובאת תשובה דומה מאד לזו שבמהרי"ל[3], ושם הוא כותב כותב תחילה שיכולה לתלות במכה גם אם אינה מוציאה דם, ובהמשך כתב שהמרדכי חולק על כך, אלא שבמקרה של דימום אחר לידה, כיוון שמצוי שאחר לידה האשה מדממת ממכה, נחשב הדבר שידוע שיש לה מכה המוציאה דם, ואפשר לתלות בה[4]:

"וכל שכן הכא שיש לתלות במכת הולדות ונתחלשו והוכו הצדדים ונכאבו, ואיכא למימר על ידי תשמיש עד זמן שנתחזקו דחייתה מכת הלידה, יוצא משם דם בתשמיש, ולאו דם טמא הוא. דהא חזינן שהגמרא תולה להקל אם יש מכה או אם יש לה וסת. וכתב הרשב"א דהא דנאמנת גבי מכה לומר שממנה יוצא דם, לא איירי שהיא אומרת ודאית שממנה יוצא דם, אלא שנאמנת שאומרת שיש לה מכה, ואנו אמרינן על ידי כך שממנה שותת הדם. דבתר [ספתא?] לא כתיב יותר אלא נאמנת לומר שיש לה מכה. ואף על פי שהמרדכי הוא חולק ומחמיר ואומר שצריך שתאמר שיודעת שממנה יוצא דם, היינו לפי שאין רוב מכות ראויות להוציא דם סתמא, אבל הכא באשה זאת שכבר אתחזוק בכחות היתר, ולא באו אלא ביאת דם תשמיש אלא לאחר לידה, וידעינן דראויה מכת לידה להוציא דם, וכל לידה מוציאה דם מרובה, ועד שנדע שתחיה המכה שלא יצא ממנו דם על ידי מגע ודוחק, איכא למיתלי בלידה. דהא בבתולי תינוקות דקאמר בית הלל עד שתחיה המכה, ומחלק בספר בין עומדת ויושבת, דבעומדת המקום נדחק מדופניו, ואם יוציא דם אכתי לא חייתה המכה מבתולים".

דרכי משה בשם הגהות שערי דורא

הדרכי משה (קצר) יו"ד קפז, ז, מביא את תשובת רבי יוחנן בן רבי מתתיהו, הנזכרת בהגהות שערי דורא, שהיא כאמור תשובה די זהה לזו שנזכרה קודם במהרי"ל, אלא שבתשובה זו המשיב דווקא תוקף את המהרי"ל שלגרסתו החמיר בדין זה (ודלא כתשובת המהרי"ל שלפנינו, ועי' הערה 4):

"כתב בהגהות שערי דורא (סי' טז) תשובת ר' יוחנן בן מהר"ר מתתיהו, על דבר האשה שסמוך לאחר לידתה כששימשה ראתה מחמת תשמיש, ושוב לא ראתה יותר. ואח"כ חזרה וראתה שנית לאחר טבילה מחמת תשמיש, וכן בפעם שלישית, ולאחר טבילה שלישית כשבועיים פירסה וראתה מעצמה, וטבלה, ולא ראתה יותר מחמת תשמיש. וכן אירע לה לשלש ולדות בענין זה בלא שינוי, ולא בא השואל לשאול עד אחר לידה שלישית, עכ"ל השואל.

תשובה: הנני תמיה על מהרי"ל שמחמיר בזה[5], שהרי כתב רבינו חננאל שלא הצריכו חכמים בדיקת שפופרת אלא באשה שמיד אחר נישואיה נתקלקלה, שלא היו לה ביאות של היתר, אבל אם הורגלה בביאות של היתר משמע דשרי אף על גב דראתה אח"כ שלש ביאות רצופות של איסור. ואף על גב דכתבו הפוסקים דאין לסמוך בזה ארבינו חננאל, היינו דוקא שבתחלה היו ביאות של היתר ואח"כ היו ביאות של איסור, דאמרינן שמא נתוספו כוחותיו בביאות ולכן הוחזקו עכשיו באיסור, אבל בכי האי גוונא דלאחר שנתוספו הכוחות והוחזקו באיסור, דהיינו אחר הלידה הראשונה, שבו וחזרו ביאות של היתר. וכן אחר לידה שנייה אין חולק שנתלה הביאות של תשמיש בגרם כוחות, ויש לתלות להתיר ולא אמרינן שיחלקו כל כך על רבינו חננאל. כל שכן הכא דיש לתלות במכת הלידה ונתחלשו והוכו הצדדים ונכאבו, ואיכא למימר דמשום זה ע"י תשמיש עד זמן שחיתה המכה יוצא דם ולאו דם טמא הוא, דהרי הרשב"א פסק דתלינן במכה אף על גב דלא ידעינן דמכה מוציאה דם. אף על גב דהמרדכי פליג, מ"מ באשה זאת שהוחזקה בביאות של היתר ולא בא לה דם אלא אחר לידה, וידעינן דכל לידה ראויה להוציא דם – ודאי תלינן בלידה, שעל ידי כן ראתה מחמת תשמיש. ולא נראה לי דראה מהרי"ל דברי רבינו חננאל, דאי ראה לא היה מחמיר בזה, אף על גב שדרכו להחמיר. ואף אני אילו לא ראיתי דברי רבינו חננאל לא הייתי מיקל בזה, עכ"ל".

תרומת הדשן

התרומת הדשן פסקים וכתבים מז, מביא את דעת המרדכי להלכה, ולמעשה מיקל להסתפק בכך שאולי מוציאה דם בהצטרף תנאֵי קולא נוספים, אך ללא צדדים נוספים אין להקל אם אינה יודעת שהמכה מוציאה דם:

"אשר כתבת שיש לך הוכחה שיש לה טהרה, אך שאין ידוע אם מוצאת דם. ודאי חד עד לחוד לא מהני, דבהדיא כתב במרדכי דבעינן דיודעת שהמכה מוציאה דם, אז תולה במכה, אבל אי לא ידעה לא, אף על פי שהיא אומרת שבוודאי יש לה מכה…

אמנם בעובדא דידן מצאנו ב' צדדין להתיר ולטהר: חדא כמו שכתבת, שכל זמן שהיא בודקת בכל החורים וסדקים, אינה מוציאה אותן כתמים ושערות דקות בזה המקום, נראה דר"ל במקום אחד מצאה לעולם, א"כ אם אותו מקום בצדדין, קצת יש סברא לטהר דמוכח דמן הצדדין מן המכה בא. דלכאורה פתח החדר לפרוזדור באמצע פרוזדור הוא, ובבדיקת שפופרת אומר תנא דברייתא אם נמצא דם בראשה של מכחול בידוע שהוא מן המקור, ואם לא בידוע שהוא מן הצדדים. משמע שאם ידוע שנמצא לצדדים טהורה. וא"כ בנ"ד שבשום פעם אינה מוציאה רק במקום אחד מן הצד, דיש הוכחה דלאו מן החדר בא אלא מן המכה שבצדדין, וכ"ש אם מרגשת בשעת בדיקה כשהיא נוגעת בצד מקום ההוא שהוא כואב לה קצת, ובשאר חורין וסדקין אינה מרגשת כאב כלל, שיש הוכחה שמן המכה בא. עוד כתב במרדכי, ההיא ברייתא הרואה דם מחמת תשמיש, דתנו בה ואם יש לה וסת תולה בוסת, פי' ואם יש לה וסת זמן קבוע שהיא רואה נדה תולה בוסתה, שיכולה לומר שהדם שהיא רואה טהור הוא, דעדיין לא הגיע וסתה ותולה במכתה כו'. אלמא דס"ל דאין אורח בא אלא בזמנו, מהני דתולין במכה, מה שאין תולין בלא זה. והנה אתה כתבת שלאשתך יש לה וסת כהגון וכדרך הנשים, א"כ מועיל ג"כ להתיר ולטהר, אף על גב דרש"י פי' הברייתא בע"א, מ"מ נוכל לצרף דיעות במרדכי ג"כ לשאר צדדין. לכן נר' אי איתנהו לכל הני צדדין לעיל אשר הזכרת לעיל, תוכל לסמוך עלייהו להחזיקה לך טהורה".

מהר"י ברונא

בשו"ת מהר"י מברונא רמט, בשם רבי אלכסנדרי הכהן, שכתב ע"פ ר"י שצריך שתדע שמכה זו יכולה להוציא דם, אך אין צריך שתדע שכעת היא מוציאה דם:

"שאלו לה"ר אלכסנדרי הכהן על אודות אשה אחת שלא הייתה יכולה לטהר את עצמה מחמת חולי שקורין הרוינט"ה, וכשהיתה מטלת מים היתה רואה דם במים אבל כשבדקה בעד לא מצאה דם אפילו לאחר הטלת מים. וכן נהגה כמה ימים ולא יכולה לטהר, ושאלו לרב מה לעשות, וז"ל שהשיב: האשה שיש לה הרוינ"טה נראה דאתתא שריא, דלא דמי לתשובת הר"ם, דהתם לא הוי לה מכה אבל הכא הוי לה מכה, ותניא (נדה סו א) נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנו יוצא הדם, ואף על פי שפירש ר"י שצריכה שתדע בודאי, היינו פי' שצריכה שתדע שמכה זו מוציא דם, ואף על פי שאינה יודעת שזה הדם מן המכה. וכן מוכח שם דאי יודעת שזה דם מן המכה ולא מן המקור א"כ מה פירש ר"י אבל בשעת ווסתה טמאה דאל"כ לא תהיה טמאה לעולם, הלוא היא טמאה כשאינה יודעת שבא מן המכה אלא ודאי פירושו הכי הוי – רק שתדע שמכה זו מוציא דם. וכן משמע פ' המפלת (נדה כב ב) עוברת דשאלו לרופאים, הכי נמי בנדון זה גלו ואמרו לכל דהרוינ"טה מוציא דם, וגם ראיתי נשים כזאת שטהרוה וטהורה האשה אפילו אם בודקה בעד מיד לאחר הטלת מים ומצאה דם שלא בשעת ווסתה, עכ"ל הרא"ה מדרשות הר"ח".

ראשונים שמשמע מהם שצריך שתדע שדם זה יוצא מהמכה[6]

מהר"ם מרוטנבורג

בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג) ד, תרכו, כותב דברים דומים לתרומה, אולם מלשונו נשמע שכדי לתלות במכה לא די שתדע שיכול לצאת ממנה דם, אלא צריך שתדע גם שהדם שהיא רואה כעת יוצא מהמכה. וביום וסתה אף זה לא מועיל, שאם לא כן, לא תטמא לעולם:

"נאמנת אשה לומר: מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצאת דם. משמע דוקא שיודעת שיוצא הדם מן המכה – תולה בה, אבל מספק אינה תולה. אבל בשעת וסתה, אפי' יודעת בודאי שהדם יוצא מן המכה – אינה תולה בה, דאם לא כן אינה טמאה לעולם".

מרדכי

כיוצא בזה כתב תלמידו המרדכי בהלכות נדה רמז תשלה:

"נאמנת אשה לומר: מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא דם. [*ס"א משמע] דוקא שיודעת שיצא הדם מן המכה תולה בה, אבל מספק אינה תולה. אבל בשעת וסתה אפילו יודעת בודאי שהדם יוצא מן המכה – אינה תולה בו, דאל"כ לא תהיה טמאה לעולם. אמנם כתמים שתמצא בבגדיה – טהורה, ותולה במכה אפילו אינה יודעת שהמכה מוציאה דם, דבכתמים הלכו חכמים להקל, משום דכתמים דרבנן".

מנגד, כמה שורות קודם לכן כתב המרדכי ש'תולה במכתה' הוא המשך של 'תולה בווסתה', כלומר אם יש לה וסת קבוע וראתה לפני מועד הגעת הווסת – תולה את הדם שרואה כעת במכתה, כיוון שלא אמורה לראות כעת את דם וסתה. ואפשר שכאן דיבר לעניין שלא לאוסרה על בעלה עולמית מטעם רואה מחמת תשמיש, ולעיל דיבר לעניין לטהרה לבעלה ללא שבעה נקיים:

"ואם יש לה וסת זמן קבוע שהיא רואה דם תולה בוסתה שיכולה לומר זה הדם שהיא רואה טהור שעדיין לא הגיע ווסתה ותולה במכתה שיכולה לומר מן מכתה הוא וטהורה".

דעת הכלבו

מהכלבו קמה, לא מבואר אם סובר כתרומה, שכן מצד אחד כותב "שדם יוצא מאותה מכה בשעת בדיקה", ומשמע כמרדכי, ומאידך כותב "שדם יוצא מן המכה" וכן "שהמכה מוציאה דם", שמלשון זו משמע יותר כתרומה:

ואם מרגשת שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודעת אם מוציא אם יש כתם על בגדה תולה לה וטהורה ואם ג' ימים רצופין ומוציאה דם מן המקור. אבל אם בודקת עצמה באותו מקום ומוציאה דם, או מרגשת שהדם יוצא מן הרחם – טמאה, ואין לתלות במכה. אבל אם היא פקחת לידע שדם יוצא מאותה מכה בשעת בדיקה – טהורה, כדתניא: נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא דם. אלמא כשיודעת דוקא שדם יוצא מן המכה – נאמנת, וטהורה דם של בדיקה. אבל אם ספק מן האשה אינה תולה אם של בדיקה אבל כתם שבבגדה תולה בה ואפילו כשיודעת ודאי שהמכה מוציאה דם אינה תולה דם בשעת וסתה דא"כ לא תהיה טמאה לעולם

המחלקים בין בעלת וסת קבוע לבעלת וסת שאינו קבוע

הסוברים שבעלת וסת קבוע (שלא בעונת וסתה) אינה צריכה לדעת שהמכה מוציאה דם

רדב"ז

בשו"ת הרדב"ז א, תמד, כותב שאם יש לאשה וסת קבוע וכעת היא בחזקת טהרה, וגם יש לה מכה, וראתה שלא בעונת וסתה – תולה דם זה במכה גם אם אינה יודעת שמכה זו מוציאה דם. וכדרך אגב הוסיף שייתכן שגם המרדכי מודה לעניין רמ"ת, כיוון שסביר שהתשמיש עצמו גרם ליציאת דם מהמכה, כיוון שהעור שם רגיש:

"שאלת ממני אודיעך דעתי באשה שיש לה מכה באותו מקום אבל אינה יודעת אם המכה מוציאה דם או לא, וראתה דם מחמת תשמיש, אם תולה במכה או לא:

תשובה: לכאורה היה נראה לומר דאינה תולה במכה, כיון דאכתי לא הוחזק דם במכה, וספק איסור חמור כזה אית לן למיזל לחומרא. וכן נמצא במרדכי בהדיא, דבעינן דיודעת שהמכה מוציאה דם, אז תולה במכה. אבל אי לא ידעה, אף על פי שהיא אומרת בודאי שיש לה מכה – אינה תולה. אבל כד מעיינת בה שפיר אית לן למיזל בה לקולא, חדא שהאשה בחזקת טהרה ומוקמינן לה אחזקתה. ותו דאשה זו יש לה וסת קבוע וחזקה אורח בזמנו בא, דהכי תניא: אם יש לה וסת – תולה בוסתה; אם יש לה מכה – תולה במכתה; ואם היתה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה. ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה דם יוצא. ומדקתני 'אם יש לה מכה – תולה במכתה', ולא קתני 'ואם יש לה מכה שיוצא ממנה דם – תולה במכתה', משמע דתולה במכה אף על גב דעדיין לא ידעה אם יצא ממנה דם או לא… וכן משמע בהדיא מלשון הרשב"א ז"ל… וקרוב אני לומר שגם המרדכי לא אמרה אלא דרואה דם על עד הבדיקה שלא בשעת תשמיש, אבל הרואה מחמת תשמיש, אף על פי שעדיין לא יצא דם מהמכה – איפשר שע"י כח דוחק השמש בשעה שהוא דש מתמעכת המכה ויוצא ממכה דם, הילכך קרוב הדבר לתלות במכה, גם בדינו של המרדכי מסתברא להקל, כיון שהיא אומרת יש לה מכה – תולה בכל מה שיש לה לתלות. כל שכן שעור אותו מקום מבפנים רך ומתמעכת המכה על ידי בדיקת העד, והדם יוצא. הילכך בהתחבר ג' הטעמים הנזכר: חדא דאשה בחזקת טהרה, ותו דיש לה וסת קבוע, ותו דיש לה מכה – תולין במכה אף על גב דאכתי לא יצא ממנה דם. וידעתי שאין אני כדאי לחלוק על הראשונים, וכל שכן להקל – על הרשב"א ז"ל אני סומך, שהוא רב בקי ומובהק וגדול בדורו. הנל"ד כתבתי".

ב"ח

הב"ח יו"ד קפז, ד, כותב שעל אף שהמרדכי ותרוה"ד מחמירים שאין תולים במכה עד שתדע שהיא מוציאה דם, מ"מ כיוון שהרשב"א לא מצריך שתדע זאת, וכך פסק השו"ע, די לנו שנחמיר כמרדכי באשה שאין לה וסת קבוע, שאז צריכה לדעת שהמכה מוציאה דם, אך אם יש לה וסת קבוע וראתה שלא בעונת וסתה – תולה גם במכה שאינה יודעת שמוציאה דם. וכתב שכך נוהגים בפועל מורי ההוראה בקראקא (קרקוב):

"ואף על גב דבכתבי מהרא"י סימן מ"ז מוכח להדיא דהיה מפרש דהמרדכי מצריך שתהא יודעת דמכתה מוציאה דם אף על פי שיש לה וסת קבוע, והכי משמע מדמסיק במרדכי 'אבל בשעת וסתה אפילו יודעת ודאי וכו", אלמא דסוף דבריו נמי ביש לה וסת קאמר, ומחלק בין שעת וסתה ובין שלא בשעת וסתה. מכל מקום כיון דהרשב"א בתורת הבית הארוך הביא ראיה מפורשת מן התוספתא להתיר בכל אשה שיש לה מכה לתלות במכתה, אף על פי שאינה מרגשת שמכתה מוציאה דם, ואפילו באשה שאין לה וסת, ומביאו בית יוסף וכך פסק בשלחן ערוך (שם) בסתם: 'אם יש לה מכה באותו מקום – תולין בדם מכתה', עכ"ל, די לנו להחמיר באשה שאין לה וסת קבוע, התם הוא דבעינן דיודעת דמכתה מוציאה דם, אבל ביש לה וסת – תולה במכתה אפילו אינה יודעת דמכתה מוציאה דם. וכך אנו עושין מעשים פה ק"ק קראקא, והארכתי בתשובתי (סי' פה) על זה להרב הגדול מהר"ר יושע מטיקטין נר"ו".

הסוברים שבעלת וסת קבוע (שלא בעונת וסתה) אינה צריכה לדעת שדם זה בא מהמכה

צמח צדק הקדמון

בשו"ת צמח צדק (הקדמון) פו, סובר שכאשר אשה בעלת וסת קבוע רואה דם שלא בשעת וסתה, יכולה לתלות שזהו דם מכתה, ובלבד שתדע שמכתה מוציאה דם. אך בשעת וסתה, או באשה שאין לה וסת קבוע, אינה תולה במכתה אלא אם יודעת שדם זה בא מהמכה:

"כלל הדברים בקצרה: אשה נאמנת לומר מכה יש לי באותה מקום. אפילו בבית הרחם עצמה, ששם מקור נביעת דם הנדה, ותלינן במכתה בזה האופן. אם יש לה וסת קבוע – תולה שלא בשעת וסתה במכתה, כשהיא יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם. אף על פי שאינה יודעת שדם זה עצמו מן מכתה הוא. ואם אין לה וסת קבוע, או שיש לה וסת קבוע והוא בשעת וסתה – צריכה שתדע שדם זה עצמו מן מכתה הוא. אבל אם אינה מרגשת ויודעת בודאי שדם זה עצמו ממכתה הוא – לא תלינן במכתה, כיון שבשעת וסתה הוא, דאם לא כן לא תטמא לעולם".

ושב הכהן

בספר ושב הכהן (לרבי רפאל כ"ץ, רבה של המבורג, נולד בשנת התפ"ג [1722]) סימן לג, מבאר את הרמ"א בשונה מרוב האחרונים, ולדעתו הרמ"א סובר שאשה שיש לה וסת קבוע וראתה דם שלא בשעת וסתה, יכולה לתלות בדם מכה רק אם יודעת שמכה יכולה להוציא דם. בנוסף, הוא כותב שמלשון ראשונים רבים נראה שהתירו רק ברמ"ת, כיוון שאם תחמיר בזה הרי אתה אוסרה על בעלה לעולם. למעשה הוא כותב שבאשה שאין לה וסת קבוע – תולה רק אם יודעת שדם זה בא מהמכה. ואם יש לה וסת קבוע וראתה שלא בשעת וסתה, תולה במכה אם יודעת שמכתה יכולה להוציא דם (וגם בזה הוא מסייג את ההיתר ל'אם הוחזקה בכך', שאז אם נחמיר היא תיאסר על בעלה[7]):

"ומה שכתבו הב"י והד"מ דהגהות מיימוניות ודעמיה פליגי אהרשב"א, נראה לפי עניות דעתי לפרש באופן זה, דלהרשב"א לא בעינן לידע שהדם שהיא רואה עתה בא מן המכה, אבל להגהות מיימוניות בעינן שיודעת שהדם שותת מן המכה, ובהא תלינן. והיינו דלא חיישינן שמא גם דם נדה מעורב, אבל בענין אחר לא תלינן…

היוצא מזה נראה לפי עניות דעתי ברור, דמה שכתב בשם מהר"י סג"ל להתיר שלא בשעת וסתה, היינו אפילו אינה מרגשת שהדם שהיא רואה עתה בא מן המכה, אבל מיהו בעינן שידוע שדרך המכה להוציא דם. ולפי זה מה שכתב בדרכי משה בשם הגהות שערי דורא בשם מהר"י סג"ל, דביש לה וסת תלינן במכה שלא בשעת וסתה, אפילו אינה יודעת שמכתה מוציאה דם, קאי אדם הראיה, ופי' שאינה יודעת שמכתה היא שמוציאה הדם שהיא רואה, אבל בעינן מיהו שיודעת שדרך המכה להוציא דם, וכנ"ל…

ולכן מכל הלין טעמא נראה לפי עניות דעתי לפרש דברי הרמ"א בהג"ה בסי' קפ"ז ובסי' קצ"ז, כמ"ש. אם אמנם קשה עלי להכריע נגד כל האחרונים שפירשו דברי הרמ"א בענין אחר, אך אחר העיון לפענ"ד הקלושה נראה שאי אפשר לפרש בענין אחר, בפרט שהוא להחמיר. שוב ראיתי בתשובת צמח צדק שמחמיר גם כן שלא בשעת וסתה אלא אם כן יודעת שמכתה מוציאה דם, ומדבריו שם נראה שגם הוא הבין בדברי רמ"א בהג"ה הנ"ל כמו שהבינו האחרונים, רק שהוא מחמיר לחוש לדעת שארי פוסקים, ולכן מקיל ברואה מחמת תשמיש. אבל לפי מה שכתבנו, גם דעת הרמ"א בהג"ה כן.

היוצא מכל מה שכתבנו לדינא, אם אמנם שהאחרונים הקילו ואין אני כדאי להכריע, ופשיטא לחלוק על דבריהם, כי ידעתי מיעוט ערכי. אך כיון שלדעת הרמב"ן והראב"ד אין לתלות האידנא במכה כלל, אפילו ברואה מחמת תשמיש, ופשיטא ברואה גרידא שיש להחמיר יותר, והרשב"א שחולק עליו, אפילו הכי כתב בתורת הבית הקצר: 'והמחמיר תבוא עליו ברכה'. גם הרא"ש שחולק כתב בטעם השני משום שלא תאסור איסור עולם, גם רבינו ירוחם אחר שהביא דעת האוסרים והמתירין, כתב וזו לשונו: 'ומכל מקום נכון להחמיר, אף על פי שהוא דבר גדול להוציא אשה מתחת בעלה'. לכן נראה לפי עניות דעתי דאין להקל באשה שאין לה וסת אלא אם כן מרגשת שהדם יוצא מן המכה, ואז לא חיישינן שמא גם דם נדה מעורב בה, דבהא מצד הדין טהורה היא אליבא דכולי עלמא, כדקתני בש"ס בהדיא, ולכן יש להקל אפילו בכהאי גוונא, הויינו דוקא היכי שהוחזקה כמה פעמים, דאז אתה צריך לאוסרה על בעלה, אבל כל זמן שלא הוחזקה, לולא דמסתפינא הייתי אומר דיש להחמיר ולהצריך ז' נקיים, דבהא אפשר גם הרא"ש מודה כנ"ל. אך כיון שהטור והב"י בש"ע, והרמ"א בהג"ה, שאנו נגררים תמיד אחר דבריהם בין להקל כו' מקילין – לכן המקיל לא הפסיד, אך המחמיר אינו מן המתמיהים, ואדרבה, הוא בכלל ברכה… אבל באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה, אז אם אינה יודעת כלל שדרך המכה להוציא דם – אין להתיר כלל כמבואר לעיל, ואפילו היכי שידוע שדרך המכה להוציא דם, אם עדיין לא הוחזקה יש לנהוג כנ"ל. אבל אם הוחזקה, נמצא אתה צריך לאוסרה על בעלה – יש להקל שלא בשעת וסתה, אבל בשעת וסתה אפילו אם מרגשת שהדם בא מן המכה יש להחמיר לכתחלה, כנ"ל…".

לחוו"ד יש בזה וסת חצי קבוע

החוו"ד קפז, יג, כותב שאשה שלעולם אינה רואה וסת לפני יום מסוים, נחשבת עד אותו היום כבעלת וסת קבוע לעניין רואה מחמת תשמיש (אך לא לעניין שבעה נקיים, וכדלקמן):

"ואם אין לה וסת, רק שאינה רואה תמיד רק אחר י"ד יום אחר ראייתה, כמו בסימן קפ"ו סעיף ג', נראה גם כן דתולה באותן י"ד במכה אף שאין ידוע שמוציאה דם, לענין רואה דם מחמת תשמיש שלא לאסרה על בעלה לעולם, וע"ש בסימן קפ"ו במה שכתבתי שם שיש לפקפק אדין זה".

והביאו הפתחי תשובה קפז, כו:

"וסת קבוע – ואם אין לה וסת קבוע, רק שאינה רואה עד אחר י"ד יום אחר טבילתה, נראה דעד י"ד יום דינה כדין אשה שיש לה וסת גם לענין זה, כמו בסי' קפ"ו סעיף ג'. וכן כתב הח"ד".

המבארים שגם אם אצל נשים אחרות סוג מכה זו מוציאה דם – נחשב למכה המוציאה דם

מהרי"ל

בשו"ת מהרי"ל החדשות סימן ק (הנ"ל) כותב המהרי"ל שגם המרדכי שמצריך שתדע שדם יוצא מהמכה, מודה בסוג מכה שידוע שהיא מוציאה דם, שדי בכך כדי לתלות את הדם במכה, כשם שתולים את דם קטנה בתולה שנבעלה בדם בתולים 'עד שתחיה המכה', כיוון שידוע שבבעילת המצווה יש פציעה עם דם:

"… ואף על פי שהמרדכי חולק ומחמיר ואומר שצריך שתאמר שיודעת שממנה יוצא דם, [התם] לפי שאין רוב מכות ראויות להוציא דם סתמא, אבל הכא באשה זאת שכבר התחזק בכחות היתר, ולא באו אלו ביאות [דם] תשמיש אלא אחר לידה, וידעינן דראויות מכת לידה להוציא דם, וכל לידה מוציאה דמים מרובים, ועד שנדע שתחיה המכה שלא יצא ממנה דם על ידי מגע ודוחק – איכא [למיתלי] בלידה, דהא בבתולי תנוקת דקאמר בית הלל 'עד שתחיה המכה', ומחלק הספר בין עומדת ויושבת, דבעומדת המקום נדחק מדופניו ואם יוציא דם אכתי לא חיתה המכה מבתוליה…".

ט"ז

הט"ז יו"ד קפז, י, הט"ז מרחיב את המושג 'יודעת שמכתה מוציאה דם', וסובר שאם מרגישה כאב ותוך כדי רואה דם, גם אם המשיכה לראות דם כשפסק הכאב – דם זה נחשב לדם שבא מחמת המכה. כמו כן, גם הט"ז כמו מהרי"ל סובר שאם אשה זו עוד לא ראתה דם מחמת המכה שיש לה, אם ידוע שאצל נשים אחרות סוג זה של מכה מוציא דם לפעמים – יכולה לתלות במכה זו:

"ועוד נראה לע"ד שאם בשעת הכאב מוצאה דם, מוכחא מילתא דממנו הוא בא, ועל כן מותר אף אם לאחר שיפסוק הכאב מוצאה דם, נראה דמתמצית אותו הדם שהיה בשעת הכאב נשאר זה. כמ"ש רמ"א בסי' קצ"א. ועיין מה שכתבתי שם בתשובה שאלה. ועוד נ"ל אם יש לה מכה שרגילין נשים אחרות לראות דם ממכה כזו, אף על פי שזו אינה יודעת – יש לתלות במכה. כן נראה לע"ד".

חוות דעת

וכ"כ החוו"ד קפז, יג:

"ואם יש לה מכה שרגילין שאר הנשים לראות דם ממכה כזו – מותרת, אפילו אם היא אינה יודעת שמוציאה דם".

חכמת אדם

וכ"כ חכמת אדם קי, י:

"ואם יודעת שדרך מכתה להוציא דם והמכה במקור עצמו, אף על פי שאינה מרגשת עתה שדם זה בא ממכתה. וכן כל מכה שרגילין נשים אחרות לראות דם ממכה כזו, אף על פי שזו אינה יודעת – הרי זה כאילו יודעת שדרך מכתה להוציא דם (ט"ז ס"ק י'), אף על פי שאין לה וסת קבוע, אם שימשה בתוך שלושים יום דהיינו עונה בינונית – תלינן בדם מכה ואז אף האשה טהורה ואינה צריכה שבעה נקיים (ש"ך ס"ק כ"ג)".

חתם סופר

וכעין זה כתב בשו"ת חתם סופר יו"ד קמב:

"ונ"ל דרשב"א הצריך לכל זה לפי גרסתו בש"ס שהדם שותת ויורד, אבל לפי גי' שלפנינו 'שממנה דם יוצא', א"כ אין צריך לשום דוחק, ש'הדם יוצא ממנה' פירוש ממכה כזו דם יוצאת. וכן י"ל לשון כמה פוסקים שכתבו 'מכה שמוציאה דם', פי' שהמכה מוציאה ומגדלת דם בעלמא, וקרובים דברים אלו למה שכתב ט"ז ססק"י וז"ל: 'ועוד נ"ל, אם י"ל מכה שרגילים נשים אחרות לראות דם ממכה כזו, אעפ"י שזו אינה יודעת – יש לה לתלות במכה, עכ"ל…".

דעת הרשב"א

רשב"א

הרשב"א על נדה סו, א, כותב שאין האשה צריכה לטעון בפנינו ש'הדם שותת ויורד' מהמכה שיש לה, אלא די שתאמר לנו שיש לה מכה, ואנו תולים שהדם שותת ויורד ממנה. אלא שלא מבואר מדבריו אם כוונתו שצריכה לומר שיש לה מכה שעקרונית מוציאה דם, ואנו תולים שהדם שראתה עכשיו שותת ויורד מהמכה, או שדי שתאמר שיש לה מכה, מבלי שתדע אם היא מסוגלת להוציא דם, ואנו תולים ואומרים שמוציאה דם, ודם זה שלפנינו שותת ויורד ממנה (ובשאלה זו נחלקו האחרונים, כדלקמן):

"ונאמנת אשה לומר מכה יש לה שממנה הדם שותת ויורד. מסתברא דהכי פירושו: נאמנת אשה לומר: מכה יש לה, וכל שהיא נאמנת במכה, מן הסתם היא תולה שממנה הדם שותת ויורד, שהרי היא אינה בקיאה בלא בדיקה אם הדם מן המכה או מן המקור. ואם בבדיקה, מאי שנא כי אית לה מכה, אפי' בלא ידיעת מכה טהורה, דהא קתני: בידוע שהוא מן הצדדין. ועוד, דהא קתני בהדיא 'ואם יש לה מכה – תולה במכתה', אלמא מן הסתם תולה, ובלישנא דתוספתא לא מצאתי 'שממנה הדם שותת ויורד' אלא כך היא שנויה בתוספתא: 'ונאמנת אשה לומר: מכה יש לה מן המקור', ודרך הגמ' היא להוסיף בלשון התוספתא דרך פירוש בעלמא, וכאלו הוא מגוף התוספתא".

בתורת הבית הארוך בית ז שער ד הרשב"א חוזר בהרחבה על דבריו בחידושים על נדה, ושם גם מוסיף התייחסות לשיטת הרמב"ן, וחולק עליו שאין ללמוד מדם בתולים שאוסר את האשה באופן זמני, לדם מכה ברמ"ת, שאוסר את האשה על בעלה לעולם אם לא נתלה במכה:

"ואם יש לה ווסת – תולה בוסתה, ואם יש לה מכה – תולה במכה. ואם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה – אינה תולה. ונאמנת אשה לומר: מכה יש לה, שממנה הדם שותת ויורד. אלמא אף בלא בדיקה תולה במכתה, דאף בשיש לה מכה, אי אפשר לה לדעת אם הוא מן המכה אלא בבדיקה, אלמא מן הסתם היא תולה במכתה. והא דקתני 'נאמנת לומר מכה יש לה שממנה הדם שותת ויורד', לאו נאמנת לומר שממנה שותת ויורד קאמר, אלא כלפי שאמר 'אם יש לה מכה – תולה במכתה', קא אמר שאין אנו צריכין לדעת בבירור שיש לה מכה, אלא היא עצמה מרגשת במכה ונאמנת לומר 'מכה יש לה שיש שם דם' – תולה במכתה, שאני אומר: 'ממנה הדם שותת ויורד'. ובלישנא דתוספתא לא מצאתי 'שממנה הדם שותת ויורד', אלא כך שנויה בתוספתא: 'ונאמנת אשה לומר: מכה יש לי מן המקור', ע"כ. ודרך הגמרא בכמה מקומות להוסיף בלשון התוספתא דרך פירוש בעלמא, ושונין כאלו הוא מגוף התוספתא. והרב רמב"ן ז"ל כתב דעכשיו אין תולין במכה, שהרי אפילו בבועל את הבתולה חזרו ונמנו שהוא בועל בעילת מצוה ופורש (נדה סה ב), ואין לה מכה גדולה יותר ממכת בתולין, וכדתנן: בית הלל אומר: נותנין לה עד שתחיה המכה. ועוד, שאם אתה אומר כן, אף אתה צריך לבדוק אם נשתנה דם מכתה מדם ראייתה, וכדתניא התם: אם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה – אינה תולה, ועכשיו אין אנו בקיאין במראות הדמים לידע אם נשתנה אם לאו. ואעפ"י שאין משיבין את הארי, אני אומר שאין הנדון דומה לראיה, שאם אמרו בבועל את הבתולה, שיש לה שעת הכושר לאחר שתחיה המכה, לא אמרו אלא במי שרואה דם מחמת תשמיש, מחמת שאין לה שעת הכושר ונמצאת אתה אוסרה לעולם… אם כן הוא הדין והוא הטעם בשאי אתה יכול לעמוד על עיקר מראה דמים שלה אם משתנה אם לאו – תולין להקל, ומן הסתם אנו אומרים שלא נשתנו מראה דמים. ותדע לך: דאי לא, ליתני 'אם יש לה מכה – רואין: אם אין [דם] מכתה משונה מדם ראייתה – תולה במכתה, ואם לאו – אינה תולה', אלא ודאי סתמא תולה, עד שיתברר שנשתנו מראה דמים שלה. כנ"ל. וכן פסק גם הרמב"ם ז"ל".

בתורת הבית הקצר שם הרשב"א חוזר על דבריו בקצרה, ולאחר שהביא את דעת הרמב"ן כתב: "והמחמיר תבוא עליו ברכה":

"האשה שרואה דם מחמת תשמיש, כבר בארנו בשער הפרישה שהיא אסורה לאחר שהוחזקה בכך ג' פעמים. במה דברים אמורים כשאין לה מכה בבית הרחם, אבל יש לה מכה – מותר, כמו שנתבאר בשער הפרישה, לפי האשה בחזקת טהרה עומד, עד שתראה ודאי, וכל שיש לה לתלות ראייתה במכתה – תולה. נתבאר לה שדם מכתה משונה מדם ראייתה – הרי זו טמאה. יתר על כן אמרו, שאפילו לא בדקה עצמה, אם היא מרגשת בעצמה שיש לה מכה – נאמנת לומר: 'מכה יש לי במקור', שאפשר שממנו הדם שותת ויורד, שהתורה האמינתה על טהרה, שנאמר: 'וספרה לה'. ויש מרבותי שהורו להחמיר בזמן הזה, שאין אנו בקיאין במראות הדמים, ושמא נשתנו מראית דמים שלה ממראה דם מכתה ואין מכיר, והמחמיר תבא עליו ברכה".

וחזר על הדברים בשו"ת הרשב"א החדשות (מכתב יד) צב:

"והא דקתני: נאמנת אשה לומר מכה יש לה שממנה דם שותת, האי 'נאמנת' לא קאי א'ממנה דם שותת', כלומר שתעיד היא שאין הדם בא אלא מן המכה, דהיא אינה יודעת בבירור, דאין ידיה בין עיניה. אלא א'מכה יש לה' קאי, כלומר נאמנת היא לומר שמכה יש לה, לפי שמרגשת היא במכתה, וכיון שיש לה מכה אני אומר שממנה הדם שותת ויורד. וזה אין צריך לפנים. וכן מוכיח בהדיא בפרק כל היד, בשמעתא דוסתות דאורייתא או דרבנן. וכיון שכן, אף בנדון שלפנינו תולה בזה, שאין לך מכה גדולה מזו לתלות בה.

ואף על פי שבבועל את הבתולה ואפילו קטנה חששו להחמיר בדמיה, כדאסיקנא התם: בכולן בועל בעילת מצוה ופורש, ואף על פי שאין לך מכה גדולה מזו, אפילו כן נראה דהתם דווקא משום דאיכא למיחש לדשמואל דאמר יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם, אבל כאן דאיכא מכה ממש – תלינן. ותדע לך, שהרי באותה שמועה פרשו בהדיא דכלהו נדו מן הבועל את הבתולה חוץ מבעילה ראשונה, ובסמוך לה הביאו הא דמכה יש לה ולא אמרו בה כן, דאלמא אפילו השתא הלכה למעשה בודקת במכה ותו לא. ועוד דבבתולה יש להחמיר, לפי שאינה אלא לשעה ופעם אחת, אבל מכה שאפשר שתאסרנה על ידה לבעלה, כולי האי לא נחמיר. ואף כן נראה דעת הרב אלפאסי ז"ל, שהביאה בהלכותיו במסכת שבועות, והרמב"ם ז"ל כן פסק הלכה למעשה. אבל הראב"ד ז"ל פסק בה להחמיר כבועל את הבתולה, לפי שבנות ישראל החמירו על עצמן בכל רואה דם טפה כחרדל להיות יושבות עליה שבעה נקיים. וכבר כתבתי שלא מן השם היא זו".

מאירי

המאירי נדה סו, א, מביא את מחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ומשמע מדבריו שנוטה לדעת הרשב"א:

"ואם היתה בה מכה – תולה במכתה, אפילו היתה במקור, שסתם הדם מן המכה הוא יוצא… אלא שמ"מ צריך שתהא היא מרגשת שהדם יוצא מן המכה, וזו היא שאמרו: 'נאמנת אשה לומר: מכה יש לי בתוך המקור, שממנה דם שותת ויוצא'. וגדולי הדור פירשוה אף כשאינה מרגשת, וממה שאמרו בבריתא 'נאמנת אשה לומר: מכה יש לי בתוך המקור' ולא הזכירו בה 'שממנה הדם יוצא', אלמא כל שאומרת שיש לה מכה – תולין בה מן הסתם. וזו שבכאן כך פירושו: נאמנת וכו' כלומר שאין הדבר צריך להיות המכה ברורה לנו, אלא שתהא נאמנת לומר: 'מכה יש לי', וכל שהיא אומרת כך – תולה בה מן הסתם, שאני אומר שממנה הדם יוצא. ואם היתה דם מכתה משונה מן הדם שהיא רואה בשעת תשמיש, שאינה תולה.

וקצת חכמי הדורות כתבו שבזמן הזה אין תולין במכה, שאף בבועל את הבתולה חזרו ונמנו להיות פורש אחר בעילת מצוה, ואינה תולה במכה וחבורה שבעקירת בתוליה. ועוד, שאם אתה אומר כן אף אתה צריך לבדוק אם נשתנה דם מכתה מדם ראיתה, ועכשו אין אנו בקיאין במראות הדמים. אלא שגדולי הדור משיבים עליהם שאם החמירו בבועל את הבתולה מפני שחומרתה באה לידי הכשר, תאמר בזו שאם אתה בא לומר כן נמצאת אסורה לעולם, אלא אף בזמן הזה תולה. ואף זו שאמרו 'אם היתה דם מכתה משונה מראייתה אינה תולה', דוקא בשאפשר לעמוד על בוריו של דבר, כגון זו שראתה ראשונה ושניה בלא מכה, אי נמי שכל ביאות שבבעל ראשון היו בלא מכה ונתחדשה לה מכה ברשות שני או ברשות שלישי, אבל כל שאי אפשר לעמוד על בוריו של דבר – סופה כתחלתה ותולה אף על פי שלא נשתנה, ואם כן הוא הדין לכל שאי אתה בקי במראות הדמים והדברים ברורים".

ר"ן

הר"ן נדה סו, א, מביא את דעת הרמב"ן ואת דחיית הרשב"א לטענותיו, ונראה שמסיק כרשב"א:

"ואם יש לה מכה – תולה במכתה. כתב הרמב"ן ז"ל שעכשיו אין תולין במכה, שהרי אין לך מכה גדולה ממכת בתולים, וכדתנן: 'נותנין לה עד שתחיה המכה', ואעפ"כ חזרו ונמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש. ועוד, שאם היא תולה במכה הרי היא צריכה לבדוק אם נשתנה דם מכתה מדם ראייתה, וכדקתני: 'ואם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה'. ועכשיו אין אנו בקיאין במראות הדמים לידע אם נשתנה אם לאו. והרשב"א ז"ל חלק עליו, דמאי דאמרינן 'חזרו ונמנו שיהיה בועל בעילת מצוה ופורש', ולא תלינן במכה, לאו ראיה היא, דהתם הוא בבועל את הבתולה שעשוי מכתה להתרפאות לאלתר, אבל ברואה דם מחמת תשמיש שהיא מתקלקלת בכך על בעלה לא אמרו. וראיה לדבר, דהא ר' יוחנן ור"ל ורב ושמואל כולהו סבירא להו דבועל בעילת מצוה ופורש, וברואה מחמת תשמיש שקלי וטרו כולהו, דהא שמואל הוא דאמר 'שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה', וריש לקיש בעא מיניה מר' יוחנן 'ותבדוק בביאה שלישית', אלמא לא דמו אהדדי. ומה שאמר עוד דצריכה לבדוק אם נשתנה, ועכשו אין אנו בקיאין במראות הדמים, אי מהא לא איריא, דאנן לא אמרינן אלא שאם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה, כלומר אם ידוע שהוא משונה, אבל כל שאינו ידוע – מסתמא תולה במכתה, דאי לא, ליתני הכי: 'אם יש לה מכה – רואין אם דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה, ואם לאו תולה'. אלא שמע מינה דמסתמא תולה".

הסוברים שלרשב"א ו\או שו"ע גם אם לא יודעת שמוציאה דם תולה בה

בית יוסף

הבית יוסף יו"ד קפז, ה, מציג את הרשב"א כחולק על התרומה וסיעתו, וסובר שגם אם אין ידוע אם המכה מוציאה דם – תולה בה. וכתב שכן משמע מהרמב"ם:

"וכתב הרשב"א ז"ל בסוף שער ד' (ארוך שם) אהא דקתני אם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה מסתברא דאפילו אינה מרגשת ממש שהדם שותת ויורד מן המכה חדא דאין עיניה בין מכתה ואי אפשר לה לידע אלא בבדיקת שפופרת והא דקתני נאמנת לומר מכה יש לי שממנה הדם שותת ויורד לאו נאמנת לומר דממנה שותת ויורד קאמר אלא כלפי שאמר אם יש לה מכה תולה במכתה קאמר שאין אנו צריכים לדעת בבירור שיש לה מכה אלא היא עצמה מרגשת במכה ונאמנת לומר מכה יש לי ששם יש דם תולה במכתה שאני אומר ממנה הדם שותת ויורד ובלישנא דתוספתא (נדה פ"ח ה"ב) לא מצאתי שממנה הדם שותת ויורד אלא כך היא שנויה בתוספתא ונאמנת אשה לומר מכה יש לי מן המקור ע"כ ודרך הגמרא (בכל מקום) [בכמה מקומות] להוסיף בלשון התוספתא דרך פירוש בעלמא ושונין כאילו הוא מגוף התוספתא עכ"ל.

אבל הגהות מיימוניות כתבו בפרק י"א מהלכות איסורי ביאה (אות ח) בשם ספר התרומה (סי' צב ד"ה ודין) דאשה שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודעת אם מוציאה דם, אם בודקת עצמה באותו מקום ומוציאה דם או אם מרגשת כשהדם נופל מהרחם טמאה ואינה תולה במכה דתניא נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא הדם משמע דוקא כשיודעת שיוצא דם מן המכה תולה בה אבל אם ספק לה אינה תולה אבל בשעת וסתה אפילו יודעת בודאי שהמכה היא מוציאה דם אינה תולה דאם לא כן לעולם לא תהא טמאה מיהו כתמים תולה בה עכ"ל וכן כתב המרדכי (סי' תשלה דף א ע"ג).

ומה שכתבו דבשעת וסתה אינה תולה כן כתב סמ"ג (לאוין קיא לט.) וסמ"ק (סו"ס רצג) והיה נראה לכאורה דליכא מאן דפליג ביה דהא נימוקו עמו הוא אלא שמצאתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ח' (הי"ד) אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה באותו מקום אף על פי שראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור שהוסתות מדבריהם וכן כתב הרשב"א ז"ל בסוף שער ד' (שם כג.) מפני מה אמרו שתולה במכתה לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת אפילו הגיע שעת וסתה וסתות דרבנן ומספק אל תאסרנה לעולם והביא ראיה (שם כב: – כג.) מדתניא בפרק בנות כותים הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה דברי רבן שמעון בן גמליאל רבי אומר אם יש לה וסת חוששת לוסתה ואוקמה רבא דכולי עלמא וסתות דרבנן והכא במקור מקומו טמא קמיפלגי וקיי"ל כאוקימתא דרבא דוסתות דרבנן וכיון שכן זו שרואה דם אפילו בשעת תשמיש ואפילו כשהגיע וסתה טהורה דאשה בחזקת טהורה עומדת ותלינן להקל שאני אומר דם זה מן המכה בא ולא נחלקו רשב"ג ורבי בדבר זה וא"ת והלא בנשים דעלמא חיישינן לעונת הוסת כולה ואף על פי שלא ראתה והיאך אתה מתיר את זו שהיא בשעת וסתה ועוד שהרי דם לפניך י"ל ההיא דרבנן היא ומשום דאפשר למיקם עלה דמילתא אבל הכא ליכא למיקם אמילתא ואין דנין אפשר משאי אפשר (יבמות מו.) שאם כן אף אתה אוסרה על בעלה לעולם עכ"ל".

ב"ח

הב"ח הנ"ל יו"ד קפז, ד, כותב שלרשב"א גם אשה שאין לה וסת קבוע יכולה לתלות במכה, אף שלא ידוע אם מוציאה דם. ולמעשה הב"ח כותב שבעירם קראקא עושים פשרה בין דעת המרדכי וסיעתו לדעת הרשב"א, ותולים במכה שלא ידוע אם מוציאה דם רק באשה שיש לה וסת קבוע שלא בשעת וסתה. אמנם לא כ"כ מבואר מדבריו אם ההיתר הוא רק לעניין רמ"ת או גם לעניין כל תליה:

"… מכל מקום כיון דהרשב"א בתורת הבית הארוך הביא ראיה מפורשת מן התוספתא להתיר בכל אשה שיש לה מכה לתלות במכתה, אף על פי שאינה מרגשת שמכתה מוציאה דם, ואפילו באשה שאין לה וסת, ומביאו בית יוסף וכך פסק בשלחן ערוך (שם) בסתם: 'אם יש לה מכה באותו מקום – תולין בדם מכתה', עכ"ל, די לנו להחמיר באשה שאין לה וסת קבוע, התם הוא דבעינן דיודעת דמכתה מוציאה דם, אבל ביש לה וסת – תולה במכתה אפילו אינה יודעת דמכתה מוציאה דם. וכך אנו עושין מעשים פה ק"ק קראקא, והארכתי בתשובתי (סי' פה) על זה להרב הגדול מהר"ר יושע מטיקטין נר"ו".

אמונת שמואל

בשו"ת אמונת שמואל סימן נז נוקט כב"ח שתולים גם במכה שלא ידוע שמוציאה דם (מלשונו משמע שהנידון הוא רמ"ת[8], אם כי לא הגביל את ההיתר בהדיא):

"ומה שנסתפק מעלתו הרמה במה שחולק הט"ז על רמ"א לתלות באישה שיש לה וסתה שלא בשעת וסתה, אף שאינה יודעת בבירור שמכתה כו'. אהו' לדעת כ"ת לא נמצא הלכה פסוקה בכל הדינים אלו, אם באנו לחוש ח"ו לכל החומרות ולילך בחושך. דוק מכ"ת ויראה שדברי הט"ז הם דברים דחוים ול"ק (ולא קיימים?) כלל, כי לקמן סי' קצ"א על ידי הבדיקה של מוך אנו מבררים בירור שיש לה מכה במקום מי רגלים, ולא בא כלל מהמקום, ומה ענין בדיקת שפופרת לבדיקה זו? דוק במהרי"ו סי' ק"ה ויראה כ"ת בחוש דלא דמי כלל לכאן. גם שאר הרגשות שהרגיש על רמ"א בזה הן דברי תימא, וכבר פסק גם הב"ח כן להרב מהור"ר יושיע זצ"ל מקראקא כדעת רמ"א, ועשה מעשה רב, אם כן מה לנו עסק בהאחרון שהכביד עלינו בחומרות יתירות בווסתות דרבנן? הנלע"ד כתבתי להלכה ולמעשה, אהרן שמואל חונה ק"ק פרנקפורט".

תפארת ישראל

התפארת ישראל (לרבי יהונתן אייבשיץ) קפז, ה, כותב שהשו"ע סובר כרשב"א שלא מצריך מכה המוציאה דם, ולמסקנה הוא כותב כך גם לעניין טהרה לבעלה, שלא חילקו חכמים בין היתרה לבעלה (שלא צריכה להתגרש) לטהרתה לבעלה, וכשם שתולה במכה שאינה מוציאה דם לעניין היתר לבעלה, כך תולה לעניין טהרה לבעלה:

"המחבר סתם ולא פירש אי המכה מוציאה דם או לא, כי סבירא ליה העיקר כרשב"א דסבירא ליה כפי דעת הב"י והד"מ והב"ח דאין צריך לידע כלל, ובסתמא אמרינן דמוציאה דם, והדם ממנו יוצא. אמנם הרב הש"ך ס"ק כ"ד כתב דאין כאן דעת הרשב"א כלל, דרשב"א לא קאמר אלא שאין צריך שתדע שמרגשת עתה שהדם בא מהמכה, אבל מכל מקום צריכה לדעת שדרכה מוציאה דם ודאי. וגם הגאון מהר"צ בתשובותיו הסכים בזה לדברי הש"ך. והמעיין בדברי רשב"א בתורת הבית הארוך מבואר דאין צריך לדעת כלל אם מוציאה דם, דהא כתב בסוף בית ז' שער ד'… אלמא אף בלי בדיקה תולה במכתה, דאף ביש לה מכה אי אפשר לה לדעת אם הוא מהמכה אלא בבדיקה, אלמא מדסתם תולה במכתה. עכ"ל…

וצריך לומר דסבירא ליה לרמ"א דאין לחלק בין בעלה בין לטהרה לגמרי, וכן מורים דברי הרא"ש והרשב"א במה שכתבו לדחות דברי רמב"ן דסבירא ליה בזמן הזה אין תולין במכה כמו שאין תולין בדם בתולים, וכתבו הם דכאן במכה אם אתה אוסרה – אוסרה לעולם, ולא תניח לה שעת כושר, שאני התם דהקילו ג' פעמים ובג' אנשים דוקא, ולתלות בוסתה, ע"ש. וקשה, תינח דהקילו להתירה שלא תהא רואה דם מחמת תשמיש, דהוא דרבנן, והן אמרו והן אמרו, אף אתה תסמוך אפילו בזמן הזה על מכה שלא תהא רואה דם מחמת תשמיש. אבל מנלן עדיין לטהר אותה בלי נקיים וטבילה, שהוא היתר איסור תורה יותר מחשש דם בתולים, וגם בזה אין איסור עולם דאם יזדמן שלא ימצא – תהיה מותרת. דכי כל שעה הדם זב ממכה? הלא רק לפעמים מוציא דם, אם כן תוכל כל פעם לטבול וטהורה…

אלא וודאי דאם כן אתה עושה תורתנו שני הפכים בנושא אחד. ממ"נ: אם אתה חושב הדם שבא מהמכה, אך אתה מטהר אותה, ואם לאו – אף תאסרה לבעלה כרואה מחמת תשמיש. ואין לחלק בין בעלה לטהרה לגמרי, כי מחזי כשני הפכים וכמילתא דסתרי אהדדי. ואמת דהיה מקום לומר אף דאמרינן כן היינו בענין מה שכתב הרמב"ן דמדינא מותרת, רק מחמת תקנה דתקנו בלי לתלות בדם בתולים, ואף זה בכלל התקנה, אם כן שפיר יש לומר דרז"ל לא בקשו לתקן ב' תקנות בנושא אחד הסותרים, כנ"ל. אבל לנדון שאנו דנין אם יש לתלות במכה שאינו ודאי מוציא דם, דינא קאמרינן, ולא תקנה, אם כן מה בכך דתרי סתרי? הכי דיינין ליה בכל דוכתא, דספיקא היא, ולכך לענין לטהרה לבעלה לגמרי ספיקא דאורייתא לחומרא, אבל לאוסרה על בעלה תמיד הוי רק איסור דרבנן ולקולא. אך מכל מקום מדברי רשב"א בתורת הבית הנ"ל מוכח דלא סבירא ליה, דהוא הוכיח דאין צריך שתדע שמכתה מוציאה דם, דאם לא כן, אם כן אתה מצריכה בדיקה, ובגמרא משמע כי בעי בדיקת שפופרת, היינו בלי מכה, אבל במכה אין צריך בדיקה. וקשה, מאי ראיה מענין דאין צריך בדיקה שלא תהא נחשבת רואה מחמת תשמיש, דהוא רק מילתא דרבנן, להך דתטהר לגמרי, שהוא מילתא דאורייתא, ובזו ספיקא להחמיר. ועדיין, מנלן לרשב"א להתירה לגמרי? ועל כרחך צריך לומר דסבירא ליה דליתא, או שהיא טהורה לגמרי, או שאף לבעלה אסורה כרואה מחמת תשמיש, וזה ברור".

זרע אמת

בשו"ת זרע אמת ב, יו"ד עט, סובר שהרשב"א היקל גם כשאינה יודעת אם מכתה מוציאה דם, שהרי מניין תדע אם מכתה מוציאה לפעמים דם או לא? וכי 'עיניה בין מכתה' תמיד לדעת אם יוצא ממנה דם או לא?:

"אכן, לא אוכל להתעלם שדבריו תמוהים בעיני, דאי אפשר להעמיס כונה זו בדברי הרשב"א אל עין הקורא דבריו, הרי הם בתורת הבית… הרי סבירא ליה להרשב"א שהמציאות הוא שאי אפשר לה לידע אם מכתה מוציאה דם, דאין עיניה בין מכתה, ואם כן איך אפשר שתדע שמכתה לפעמים מוציאה דם? דהלא לעולם אי אפשר לה לידע שמכתה מוציאה דם מהאי טעמא, דאין עיניה בין מכתה…".

גר"א

הגר"א על יו"ד קפז, יד, כותב שהרשב"א חולק על שאר הראשונים, וסובר שאין צריך שתדע שמכתה מוציאה דם כדי לתלות בה:

"וכ"ז כו' וכן כו'. עתוס' שם ט"ז א' ד"ה ומ"ס כו' ע"ש דדעת תוס' דבש"פ א"צ שמרגשת שממכה באו אבל כשמרגשת אף בשעת ווסתה טהורה כמש"ש בגמ' לא דכ"ע כו'. והרשב"א מיקל אף בשאינה יודעת שמכתה מוציאה דם, אף בשעת ווסתה, וראיה מתוספתא בברייתא הנ"ל: ונאמנת כו' – לא הוזכר שממנה מוצא דם זה. והגמ' ביאר לפי' בעלמא".

חתם סופר

בשו"ת חתם סופר יו"ד קמב, האריך להוכיח שהרשב"א מיקל גם כשאינה יודעת שהמכה מוציאה דם, ואפשר לתלות בה גם בעונת וסתה, אלא שלמעשה כיוון שתוס' חולקים על הרשב"א, החת"ס מיקל במכה שלא ידוע שמוציאה דם רק כשלא מדובר על עונת וסתה. עוד כותב החת"ס שאף שאין צריך שתדע שמכתה מוציאה דם, מכל מקום צריך שתדע שאצל נשים אחרות מכה כזו יכולה להוציא דם. בכך למעשה החת"ס מקטין עד מבטל את המחלוקת בינו לבין הש"ך והחכ"צ, כיוון שכמה מהפוסקים שצידדו כדעת הש"ך לכה"פ לעניין ז"נ[9], כתבו שגם אם האשה עצמה אינה יודעת שמכתה מוציאה דם, די בכך שתדע שאצל אחרות פצע כזה יכול להוציא דם, וממילא עקרונית אין הכרח לומר שהם חולקים):

"והנלע"ד בזה דשני מיני מכות יש: א' פצע וחבורה ומכה טרי' ואבעבועות וצמחים שמדרכם להאסף שם דם וליחה סרוחה וחמוצה כידוע, ויש שיפתחו ולא יסתמו לעולם ושכיחי טובא ברגלי' מכות כאלו ומין השני הוא כאב וחולי באבר מהאברים ואין שם דבר ניכר לעין וקורין לו הרופאי' רעמאדיסימוס וכדומה לזה והשתא אומר אני דס"ל לרשב"א אין צריכה שתדע שמכתה הוציאה דם בשום פעם כלל שא"כ תצטרך לזה שפופר' אמנם תדע עכ"פ שהמכה הזאת היא מאותן המכות שיש שם דם עכ"פ, ואז נאמר שממנה שותת ויורד. אבל אי לא ידעת כן, אף על פי שמרגשת כאב מ"מ מאן לימא לן שיש שם קבוץ דם כלל? דלמא הוא מן המין השני הנ"ל וזהו שהתחיל הרשב"א לומר דאפי' אינה מרגשת ממ"ש פי' צריך שתרגיש עכ"פ ותבחון איזה מין מהמכה היא וכ"כ בסדרי טהרה בשם תשובת דבר שמואל שהאשה מרגשת אם הוא ממין זה מהמכה או לא ע"ש, אלא שלא נחית למ"ש, והיינו נמי מ"ש 'ונאמנת לומר מכה יש לה שיש שם דם', פי' במכה יש דם, אבל אינה יודעת אם יוצא ממנו דם.

ולזה מייתי ראי' לדבריו מתוספתא דתני סתם מכה ואינו מפרש כלל אי צריכה שתדע שממנה יוצא דם בשום פעם או אפי' עתה שותת ממנו, וכל כה"ג ה"ל לתוספתא לפרושי. אע"כ דלא בעינן אלא שתדע שהוא ממין המכה שמוציאה דם בעלמא, וזהו פשוט ולא צריך לפרושי, דאיך תתלה במכה שאין דרכה בעלמא להוציא דם? והש"ס הוסיף ביאור בעלמא ללא צורך, רק לתוספות ביאור, וא"ש כל דברי רשב"א בדקדוק נכון. ונ"ל דרשב"א הצריך לכל זה לפי גרסתו בש"ס שהדם שותת ויורד, אבל לפי גי' שלפנינו 'שממנה דם יוצא', א"כ אין צריך לשום דוחק, ש'הדם יוצא ממנה' פירוש ממכה כזו דם יוצאת. וכן י"ל לשון כמה פוסקים שכתבו 'מכה שמוציאה דם', פי' שהמכה מוציאה ומגדלת דם בעלמא, וקרובים דברים אלו למה שכתב ט"ז ססק"י וז"ל: 'ועוד נ"ל, אם י"ל מכה שרגילים נשים אחרות לראות דם ממכה כזו, אעפ"י שזו אינה יודעת – יש לה לתלות במכה, עכ"ל…

המורם מדברינו שבררנו דברי הרשב"א, וסלקנו מעליו קושיית החכם צבי אפי' בשעת וסתה ממש, ונהי דאין נראה לסמוך עליו באשה שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם בשעת וסתה לטהרה, כיון שהתוס' חולקים, מ"מ שלא בשעת וסתה פשיטא ופשיטא שיש לסמוך אהרשב"א בהא, ודלא כהבנת הש"ך והחכם צבי, וגם בפלתי תמה מ"ט החמיר הש"ך כ"כ בזה, וגם ראיתי מועתק לשון תשו' אמונת שמואל שתמה אהמחמרים בזה כ"כ…".

בסימן קמד החת"ס חוזר על דבריו הנ"ל:

"הרשב"א בתה"א סוף שער ד' כ' להדי' דביש לה מכה אע"פי שאינה יודעת שמוציאה דם תולה בה אפי' בשעת וסתה ממש, וכן הבין הד"מ והב"ח והט"ז, זולת הש"כ והח"ץ סתרו דבריהם ורצו להעמיס בדבריו מה שלא עלה על לבו. וא"א לפרש כלל. וכבר קמו אחרוני האחרונים כלם והחזירו העטרה ליושנה, וכמ"ש והסכים גם בספר פלתי המכונה 'תפארת ישראל', וכאשר הסכים ג"כ גדול האחרונים בספר 'סדרי טהרה', שכוונת הרשב"א כפשוטו, שאינה צריכה שתדע שמכתה מוציאה דם. ובתשובה אחת הארכתי ובררתי שא"א לפרש כוונת הרשב"א בשום אופן אחר, אך שם הצרכתי שעכ"פ תדע שמכה כזה מוציאה דם בעלמא, וזה שכתב הרשב"א שיש שם דם, ר"ל שיש דם בהמכה, כגון מורסה או חבורה שיש בה דם, אע"פי שלא ידעה שהוציאה דם בשום פעם, לאפוקי כאב שקורין (רעמאדיסמוס) או (זאלצפלוס /כפי הנראה כינוי למחלה ריאומטית/) וכדומה שהמה מכות שאין בהם דם כלל, ונוטי' דברים אלו למ"ש ט"ז סי' קפ"ז סק"י, וע"ש. ומבואר בתשובת אמונת שמואל שתוכל להרגיש זה במשמושה ובישיבתה וכדומה".

ערוך השולחן

וכ"כ ערוך השולחן יו"ד קפז, מו, בדעת הרמב"ם, הטור והשו"ע (וכך הוא נוקט למעשה בהמשך דבריו):

"איתא בגמ' שם: 'ואם יש לה מכה באותו מקום – תולה במכתה וכו', ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה – אינה תולה. ונאמנת אשה לומר: מכה יש לי במקור שממנה הדם יוצא'. ויש בעניין זה מחלוקת גדולה בין רבותינו הראשונים והאחרונים, בזה שאמרו: 'תולה במכתה', אי בעינן דווקא שיתוודע שמכה זו מוציאה דם או אפילו בסתמא אנו אומרים דמסתמא מוציאה דם ותולין בה. ולשון הרמב"ם והטור והש"ע הם כלשון הש"ס, וסתמו דבריהם, ע"ש, ומשמע דלא בעינן שתדע שמכתה מוציאה דם".

רבי יצחק אלחנן

בשו"ת באר יצחק (לרבי יצחק אלחנן ספקטור הי"ד) יו"ד יז, מוכיח שדעת ראשונים רבים שאין צריך שתדע שמכתה מוציאה דם, וכך הוא נוקט למעשה:

"היוצא לנו, דלשיטת הרמב"ם דפסק במשתנת ומוצאת דם דתלינן להקל, מוכח מזה דהוא הדין במכה שאין ידוע אם מוציאה דם דתלינן להקל. ולשיטת הרמב"ן והרשב"א הנ"ל, דפסקו להקל בבדקה בעד שאינו בדוק, לפי זה מוכח בודאי להקל במכה שאין ידוע שמוציאה דם, ואף לשיטת הרא"ש [נדה שם] והטור [שם] דפסקו להחמיר בבדקה בעד שאינו בדוק, עם כל זה יש לומר דהא עיקר יסודם הוא דתפסו שיטת הר"ח כמו שכתב הרא"ש, אם כן הא הוכחתי דלשיטת הר"ח גופא יש להוכיח ממקום אחר דמותרת במכה שאין ידוע אם מוציאה דם [לשיטתו בבוגרת בכתובות], ואף דשיטת הרא"ש והטור בכתובות דלא כשיטת הר"ח, עם כל זה הא לא מוכח משיטתם דפליגי על האי כללא של הר"ח דסבירא ליה להקל במכה שאין ידוע וכו', ואפושי פלוגתא לא מפשינן".

ושנה הדברים בקצרה בעין יצחק יו"ד יז, ג, וכתב שלגירסת ר"ח אין צריך שתדע שמכתה מוציאה דם כדי לתלות בה, ואף לגירסת רש"י וסיעתו אין הכרח לומר שחולק על כך, ואפושי פלוגתא לא מפשינן:

"אכן כבר העליתי בתשובה אחת להוכיח כשיטת הסוברים להקל בלא בדיקת ז' נקיים אף במכה שאינה ידועה אם מוציאה דם… אלמא דאף דרוב בוגרות אין להן דמים, אפילו הכי תלינן במיעוט שיש להן בתולים, אם כן כל שכן בספק השקול אם המכה מוציאה דם, וודאי דתלינן. אם כן מוכח משיטת הר"ח לפי גירסתו, דאף בספק מכה מוציאה דם תלינן שלא לטמאותה. ואף לגירסת רש"י שם וסייעתו, עם כל זה הא לא מוכח משיטתם דפליגי על האי כללא של הר"ח דסבירא ליה להקל במכה שאין ידוע כו', ואפושי פלוגתא לא מפשינן".

הסוברים שגם הרשב"א מודה לרוב הראשונים

ש"ך

הש"ך יו"ד קפז, כד, סובר שגם הרשב"א מודה שצריכה לדעת שבאופן עקרוני המכה יכולה להוציא דם, גם אם לא יודעת אם הדם שרואה כעת הוא דם מכתה או וסתה. וזאת -כך כותב הש"ך- בשונה מהב"י, הד"מ והב"ח, שהבינו שהרשב"א חולק על שאר הראשונים:

"אא"כ יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם – אף על פי שאינה מרגשת עתה שדם זה הוא בא ממכתה (וכן באשה שיש לה וסת ומצאה דם שלא בשעת וסתה, אף על גב דלענין רואה מחמת תשמיש סגי אף על פי שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם כששמשה שלא בשעת וסתה, דסמכינן בהא אהמרדכי, וכמו שנתבאר, מ"מ שלא בשעת תשמיש אם בדקה עצמה ומצאה דם או כשמרגשת שהדם נופל מהרחם דבעינן שתדע שמכתה מוציאה דם, סגי כשיודעת שדרך מכתה להוציא דם, אף על פי שלא הרגישה עתה שדם זה הוא ממכתה) כן הוכחתי בספרי מדברי התוספות פרק כל היד (דף ט"ז ע"א), ומדברי האגור פרק כל היד ופרק תינוקת, ומדברי הגהמי"י פי"א מה' איסורי ביאה בשם ספר התרומה והמרדכי, ומביאם ב"י. ומדברי הש"ד ס"ו ומתשובת מהרי"ל סימן ר"ג, הועתק בהג"ה ש"ד סימן ז', וכן כתב בדרישה שי"ד. והוכחתי שם דגם הרשב"א בת"ה מודה לזה, דלא קאמר אלא שאין צריך שתדע שמרגשת עתה שהדם הוא בא ממכתה אבל צריכא שתדע שמכתה מוציאה דם, והבית יוסף וד"מ וב"ח הבינו שהרשב"א פליג".

פני יהושע

וכ"כ בשו"ת פני יהושע (לרבי יהושע העשיל, בעל ה'מגיני שלמה', נולד בשנת השל"ח [1578]) יו"ד א, שגם הרשב"א לא התכוון לומר שניתן לתלות במכה שלא ידוע שמוציאה דם, אלא שלא ידוע שהדם שרואה כעת הוא מהמכה או מהווסת, אך ודאי שיודעת שמכתה מוציאה דם עקרונית:

"… דוחק גדול בעיני לפרש דגם רישא מיירי דיש לה מכה בברור, אך דלא ידעינן דמוציאה דם, וסיפא מיירי דאם יש לה מכה, פירוש מכה מבוררת דמוציאה דם, אז תולין אפילו אין לה וסת קבוע. וכן משמע מפירוש הרב מהרא"י ז"ל… ותימה גדולה בעיני, שהרי המרדכי ז"ל כתב למטה: ונאמנת אשה לומר 'מכה יש לי באותו וכו' שממנה יצא דם', דוקא שיודעת וכו'. אבל מספק לא… גם בלאו הכי נראה לי שזה הפירוש הוא פירוש חשך ואפילה, דכיון שבתרומת הדשן סבירא ליה לפירוש זה דתולה במכה אפילו אם אין יודעת שמוציאה דם, אם כן היכי קאמר בתר הכי דאם היה דם מכתה משונה וכו', הא אינה יודעת כלל אם מכתה מוציאה דם. ולפי דעתי אין לך פוסק בעולם דסבירא ליה דלא צריכה לידע שמכתה מוציאה דם, ויש לתמוה מאוד על הרב בית יוסף שעשה מחלוקת בסי' קפ"ז בין הרשב"א ז"ל ובין הגהות מיימוני, הנה דנראה לי ברור דגם הרשב"א ז"ל סבירא ליה דצריכה לידע אם המכה מוציאה דם, כמו שכתב בהדיא: ונאמנת לומר מכה יש לי ששם יש דם – תולה במכתה, שאני אומר וכו'. משמע דאשה יודעת שיש דם במכה, אלא שאינה יודעת אם דם זה דאתי בשעת תשמיש בא מן המכה או דם נדה היא, אבל על כל פנים יודעת שהמכה מוציאה דם. וכן מוכח לישנא שכתב דאפילו אינה מרגשת ממש שהדם יוצא ממנה, ומדלא כתב שדם יוצא ממנו, בלא ה"א הידועה, אלא שכתב שהדם בה"א הידוע, משמע שרוצה לומר הדם הזה, שבכל עת תשמיש. אבל דכולי עלמא מודו דבעינן שתדע שהמכה מוציאה דם, דאם לא כן פשיטא שאין תולין דשמא אין המכה מוציאה דם, ויותר יש לתלות במקור…".

חכם צבי

וכ"כ גם בשו"ת חכם צבי מו:

"יידע כת"ר שאף שמפרשי הטור ז"ל ס"ל דלהרשב"א אף שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם בשום פעם, אפילו הכי תולין בה, כמבואר בדבריהם: הדבר תמוה מאוד בעיני שהרי אף בכתמי' קלים שנינו… אם יש בה מכה והיא יכולה להגלע ולהוציא דם – הרי זה תולה בה, הרי דלא תלינן אפי' כתם אלא במכה שהיא יכולה להגלע, וא"כ האיך תיסק אדעתין למימר ברואה ממש שאף בסתם מכה שאין אנו יודעין בה אם יכולה להגלע ולהוציא דם שתולה בה? יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא?! ואם תאמר שאף שאין אנו צריכין לידע שמכתה מוציאה דם, מ"מ צריכין אנו לידע שיכולה להגלע ולהוציא דם? חדא שלא נזכר זה בדבריהם ז"ל, ועוד, וכי ידה ועיניה באותו מקום לידע ולהבחין בדבר זה בחדרי בטנה? ועוד, בפירוש אמר ר' עקיבא לתלמידיו, כשראה אותן מסתכלין זה בזה, 'מה הדבר קשה בעיניכם, שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל, שנאמר כו' דם ולא כתם'.

הרי בפירוש דברואה ממש אין לנו להקל אפילו ביכולה להגלע, שהרי אין זה סתם אלא רואה. אלא על כרחך כוונת הרשב"א ז"ל לומר דלא בעינן שתהא צריכה לומר שאותו הדם ממש הוא שותת ויורד מן המכה, אלא כיון שמרגשת בעצמה שיש לה מכה שמוציאה דם, אף שאינה יודעת באותה פעם שהדם ההוא שותת ויורד מן המכה, כיון שמכתה מוציא דם – תולה בה, אבל באינה יודעת אם מכתה מוציאה דם, מהי תיתי לתלות בה? דאף שהאשה בחזקת טהרה עומדת, ומוקמינן לה אחזקתה, מ"מ לא אמרינן הכי אלא כשהוא ספק שקול, וכיון שיש לה מכה המוציאה דם בודאי הרי הוא ספק שקול: ספק מן המקור ספק מן המכה שיש בה דם: אבל כשאינה יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם הרי אין כאן ספק שקול שהרי דרך המקור להוציא דם בודאי ודרך המכה ספק, ונהי דשלא בשעת וסתה היה אפשר לומר דאין דרך המקור להוציא דם שלא בשעת וסתה ולכך יש לתלות לקולא, אבל הרשב"א ז"ל מטהרה אפי' בשעת וסתה, כמבואר בדבריו בתה"א דקפ"א ע"ב, וא"כ היכי אתי ספק דם דמן המכה ומוציא מידי ודאי דם המקור, אף דהאשה עומדת בחזקת טהרה! אלא על כרחך הרשב"א מיירי בדידעה בודאי שדרך מכתה להוציא דם אלא שאינ' יודעת אם דם זה הוא מן המכה … אלא ע"כ שהאשה צריכה לומר שהמכה שיש לה יש שם דם, דאי לאו הכי אינה תולה בה. ואם כן כל שלא אמרה כן, אף להרשב"א אינה תולה בה. ובקשתי לי חבר בפירוש דברי הרשב"א, ומצאתי לי רב בעל ש"ך ז"ל בסי' קפ"ז ס"ק כ"ד, שכתב בקצרה שדעת הרשב"א כדעת כל הפוסקים, ושכן הוכיח בספרו – ולא זכינו לו – ואיך שיהיה חלילה לנו להקל באיסור כרת, ודיינו אם נקל כסברת מו"ז הגאון בעל שער אפרים זצלל"ה בשא"א לו בענין אחר אא"כ תתגרש".

דעת הרמ"א

מלשון הרמ"א יו"ד קפז, ה, משמע שסובר שאשה שיש לה וסת קבוע וראתה דם שלא בשעת וסתה, תולה במכה גם אם לא ידוע שמוציאה דם. כמו כן, גם אם אין לה וסת קבוע, אך יש לה מכה ברחם וייתכן שהדם הגיע מה'צדדים' – טהורה, כי יש כאן ספק ספקא: שמא מהצדדים, ואם מהרחם שמא מהמכה. אמנם כפי שנראה בסמוך, יש סוברים[10] שכוונת הרמ"א להתיר בזה רק אם יודעת שהמכה עשויה להוציא דם, ואחרים[11] אומרים שהרמ"א אמנם התיר גם כשלא יודעת אם מוציאה דם, אך התיר רק לעניין רמ"ת:

"וכל זה באשה שיש לה וסת קבוע, ואז יכולים לתלות שלא בשעת וסתה במכתה, אף על פי שאינה יודעת בודאי שמכתה הוציאה דם (כך משמע בפסקי מהרא"י סימן מ"ז ובהגהות ש"ד). וכן אם אין לה וסת קבוע, והוא ספק אם הדם בא מן המקור או מן הצדדין, תלינן במכה מכח ספק ספיקא: ספק מן הצדדין או מן המקור, ואת"ל מן המקור – שמא הוא מן המכה. אבל אם ידוע שבא מן המקור, אף על פי שיש לה מכה במקור, אינה תולה במכה, אם אין לה וסת קבוע, אלא אם כן יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם (כן משמע במרדכי ה"נ ובהג"מ פי"א דא"ב) (ועיין ס"ק כ"ב). ומ"מ בשעת וסתה, או מל' יום לל' יום, אינה תולה במכתה, דאל"כ לא תיטמא לעולם. (ג"ז שם ובב"י בשם סמ"ג וסמ"ק). וכתמים, תולה בה בכל ענין (במרדכי)".

הסוברים שדברי הרמ"א כפשוטם

ערוך השולחן

בערוך השולחן יו"ד קפז, נד-נה הבין שדברי הרמ"א כפשטם, שאם יש לה וסת קבוע, תולה גם במכה שאין ידוע שמוציאה דם, אך לא בעונת וסתה. וכתב ערוה"ש שהט"ז והש"ך חלקו על הרמ"א, והכרו"פ ומנחת יעקב קיימו דבריו. ועוד כתב ערוה"ש שהרמ"א עשה פשרה בין דברי הראשונים, וכמו כן הוא לא מחלק לעניין תליה במכה בין רמ"ת לאשה רגילה:

"והנה רבינו הרמ"א הכריע במחלוקת זו, וזו לשונו…

"ובדבריו אלה טרחו רבים וגדולים, ויש שדחו דבריו [עי' ט"ז סק"י וש"ך סקכ"ב], ויש שקיימו דבריו [כרו"פ סק"ו ומנ"י סק"כ], וגם בביאור דבריו טרחו לכוין דבריו עם המקורות ששאב מהן. ולענ"ד בכמה מקומות קבע דעתו בש"ע ע"פ דעת עצמו בהכרעתו בין הפוסקים, וגם בכאן נראה לי ברור דהכרעת עצמו הוא, וכך הוא דעתו הגדולה דאין שום חילוק בדין זה בין לעניין שלא להוציאה מבעלה מפני ראייה מחמת תשמיש ובין לעניין לטהר את הדם שלא תשב ז' נקיים. ולכן סיים דבשעת וסתה אינה תולה במכתה וכו', ואי לעניין שלא להוציא מבעלה, אפילו אין תולין במכתה אין זה רואה מחמת תשמיש, כיון דשעת וסתה הוא. כמ"ש בסעי' מ'. וגם אין לומר דלא מיירי רק בטהרת הדם ולא לעניין ראייה מחמת תשמיש, דהא אדברי המחבר קאי, דעיקרי דינים אלו הוא לעניין זה אלא וודאי דבתרוייהו מיירי ושוין אצלו דזה בזה תלוי".

הסוברים שהרמ"א התיר רק כשיודעת שמכתה מוציאה דם

ט"ז

הט"ז קפז, י, סובר שאף שמהרמ"א בסימן קפ"ז משמע שיכולה לתלות במכה שאינה מוציאה דם, מכל מקום לדעת תרוה"ד, הגש"ד, ב"י והרמ"א עצמו בסימן קצ"א אפשר לתלות רק במכה המוציאה דם, וכך יש לפסוק:

"ומו"ח ז"ל כתב שיש לפסוק כדברי הג"ה זאת, אף על פי שהוא דלא כדעת מהרא"י, כיון שהרשב"א מיקל בכל ענין. ותמיה לי, דמה נעשה לדברי מהרא"י והג"ה ש"ד ומהרי"ו דלעיל, וב"י בסעיף ז' כאן, ודברי רמ"א עצמו בסי' קצ"א שזכרנו, כי לכל אלו ראוי להחמיר שלא להתיר באשה שיש לה מכה ואינה יודעת שמוציאה דם, אם לא בדרך שכתב הש"ע סעיף ז' דוקא, והם אחרונים שאנו שותים מימיהם תמיד".

גר"א

הגר"א על יו"ד קפז, יד, סובר שהרשב"א אמנם חולק על שאר הראשונים, וסובר שאין צריך שתדע שמכתה מוציאה דם כדי לתלות בה, אך משמע מהגר"א שלמעשה סובר כדעת רוב הראשונים, וכפי שפסק הרמ"א על פי הגש"ד, שאין צריך שתדע שדם זה יוצא מהמכה, אך כן צריך שתדע שהמכה מוציאה דם:

"וכ"ז כו' וכן כו'. עתוס' שם ט"ז א' ד"ה ומ"ס כו' ע"ש דדעת תוס' דבש"פ א"צ שמרגשת שממכה באו אבל כשמרגשת אף בשעת ווסתה טהורה כמש"ש בגמ' לא דכ"ע כו'. והרשב"א מיקל אף בשאינה יודעת שמכתה מוציאה דם, אף בשעת ווסתה, וראיה מתוספתא בברייתא הנ"ל: ונאמנת כו' – לא הוזכר שממנה מוצא דם זה. והגמ' ביאר לפי' בעלמא. ומ"מ רוב הפוסקים מסכימין לדעת תוס'. ומיהו כתב בש"ד דאף שלא בשעת ווסתה – דוקא שידוע שהמכה מוציא דם אף שאינה מרגשת שממנו יוצא דם זה, ועפ"ז הכריע הרב כאן: וכ"ז כו'. ועט"ז וש"ך".

וכן כתב שם באריכות ב'ליקוט':

ביאור הגר"א יורה דעה סימן קפז ס"ק יד

"(ליקוט) וכ"ז כו'. ז"ל המרדכי נאמנת אשה לומר כו' דוקא שיודעת שיוצא הדם מן המכה תולה בה, אבל מספק אינה תולה. אבל בשעת ווסתה אפילו יודעת ודאי שהדם יוצא מן המכה אינה תולה בה, דאל"כ לא תהיה טמאה לעולם. אמנם כתמיה שתמצא בבגדים טהורה, ותולה במכה אפילו אינה יודעת שהמכה מוציא דם, דבכתמים הלכו חכמים להקל משום דכתמים דרבנן. ומשמע מדבריו אפילו ידוע שדם זה יוצא מהמכה טמאה בשעת ווסתה. וכן משמע מדברי הרב. וצע"ג שהוא נגד הגמ'. ועוד משמע מדברי המרדכי דאף שלא בשעת ווסתה צריך שתדע שדם זה יוצא מהמכה, אבל לשון סה"ת סי' צ"ב אשה שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודעת אם מוציאה דם אם לאו כו' – טמאה, ואינה תולה במכה. דתניא: נאמנת אשה לומר: מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא דם. משמע דוקא יודעת שיוצא דם מן המכה תולה בה, אבל אם ספק לה אינה תולה. אבל בשעת ווסתה אפילו יודעת בודאי שדם יוצא מן המכה – אינה תולה בה, דאם לא כן לא תהא טמאה לעולם. אמנם כל כתמים שתמצא בבגדיה טהורים, ותולה במכה אפילו אינה יודעת שהמכה מוציאה דם, דבכתמים הלכו חכמים להקל. וסתם מכה לפעמים היא מוציאה דם. והעתיקו הג"מ פי"א בקוצר. ומשמע מדבריו שכל החילוקים הוא בסתם, שהמכה מוציא ולא דם זה. ונראה שט"ס הוא במרדכי, שהרי כל דבריו הוא דברי סה"ת וכ"ה לשון הרב ומ"ש באשה שי"ל ווסת כו' אף על פי כו' אף על גב שלא משמע כן מדברי הפוסקים סמך בזה על דברי המרדכי שפי' מ"ש בגמ' ואם יש לה ווסת תולה בווסתה דאם י"ל ווסת קבוע תולה שלא בשעת ווסתה במכה אפילו אין לה מכה כלל ואף שאין הלכה כדבריו מ"מ יש להצטרף בזה דעת הרשב"א שאין מצריך כלל לידע שהמכה מוציאה דם אפילו בשעת ווסתה כן י"ל דעת הרב אבל [יש מפרשים] טעמו של הרב שהבין דברי המרדכי כך דשלא בשעת ווסתה א"צ לידע שהמכה מוציא דם וז"ל המרדכי ואם י"ל ווסת זמן קבוע שהיא רואה דם תולה בווסתה שיכולה לומר זה הדם שרואה טהור שעדיין לא הגיע ווסתה ותולה במכתה שיכולה לומר מן מכתה היא וטהורה אם היה דם מכתה משונה כו' ומפרש ותולה במכתה קאי אדלעיל מיניה וכן הבין מהרי"א בסי' מ"ז שכתב עוד כ' במרדכי כו' ואם י"ל ווסת תולה בווסתה פי' כו' דעדיין לא הגיע ווסתה ותולה במכתה כו' אלמא דס"ל דאין אורח בא אלא בזמנו מהני דתולין במכה מה שאין תולין בל"ז והיינו אף על גב שאין ידוע שהמכה מוציא דם וכנ"ל אבל העיקר שתולה במכתה הוא פיסקא בפ"ע ועתשו' מהר"ם סי' תרכ"ה וכ"כ ש"ך. ועיינתי בב"י סד"ה ואם שמשה כו' ובד"מ ס"ק ג' שגם הם הבינו כן שהוא בפ"ע ע"ש ושם וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל שצירף דעת הרשב"א עמו".

האם ההיתר נאמר רק לעניין רואה מחמת תשמיש (רמ"ת)

הסוברים שההיתר נאמר רק לגבי רמ"ת אך צריכה שבעה נקיים

ספר האשכול

בספר האשכול[12] מהדורת נחל אשכול נדה סי' מח עמ' 115, כתב שלעניין רמ"ת תולים אף במכה שאין ידוע אם מוציאה דם, אך לעניין ז' נקיים אין תולים עד שתדע שמכתה מוציאה דם. ובעונת וסתה אין תולה אף בזה:

"בסיפא קתני: 'נאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנו יוצא הדם', ואלו ברישא אמר: אם יש לה מכה – תולה במכתה. משמע אפילו אינה יודעת ודאי שמן המכה יוצא דם. ונראה דרישא איירי לענין הרואה דם מחמת תשמיש, אקילו רבנן שלא לאסרה לעולם, אבל סיפא מיירי להתירה לבעלה בלא ז' נקיים, ולא מהני אלא אם הוא שלא בשעת וסתה והיא יודעת ברור שהמכה מוציאה דם. אבל בשעת וסתה אף אי מכתה ודאי מוציאה דם, אין תולין בה, דאם תאמר כן לא תטמא לעולם".

ש"ך

גם הש"ך יו"ד קפז, כ, כתב שקולת הרמ"א היא לעניין רמ"ת, אך לעניין ז' נקיים אינה תולה אלא במכה שידוע שמוציאה דם:

כ וכ"ז כו' – עיין בספרי שהוכחתי דס"ל להמרדכי (ותשו' מהר"ם דפוס פראג סימן תרנ"ה) דאם יש לה וסת זמן קבוע שהיא רואה – תולה שלא בשעת וסתה בוסתה, אפילו אין לה מכה כלל, אמרינן שזהו דם טהור הוא מן הצדדים, מחמת מיעוך תשמיש. שהרי עדיין לא הגיע וסתה. והוכחתי שם שגם מהרא"י בפסקיו סימן מ"ז הבין כן, אלא דדייק מהמרדכי מכח כל שכן דכיון דסבירא ליה דמחזקה אין אורח בא אלא בזמנו מהני דתולין דדם טהור הוא, מה שלא היו תולין בלא זה, מכל שכן דסבירא ליה דהיכא דאיכא מכה אף על פי שאינה מוציאה דם דטהורה. ובכהאי גוונא אפשר דאף הפוסקים החולקים אהמרדכי מודים, כיון דאיכא עוד צד היתר שיש לה מכה. ועל פי הדברים האלה הם דברי הרב. והב"ח הבין פשט המרדכי ד'ותולה במכתה כו" נקשר א'תולה בוסתה', והאריך בקושיות ופירוקים. וכבר סתרתי שם כל דבריו בארוכה, ע"ש. אלא הדבר ברור שהמרדכי מציין הברייתא ותולה במכתה כו' וכן מוכח בבית יוסף וד"מ ובתשו' מהר"מ פדוו"א סימן ט' וי' ושאר אחרונים, והוא פשוט. ולפ"ז נראה דאין להתיר אלא לבעלה, משום דבכמה מקומות חשו חז"ל שלא להוציא אשה מבעלה, ומשום עגונה הקילו. הלכך אין להחזיקה ברואה מחמת תשמיש. אבל מ"מ צריכה לישב ז' נקיים, דבכה"ג אין לסמוך אהמרדכי דהא מדברי רש"י נראה שחולק, וגם הרמב"ן והרשב"א והרמב"ם והטור ושאר כל הפוסקים שפירשו 'ואם יש לה וסת ושמשה סמוך לוסתה – תולין בוסתה', אלמא לא שמשה סמוך לוסתה אפילו יש לה וסת לא תלינן דדם טהור הוא. וכ"כ בתשובת מהר"מ פדוואה סי' י': ואשר נסתפק מעלתך אם יש להקל כדברי המרדכי בפי' ואם יש לה וסת תולה בוסתה כו' קולא גדולה היא ומי הוא אשר חיילים יגבר להקל נגד כל הפוסקים האחרים עכ"ל. וכן הרב לא הקיל אלא שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש (וגם זה בשיש לה מכה אף על פי שאינה מוציאה דם) ומדברי הב"ח נראה דמתיר בכל ענין ולפעד"נ כמ"ש".

שער אפרים

גם בשו"ת שער אפרים (לרבי אפרים הכהן, סבו של החכם צבי) סימן עו, כותב שמה שהיקלה הברייתא להסתפק במכה שאולי מוציאה דם, זה לעניין רמ"ת, שחכמים היקלו בה קולות רבות כדי שלא תיאסר על בעלה לעולם (ובשלושה בעלים תיאסר על כל אדם לעולם), אבל לעניין להצריכה שבעה נקיים, כיוון שאינה נאסרת על בעלה לעולם אלא רק כעת, לא היקלו בה, וכדי לתלות צריכה לדעת שמכתה מוציאה דם:

"תשובה: גרסינן בגמ' דנדה פרק תינוקות דף ס"ו, תנו רבנן: הרואה דם מחמת תשמיש… עכ"ל הגמ'. ולכאורה יש לדקדק בגמ', דקאמר ברישא ואם יש לה מכה באותה מקום תולה במכתה, דמשמע מסתמא תולה במכתה אף שאינה יודעת אם מוציאה דם, ואח"כ קאמר 'ונאמנת אשה לומר: מכה יש לי במקור, שממנה יוצאת דם כו", משמע דוקא שיודעת שממנה דם יוצא, הא ספיקא – טמא, דאין תולין במכה. והיה נלע"ד לומר דסוגיא דשמעתתא איירי בשני חלוקי דינים: רישא דברייתא איירי ברואה דם מחמת תשמיש כו', ואז נאסרת בבעל שלישי לעולם, ולכן בכל טצדקי דאנו יכולים לתלות – תולה בה, כגון בוסתה או במכתה, אף שאינה יודעת בודאי שמכתה מוציאה הדם. דאם לא נתלה במכה אז נאסרה לעולם, והרבה חשו חכמים לתקנת עגונות, וכמ"ש הרשב"א בתורת הבית, והובא גם כן בהרב ב"י סי' קפ"ד, וז"ל: מפני מה אמרו שתולין במכתה? לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת, ואפי' הגיע שעת ווסתה – ווסתות דרבנן, ומספק אל תאסרנה לעולם. וכיון שכן, זו שרואה דם ואפילו בשעת תשמיש, תולין להקל כו'. עד: 'ואם תאמר, הלא בנשים דעלמא חיישינן לעונת הוסת כו', והאיך אתה מתיר את זו שהיא בשעת ווסתה כו" עד 'ואין דנין אפשר משאי אפשר, שא"כ אף אתה אוסרה על בעלה לעולם' עכ"ל, ע"ש. וא"כ זכינו מזה שהקילו פה ברואה דם מחמת תשמיש שלא תאסר על בעלה לעולם ותשאר עגונה. ובזה מיושב הגמ' הנזכרת, דרישא דברייתא איירי ברואה דם מחמת תשמיש, לכן אמרינן דאם יש לה מכה באותו מקום – תולה במכתה אף שאינה יודעת אם מכתה מוציאה דם, ומשא"כ בסיפא דברייתא, מה שמסיים שם 'ונאמנת אשה לומר: מכה יש לי במקור כו' שממנה יוצא דם', איירי בשאר נשים דעלמא, לא ברואה דם מחמת תשמיש, לכן אנו מחמירים שאינה נאמנת לומר מכה יש לי במקור עד שתדע בודאי שמכתה מוציא דם".

נודע ביהודה

בשו"ת נודע ביהודה קמא יו"ד נה, כתב שאף שבדעת הרמ"א דעתו שהיקל גם לעניין שבעה נקיים, מכל מקום למעשה הוא מחמיר בזה מלבד באשה שכבר הגיעה לגיל הבלות:

"ומעתה מה שרצה רום מעלתו להשען על דברי רמ"א שהתיר באשה שיש לה מכה אף שאינה יודעת אם מכתה מוציאה דם, הנה על זה כתב הש"ך שרמ"א לא התירה רק לבעלה, אבל נקיים צריכה. הגם שאני פירשתי דברי רמ"א כפשטן, והארכתי בזה במקום אחר, מ"מ קשה מאוד לסמוך על זה. אלא שכל זה בילדה אפילו שלא בשעת וסתה, וכמו שכתבתי לעיל מטעם עלולה לראות, אבל בזקנה פשוט הדבר להתיר בספק שקול מטעם חזקה, וכמו שהקשו התוס' כנ"ל. וכאן לא שייך תירוץ התוס' וכנ"ל. ופשיטא שזהו ספק שקול, שכשם שאין אנו יודעים אם המכה דרכה להוציא דם כך אין אנו יודעין במקור שיוציא דם אחרי בלותה. ואולי אדרבה, נוטה יותר לצד היתר, שהמקור בודאי אין דרכו להוציא דם בימי הזקנה, והמכה אין אנו יודעין אם דרכה להוציא דם או לא. ואם כן פשיטא דמוקמינן האשה בחזקת טהרה. כל זה אם היה ידוע לנו על כל פנים שיש לה מכה".

סדרי טהרה

הסדרי טהרה קפז, יד, 'והנה', דוחה את הבנת הש"ך ברשב"א, שגם הוא מצריך שתדע שמכתה מוציאה דם, וסובר כב"י, ד"מ וב"ח שלא צריכה לדעת זאת. מנגד, דעת הסד"ט שרק לעניין רמ"ת היקלו בזה, אך לא לעניין פטור משבעה נקיים. ואמנם בסוף דבריו הוא מעלה אפשרות שבשעת הדחק ניתן יהיה להקל גם בשבעה נקיים, אך נשאר בצריך עיון על כך. ובכל אופן במקרה רגיל לא היקל בזה:

"והנה הש"ך לשיטתו אזיל, שכתב בס"ק כ"ד דאף הרשב"א בתורת הבית הארוך סבירא ליה דבעינן שיודעת שמכתה מוציאה דם, אלא דקאמר שאין צריך שתדע שמרגשת שדם זה הוא בא מן המכה, ודלא כבית יוסף ודרכי משה והב"ח, שהבינו דברי הרשב"א שאין צריך שתדע אם מכתה מוציאה דם… ובאמת דבריו תמוהים, כמו שהרגיש החכם צבי עצמו…

גם מה שכתב עוד בתשובה הנ"ל: וכן היכא דאיכא שעת הדחק, שאשה אינה יכולה לטהר עצמה כלל לבעלה מכח ראיות, ועסקה זמן מה ברפואות ולא הועילו לה, כדאי הוא הרשב"א וסיעתו לסמוך עליו בשעת הדחק. ואפשר דגם החולקים עליו מודים בכהאי גוונא, שהרי מהאי טעמא כולם הקילו ברואה דם מחמת תשמיש, כדי שלא לאוסרה על בעלה, עכ"ד. גם זה ליתא, דהא דהקילו הפוסקים האחרונים ברואה דם מחמת תשמיש אפילו אינה יודעת שמכתה מוציאה דם, היינו לענין שמותרת לשמש אחר כך, כיון דוסתות אינה אלא דרבנן, ולא חיישינן שמא תראה מחמת תשמיש. אבל לענין ז' נקיים שהוא איסור כרת, לא הקילו כלל. הגם שאפשר שדינו אמת, שבשעת הדחק יש להקל ולסמוך על הפוסקים דסבירא להו שאינה צריכה למידע אם מכתה מוציאה הדם, מכל מקום למעשה צריך עיון, אחר שאין דבריו מוכרחים".

ושב הכהן

גם בספר ושב הכהן הנ"ל, כותב שדעת ראשונים רבים שההיתר נאמר רק לגבי רמ"ת, כיוון שאם לא תקל אתה אוסרה על בעלה לעולם. וגם למעשה הוא מיקל באשה שיש לה וסת וראתה שלא בשעת וסתה רק אם הוחזקה לראות, שאז היא קרובה להיחשב כרמ"ת, כיוון שנאסרת שוב ושוב אם לא נתלה במכה.

חוות דעת

גם החוות דעת קפז, יג, כותב שלמעשה אפשר להקל לתלות במכה שאינה מוציאה דם רק לעניין רמ"ת, אך לא לעניין שבעה נקיים שזה חשש דאורייתא וגם לא אוסרה על בעלה לעולם. כבדרך אגב מחדש החוו"ד: 1. שגם לעניין רמ"ת יש דין של 'וסת חצי קבוע'. 2. אם מרגישה כאב ורואה דם – יכולה לתלות הדם במכה גם לגבי הדם שמוצאת לאחר שפסק הכאב:

"הט"ז והש"ך חולקין על זה, רק ברואה דם מחמת תשמיש לענין שלא לאסרה לבעלה לעולם – תולין במכה שאינה ידוע שמוציאה דם שלא בשעת וסתה, כיון דרואה דם מחמת תשמיש שאינה אלא מדרבנן, דהוי כמו וסתות דקיימא לן שהוא מדרבנן. ואם אין לה וסת, רק שאינה רואה תמיד רק אחר י"ד יום אחר ראייתה, כמו בסימן קפ"ו סעיף ג', נראה גם כן דתולה באותן י"ד במכה אף שאין ידוע שמוציאה דם, לענין רואה דם מחמת תשמיש שלא לאסרה על בעלה לעולם, וע"ש בסימן קפ"ו במה שכתבתי שם שיש לפקפק אדין זה. אבל לענין נקיים אינה תולה, כיון שהוא דאורייתא, אפילו אינה יכולה ליטהר לבעלה לעולם, עד שתדע שמכתה מוציאה דם. ואם תיכף כשמקום המכה מתחיל להכאיב מוצאת דם – מוכח מילתא שמהמכה בא, והוי כידוע שהמכה מוציאה דם. ועל כן מותר אף אם גם לאחר שיפסוק הכאב מוצאת דם, נראה דמתמצית אותו הכאב בא הדם, ט"ז…".

כנסת יחזקאל

וכ"כ בשו"ת כנסת יחזקאל לד:

"ומה נכונה דיבור בתשובת שער אפרים, דהגמרא דקאמר 'ותולה במכתה' משמע אפילו ידוע שמוציא דם, ואחר זה קאמר 'ונאמנת אשה לומר: מכה יש לי במקור שממנה מוציא דם', דרישא איירי לענין היתר לבעלה, וסיפא לענין טומאת נדה… אמנם קושטא דמילתא כדברי השער אפרים, דהרישא איירי להתיר לבעלה, דעלה קאי, ואין צריך לידע שמכתה מוציאה דם, וסיפא דקאי על טהרה לבעלה, דקאמר רשב"ג דם מקור טמא, שמע מינה דפלוגתתן לענין טומאה וטהרה. ובזה צריך לידע שמכתה מוציא דם".

פתחי תשובה

בפתחי תשובה יו"ד קפז, כז, הביא את דברי הש"ך, חוו"ד, כנסת יחזקאל, סדרי טהרה ונו"ב, הסוברים שלעניין שבעה נקיים לא התיר הרשב"א לתלות במכה שאין ידוע אם מוציאה דם:

"דם – עבה"ט בשם ש"ך. ועח"ד שכתב הטעם דדוקא ברואה מחמת תשמיש מקילינן, דהוי כמו וסתות דקי"ל שהוא מדרבנן, אבל לענין נקיים אינה תולה, כיון שהוא דאורייתא – אפילו אינה יכולה ליטהר לבעלה לעולם עד שתדע שמכתה מוציאה דם, ע"ש. ועי' בשו"ת כנסת יחזקאל סי' ל"ד, שכתב וז"ל: סוף דבר לענין לבעלה אין צריכה לידע שמכתה מוציאה דם, לפי זה כיון דאשה דנ"ד מוציאה דם בשעת תשמיש ועלינו מוטל להתירה לבעלה ולומר מכתה מוציאה דם, אם כן אף מה שרואה שלא בשעת תשמיש מותר. ומ"ש אחרונים להרשב"א צריך שתדע שמכתה מוציאה דם היינו שלא ראתה בעת התשמיש ג"פ כו', עכ"ד. הבין מ"ש הש"ך 'אבל מ"מ צריכה שבעה נקיים' היינו בלא ראתה מחמת תשמיש, אבל בראתה מ"ת כיון דלענין לבעלה אתה צ"ל שהמכה מ"ד א"כ אין טהרה לחצאין וגם שבעה נקיים א"צ ובאמת קצת נראה כן מדברי הש"ך שהביא הבה"ט ס"ק י"ז במה שכתב מ"מ שלא בשעת תשמיש כו' ודו"ק. אכן הס"ט השיג עליו והעלה דאף לאותו דם שראתה מחמת תשמיש צריכה שבעה נקיים ולא תלינן במכה שאין ידוע שמוציאה דם, ע"ש. וכ"כ בשו"ת צ"צ סי' פ"ו. ועי' בתשו' א"ש סי' כ"ז /נ"ז/. ועי' בתשו' נו"ב חי"ד סי' מ"א שהוכיח דדעת הרמ"א לטהר לגמרי אף בלא שבעה נקיים דלא כש"ך, ומ"מ לא החליט למעשה כיון שהש"ך פליג ע"ש. [ועי' בתשו' חתם סופר סי' קמ"ב וקמ"ד וקנ"ג מ"ש בזה]".

ערוה"ש בשם שער אפרים וסדרי טהרה

וכ"כ ערוך השולחן יו"ד קפז, נג, בשם שער אפרים וסדרי טהרה. אמנם דעתו האישית היא כהסבר הרווח ברמ"א, שכשאינה בעונת וסתה יכולה לתלות גם כשאינה יודעת אם המכה מוציאה דם (את דעת עצמו לא הבאתי כאן אלא במקומם):

"ויש שרוצים לומר דוודאי לעניין שלא לאסרה על בעלה א"צ לדעת שמכתה מוציאה דם, אבל לטהר הדם הזה שלא תשב ז' נקיים – בעינן דווקא לידע שמכתה מוציאה דם [כרו"פ[13] שם, ושער אפרים וס"ט]. וסברא גדולה היא, דבזה אתי שפיר לשון הש"ס שמקודם אמר סתם 'תולה במכתה' ואח"כ אמר 'ונאמנת וכו' שממנה דם יוצא', דמקודם הוא לעניין שלא תחשב כרואה מחמת תשמיש, ואח"כ הוא לעניין טהרת הדם. ויראה לי שגם דעת הרמב"ם כן הוא, ולכן בפ"ד [הל' כ'] דמיירי לעניין רואה מחמת תשמיש כתב סתם 'תולה במכתה' ובפי"א [הל' י"ג] שכתב 'ה"ז טהורה' הצריך שיהא הדם שותת ממנה [וסברא זו כתבה הש"ך בסק"כ ע"ש והיא סברא ברורה]".

בנין עולם

בשו"ת בנין עולם יו"ד לה, האריך לבאר שכל מה שהיקל הרמ"א לתלות במכה גם אם אינה מוציאה דם, אם יש לה וסת קבוע וראתה שלא בעונת וסתה, זה דווקא לעניין רמ"ת, שכיוון שרמ"ת היא מציאות לא שכיחה, תולים במצוי, היינו שזה דם פצע. אך לעניין שבעה נקיים אין תולים במכה אלא אם כן ידוע שמוציאה דם. ובכל אופן, אם ידוע שמוציאה דם יכולה לתלות בה גם כשרואה דם בשבעה נקיים, ואינה צריכה לדעת שדם זה יוצא מהמכה:

"ומעתה צריכים אנו לחקור בדין המכה, וגם בזה יש לחקור בכמה אנפי. הא' – אפי' אם יש מכה שם, כפי שאומרות המילדות, אם אין ידוע שדרך הבועיות האלו להוציא דם, אם יש להתיר בכה"ג. והב' אפי' אם נאמר דמהני, אם יש לסמוך על עדות הכל אפי' אם אומרות שבודאי מוציאות דם באיסור חמור כזה. והנה כבר נתבאר שדעת הרמ"א להתיר אם היה שלא בשעת וסתה אפי' בלא ז"נ וטבילה, אבל כבר נתבאר שבנידון דידן אין לסמוך על זה, כיון שיש ספק אם הוא וסת שני. ומלבד זה יש לפקפק עוד, דיש לומר דגם הרמ"א לא הקיל אלא ברואה מחמת תשמיש לתלות במכה לענין שאינה צריכה ז' נקיים וטבילה, משום דרואה מחמת תשמיש לא שכיחא, ורוב נשים אין רואות מחמת תשמיש, לכן תולין במצוי יותר היינו לתלות במכה… וע"כ שלא בשעת וסתה לא שכיחא לראות, משום דתלינן יותר דזמן ראייתה הוא בזמן וסתה, דזה אינו לפי מאי דקיי"ל וסתות דרבנן, ומדאורייתא לא אמרינן כלל 'אורח בזמנו בא', וא"כ היאך אפשר להקל שלא בשעת וסתה לתלות במכה? וכעין זה מצאתי בסד"ט. ואם כן בנידון דידן דלא שייך לומר דלא שכיחא לראות שלא בשעת וסתה, כיון שראתה מעצמה ולא ע"י תשמיש, ולמאי דקיי"ל וסתות דרבנן אין לנו להקל לתלות במכה אם אין ידוע שדרכה להוציא. ובזה היה נראה לתרץ קושית האחרונים שהקשו בהא דאיתא בפ' תינוקות 'ואם יש לה מכה תולה במכתה', ואח"כ קאמר 'ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה הדם יוצא'. נקשה רישא לסיפא! דברישא משמע דמן הסתם תולה במכה, ובסיפא משמע דצריכה שתדע שמכתה מוציאה דם! דיש לומר דרישא קאי על מה שכתב מקודם דמיירי ברואה מחמת תשמיש, דבכה"ג תולה במכה מספק אפי' אם אין ידוע שדרכה להוציא דם, משום דרואה מחמת תשמיש לא שכיחא, ואח"כ קאמר סתם דנאמנת אשה כו' – אף הרואה שלא מחמת תשמיש, דבכה"ג צריכי שתדע שמכתה מוציאה דם, דברישא ברואה מחמת תשמיש יש לתלות יותר במכה שע"י שהשמש דוחק במכה מוציא דם, ויותר יש לתלות בזה משנאמר שבא ע"י תשמיש לבד דלא שכיחא. וכעין זה איתא בפא"ט (נ"א א') שגרונא שכיחא חוט השדרה לא שכיחא כו'.

הג"ה מבן המחבר: וכן משמע קצת מלשון המשנה, דהך סיפא מילתא באפי נפשה היא, מדאמר 'ונאמנת אשה לומר כו", ולא אמר 'ונאמנת לומר כו", משמע דאנשים דעלמא קאי, לא על הנז' ברישא ומיירי ברואה מ"ת.

אכן אם ידוע שבאמת מכה זו באשה שאנו דנין עליה דרכה להוציא דם, ויתברר כן ע"פ המילדות הבקיאות, א"כ יצאנו מידי חשש זה… וא"כ בנידון דידן נמי, שעל זה עצמו אנו דנין שמה שרגילה לראות בימי ליבונה אינו דם נדות כלל רק מחמת המכה, ולא הוחזק וסת מקודם בזמן זה בלא מכה, וי"ל שכך טבע הבועות לשהות ימים עד שמתבשלות להוציא מהם ליחה ודם, א"כ ודאי דאין זה חמיר יותר מאשה שאין לה וסת כלל, דתולין במכה שדרכה להוציא דם אף על פי שא"י אם עתה יוצא הדם מן המכה. וזה פשוט וברור. וגם בנ"ד יותר מסתבר לומר שראיות הללו הם מחמת מכה מצד שינוי המראה ושינוי הכאבים שלה, שאינם דומים לזמן ראיות וסתה האמיתי וגם ליחות שזבים עם הדם מראים ג"כ שממכה הם באים.

וכל זה אם היה ידוע ע"פ עדים כשרים שיש לה מכה שדרכה להוציא דם, מה שאין כן בנידון דידן שלא מפי עדים כשרים אנו חיים, יש להסתפק אם יש לסמוך עליהם באיסור חמור כזה, וספק כרת, וגם אם נאמר דנאמנות, י"ל דשמא אינם יודעות בבירור רק מצד אומדנא ודרכי חכמת הרפואה ובכל פרט יש מקום חקירה…".

פרדס רימונים

פרדס רימונים קפז, לא, ה:

"להלכתא הכריעו הפוסקים בדין הרמ"א דמהני רק שלא תחשב כרואה מחמת תשמיש, אבל ז' נקיים בעי, ואף ברואה מחמת תשמיש שרי לבעלה ובעי ז' נקיים, ובשעת הדחק גדול, כגון שאינה יכולה ליטהר, תשאל חכם".

חזון איש

גם החזון איש יו"ד פב, א, כותב שהתליה במכה שאין ידוע אם מוציאה דם נאמרה ביחס לרמ"ת:

"הנה לפי הכרעת רמ"א סי' קפ"ז כל שיש לה מכה, אף שאין ידוע אם המכה מוציאה דם, אם יש לה וסת ושמשה שלא בשעת וסתה – תולין במכתה. ודוקא לענין איסור של רואה מחמת תשמיש תלינן במכתה [הש"ך כתב משום עיגונא אקילו, והגרע"א כתב משום דאיסור רואה מחמת תשמיש אינו אלא משום וסתות, וקיי"ל וסתות דרבנן, ומיקילינן בדרבנן]. אבל לענין טומאת נדה לא מיקילינן לתלות במכה, וצריכה ז' נקיים על ראיה זו. ואם ידוע דמכתה מוציאה דם – תולין במכתה אף לענין טומאת נדה, ואינה צריכה טבילה כלל, דמוקמינן לה בחזקת טהרה.

וענין מוציאה דם, נראה דרוצה לומר שאם נוגעין במכתה – מתלכלך המוך בדם, ונראה דאף באין המכה מלכלך בנגיעה קלה אלא אם כן דוחק קצת, זהו בכלל מכה שמוציאה דם, אבל אם המכה גלודה, ובלחץ קל אינה מוציאה דם – זהו בכלל מכה שאינה מוציאה דם. והעיקר לשער תנועת המכה על ידי השמש, אם זה יכול לגרום תמצית הדם מן המכה".

הסוברים שההיתר נאמר גם לעניין שבעה נקיים

תפארת ישראל

תפארת ישראל (לרבי יהונתן אייבשיץ) קפז, ה:

וצריך לומר דסבירא ליה לרמ"א דאין לחלק בין בעלה בין לטהרה לגמרי, וכן מורים דברי הרא"ש והרשב"א במה שכתבו לדחות דברי רמב"ן דסבירא ליה בזמן הזה אין תולין במכה כמו שאין תולין בדם בתולים, וכתבו הם דכאן במכה אם אתה אוסרה – אוסרה לעולם, ולא תניח לה שעת כושר, שאני התם דהקילו ג' פעמים ובג' אנשים דוקא, ולתלות בוסתה, ע"ש. וקשה, תינח דהקילו להתירה שלא תהא רואה דם מחמת תשמיש, דהוא דרבנן, והן אמרו והן אמרו, אף אתה תסמוך אפילו בזמן הזה על מכה שלא תהא רואה דם מחמת תשמיש. אבל מנלן עדיין לטהר אותה בלי נקיים וטבילה, שהוא היתר איסור תורה יותר מחשש דם בתולים, וגם בזה אין איסור עולם דאם יזדמן שלא ימצא – תהיה מותרת. דכי כל שעה הדם זב ממכה? הלא רק לפעמים מוציא דם, אם כן תוכל כל פעם לטבול וטהורה… אלא וודאי דאם כן אתה עושה תורתנו שני הפכים בנושא אחד. ממ"נ: אם אתה חושב הדם שבא מהמכה, אך אתה מטהר אותה, ואם לאו – אף תאסרה לבעלה כרואה מחמת תשמיש. ואין לחלק בין בעלה לטהרה לגמרי, כי מחזי כשני הפכים וכמילתא דסתרי אהדדי. ואמת דהיה מקום לומר אף דאמרינן כן היינו בענין מה שכתב הרמב"ן דמדינא מותרת, רק מחמת תקנה דתקנו בלי לתלות בדם בתולים, ואף זה בכלל התקנה, אם כן שפיר יש לומר דרז"ל לא בקשו לתקן ב' תקנות בנושא אחד הסותרים, כנ"ל. אבל לנדון שאנו דנין אם יש לתלות במכה שאינו ודאי מוציא דם, דינא קאמרינן, ולא תקנה, אם כן מה בכך דתרי סתרי? הכי דיינין ליה בכל דוכתא, דספיקא היא, ולכך לענין לטהרה לבעלה לגמרי ספיקא דאורייתא לחומרא, אבל לאוסרה על בעלה תמיד הוי רק איסור דרבנן ולקולא. אך מכל מקום מדברי רשב"א בתורת הבית הנ"ל מוכח דלא סבירא ליה, דהוא הוכיח דאין צריך שתדע שמכתה מוציאה דם, דאם לא כן, אם כן אתה מצריכה בדיקה, ובגמרא משמע כי בעי בדיקת שפופרת, היינו בלי מכה, אבל במכה אין צריך בדיקה. וקשה, מאי ראיה מענין דאין צריך בדיקה שלא תהא נחשבת רואה מחמת תשמיש, דהוא רק מילתא דרבנן, להך דתטהר לגמרי, שהוא מילתא דאורייתא, ובזו ספיקא להחמיר. ועדיין, מנלן לרשב"א להתירה לגמרי? ועל כרחך צריך לומר דסבירא ליה דליתא, או שהיא טהורה לגמרי, או שאף לבעלה אסורה כרואה מחמת תשמיש, וזה ברור".

זרע אמת

בשו"ת זרע אמת ב, יו"ד עט, חלק על הש"ך שטען שההיתר ברמ"א הוא רק לעניין רמ"ת, וכתב שכוונת הרמ"א להתיר גם לעניין שבעה נקיים:

"גם מה שכתב [הש"ך] דזהו גם כן כונת הרמ"א, ושלא התיר אלא לענין שלא להוציאה מבעלה, אבל אין הכי נמי דצריכה לספור בכל פעם ז' נקיים, עכ"ד. אא"מ אין לו אלא דברי נביאות, דדברי הרמ"א ברור מללו, דקאי על דין הש"ע דמיירי אף לענין לטהרה לבעלה, ועל זה אמר הרמ"א וכל זה באשה שיש לה וסת וכו', וכן יראה הרואה דבריו ז"ל בדרכי משה, יע"ש. וק"ל. על כן הדבר ברור לענ"ד, דאף לטהרה לבעלה שרי ביש לה מכה ואין מכתה מוציאה דם…".

חתם סופר

שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן קמד

והשתא לפי דברי הש"ך דבאין ידוע שמכתה מוציאה דם אפי' בין וסת לוסת אינה טהורה לגמרי אלא שלא תתגרש שזהו הוא רק אי' דרבנן י"ל אהא לא מהימנא האשה אף ע"ג שהוא רק אי' דרבנן לא הימנוהו רבנן בדרבנן כה"ג שמתיראת שלא תתגרש מבעלה דמרחמא לי' וגם מורי' היתרא יכול הוא לבעול ולא תראה השתא ועיין פ"ב דשבועו' בשמש סמוך לוסתה אומר נמי בדדמי יכולני לבעול ומכ"ש שהיא מורה היתרא לכן לא מהימנת משא"כ בשיודעת שמכתה מוציאה דם שאז מתרת עצמה בלא נקיים ותהי' באי' נדה עמו על זה מהימנינן לה טפי שלא תקלקל עצמה והא"ש לשון הבריי' בדקדוק וה"ק ואם יש לה מכה תולה במכה ומיירי באינה יודעת שהיא מוציאה דם ותולה בה שלא תתגרש עכ"פ אבל נקיי' בעי' ומשו"ה אה"נ דאין האשה נאמנת ע"ז אלא אנו צריכי' לידע שיש לה מכה ומסיים ע"ז ונאמנת אשה לומר מכה יש לי שהדם שותת ויורד ממנה דכיון דאמרה כ"כ שהדם שותת ממנה הרי מתרת עצמה בלא נקיים וטבילה ומשו"ה מהימנת והוא ממש כדברי הש"ך.

מיהו אף על גב דהוא פשט נאה וכפתור ופרח המכריע כדעת הש"ך מ"מ לדינא לא הי' נ"ל להחמיר כדעת הש"כ ולא משמע כן מכל הראשונים ואחרונים

ערוך השולחן

ערוך השולחן יורה דעה הלכות נדה סימן קפז, נח

ודע דכל דינים אלו נתבררו ברואה מחמת תשמיש וברור הדבר דה"ה בלא ראייה מחמת תשמיש אלא שאינה יכולה להטהר לבעלה מפני שבכל עת מוצאת בדיקות מלוכלכות בדם ג"כ יש להורות כדינים אלו דאם יש לה איזה מכה תולין במכה שלא בשעת וסתה ואותה שאין לה וסת ג"כ תולין כשיש ספק אם מן הצדדין אם מן המקור ונלע"ד דאפילו למי שסובר ברואה מחמת תשמיש דאין לסמוך על המכה להתיר הדם מ"מ בבדיקה קילא טפי שאין זה כראייה ממש מחמת תשמיש לענ"ד כמו שאבאר בס"ד

כתר כהונה

כתר כהונה (לרבי יצחק כ"ץ) מו:

"נמצא יש לנו להשען על רבינו הרשב"א, דמתיר אף באין מכה מוציאה דם. ובעובדא דידן אם האשה הזאת יש לה ווסת קבוע – יכולים להתירה שלא בשעת ווסת, דתולין במכה אף כשאינה יודעת שמוציאה דם, כפסק הרמ"א. ואף דהש"ך כתב לבעלה בעי ז' נקיים, דטעמו דלא סבירא ליה כסברת הב"ח, אבל לסברת הב"ח שהבין במרדכי דשלא בשעת ווסת תולה במכה כשאין מוציאה דם, אם כן אף לבעלה לא בעי שבעה נקיים, וכבר הוכחתי דעיקר כסברת הב"ח".

עין יצחק

עין יצחק (לרב יצחק אלחנן ספקטור הי"ד) יו"ד יז, ג:

"אכן כבר העליתי בתשובה אחת להוכיח כשיטת הסוברים להקל בלא בדיקת ז' נקיים אף במכה שאינה ידועה אם מוציאה דם… אלמא דאף דרוב בוגרות אין להן דמים, אפילו הכי תלינן במיעוט שיש להן בתולים, אם כן כל שכן בספק השקול אם המכה מוציאה דם, וודאי דתלינן. אם כן מוכח משיטת הר"ח לפי גירסתו, דאף בספק מכה מוציאה דם תלינן שלא לטמאותה. ואף לגירסת רש"ע שם וסייעתו, עם כל זה הא לא מוכח משיטתם דפליגי על האי כללא של הר"ח דסבירא ליה להקל במכה שאין ידוע כו', ואפושי פלוגתא לא מפשינן".

המקילים בשעת הדחק או במקום עיגון גם לעניין שבעה נקיים

חכמת אדם

חכמת אדם שער בית הנשים כלל קי, ו מלשון החכמת אדם משמע שהשו"ע והרמ"א סוברים כרשב"א לעניין שבעלת וסת קבוע יכולה לתלות שלא בשעת וסתה במכה שלא ידוע אם מוציאה דם, אך כיוון שהש"ך מחמיר, החכמ"א מיקל בפועל רק בחשש עיגון

ו אשה שיש לה מכה במקור אם יש לה וסת קבוע ושימשה שלא בשעת וסתה אף על פי שאינה יודעת כלל שדרכה של מכתה שמוציאה דם כיון שיודעת בודאי שיש לה במקור מכה לא דיינינן לה לרואה מחמת תשמיש דאף על פי שיודעת דדם זה מן המקור תלינן הראיות על ידי מיעוך האבר במכה מוציא דם (דכיון דיש פוסקים דסבירא להו אף על גב דוסתות דרבנן מכל מקום סבירא להו דכעין דאורייתא הוא) (עיין ש"ך סימן קפ"ז ס"ק כ"ג) וסבירא להו דאפילו הדם מחזקינן בדם מכה ואין צריך אפילו שבעה נקיים דאמרינן אורח בזמנו בא וכיון שעדיין לא הגיע שעת וסתה מוקמינן האשה על חזקת טהרה ואמרינן מסתמא דם מכה הוא ואפילו אינה יודעת כלל אם יש לה מכה עיין במרדכי הביאו הבית יוסף והש"ך בס"ק כ' ואף על גב דלא קיימא לן הכי ולכן אם אינה יודעת שיש לה מכה דיינינן לה לרואה מחמת תשמיש מכל מקום כיון דגם איסור זה שתאסר על בעלה מחמת שרואה מחמת תשמיש גם כן אינו אלא מדרבנן דכיון דראתה הוי ליה כוסתות ולכן שלא בשעת וסת סמכינן על זה שלא לאסור אותה על בעלה כיון דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש אבל על כל פנים צריכה שבעה נקיים כיון שאין ידוע לה שמכתה מוציאה דם ולענין שבעה נקיים הוי ליה ספק דאורייתא (ש"ך ס"ק כ') ובמקום שאין האשה יכולה לטהר ויש חשש עיגון אפשר דיש לסמוך על הרשב"א כפי שפירשו דבריו הבית יוסף והדרכי משה והב"ח ושאר אחרונים ועיין בבינת אדם סימן ד' דאפילו אינה יודעת אם מכתה מוציאה דם דכיון דיש לה וסת מותרת בין וסת לוסת וכל שכן אם יש לה גם כן כאב או שרואה מוגלא דזה הוכחה שיש לה מכה ואפילו להסוברים דכאב אינו כמכה מכל מקום אם ידעה בודאי שיש לה מכה שהרגישה בהליכתה ובישיבתה או כדומה לזה רק שאינה יודעת אם מכתה מוציאה דם אם בכל פעם שכואב לה המכה מוציאה דם אזי מסתמא המכה היא שמוציאה דם (עיין סדרי טהרה סימן קפ"ז דף י"א עמוד א') (ס"ק י"ד ד"ה אמנם ובד"ה דע):

אגרות משה

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן פג

בענין יש לה מכה באותו מקום ובצואר האם ומכניס אינסטרמענט ובודקת ומוצאה דם. ב' תמוז תרפ"ט ליובאן. מע"כ ידידי הרב הגאון מוהר"ר שלמה לנדא שליט"א הגאב"ד סטראבין.

בדבר האשה שיש לה מכה באותו מקום ומכניס הרופא אינסטרומענט /מכשיר/ לרפאותה ואחר זה בודקת ומוצאה דם. הנה בלא חשש פתיחת הקבר היה מסתבר להתירה שלא בשעת וסתה, כי לבד שהרבה אחרונים סברי דהרמ"א מתיר בסי' קפ"ז סעי' ה' שלא בשעת וסתה אף בלא נקיים אם יש מכה אף באין ידוע שמוציאה דם משום חזקת טהרה וגם משום שלא מצוי אז דמים במקור ואין מצוי שתראה מחמת תשמיש דחזקה אורח בזמנו בא. ומטעמים אלו סובר המרדכי עוד יותר שהובא בש"ך סק"כ דאף בלא ידוע שיש מכה תולין שלא בשעת וסתה שמסתמא אינו מהמקור ונהי שהכל חולקין עליו באין ידוע שיש מכה שא"כ יותר יש לתלות שהוא מהמקור שעכ"פ יש שם דמים ויש סיבות המוציאות דם קודם הזמן ולכן אפשר שהתשמיש גרם אבל ביש מכה אף שאין ידוע אם מוציאה דם ודאי יש לתלות יותר בהמכה ממחמת תשמיש או סיבה אחרת שאין מצוין וגם אית לה חזקת טהרה וזהו סברת הרמ"א לפי האחרונים. ולכן במקום עיגון היה אולי מקום לסמוך על הרמ"א שלא כש"ך וכן משמע מהאחרונים ומפורש זה בערוך השלחן. אבל בעובדא דידן שרק חצי שנה או יותר מעט הוא לא נחשב עיגון לעשות מעשה שלא כהש"ך.

אבל הא מסתבר שהיא מכה המוציאה דם מאחר שמרגשת כאב בהכנסת האינסטרומענט שממעך ודוחק המכה ואחר זה היא מוצאת דם על הבדיקה א"כ הוא מהמכה. וכן איתא בסדרי טהרה ס"ק י"ד והובא בפ"ת ס"ק כ"ז עיין שם. וגדולה מזו איתא בחת"ס סי' קמ"ד בעובדא דידיה שהכאב היה לה קודם ראייתה מ"מ מאחר שתמיד יום אחר הכאב שבמקום המכה מוצאת דם הוי זה עד מוכיח שהיא מכה שמוציאה דם. ואף שלא סמך ע"ז לבד, הוא מטעם שהתם לא היתה המכה במקור אלא באברים אחרים אבל הכא שהמכה הוא במקור ודאי שהוא מוכיח שהמכה מוציאה דם כהסדרי טהרה. ולכן מטעם זה היה לנו להתירה שלא בשעת וסתה.

תליה במכה בעונת הווסת

דעת הרשב"א

לעיל הובאה מחלוקת האחרונים בדעת הרשב"א, שנחלקו אם הרשב"א מצריך שתדע שהמכה מוציאה דם כדי לתלות בה, או לא מצריך. ובתוך הסוברים שאינו מצריך, הגר"א והחת"ס כתבו שלדעת הרשב"א יכולה לתלות במכה שאין ידוע אם מוציאה דם אף בשעת וסתה, ומאחרים משמע שלא היקל עד כדי כך, אך אם יודעת שמכתה מוציאה דם – תולה בה בשעת וסתה (אלא שכאמור, אפשר שהיקל דוקא לעניין רמ"ת).

המקילים אם יודעת שדם זה בא מהמכה

תוספות

התוספות נדה טז, א, מבארים שגם למ"ד וסתות דרבנן, אשה שיש לה מכה המוציאה דם, וראתה דם בעונת וסתה, אינה יכולה לתלות את הדם במכתה, שאם כן לעולם לא תטמא, כי תמיד תתלה במכה. אמנם אם מרגישה שהדם יוצא ממכתה – למ"ד וסתות דרבנן – טהורה:

"ומר סבר וסתות דרבנן – נראה דדוקא במרגשת שבא דם זה מן המכה, ואפ"ה אם זמן וסת הוא אי וסתות דאורייתא – חיישינן שמא גם מן המקור בא הדם. אבל אם אינה מרגשת יציאת דם מן המכה – טמאה לכ"ע אם הוא זמן וסתה, דאי לאו הכי וכי לעולם לא תהא נדה? והלא קודם מכה הוה לה וסת!".

תרומה

גם התרומה (מפתח הסימנים להלכות נדה צב), כותב שביום וסתה אינה יכולה לתלות במכה גם אם יודעת בוודאות שהמכה מוציאה דם. שאם כן לא תהא טמאה לעולם, כי תמיד תוכל לתלות במכה. אולם אם יודעת לומר שדם זה יוצא מהמכה – טהורה:

"אבל אם בודקת עצמה באותה מקום ומוצאה דם או מרגשת שהדם יוצא מן הרחם – טמאה, ואין לתלות במכה. אבל אם פקחת לדעת שדם יוצא מאותה מכה, גם דם שבשעת בדיקה טהור, כדתניא: נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום, שממנה יוצא דם. אלמא דוקא כשיודעת שדם יוצא מן המכה נאמנת וטהור דם של בדיקה, אבל אם ספק לאשה – אינה תולה דם של מכה בבדיקה. אבל כתם של בגדה תולה בה. ואפילו כשיודעת בברי שזו המכה מוציאה דם, אינה תולה דם בשעת וסתה, דאם כן לא תהיה לעולם טמאה".

ש"ך

גם הש"ך יו"ד קפז, כו, בדעת הרמ"א ובדעת עצמו, סובר שאמנם אינה תולה במכה המוציאה דם בשעת וסתה, אך אם יודעת שהדם מגיע מהמכה – תולה בה:

"אינה תולה במכתה – אף על פי שיודעת שמכתה מוציאה דם, דאם לא כן לא תטמא לעולם. אבל אם מרגשת עתה שדם זה בא מן המכה, אפילו בשעת וסתה טהורה, ולא שייך לומר בכי האי גוונא דאם לא כן לא תטמא לעולם, דהלא תהיה טמאה כשלא תרגיש… אלא ודאי ש"ס מיירי כשמרגשת עתה שהדם יוצא מן המכה וכ"כ תוספות ואגודה שם ושאר כל הפוסקים וכמו שכתבתי בספרי".

חכמת אדם

החכמת אדם קי, י, כותב שבשעת וסתה אינה תולה במכה המוציאה דם, אך אם מרגישה שהדם שהיא רואה בא מהמכה – תולה בה:

"ומכל מקום בשעת וסתה או משלושים יום לשלושים יום שהוא העונה בינונית דדינו כעונת הוסת – אינה תולה לומר שזה הוא דם מכה, אף על פי שיודעת שמכתה מוציאה דם. דאם כן לא תטמא לעולם (רמ"א סוף סעיף ה'). והרי אנו יודעין שהיא רואה כשאר נשים. אבל אם מרגשת בבירור שדם זה בא מן המכה אפילו בשעת וסתה טהורה. דלא שייך לומר: 'אם כן לא תטמא לעולם', שהרי כשלא תרגיש בבירור שבא מן המכה תהיה טמאה בשעת וסתה (ש"ך ס"ק כ"ו, הלשון מגומגם ונראה לי שכן צריך לומר: דהא תהיה טמאה כשלא תרגיש. וכן כתבו תוספות ואגודה עד סוף הס"ק, ואחר כך צריך לומר ועוד וכו' עד וכן כתבו תוספות)".

חתם סופר

וכ"כ בשו"ת חתם סופר יו"ד קמד:

"אמנם למעשה חלילה וחלילה לסמוך על סברות הנ"ל, ובפרט במקום שרוב הפוסקים חולקים אשעת וסת ממש, ואפי' יודעת שמכתה מוציאה דם אם לא יודעת שעכשיו מוציא' דם כמו שכתבו תוס' שלעולם הלכה כדבריהם, ובשגם לישנא דש"ס מורה כדבריהם… ופשטות הסוגיא משמע כהחולקים דבשעת וסתה עכ"פ טמאה אם לא מרגשת שדם זה בא מהמכה".

המחמירים שגם אם יודעת שהדם יוצא מהמכה – לא תולה בה בעונת וסתה

מהר"ם מרוטנבורג

מלשון שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג) ד, תרכו, משמע שצריך שתדע שהדם יוצא מהמכה, ואז יכולה לתלות בה שלא בשעת וסתה. ובעונת וסתה גם אם יודעת שדם זה מהמכה – אינה תולה בה:

"נאמנת אשה לומר: מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצאת דם. משמע דוקא שיודעת שיוצא הדם מן המכה – תולה בה, אבל מספק אינה תולה. אבל בשעת וסתה, אפי' יודעת בודאי שהדם יוצא מן המכה – אינה תולה בה, דאם לא כן אינה טמאה לעולם".

מרדכי

וכך משמע גם מלשון תלמידו המרדכי (נדהרמז  תשלה), שכדי לתלות במכה לא די שתדע שיכול לצאת ממנה דם, אלא צריך שתדע גם שהדם שהיא רואה כעת יוצא מהמכה. וביום וסתה אף זה לא מועיל, שאם לא כן, לא תטמא לעולם:

"נאמנת אשה לומר: מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא דם. [*ס"א משמע] דוקא שיודעת שיצא הדם מן המכה תולה בה, אבל מספק אינה תולה. אבל בשעת וסתה אפילו יודעת בודאי שהדם יוצא מן המכה – אינה תולה בו, דאל"כ לא תהיה טמאה לעולם ".

תליה במכה כשהיא בחזקת טומאה

הסוברים שאינה יכולה לתלות במכה כשהיא בחזקת טומאה

רדב"ז

בשו"ת הרדב"ז א, תמד, כותב שאם יש לאשה זו וסת קבוע, וכעת היא בחזקת טהרה, וגם יש לה מכה, וראתה שלא בעונת וסתה – תולה דם זה במכה גם אם אינה יודעת שמכה זו מוציאה דם. ועולה מדבריו שאם היא בחזקת טומאה – אינה תולה בה (לפחות עד שתדע שהיא מוציאה דם):

"שאלת ממני אודיעך דעתי באשה שיש לה מכה באותו מקום אבל אינה יודעת אם המכה מוציאה דם או לא, וראתה דם מחמת תשמיש, אם תולה במכה או לא:

תשובה: לכאורה היה נראה לומר דאינה תולה במכה, כיון דאכתי לא הוחזק דם במכה, וספק איסור חמור כזה אית לן למיזל לחומרא. וכן נמצא במרדכי בהדיא, דבעינן דיודעת שהמכה מוציאה דם, אז תולה במכה. אבל אי לא ידעה, אף על פי שהיא אומרת בודאי שיש לה מכה – אינה תולה. אבל כד מעיינת בה שפיר אית לן למיזל בה לקולא, חדא שהאשה בחזקת טהרה ומוקמינן לה אחזקתה. ותו דאשה זו יש לה וסת קבוע וחזקה אורח בזמנו בא… משמע דתולה במכה אף על גב דעדיין לא ידעה אם יצא ממנה דם או לא… וכן משמע בהדיא מלשון הרשב"א ז"ל… הילכך בהתחבר ג' הטעמים הנזכר: חדא דאשה בחזקת טהרה, ותו דיש לה וסת קבוע, ותו דיש לה מכה – תולין במכה אף על גב דאכתי לא יצא ממנה דם. וידעתי שאין אני כדאי לחלוק על הראשונים, וכל שכן להקל – על הרשב"א ז"ל אני סומך, שהוא רב בקי ומובהק וגדול בדורו. הנל"ד כתבתי".

מעיל צדקה

המעיל צדקה סימן סח כותב שכשהאשה רואה דם בימי טהרתה, יכולה לתלות במכה שלא ידוע אם מוציאה דם מטעם ספק ספקא: שמא דם זה הגיע מהעליה, וגם אם הגיע מהרחם, אולי הגיע מהמכה. אך בימי ליבונה שהיא בחזקת טומאה, לא מהני ספק ספקא זה:

"… ולאהבת הקיצור אכתוב ראשי מילין, כי לענ"ד איני נכנס להשיב בדבר משא ומתן גמור, כי אם כמשיב לפני הכבוד, וזהו על אשר נשאו לבו בחכמה לדחות דברי המטהרים את האשה שיש לה מכה במקור, שתולין דם ראיותיה במכה אף שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם, ואפילו ביודעת שמכתה מוציאה דם מצאה הקפידה מקום לנוח ולומר מאי שנא מדם העלייה? אלא שעלתה לפניו קצת לחלק כל שהוא בתאר הזה, אבל במכה שאינה ידועה ומוחזקת בדם, איך אפשר לתלות בכך?… ואני רואה מכל נביאים כולם מתנבאים להקל בכך, על כן אני אומר דאין מכאן קושיא כלל, שאף אם נאמר שיותר קרוב היה לתלות בפתחו של העלייה מבמכה כזאת כשהיא לבדה, מכל מקום עכשיו שנהיתה המכה נוסף על פתח של העליה שפתוח בכל הנשים להמטיר לשעתן לפעמים, הא ודאי שמשתיהם נולד לנו ספק קרוב לטהר האשה, והוי קרוב לספק ספיקא…

והאמת כי היותר צריך עיון בכל חולי וכל מכה הוא זה לטהר אשה מתוך טומאתה בלי נקיים לגמרי, אף כי יש לומר שאינו דומה להאי דשנינו בנגעים 'כל ספק שנולד משנזקקה לטומאה – טמא', דהתם בספק אחד מיירי, אבל הכא משום ספק ספיקא מקילין ליה, מכל מקום הרי רבים שפקפקו לחשבו ספק ספקא, כמו שכתב הש"ך סי' קפ"ז ס"ק כ"ב, וגם אם יהבינן לחשבו ספק ספיקא, רבים מן האחרונים דסבירא להו דלא מהני ספק ספיקא במקום דאיכא חזקת איסור או טומאה, מכל שכן להקל בשני אלו החשבונות יחד, ובאמת אין עלי התלונה כי אם על האחרונים בתשובותיהם, הב"ח והט"ז והעבודת הגרשוני, אשר יראה מדבריהם שהקלו לתלות במכה גם בימי ליבונה".

נודע ביהודה

גם בשו"ת נודע ביהודה קמא יו"ד מא, במסקנות ההלכתיות סעיף ב, כותב שדוקא כשהאשה טהורה ניתן לתלות במכה שאין ידוע אם מוציאה דם, אך אם היא טמאה, כיוון שיש לנו ספק אם הדם מהמכה או לא, אנו מעמידים אותה על חזקתה שהיא טמאה:

"ואמנם לא מטהרין אשה זו רק מטעם חזקת טהרה, והיינו דוקא אם היא טהורה, אבל אם כבר היא נדה – כגון שראתה בשעת וסתה – שאז ודאי לא תלינן כאן במכה, דהוסת דרכו להוציא דם והמכה לא ידעינן דדרכו להוציא דם. או שראתה דם שברור לה שאינו בא מן המכה, ושוב א"א לה ליטהר מחמת שרואה תמיד ואינה יודעת אם דם מכה הוא טמאה, ואין תולה במכה כיון שאין דרך המכה להוציא דם אף שעתה כבר עבר וסתה וגם המקור אין דרכו להוציא דם, מ"מ מה בכך לא יהא אלא ספק שקול והרי עומדת בחזקת טמאה".

הסוברים שתולה במכה גם כשהיא בחזקת טומאה

ערוך השולחן

ערוך השולחן יורה דעה הלכות נדה סימן קפז

סעיף ס

ודע דיש מי שכתב דבימי ליבונה אינה בחזקת טהרה [נוב"י] וכבר השיגו עליו גדולי עולם דברור הדבר דאם רק הפסיקה פעם אחת בטהרה אחרי ראייתה דנקראת שעומדת בחזקת טהרה אף שעדיין לא נטהרה ורק בספק טבילה היא עומדת בחזקת טומאה כלומר מפני שלא נטהרה בטבילה אבל לעניין ראיית דם עומדת בחזקת טהרה ומשנה מפורשת היא [ס"ח ב] ויותר מזה שנינו שם [ס"ח א] בז' ימי נדה שוודאי היא טמאה ובחזקת רואה מ"מ אם בדקה עצמה בשני לנדתה ומצאה טהורה ולאחר זמן בדקה עצמה ומצאה טמאה הרי היא בחזקת טהורה ע"ש דחזקת טהרה לעניין ראיית דם הוי מילתא אחריתי לגמרי דרק אם פעם אחת לא נמצא דם בבדיקתה הרי היא בחזקת מסולקת דמים [כסברת הגאון רח"כ בנוב"י קמא יו"ד סי' ס"ג] וכ"כ מפורש רבינו הב"י בספרו הגדול בסי' קצ"ו בשם הרמב"ן דבימי ליבונה בחזקת טהרה עומדת ע"ש [וראיית הנוב"י מתוס' זבחים כ"ט א אינה ראיה כלל דהתם לעניין הכשר גמור מיירי דומיא דקדשים וכ"כ הח"ד סק"ה ע"ש והתוס' שהשיגו על רש"י שם לא השיגו על עיקר דבריו דוודאי זה מקרי בחזקת טהרה אלא דקאמרי דלהך עניינא דהכשר גמור לא מקרי חזקת טהרה ע"ש וכמ"ש בטבילה ודו"ק]:

סעיף סא

ולפ"ז הדבר ברור באשה שאינה יכולה ליטהר עצמה לבעלה שמוצאת תמיד בבדיקותיה אדמומית אם נבדקה ע"י רופא או ע"י נשים ומצאו ברחמה איזה פצע או חבורה או מכה אף על פי שאינו ידוע אם מוציאה דם מ"מ שלא בשעת וסתה אפילו אין לה וסת קבוע תולה במכתה ואפילו עומדת בימי טומאתה אם בהגיע ימי לבונה הפסיקה בטהרה שבדקה עצמה בחורין וסדקין ונמצאת טהורה דאל"כ הרי היא בחזקת טמאה ואין תולין במכה נגד החזקה אך כשהפסיקה בטהרה נקראת לעניין זה שהיא בחזקת טהרה וכל הבדיקות הטמאות וכ"ש כתמיה תולין בהמכה ואינה צריכה רק עוד בדיקה אחת טהורה עד שתלך למקוה דבדיעבד דיו בבדיקה אחת לבד הבדיקה של הפסק טהרה כדאיתא במשנה דנדה [ס"א ב] הזב והזבה שבדקו עצמן ביום ראשון ומצאו טהור וביום השביעי ומצאו טהור וכו' ר"א אומר הרי הן בחזקת טהרה ופסקו בגמ' שם הלכה כר"א ואמר רב שם תחלתן אף על פי שאין סופן כלומר דסגי בבדיקה אחת בכל שבעת ימי ליבונה ואף על גב דקיי"ל בסי' קצ"ו דלכתחלה צריכה לבדוק בכל יום מ"מ בדלא אפשר הוי כדיעבד כמ"ש שם ויכולה לעשות בדיקה זו מתי שתרצה ואם רק תשיג בדיקה אחת טהורה באלו שבעת הימים באיזה יום שהוא דיו ולא תשגיח על שארי בדיקותיה וכתמיה דתולין הכל במכה וכן יש להורות [וכן אשה שהעמידו לה עלוקות ברחמה להוציא דם מפני הרפואה ואין ביכולת שיתרפאו פיות המקומות שנשכו העלוקות מפני שהבשר שם דק ורך ולח וממילא דבכל בדיקותיה מוציאה דם על הבדיקות תנהוג ג"כ כמ"ש בדיקה דהפסק טהרה ובדיקה אחת בשבעת ימי ליבונה]:

פרדס רימונים

פרדס רימונים קפז, כו, ב:

"גם בז' נקיים אחרי ההפסק טהרה תולה במכה".

ברי לי שדם זה אינו מהמקור

דברי מהר"י ווייל

שו"ת מהר"י ווייל סימן כה

דלענין נידות נאמנת על עצמה, כדדרשינן וספרה לה לעצמה. ומה שכתב מר וז"ל: וראוי לומר דקבעה לה ווסתה כו', ודאי אי אתיא דם מן המקור איכא למימר הכי, אבל האי דם לא אתיא מן המקור, רק ממקום השתן. וקרוב הדבר בעיני בלא כל הני טעמי שכתבתי, כיון שאומרת האשה שמרגשת בעצמה שלא הדם מן המקור, רק מן הצדדים ממקום השתן, דנאמנת…

וה"נ שמא גם אשה נאמנת כשאומרת שודאי לה דהאי דם לא קאתי ממקום שבא דם נידות, ולא אשכחן בשום דוכתא בתלמודא בהדיא, שאינה נאמנת לומר דלא אתי' מן המקור, על מעשה כי האי. נאם קטן יעקב ווייל

הסוברים שנאמנת לומר שהדם לא בא מהרחם

רמ"א

שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדה סימן קפז, ו

(לה) נאמנת אשה לומר: מכה יש לי באותו מקום <יא> שהדם יוצא ממנה. (וכן יח] אם אומרת: (לו) ברי לי שאין דם זה בא מן המקור, נאמנת וטהורה). (מהרי"ו סימן כ"ה).

ערוך השולחן

ערוך השולחן יורה דעה הלכות נדה סימן קפז סעיף סד

ובזה שנתבאר שנאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שהדם יוצא ממנה כתב רבינו הרמ"א בסעי' ו' דכן אם אומרת ברי לי שאין דם זה בא מן המקור נאמנת וטהורה עכ"ל ויש מי שתמה בזה דהיאך אפשר לה לדעת דאי משום שנמצא בצדדין שמא מן המקור ירד אם לא שתאמר שברי לה ששורש הדם הוא מהצדדים וזהו רחוק שתדע כשאין לה מכה ולכן יש שכתבו שאין לסמוך על זה בלבד רק לעשותו סניף להיתר אחר [ח"ד סקי"ב ותשו' פנ"י] וגם יש שתמהו עליו שמקור הדין הוא ממהרי"ו והוא לא החליט הדין בזה [דגמ"ר ומנ"י] ואין זה דקדוק דבמעשה דמהרי"ו היה ביכולת לברר דשם מיירי במשתנת עם דם ויש לברר ע"י בדיקה שיתבאר בסי' קצ"א אבל בכאן א"א לברר ובהכרח להאמינה שהרי התורה האמינתה [כרו"פ סק"ז] וזה שהקשו דאיך אפשר לה לדעת התירוץ פשוט דאי לאו דקים לה לא היתה אומרת ומשכחת לה דקים לה כגון שהיא מוצאה תמיד הדם במקום מיוחד בהצדדים תמיד [פר"ר בט"ז סקי"א] וכמה דרכים משכחת לה כגון שיש לה איזה כאב בהצדדים שמרגשת שמשם יוצא דם או איזה שרטת וכיוצא בזה ואחרי שהתורה האמינתה איך אפשר לנו לבטל הנאמנות שלה ואם תאמר שאינה בקיאה רוב נשים בקיאות הן ובפרט שבהכרח שבכל זה אומרת בבירור שלא היה לה שום הרגשה וא"כ אין כאן ספק איסור תורה ואף שי"ל שהיא טועה בהרגשה מ"מ אם אומרת בבירור כן מי יוכל להכחישה על כן דינו של רבינו הרמ"א אמת ויציב

פרדס רימונים

פרדס רימונים קפז, מקשה זהב סוף ס"ק יב:

"ונידון ידיעתה שמכתה מוציאה דם, מצאנו בזה הרבה בחינות, והבאתים בפתיחה חקירה ג' אות ה'. א' – אם יש לה מכה ידועה, ובעת ראיית הדם מרגשת צער וכאב מן המכה – מזה ראיה שהדם יורד מן המכה, והוא מבואר בתשובת מהרי"ל סי' קע"ג בשם תשובת מהר"ם. ב' – אם מכה כזו נתבררה אצל שארי נשים שמוציאה דם, יכולה גם אשה זו לסמוך על זה, ט"ז סס"ק י'. ג' – אם היא רואה כאין[14] מוגלא, מזה ראיה דמן המכה הוא, תשובת פני יהושע וסדרי טהרה ס"ק י"ד. ד' – דבהא סמכינן לכולי עלמא על אמירת הרופאים שאומרים שמכה זו מוציאה דם. תשובת כנסת יחזקאל סי' ל"ד ותשובת פנים מאירות ח"א סי' י"ב. ה' – מה שמבואר בשו"ע כאן סעיף ז', שלעולם אינה מוצאת רק בצד אחד לבד, מזה ראיה שמהמכה שבאותו מד בא הדם, וכבר נתבאר כל זה באורך בפתיחה שם".

הסוברים שאין לסמוך על דבריה בלבד, אלא בצירוף ספק אחר

פני יהושע

הפני יהושע א, יו"ד סו"ס א, מביא את מהר"י ווייל הנ"ל, וכותב שגם מהר"י ווייל לא אמר זאת בהחלטיות אלא כמסתפק, ולכן אין לסמוך על זה לבד אלא לצרף זאת לצדדים נוספים לקולא:

"עוד יש היתר פשוט על שם מהר"י ווייל ז"ל, דאם האשה אומרת 'ברי לי שאין זה דם מקור' – טהורה, והביאה הרב בש"ע סי' קפ"ז. והכי הוא בעובדא דידן. אבל לע"ד לא הייתי סומך על זה לבד, כיון דהרב והרי"ו לא כתבו כי אם בלשון 'וקרוב הדבר בעיני'. גם לקמן 'והכי נמי שמא גם אשה נאמנת'. ויש לתמוה על הרב מהרמ"א שפסקה כפשטה. מכל מקום סניף ודאי הוא. גם הרב מהרי"ו ז"ל עשאה סניף. מכל שכן בנידון דידן דאיכא אומדנות מוכיחות טובא דהוא מחמת מכה…".

תורת השלמים

וכ"כ תורת השלמים יו"ד קפז, כה:

"וכן אם אומרת ברי לי – כן הוציא הרב בדרכי משה סוף סימן קצ"א מתשובת מהר"י ווייל בסימן כ"ה, אבל באמת הרב קיצר בהעקתה, כי בתשובת מהר"י ווייל שם אינו מחליט הדבר, וכתב וז"ל… הרי שמהר"י ווייל עצמו מסתפק בדבר, ואף דלענין דם נדות האשה נאמנת כדילפינן מ'וספרה לה', וכמו שכתב מהר"י ווייל עצמו שם באותה תשובה, מכל מקום מסתפק בזה מטעם דאולי האשה אינה בקיאה לענין זה, או כיון דיש לה תקנה בבדיקה לא סמכינן עליה בכהאי גוונא. וכן נראה לי קצת מוכח בש"ס, דקתני 'נאמנת האשה לומר מכה יש לי', ולא קאמר רבותא דאף בלא מכה נאמנת, וצ"ע. אך היכא דאיכא עוד צד להקל אז יש לסמוך עליה".

דגול מרבבה

וכ"כ דגול מרבבה קפז, על סעיף ו, שמהר"י ווייל עצמו הסתפק בדבר:

"שם ס"ג ו' (רמ"א בהגה): וכן אם אומרת ברי לי (כעה"ג), אני תמה על רמ"א שכתב כן בהחלט, ומהרי"ו לא כתב זה רק דרך פלפול, וזה לשונו שם: "וקרוב הדבר בעיני בלא כל הני טעמי וכו' כיון שאומרת שמרגשת בעצמה שלא בא הדם מן המקור רק מן הצדדין ממקום השתן, שנאמנת וכו'". וכן בסוף התשובה שם כתב: "שמא גם אשה נאמנת וכו'" ".

חוות דעת

וכ"כ חוות דעת יו"ד קפז ביאורים יב, והביא גם את דברי הפנ"י הנ"ל:

"שאין דם זה בא מן המקור – לא ידעתי מציאות לזה, דודאי אף דם שנמצא בצדדין טמא, דאמרינן דמן המקור בא לצדדין, אם לא שתאמר שיודעת ששורש הדם לא בא רק מן הצדדין, וזה רחוק שתדע כשאין לה מכה. גם בשו"ת פני יהושע כתב שאין לסמוך על זה לבד רק לעשותו סניף כשיש עוד טעם להיתר".

פרדס רימונים

פרדס רימונים קפז, לט:

"והכרעת הפוסקים דאין לסמוך על זה אלא בצירוף היתר אחר".

דעת הכנסת יחזקאל שנאמנת כשיש לה מכה

הכנסת יחזקאל לד, כותב שמחלוקת הרמ"א והפני יהושע היא רק כשטוענת שהדם לא מגיע מהרחם, אך לא אומרת שיש לה מכה. אולם אם אומרת שיש לה מכה מחוץ לרחם שממנה בא הדם – נאמנת לכל הדעות:

"עוד ראית מעלת כבוד תורתו נקט ניגרי אבתריה בתשובת פני יהושע דחולק על הרמ"א סי' קפ"ז סעיף ו', וכן אם אומרת 'ברי לי שאין דם זה בא מן המקור – נאמנת כו", אם אמנם כדי הוא רמ"א וכו', עכ"ל. אך תמהני על פה קדוש יאמר זה, כי פני יהושע לא פליג כי אם בנדון דרמ"א, שאין כאן שום מכה לפנינו, רק שאומרת 'ברי לי וכו", בזה כיון דבפסקי מהרא"י כתב רק דרך אפשר כו', אמנם נידון דידן שכתב מר תוך דבריו שאומרת האשה ברי לי שזה דם מכתה ולא דם נדתה, זה הדבר מוסכם אליבא דכולי עלמא נאמנת אשה לומר כו' ותמהני שמעלת כבוד תורתו מכניס זה במחלוקת שבין רמ"א לפני יהושע, אולי נחיצת הקולמס פלטתו למר. גם אין צריכין לבדקה איך יודעת שזה דם מכתה".

פוסקי זמננו לגבי מכה שלא ידוע אם מוציאה דם

משפטי עוזיאל

בשו"ת משפטי עוזיאל ב יו"ד כו, כתב שניתן לתלות במכה בשלושה תנאים: 1. שיודעת שיש לה מכה. 2. מכתה מוציאה דם מאיליה. 3. שלא הרגישה ביציאת דם הווסת:

"מכלל הדברים אנו למדים שלא תלינן במכה אפילו שלא בשעת וסתה אלא בשלשה תנאים: א. שיודעת שיש לה מכה אותו במקום ב. שמכה זו מוציאה דם מאליה גם בלי שום חכוך ונגיעה בה ג. שלא הרגישה ביציאת דם זה שיצא מהרחם שהוא מקור דמיה. מכאן תמה אני על פסק הרמ"א יו"ד קפ"ז סעי' ה' שכתב: אשה שיש לה וסת קבוע יכולין לתלות שלא בשעת וסתה במכתה אעפ"י שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם, אבל הטו"ז כתב שאין לסמוך על זה ואין להתיר אפילו ברואה שלא בשעת וסתה אלא בתנאי שאומרת מכה יש לי באותו מקום שהדם יוצא ממנה (כמ"ש בשו"ע שם סעיף ז) [וט"ז סק"י] והש"ך כתב דרמ"א בהגה לא איירי אלא להתירה לבעלה אחר טהרתה ולא להחזיקה כרואה מחמת תשמיש, אבל להתירה לבעלה מדין נדה צריכה ז' נקיים. (שם ס"ק כ').

ובסדרי טהרה הביא מ"ש השבו"י: אשה שאינה יכולה לטהר לבעלה מכח ראיות ועסקה זמן מה ברפואות ולא הועיל לה כדאי הוא הרשב"א וסיעתו לסמוך עליו בשעת הדחק שהרי מהאי טעמא הקלו הפוסקים האחרים ברואה דם מחמת תשמיש כדי שלא לאוסרה על בעלה. והסדרי טהרה חלק עליו דלענין שבעה נקיים שהוא אסור כרת לא הקלו, והגם שאפשר שדינו אמת שבשעת הדחק יש להקל מכל מקום למעשה צריך עיון אחר שאין דבריו מוכרחין (סדרי טהרה סי' קפ"ז דף ו: ד"ה גם).

מסקנא דדינא שרוב מכריע של הפוסקים הראשונים והאחרונים סוברים דאין להתיר אשה לבעלה ברואה שלא בשעת וסתה אלא אם כן ידעה שיש לה מכה ושהיא מוציאה דם".

דרכי טהרה

וכ"כ דרכי טהרה ד, ח, דין דם פצע, שאין תולים אלא במכה שידוע שמוציאה דם:

"אשה שיש לה פצע בפרודזור (נרתיק), ויוצא ממנו דם, אין היא טמאה מאותו דם. ונאמנת אשה לומר: מכה יש לי באותו מקום, שהדם יוצא ממנה. אפילו אם אין היא יודעת שברגע זה יוצא דם ממכתה, אלא שיודעת שיש לה מכה שרגילה להוציא דם – טהורה. ודבר זה אפשר לבדוק על ידי שתראה שבכל בדיקותיה הפנימיות אין היא מוצאת דם אלא במקום אחד בצדדים. וכל שכן אם מרגישה כאב כשנוגעת בשעת הבדיקה בצד המקום שיוצא ממנו דם. אולם אשה כזאת, אם תראה דם בשעת וסתה (כשיש לה וסת קבוע) או בעונה הבינונית שלה – ל' יום לראיתה – (כשאין לה וסת קבוע) תהיה טמאה, אלא אם כן ודאי לה שדם זה יוצא מהפצע בלבד".

טהרת הבית

וכ"כ טהרת הבית ה, ו:

"אשה שראתה דם מחמת תשמיש שלוש פעמים, ויש לה מכה באותו מקום, אף על פי שאינה יודעת אם המכה מוציאה דם, מכל מקום תולה הדבר בדם מכתה, ואף על פי שאין לה וסת קבוע. ואפילו אם היה הדם שופע ממנה בשעת תשמיש – תולה הדבר בדם מכתה. ומכל מקום כיון שאינה יודעת אם מכתה מוציאה דם, צריכה להפסיק בטהרה ולספור שבעה נקיים ולטבול (בלי ברכה). ורק כשיודעת בבירור שמכתה מוציאה דם יכולה לתלות לגמרי במכתה, והיא טהורה מיד גם לבעלה. ואם נודע שדם מכתה משונה במראהו מדם ראייתה, אינה תולה כלל בדם מכתה".

חוט שני

בחוט שני נדה עמ' פ' ד"ה: 'והנה', כתב שדעת רוב הפוסקים שמקילים במכה שלא ידוע אם מוציאה דם רק לעניין רמ"ת, ולא לעניין טהרת נדה לבעלה:

"והנה הרמ"א הכריע, דאם יש לה וסת קבוע, תולה שלא בשעת וסתה במכה שאינה יודעת אם מוציאה דם, כיון דלא מצוי כל כך שתראה בימים אלו, אבל באין לה וסת קבוע – אינה תולה במכה אלא אם כן ידוע שהמכה מוציאה דם. והא דתולה במכה שאינה יודעת אם מוציאה דם, נחלקו הפוסקים אי מהני להתירה לבעלה אף בלא טבילה. הנו"ב כתב דתלינן אף להתירה לבעלה, ואינה צריכה ז' נקיים וטבילה[15], אמנם דעת רוב הפוסקים דצריכה לספור ז' נקיים ולבטול בברכה כדין, והטעם, דאין תולים במכה להתירה לגמרי בלי ז' נקיים וטבילה – כתב הש"ך דמשום עיגונא הקילו, והגרע"א כתב משום דאיסור רמ"ת הוא משום וסתות, וקיי"ל דוסתות דרבנן, ומקילינן בדרבנן. וכתב הש"ך שאם ידוע שמכתה מוציאה דם, תולין במכתה אף לענין טומאת נדה, ואינה צריכה טבילה כלל, דמוקמינן לה בחזקת טהרה, וכן כתב החוות דעת".

משמרת הטהרה

וכ"כ במשמרת הטהרה קפז, נז, שבמקרי ספק תורה מחמירים שתדע שהמכה מוציאה דם, ובדרבנן מקילים:

"ולדינא בשל תורה יש להחמיר, כגון בראתה בהרגשה ולגבי ז' נקיים, אבל כשהנדון בדרבנן, בראיה בלא הרגשה, דהיינו שלא הרגישה שבא הדם מהמקור, וכן על ידי ראיית עד שלא בעומק – יש מקילין, וכן יש מקילין כשרואה תמיד על ידי בדיקת עד וקשה לה ליטהר מחמת כן, וכן לענין חשש איסור רמ"ת שלא תאסר לבעלה דהוא מדרבנן, ויש להקל כפסק הרמ"א. ויש להחמיר באופן זה לפרוש באבר מת".

האם צריכה להראות לחכם כדי לדעת אם דם מכתה שונה מדם ראייתה

בשו"ת צמח צדק (הקדמון) פו, כתב שאם ידוע שדם מכתה שונה מדם ראייתה, אין לאשה לסמוך על עצמה לקבוע שהדם שראתה כעת דומה לדם מכתה ולא לדם ראייתה, אלא עליה להראות לחכם כיצד נראה דם מכתה וכיצד נראה דם ראייתה, ואז כשמרגישה כאב ורואה דם תראה לחכם כדי שיבדוק אם הצבע כצבע מכתה או כצבע ראיית וסתה:

"ומסתברא לי למימר שיש להחמיר בכי האי גונא שלא תהיה האשה סומכת על עצמה להכיר הדם במראיתו שהוא מן מכתה, אלא צריכה תחלה להראות לחכם שני הדמים – דם מכתה ודם ראיית נדתה – כדי שיכיר החכם בין שני הדמים, בין זה לזה, ואחר כך בכל פעם שתמצא דם שלא בשעת וסתה בענין הנזכר בצד שמאל, ותרגיש כאב דוקא שם ולא במקום וצד אחר – תביא הדם לחכם והוא יבחין אם מראיתו שוה לדם מכתה או לא. ולא תהיה סומכת על עצמה, כיון שכבר ידוע שיש שינוי בין דם מכתה לדם ראיית נדתה".

בשו"ת שבות יעקב א, סו, כתב שאין צריך להחמיר כל כך כמו הצ"צ ולדרוש מהאשה לבוא בכל פעם אל החכם, אלא בשלוש הפעמים הראשונות תראה לחכם את הדם שסבורה שהוא דם מכתה, ואם החכם יאשר שאכן זה דם מכתה (על פי הצבע), תוכל מעתה לקבוע זאת על דעת עצמה:

"מ"ש גם באם יכולה לתלות, זה פשוט הוא ומבואר כן להדיא בתשובת דבר שמואל שאלה פ"ז. ומ"ש שלמעשה לא רצית לסמוך להקל נגד תשובת צ"צ, האמת כן הוא לכן כתבתי שם וצ"ע למעשה. ונ"ל לנהוג בדרך זה שהאשה תראה שתים או שלש פעמים לחכם ואם אומר החכם שאינו דומה לדם וסת' יכולה היא לסמוך שוב על עצמה, ודלא כתשוב' צ"צ דחייש לבדדמי וצריכה להביא כל פעם להחכם כנ"ל למעשה והוא כמו פשר דבר".

וכ"כ בבדי השולחן קפז, עו:

"…ובשבות יעקב הכריע בזה שבג' פעמים הראשונים ראה לחכם, ואח"כ תוכל לסמוך על הכרה דידה".

הלכה יג – דימום כתוצאה מפוליפ או שרירן ברחם

המקילים להחשיב דימום משרירן כפצע

דברי הדבר שמואל לגבי 'טחורים ברחם'

בשו"ת דבר שמואל (לרב שמואל אבוהב) עא, נשאל לעניין 'טחורים ברחם' אם ניתן לתלות בהם. וכותב שהגם שהרופאים טוענים שטחורים אלו אוצרים בקרבם את דם הרחם, ומשחררים אותו מעת לעת, ואזי יש מקום להחשיב זאת כדם וסת לכל דבר ועניין, אולם ה'דבר שמואל' דוחה טענה זו, שכן לא דרשו חכמים שתדע האשה שדם מכתה לא מכיל גם דם נדות רגיל. אלא כל זמן שהראיה היא כדרך מכה ולא כדרך ראיית וסת רגיל, גזרה התורה שאין ראיה משונה כזו מטמאת. וראיה שהיא כדרך ראיית וסת רגיל – מטמאת:

"אשה שיש לה חולי של טחורים ברחמה, וראתה דם בבדיקתה, מה דינה?

תשובה: ראיתי ונתון אל לבי שאלת מעלת כבודו על דין חולי הטחורים שנתהוה לאשה ברחמה, ועם שעל הרוב יבואו בקצוות ופיות הוורידים אשר בפרוזדור שהוא המקום יותר חצוני, ובנקל יוסר הספק מעל האשה, ודומה לנדון שנשא מהר"ם מהרא"ש ז"ל… אך אם באולי יקרה חולי זה במקור עצמו, נראה שדינו כדין המכה, שרבו עליה חילוקי הפוסקים ומחלקותיהם, בין כשאדם[16] משונה או אינו משונה, בין שיודעת שמוציאה דם בודאי או שאינה יודעת, ובין שעת וסתה ללא שעת וסתה. הן כל ראתה ותשוב ותראה עין מעלת כבודו הברורה בטור יורה דעה סימן קפ"ז, ובמכת המקור עצמו האריך למעניתו מוהרר"ם מלובלין בעל ספר המנהיר בתשובה סימן קי"א, ואע"פ שכפי דברי הרופאים בטחורי אותו המקום אחת מן הסבות העצמיות להם הוא העצר דם הנדות, והיה בזה קצת פקפוק לחומרא לחלק בין דם המכה בסתם, לדם היוצא מהם, דשמא דיינינן יתיה כדם הנדות גופיה, כאלו מפקד פקיד בהו לזוב מעת לעת ומפקידה לפקידה. כמו זר יחשב בעיני קיום החילוק הזה, שכמה מכות ומורסות הבאות שמה כפי הטבע, תהיה סבתם גם כן עצור הזלת דם הנדות המתעכב בבשר להפסדו, או תוספת ריבויו, ולא מצינו שחילקו בזה רבותינו ז"ל, שאם כן כל דם מכה היה אסור מספק, כיון שאי אפשר בכגון זה לצמצם הבחינה בידי אדם. אלא שצריכים אנו לומר שאינו טמא מן התורה אלא הדם היוצא מפנימיות החדר והמקור עצמו בהרגשה, כדרך הטבע, שכך גזרה תורתנו הקדושה, כדדריש שמואל במסכת נדה פרק הרואה כתם 'בבשרה' – עד שתרגיש בבשרה. והרי מתוך לשון התשובה המובאת ממוהרי"ל ז"ל כדלעיל, מוכח שלשומא המתהווה באותו מקום דין ושם מכה יש לה. ובחלוקי ארבעה וחמשה מיני הטחורים המבוארים בספרי הרופאים, יש מהם אדומים ונקראים בשם 'שומא', ואמאי מפקינן יתהון מכלל מכה? ועל האשה עצמה מוטל עיקר כובד החקירות והבדיקות לידע, להודיע ולהוודע אם הדם בא מן הטחורים אם ממקורו כפי הטבע, ולהחמיר בספקו. ובפרט בשעת וסתה, כאשר יזהירוה וילמדוה בעלי ההוראה נר"ו…".

דברי החזון איש לגבי פצע ברחם שיוצא ממנו גם דם נדה

החזו"א יו"ד פא, ד"ה: 'אבל מה שיש לדון בזה', כותב לגבי אבעבועות ברחם שמוציאות דם בוודאות, שגם אם האשה רואה דם זה בעונת וסתה, אינה חוששת שמא מעורב בו דם וסת, כפי שכתבו הש"ך והגר"א שאם יודעת בשעת וסתה שהדם בא מהמכה – טהורה. ואין לומר שכיוון שדם הווסת עובר דרך הבעבוע, היא טמאה, כי כשאמרו חכמים שאשה יכולה לתלות במכה שדם זה יוצא ממנה, לא דרשו לחקור אם דם הווסת עובר דרך המכה, "אלא ודאי כל שהעורק פצוע ומוכה, אין דרך ראיה בכך, וטהורה"[17]:

"אבל מה שיש לדון בזה הוא מדין שיש לה מכה ותולין במכתה, ואע"ג דכתב רמ"א סי' קפ"ז דבשעת וסתה אין תולין במכה, כבר כתבו הש"ך והגר"א שאין דברי רמ"א רק באין ידוע שהמכה מוציאה עתה דם, אלא שהמכה מוציאה דם לפעמים, אבל אם המכה מוציאה עתה דם ואין הספק רק אם יש כאן גם דם נדה, אף בשעת וסתה – טהורה, ובנידון דידן לפי דברי הרופאים הבעבועות מוציאות דם בודאי בשעת וסת, ואם כן יש להקל אף בשעת וסת. ואין לומר דנידון דידן גרע טפי, כיון דדם הוסת עובר דרך הבעבוע ואין כאן דם מכה אלא דם נדה, על כרחך זה אינו, דאם כן נפלה טהרת מכה בבירא, דדלמא דם נדות עובר דרך המכה, והלא סומכין על האשה שמרגשת במכה, ולא אמרו חכמים לחקור ברופאים אם דם נדות עובר דרך המכה, אלא ודאי כל שהעורק פצוע ומוכה, אין דרך ראיה בכך, וטהורה".

ציץ אליעזר

בשו"ת ציץ אליעזר יז, לז, נשאל לגבי שרירן ברחם, שהרופאים מסתפקים אם הוא נחשב לדם נדה או לדם מכה, והשיב הצי"א שאין זה משנה איך הרופאים מגדירים זאת, מכיוון שזה לא יוצא כדרך ראיה רגילה, אלא כדרך פצע, גם אם יוצא דם נדה ממש – אין דימום זה אוסר. והסתייע מדברי החזו"א הנ"ל, שכאשר הדימום הוא כדרך פצע ולא ראיה ווסתית רגילה, טהורה גם אם דם נדה עובר דרך הפצע:

"נשים שיש להן שרירין בתוך הרחם שנקראים פייברוידז שמוציאים דם, והרופא אומר שקשה לקבוע אם הדם היוצא מהם הוא דם נדה או דם מכה.

ב"ה, ט"ז טבת תשמ"ה. ירושלים עיה"ק תובב"א. למכובדי הרב הגאון הנעלה מוה"ר דוד קאהן שליט"א. רב דביהמ"ד גבול יעבץ בברוקלין. אחדשכת"ר באהבה וכבוד. יקרת מכתבו קבלתי לפני מספר ימים, והנני נענה למבוקשו להשיב לו חו"ד על שאלתו למעשה, ובקצירת האומר.

שאלתו היא אודות נשים שיש להן שרירין בתוך הרחם שנקראים פייברוידז, והרופא שהוא שומר תורה וידען בעניני הלכה אומר שקשה לומר אם הדם היוצא מהם הוא דם נדה או דם מכה, שיש לומר שאותו הגורם שמוציא הדם הוא באמת הגורם לדם נדות, אלא ששאר עור הפנימי של הרחם חלק ואין הדם יוצא, ואצל הפייברוידז יוצא, ונמצא דהוי דם נדה ממש. או י"ל שהם נראין לעין כמו מכות, ומסתבר שהפוסקים לפני כמה שנים תיארו אותם כמכות, שהרי הדם אינו יוצא משאר מקומות ברחם.

וכת"ר מצדד לומר דכשם שאיתא בנדה כ"א שאין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת, דה"ה שאין זו ראייה נורמלית, וגם יש לדון דהוי שינוי עפ"י האגלי טל בפתיחה, שהאריך לבאר דבכל התורה כולה לבד משבת יש דין שינוי, ומבקשני ללמדו איך להורות בזה כי הענין נוגע כמה פעמים בשלום בית שקשה לאשה שסובלת מהנ"ל להטהר לבעלה.

והנה לענ"ד נראה להורות להיתר, מכיון שאין זו ראייה נורמלית, ובעיקר מכיון "שהם נראים לעין כמו מכות", לכן יש להחשיב זאת כמו דם מחמת מכה, ולא משנה בזה מה שהרופא אומר כי יתכן שאותו הגורם שמוציא הדם הוא באמת הגורם לדם נדות.

וחילי דידי ממה שמצינו בשו"ת דבר שמואל למהר"ש אבוהב ז"ל סי' ע"א שהשיב אודות מורסות שומים וטחורים המתהוים במקור עצמו דדין מכה להם, ואף על פי שכפי דברי הרופאים בטחורי אותו המקום אחת הסיבות העצמיות להם הוא העצם דם – הנדות ויש איפוא בזה קצת פיקפוק לחומרא לחלק בין דם המכה לבין דם היוצא מהם דשמא דיינינן יתיה כדם הנדות גופיה, כאילו מיפקד פקיד בהו לזוב מעת לעת ומפקידה לפקידה, אפ"ה כמו זר יחשב קיום החילוק הזה, לומר שכמה מכות ומורסות הבאות שמה כפי הטבע תהיה סיבתם ג"כ עצור הזלת דם הנדות המתעכב בבשר להפסדו או תוספת ריבויו. ולא מצינו שחילקו בזה רבותינו ז"ל, שאם כן כל דם מכה היה אסור מספק, כיון שאי אפשר בכגון זה לצמצם הבחינה בידי אדם. וצריכים אנו לומר שאינו טמא מן התורה אלא הדם היוצא מפנימיות החדר והמקור עצמו בהרגשה כדרך הטבע, שכך גזרה תוה"ק כדדריש שמואל בנדה פרק הרואה כתם, בבשרה עד שתרגיש בבשרה יעו"ש. [וצוין בקצרה גם בדר"ת סי' קפ"ז ס"ק נ"ה].

דון איפוא מדברי המהר"ש אבוהב ז"ל גם אל כגון נידוננו, דלא משנה בזה מה שהרופא אומר שיתכן שהדם בא בזה ג"כ מאותו הגורם שגורם לדם נדות, מכיון שנראה מיהת לעין שרירין אלה הנקראים פייברוידז כמו מכות, והמה מיהת הגורם המציאותי שיצטבר ויצא על פני שטחן דם, ואם כן אין זו ראיה נורמלית ולא על כגון דא הוא שאסרה התורה דם היוצא מהמקור מכיון שיש לזה סיבה אחרת הגורם לזה, והיא, השרירין הנקראים פייברוידז שהתהוו בתוך הרחם, אשר דין מכות להם.

כן בקודש חזיתי בחזון אי"ש ה' נדה סי' פ"א ד"ה אבל מה שיש לדון, שכותב אודות אשה שלפי דברי הרופא יש לה אבעבועות במקורה בפיות העורקים המזנקים את דם הנדות, דמכיון דלפי דברי הרופאים הבעבועות מוציאות דם בודאי בשעת וסת, א"כ יש להקל אף בשעת וסת מדין שיש לה מכה ותולין במכתה, ומוסיף וכותב וז"ל: ואין לומר דנדון דידן גרע טפי כיון דדם הוסת עובר דרך הבעבוע ואין כאן דם מכה אלא דם נדה, ע"כ ז"א דא"כ נפלה טהרת מכה בבירא דדילמא דם נדות עובר דרך המכה, והלא סומכין על האשה שמרגשת במכה, ולא אמרו חכמים לחקור ברופאים אם דם נדות עובר דרך המכה. אלא ודאי כל שהעורק פצוע ומוכה אין דרך ראיה בכך וטהורה, עכ"ל.

הרי לנו שגם החזו"א ז"ל כוון מד"ע לקבוע בכגון דא שסובר הדבר שמואל, דדברי הרופאים בזה לא מעלין ולא מורידין, ולא משנה אם דם נדות עובר דרך המכה, כי כל שהעורק פצוי ומוכה אין דרך ראיה בכך וטהורה. וא"כ ה"ה גם בנדו"ד, אמרינן נמי דמכיון שעכ"פ השרירין הנקראים פיברוידז שנתהוו ברחם האשה המה הגורמים כך, ונראים לעין כמו מכות, אם כן לא משנה אפי' אם דם נדות עובר דרכם, כי כל שהשטח פצוע ומוכה אין דרך ראיה בכך וטהורה.

והנני בכבוד רב ובברכה מרובה אליעזר יהודה וולדינברג".

נשמת אברהם

בנשמת אברהם קפז, ב, 4, מביא את דברי החזו"א וצי"א הנ"ל, ואת דברי רש"ז אוירבך והרב נויבירט, שגם הם היקלו בדימום משרירן שלא בעונת הווסת. ואף שחשב האפוד (המובא בסמוך) מחמיר בזה, מ"מ הצי"א וחזו"א לא קיבלו את סברתו, וכך נראה שנוקט הנשמת אברהם למעשה:

"דימום מגידול: אשה שמדממת שלא בזמן וסתה, ולדעת הרופאים הדם בא מגידול, שפיר או סרטני, הנמצא בגוף הרחם – טהורה מטעם דם מכה, ובתנאי שאין הדימום בזמן ווסתה – שמעתי ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א…

פייברוידז (מיומא) – זהו גידול או גידולים שפירים הנובעים משריר הרחם, מכוסים בריר הפנימי של הרחם ובולטים לתוך חלל הרחם. הם עשירים בכלי דם שהם גם אינם תקינים, אך בדרך כלל אינם גורמים לשום בעיות. בחלק הנשים יכולים להיות וסת ממושך או דימום רציני. לעיתים יש דימומים בין הוסתות כך שהאשה איננה יכולה ליטהר. אם הוכח שדימומים אלו בין הוסתות הם רק מהגידול ללא דימום מיתר הרחם, יש לשאול שאלת חכם אם האשה טמאה או לא. והנה כותב הגח"ד פדווא זצ"ל: אבל שכיח טובא בנשים שיש להם מין מכה בפנים הנקרא ציסט או מיום או פייברואיט, בכל אלה אין המכה בעצמה מוציאה דם, אלא המכה גורמת שוסתה מבולבל ורואה גם שלא בשעת וסתה, אבל הדם בא מן המקור והאשה טמאה, עכ"ל.

לעומת זאת כותב החזו"א: על דבר אשה שלפי דברי הרופא יש לה אבעבועות במקורה בפיות העוקרים המזנקים את דם הנדות, ולפיכך אינן נסתמים לעולם, ובראשית הימים של הוסת היא שופעת ואח"כ מתמעט, אבל אין לה טהרה לעולם, גם ימים ששופעת נכנסות תוך ימי זיבה וכו'. אבל מה שיש לדון בזה הוא מדין שיש לה מכה ותולין במכתה, ואע"ג דכתב רמ"א סי' קפז דבשעת וסתה אין תולין במכה, כבר כתבו הש"ך והגר"א שאין דבר הרמ"א רק באין ידוע שהמכה מוציאה עתה דם, אלא שהמכה מוציאה דם לפעמים. אבל אם המכה מוציאה עתה דם, ואין הספק רק אם יש כאן גם דם נדה, אף בשעת וסתה טהורה. ובנידון דידן, לפי דברי הרופאים האבעבועות מוציאות דם בודאי בשעת וסת, ואם כן יש להקל אף בשעת וסת וכו', ע"ש… הציץ אליעזר נשאל אודות נשים שיש להן שרירין בתוך הרחם שנקראים פייבורידז, והרופא שהוא שומר תורה וידען בעניני הלכה אומר שקשה לומר אם הדם היוצא מהם דם נדה או דם מכה וכו'. ועונה: נראה להורות להתיר, מכיון שאין זו ראייה נורמלית, ובעיקר מכיון "שהם נראים לעין כמו מכה", לכן יש להשיב זאת כמו דם מחמת מכה, ולא משנה בזה מה שהרופא אומר כי יתכן שאותו גורם שמוציא הדם הוא באמת הגורם לדם נדות, עכ"ל. ובהסתמך על השו"ת דבר שמואל שדן ב"מורסות שומים וטחורים", והחזו"א… הוא מסכם: הרי לנו שגם החזו"א ז"ל כוון מדעת עצמו בכגון דא שסובר הדבר שמואל, דדברי הרופאים בזה לא מעלין ולא מורידין, ולא משנה אם דם נדות עובר דרך המכה, כי כל שהעורק פצוע ומוכה אין דרך ראיה בכך וטהורה. ואם כן הוא הדין גם בנידון דידן, אמרינן נמי דמכיון שעל כל פנים השירירין הנקראים פיברוידז שנתהוו ברחם האשה המה הגורמים כך ונראים לעין כמו מכות, אם כן לא משנה אפילו אם דם נדות עובר דרכם, כי כל שהשטח פצוע ומוכה, אין דרך ראיה בכך וטהורה, עכ"ל… אמר לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שדימום מפייברוידז נקרא דם מכה כשלא בשעת וסתה. כתב לי מו"ר הגרי"י נויברט שליט"א: אשה שיש לה פייברוידז בתוך רחמה, והן מוציאות דם מדי פעם, אבל ידוע שהן מוציאות דם, לכאורה יש לומר דהוה כמו דם מכה, שהרי ידוע שהיא רואה דם גם שלא בשעת וסתה, ועוד, שנראה לעינים שנמצא במקור שלה פצעים, וידוע כי הם מוציאים דם מזמן לזמן, אף שלא בשעת וסתה… והחשב האפוד רוצה להחמיר בכהאי גוונא, דאמרינן דסדרי הוסת מבולבלים אצלה, אבל אחרי התייעצות עם רופא, אין הם יכולים להסביר לי מה כוונת המחבר שליט"א (זצ"ל) "דסדרי הוסת מבולבלים אצלה". ואדרבא, הציץ אליעזר דן בכהאי גוונא דנידון דידן, והוא נשאר במסקנתו כדברינו. כבוד תורתו גם הביא לי דברי החז"א שגם הציץ אליעזר מביא אותו, וגם הוא נשאר במסקנתו להתיר, עכ"ל".

המחמירים להחשיב דימום משרירן כווסת

חשב האפוד

בחשב האפוד ב, קכח, סובר שהשרירנים אינם מדממים מחמת פציעה, אלא הם גורמים לווסת הרגיל להתבלבל ולהופיע בזמנים שלא היה רגיל בהם, ולכן יש להחשיב דימום זה לדם וסת לכל דבר ועניין:

"יקרתו הגיעני היום, ואני ממהר להשיבו מפני נחיצות הענין. הא דמבואר בגמ' ובפוסקים, והוא בשו"ע יו"ד סי' קפ"ז, דאין האשה טמאה מחמת דם הבא מן המכה, דבר פשוט דהיינו שיש לה מכה פתוחה, והדם בא מן המכה, כי אין זה דם נדות אלא דם מכה. אבל שכיח טובא בנשים שיש להם מין מכה בפנים הנקרא ציסט או מיום או פייברואיט, בכל אלה אין המכה בעצמה מוציאה דם, אלא המכה גורמת שוסתה מבולבל, ורואה גם שלא בשעת וסתה. אבל הדם בא מן המקור והאשה טמאה. ומה שמציין כת"ה דברי הפתחי תשובה סי' קפ"ז בשם מהר"ם מלובלין, דגם אם המכה במקור עצמו, והדם בא מן המקור – האשה טהורה, פירושו שאמנם המכה היא במקור, ועל ידה זה הדם בא דרך המקור, אבל מכל מקום יש דם בתוך המכה, והמכה פולטת הדם ואין זה דם נדות אלא דם מכה. אבל כל הני מכות וגידולים אינם אלא גורמים שהוסת מתבלבל אצלה, אבל הדם הוא דם נדות והאשה טמאה. ואף על פי שהוזכרו בסי' קפ"ז איזה קולות גם באופן שאין ידוע שהמכה מוציאה דם, היינו שעל כל פנים יש מקום לחשוב שהמכה בעצמה מוציאה דם, אבל באלה המכות שהוזכרו שידוע בהם שאין הן מוציאות דם בעצמן, אלא שהוסת מתבלבל על ידיהן, בכל אלה האשה טמאה.

ונתבאר זה בחת"ס יו"ד סי' קמ"ב, כי הנה לפי דעת הב"י וד"מ ועוד פוסקים, סבירא ליה להרשב"א להתיר אפילו במכה שאין ידוע שמוציאה דם, וכתב עלה החתם סופר וז"ל: והנלע"ד בזה, דשני מיני מכות יש: א' פצע וחבורה ומכה טריה, ואבעבועות וצמחים שדרכם להאסף שם דם וליחה חמוצה וסרוחה… ומין השני הוא כאב וחולי באבר מן האברים, ואין שם דבר ניכר לעין, וקורין לו הרופיאם רעמאדיסמוס, וכדומה לזה, והשתא אומר אני דסבירא ליה לרשב"א דאינה צריכה שתדע שמכתה הוציאה דם בשום פעם כלל, אמנם תדע על כל פנים שהמכה הזאת היא מאותן המכות שיש שם דם על כל פנים, ואז נאמר שממנה שותת ויורד. אבל אי לא ידעה כן, מאן לימא לן שיש שם קיבוץ דם כלל? דלמא הוא מן המין השני הנ"ל… עכ"ל. ויש רק להוסיף הסבר על דברי החת"ס, שלא רק כאב הנקרא רעמאדיסמוס, שאין שם שום דבר ניכר אלא חולי גרידא, אין בו שום צד לתלות שמוציא דם, אלא יש גם שהיא מכה ממש, כגון שיש מכה וניפוח בצוך השריר של האם, ויש צורך לסלק המכה על ידי ניתוח, ובכל זאת אין מכה זו מוציאה דם בשום אופן, רק שכל עוד המכה בה סדרי הוסת מבולבלים אצלה ויש בה ריבוי דמים, וגם מוצאת כתמים הרבה, ודם הזה אינו דם מכה אלא דם נדות, ובכגון הא האשה טמאה".

דימום כתוצאה מהתקן תוך-רחמי

המחמירים להחשיבו כדם ווסתי

הרב יעקב אריאל

הרב יעקב אריאל בשו"ת באהלה של תורה א, כד, כותב שמחמת הספק שהתעורר לגבי סיבת הדימומים המופיעים בעקבות החדרת התקן תוך רחמי, יש להחמיר ולאסור את האשה הרואה דימום כזה, אלא אם כן היא סובלת גם מפטריה בנרתיק, באופן שהדימום המגיע בעקבות הפטריה שכיח יותר וניתן לתלות בו:

"ולפי זה בנידון דידן צריך לברר את המציאות: אם הדימומים מההתקן הם נדירים, ולעומת זאת הדימום מהפטריה הוא תדיר – יש מקום לתלות את הדימום בוודאי, דהיינו בפטריה, ולא בספק, דהיינו בהתקן. אך אם הדימום הנגרם מההתקן הוא תדיר יותר, או שהדימום הבא מהפטריה אינו תדיר כל כך – אי אפשר לתלות את הדימום בפטריה. וכסניף להיתר יש להוסיף שההתקן עצמו הוא ספק. לא ברור שהוא דם נידה. אין הסבר מדויק לפעולתו של ההתקן, ובלשון רופא: זהו ספק גירוד ספק גירוי. ואם זהו גירוד, הרי דינו כמכה והוא טהור. אמנם בדרך כלל אנו חוששים לדם הבא מחמת ההתקן מספק. אך כאן, כאשר יש סבירות גבוהה יותר לתלות בפטריה, יש לצרף גם ספק זה כסניף להיתר. ולכן נראה שאם הפטריה עלולה לדמם הרבה, ולעומתה ההתקן אינו עלול לגרום לדימום אלא לעתים רחוקות, יש לומר שאין ספק מוציא מידי ודאי, והאשה טהורה גם כשהיא מדממת. ואינה נטמאת אלא כאשר ברור שהדימום הוא הווסת. והדבר יכול להתברר על ידי כמות הדם או על ידי סימנים ותחושות המלווים את הווסת".

נשמת אברהם בשם הרב אלישיב, אג"מ והרב נויבירט

הנשמת אברהם קצד, ה, 6, כותב שעד היום יש ספק באשר לסיבת הדימום בעקבות ההתקן, ובעקבות הספק החמירו הרב אלישיב, הרב פיינשטין והרב נויבירט, להחשיבו כדם וסת ולאסור את האשה הרואה דם זה. מנגד, הרב עובדיה היקל בזה מלבד בעונת וסתה, וגם עמדת הרב ד"ר הלפרין להחשיבות כדם מכה. אמנם כתב הנשמת אברהם שכאשר מוספים להתקן הורמונים, לכל הדעות יש לדימום זה דין ראייה האוסרת:

"הכנסת התקן תוך רחמי (IUD). בזמן הכנסת ההתקן, ואחרי כן יש דימום, כשברור שרובו בא מתפיסת צואר הרחם מבחוץ על ידי צבת, אך גם יתכן שחלק הדם בא מהרחם כתוצאה מחדירת ההתקן – דהיינו דם מכה. אך ישנן חלק מהנשים שיש להן במשך החודשים הראשונים אחרי כן, דימום מהרחם שלא בזמן הוסת. קיימת מחלוקת בין רופאי נשים מומחים, כשלדעת חלקם הדימום מהרחם בא מגירוי של הקרום הפנימי אחרי הכנסת ההתקן, וממילא יהיה לדם זה דין של דם מכה, כפי שיש לדם שבא מתפיסת צואר הרחם מבחוץ. אך לחלק אחר יש דיעה שאי אפשר לומר בביטחון שהדם לא בא מעיוות ויסות ההורמונים. עקב אי הבהירות הנ"ל, פסק מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שהיא טמאה, וכן פסק האג"מ[18]. לכן אם אין כל דימום, רצוי שתבדוק עצמה כל יום במשך חודש ימים לודא שאין דימום קל מההתקן. גם בזמן כתיבת מהדורא זו לא מצאתי בספרי רפואה שום התייחסות לסיבת הדימום, רק שההתקן יכול לגרום גם לוסת מרובה וגם לדימומים בין וסת לוסת. ודברתי עם הרב ד"ר מרדכי הלפרין שליט"א (שהוא גם רופא נשים), ושאלתי אותו מה ההוכחות שדימום זה באמצע המחזור לא בא מעיוות של הוסת, וענה לי: "שרוב הסיכויים שמדובר על דם מכה". ודברתי עם הגרי"ש אלישיב שליט"א באלול תשס"ה, והוא שליט"א ענה לי שהאשה טמאה לבעלה, וששאלתי האם יועיל הלבשת בגדי צבעונים ענה לי "אין זה כתם, ואיך אפשר להעלים עין מהעובדה שהדם בא מהמקור?"

לעומתם, הראשון לציון הגר"ע יוסף שליט"א כותב שכל שהדימום לא בא בזמן הוסת הוא נחשב כדם מכה, והאשה טהורה. וראה לעיל סי' קפח ס"ק ב (עמ' קסא) מה שכתבתי בשמו. ואם ההתקן עצמו משחרר הורמון (פרוגסטרון) – לכל הדעות נאמר שהוא הוא הגורם לדימום והאשה טמאה".

הרב יונתן בלס

הרב יונתן בלס, במאמרו "דימום מהתקן תוך-רחמי" בתחומין לא, סבור שהדם היוצא כתוצאה מהכנסת התקן לרחם הוא תוצאה של פעילות הורמונלית הזהה ביסודה לדימום הווסתי, ועל כן יש לדון דימום זה כדימום שאוסר:

"אחת מתופעות הלוואי של התקן תוך רחמי היא הארכת זמן הדימום סביב הוסת, ותוספת ימים בהם מתרחש דימום או הכתמה במהלך החודש. האם הדימום שגורם לו ההתקן התוך-רחמי נחשב ל"דם מכה" (נדה סו,א), או לדימום ש"אין דרכה של אשה לראות כך דם" (נדה כא,ב-כב,א), שאינם אוסרים את האשה?…

בספרות המדעית בשנים האחרונות דווח על מחקרים שמהם עולה שהדימום מהתקן תוך רחמי נוצר לפחות באופן חלקי מתופעה דלקתית ש"חושפת" או "מקלפת" את ציפוי כלי הדם שברירית הרחם.  כפי שכתב לי ד"ר ישראל יולס, גינקולוג יר"ש: "לפי  זה חכמינו בחכמתם ידעו כבר לפני מאתיים שנה את המושג 'עורקים חלשים'!"

מחקרים אף הראו שניתן למנוע את הדימום על ידי לקיחת תרופות אנטי-דלקתיות לא-  סטרואידיות . אכן, בשונה מהשרירנים שבהם עסק הציץ-אליעזר, תופעה דלקתית זו איננה "פצע" .היא איננה נראית כפצע, ולדברי ד"ר יולס, "היות וכל התהליך קורה בתוך חלל הרחם , מה שנראה כלפי חוץ הוא הפרשה דמית או קרישי דם מועטים בלא שתהיה כל יכולת להבחין בגורם… בבדיקה רגילה רופא לא ממש יכול להבדיל בין דימום מ'גירוד' מכני של דפנות הרחם להפרשה על רקע תגובה דלקתית או אף להפלה בשלבים מוקדמים."  זאת ועוד: החומרים הכימיים הגורמים לתופעה דלקתית זו, ציטוקינים המעורבים במערכת החיסונית, שותפים בחלקם גם לתהליך הווסתי הרגיל ופועלים בתהליך הרגיל באופן דומה לפעולתם בתגובה להתקן התוך-רחמי. משמעות הדבר היא שאין הפרדה חדה בין תהליך דלקתי לתהליך הווסתי, ויש מאפיינים דלקתיים גם בתהליך הווסתי בשלב שבו דוחה הרחם את כלי הדם שהתרבו לקליטת העובר בשלבים מוקדמים יותר.  מכאן שתופעה דלקתית כתגובה לגוף זר, אין בה כדי להגדיר את הדימום כ"לא דרך אשה לראות כך דם"…

וכן כתב לי הרב ד"ר משה טנדלר, המכהן גם כפרופסור לביולוגיה ב"ישיבה אוניברסיטה": ההיפותזה הרציונלית ביותר להסביר את ההכתמה שבאה בגרימת ההתקן יותר משלושה חודשים לאחר החדרתו מתמקדת בתגובה ההורמונאלית לגוף זר ברחם. בהעדר דיאגנוזה מוכחת, ההכרעה ההלכתית חייבת להיות לחומרה. אמנם כל איברי הגוף מגיבים כאשר מחדירים להם גוף זר, ולכן על פני הדברים היה ראוי להתיר אשה כשהדימום הוא תוצאה מתגובה זו, כפי שמתירים אותה כשהדם בא מ"פצע" או מ"חבורה" מהסוג המדמם בכל מקום בגוף ולאו דווקא ברחם. אולם כל איבר מגיב בצורה שונה וייחודית, ותגובתו הייחודית של הרחם היא בדימום שאינו שונה באופן מהותי מהדימום בתהליך הווסת הרגיל".

דעת האגרות משה

בשו"ת אגרות משה אבה"ע ג, כא, דן בהתקן תוך רחמי, אך לא מתייחס כלל לשאלה אם הדם היוצא בעקבות הימצאותו ברחם נחשב לדם מכה או לא, אלא רק דן האם שייך כאן הכלל 'אין פתיחת הקבר בלא דם', וכן מחמיר מצד ש(על פי מה שנטען בתקופתו)מטרת ההתקן 'לנער' את הזרע מתוך הרחם, ויש חשש שבתוך כך ייצא גם דם וסת. אך לכאורה לא ניתן ללמוד מדבריו מה דעתו לעניין תליה בדם פצע:

"הנה בדבר האשה שאסורה להתעבר מפני מחלת עובי דם ברגלה שיש לחוש שע"י עיבור יגרע ויעלה ח"ו ללב ולריאה. ודאי היא מחלה מסוכנת ורשאית לעשות איזו עצה שלא תתעבר. אבל מה שרוצה הרופא לשים שם איזו טבעת ברחמה אשר אין מתעברות עי"ז. הנה טבעת זו שנתחדש זה לא כבר והוא לא רק טבעת שגם קנה ארוך הוא ובראשו טבעת והוא מושם ברחם בעומק שתי אצבעות ויש בזה דין פתיחת הקבר, להנוב"ת ס"ס ק"כ, והובא בפ"ת סימן קצ"ד סק"ד, שגם כשהפתיחה היתה מבחוץ הוא בדין פתיחת הקבר שאינה בלא דם. ואף להאחרונים החולקים עליו בפתיחה מבחוץ, כאן גרע, שהתועלת מזה כפי שנודעתי מרופא מומחה הוא אשר זה עושה שהרחם מתנענע תמיד, ומשליך משם הזרע שבא לשם, א"כ באופן כזה יש יותר לחוש לראיית דם. וכן אמר רופא מומחה בכאן, שאף שמצד חכמת הרפואה אין לחוש בפתיחת הקבר לדם, בזה יש לחוש טובא לדם…".

המקילים להחשיבו כדם פצע

טהרת הבית

טהרת הבית א, עמ' רסז, היקל לתלות את הדימום המופיע לאחר הכנסת ההתקן (ה'טבעת') כאשר הדימום מופיע שלא בעונת הווסת:

"אשה שיש לה טבעת ברחם למניעת הריון, וראתה דם על ידי בדיקת עד שלא בשעת וסתה, והרופא אומר שהטבעת גרמה לה דימום – נראה שיש מקום להקל בזה, כיון שבשלא בשעת וסתה הרי היא כמסולקת דמים… ולא שכיח שתראה דם נדה שלא בשעת וסתה… לכן יש לתלות הדבר במכה, וכל שכן אם מרגישה כאב וצער בבדיקת העד… ".

בעמ' רסח הערה 22 נכתב שהיקל לגבי הדימום הכרוך בהכנסת התקן תוך רחמי לרחם:

"ובדין דימום שנראה בזמן הכנסת התקן תוך רחמי, נשאל רבינו בזו הלשון… אודות אשה שנתנו התקן תוך רחמי ברחמה… שבעת הכנסתו לרחם יש דימום, כיון שישנו חיכוך בדפנותיו, ויש דימום בדרך כלל עד ג' ימים, ועל ידי בדיקת צילום הרחם הנקרא "היסטרוסקופיה" ניתן להבחין שהדם יוצא מחמת החיכוך בכלי הדם שהוא בא עמם במגע, ולא מחמת פעולה של דימום וסתי. כמו כן יש פעמים שבגלל התכווצות ברחם או תזוזת ההתקן נוצר דימום, וכיום ידוע שהדם נוצר עקב חיכוך זה. האם הדם הפורש ממנה הוי כדם מכה או כדם נדה?… וזו תשובת רבינו: א. יש לי תשובה בענין זה באורך בכתב יד [א"ה: לא מצאנוה], והמסקנא להלכה ולמעשה להתיר בנידון דידן. עובדיה יוסף".

דברות אליהו

בשו"ת דברות אליהו ו, לו (לרב אליהו אברז'ל), כתב שדימום המופיע בעקבות התקן נחשב לדם מכה ומותר. אמנם אפשר לתלות בו רק באשה שיש לה וסת קבוע וראתה שלא בעונת וסתה. אך אשה שאין לה וסת קבוע אינה יכולה לתלות בו. וציין שגם הרב קאפח כתב שדם ההתקן כדם מכה:

"שאלה: אשה שיש התקן ברחמה למניעת הריון, וידוע שההתקן גורם לדמומים, האם ניתן לתלות דמומים אלו בהתקן דוקא, ולהחשיבם כדם הבא מכח מכה, ובמיוחד אשה שיש לה וסת קבוע. ודמומים אלו היו שלא בזמן ויסתה?

תשובה… אם כן, הרי מבואר מכל הנ"ל שאשה שיש לה מכה באותו מקום, נאמנת לומר מכה יש לה באותו מקום שהדם יוצא ממנה. ותולין דם במכה. אבל דוקא ביש לה וסת קבוע, והרגישה בזמן טהרתה.

ולפי זה, הואיל וההתקנים גורמים גרויי לרירית לדמם, ובמיוחד אחרי שראיתי מקרוב איך בנויים ההתקנים כמין קלפסים הנתפסים בתוך הרחם ופוצעים הרחם, אשר על כן אם רואה דם שלא בזמן וסתה, כאשר יש לה וסת קבוע ויש לה התקנים הנ"ל – הרי זה נחשב כדם מכה, ולא כדם נדה.

וראיתי לגאון הרב יוסף קפח זצ"ל דנשאל על זה מד"ר אורי לוי הי"ו, אם התקנים נקראים דם מכה ולא לחוש לה לדם נדה. והשיב וז"ל: בנושא התקן שעושין למניעת הריון, שקוראין טבעת, אנו מודעים כי הדימום הנגרם על ידי כך דינו כדין המכה. ואם כן ברור שאין להתחשב בו לענין איסור והיתר, עד כאן. בהא סליקנא מכל האמור, ההתקנים שעושות הנשים למניעת הריון, הואיל והם גורמים גרויים ברחם ליציאת דם, הרי דינם כדין מכה, ותולין כל הדמומים במכה. והיינו דוקא ביש לה וסת קבוע, אבל אם אין לה וסת קבוע – יש לאסור מספק ולא לתלות בהתקנים. ביקרא דאורייתא, ע"ה אליהו אברזל".

הרב ד"ר מרדכי הלפרין

הרב ד"ר מרדכי הלפרין, 'רפואה, מציאות והלכה' כא, ג-ד, מביא את דברי ד"ר יעקב לוי שמונה ארבע סיבות אפשריות לדימום מחמת ההתקן, כאשר אחת מהן היא אפשרות של הפלה מוקדמת מאד, שאותה שולל הרב הלפרין כיוון שכיום מכניסים את ההתקן בעיתוי שלא מאפשר זאת. שתי סיבות קשורות לפציעת ההתקן את הרחם, וסיבה אחת היא הורמונלית, שההתקן גורם להתארכות הווסת. לכן מסיק הרב הלפרין שדימום ארוך לא שייך להתיר מחמת תליה במכה, כיוון שהסיבה היא הורמונלית, אך דימום בין-וסתי מגיע כפי הנראה מפציעה, ולכן ניתן לתלות במכה ולהתיר:

"מכאן המקום לדון, האם דימום הנובע מהימצאות התקן תוך-רחמי ברחם, האם יש לו דין של דם נידה, או של דם מכה?

… כיום מוחדר הת"ר (התקן תוך רחמי) לרוב בתקופת הוסת, או לאחר שמוודאים שאין חשש להריון. כך שהחשש לדימום סמוך להחדרת ההת"ר עקב הפלה כתוצאה מהחדרת ההת"ר, ניתנת להישלל כמעט תמיד. גם החשש להפלה מוקדמת מאד במהלך הימצאות ההתקן ברחם אינו קיים כל עוד אין עדות רפואית להריון, מאחר ועל פי הידע הקיים "אין ההתקן גורם להפלה [מוקדמת מאד] כפי שחשבו בעבר", אלא למניעת ההפריה או השרשת העובר. לכן אי אפשר לתלות בהפלה מוקדמת דימום מרחם עם הת"ר. מכאן שכיום נשארו רק שלוש הסיבות הראשונות אותן מנה ד"ר לוי. שתי הסיבות הראשונות לדימום הן יצירת "מכה" ברחם, שהדם הנובע מחמתה איננו אוסר. הסיבה השלישית להארכת דימום הווסת, משמעותה הפיזיולוגית היא שילוב של דימום וסתי עם דימום של פציעה (או "מכה"), כאשר כל זמן שעדיין נמשך גם הדמום הווסתי, ברור שלא ניתן להקל עקב צירוף מקביל של דם מכה. אולם אצל אישה בעלת וסת קבוע שהוחדר לרחמה הת"ר, אם מופיע דימום לאחר סיום הדימום הווסתי, לכאורה צודק ד"ר יעקב לוי במאמרו ב"נועם", שאפשר לתלות את הדימום בדם מכה הנובע מהת"ר. ואכן הגר"ע יוסף בספרו טהרת הבית כתב: אשה שיש לה טבעת ברחם למניעת הריון, וראתה על ידי בדיקת עד שלא בשעת וסתה, והרופא אומר שהטבעת גרמה לה דימום, נראה שיש מקום להקל בזה, כיון שבשלא בשעת וסתה הרי היא כמסולקת דמים…".

דעת הרב אוירבך על כדורים הגורמים לדימום

המנחת שלמה ב, עג, א, כותב שייתכן שדימום שמופיע כתוצאה מנטילת גלולות נחשב לדם פצע. אמנם לא באר מה הסברה לכך, וגם כתב: "אולם יתכן שדבר זה ניתן לבירור על ידי רופאים מומחים":

"לא לגמרי ברור אצלי שהדימום הזה הבא מחמת הגלולות חשיב ממש כדם נדה, כי חוץ מזה שלגבי החשש של "שמא" ראתה, יש לזכור שאין האשה טמאה מדאורייתא אלא אם כן הרגישה, הרי כתב הר"ן ועוד, שאפילו דם חימוד אינו חשיב מהתורה כדם נדה, ואף שרבו החולקים על זה, מכל מקום בנידון דידן אפשר דחשיב כדם מכה ולא כדם נדה. אולם יתכן שדבר זה ניתן לבירור על ידי רופאים מומחים".

התקן תוך רחמי עם הורמונים

הרב ד"ר מרדכי הלפרין

הרב ד"ר מרדכי הלפרין, 'רפואה מציאות והלכה' כא, ג, סבור שדימום ארוך שנוצר כתוצאה מהתקן תוך רחמי המפריש פרוגסטרון שגורם להתארכות משך הדימום, לא ניתן להחשיבו לדם מכה, אלא לדימום וסתי לכל דבר ועניין:

"נדגיש כי אי אפשר להתיר דימומים של התקן תוך-רחמי המפריש פרוגסטרון, שכן ההורמון המופרש על ידי ההתקן גורם שינויים הורמונליים המשפיעים על רירית הרחם, בדומה לשינויים ההורמונלים הטבעיים הגומרים לדימום אוסר. משום כך הדיון כאן יתייחד אך ורק להתקן שאינו מכיל הורמונים, בין אם הוא כולל ובין אם אינו כולל תוספת של נחושת…

נשמת אברהם

וכ"כ נשמת אברהם קצד, ה, 6, וכתב שזה מוסכם על כל הדעות:

"ואם ההתקן עצמו משחרר הורמון (פרוגסטרון) – לכל הדעות נאמר שהוא הוא הגורם לדימום והאשה טמאה".

 

סיכום לסיכום

הסוברים שכיום אין תולים במכה

לרמב"ן ורא"ה, וכ"כ רי"ו, רשב"א ואגור בדעת הראב"ד, כיום אין תולים בדם מכה, אם משום שגזרו על דם בתולים שאין לתלות בו, וק"ו בדם מכה אחרת פחות מובהקת. ואם משום שצריך לוודא שצבע דם המכה אינו שונה מצבע דם הווסת, ואיננו בקיאים בכך.

הסוברים שצריך שתדע שהמכה מוציאה דם

לתרומה, הגהות מיימוניות, אגודה, מהרי"ל, הגהות שערי דורא, תרומת הדשן ומהר"י ברונא, כדי לתלות את הדם במכה צריך שתדע שמכתה מוציאה דם. לתרומה, הגה"מ, אגודה, תרוה"ד ומהר"י ברונא משמע שעליה לדעת ממש שמכתה מוציאה דם, ולמהרי"ל והגש"ד משמע שדי בכך שתדע שמכה כמו זו שיש לה מסוגלת להוציא דם.

ראשונים שמשמע מהם שצריך שתדע שדם זה יוצא מהמכה[19]

מלשון מהר"ם מרוטנבורג ומרדכי משמע שלא די בכך שתדע שמכתה מוציאה דם, אלא צריך שתדע שהדם שרואה כעת יוצא מהמכה. ובשעת וסתה אף זה לא מועיל. ואפשר שכך גם דעת הכלבו, או שגם הוא סובר כתרומה.

המחלקים בין בעלת וסת קבוע לבעלת וסת שאינו קבוע

הסוברים שבעלת וסת קבוע (שלא בעונת וסתה) אינה צריכה לדעת שהמכה מוציאה דם

לרדב"ז וב"ח אשה שיש לה וסת קבוע יכולה לתלות את הדם שרואה במכה שאין ידוע אם מוציאה דם, אך אן אין לה וסת קבוע אינה תולה אלא במכה שידוע שמוציאה דם.

הסוברים שבעלת וסת קבוע (שלא בעונת וסתה) אינה צריכה לדעת שדם זה בא מהמכה

לצמח צדק הקדמון, וספר ושב הכהן, לאשה בעלת וסת קבוע שראתה שלא בשעת וסתה – תולה במכה שידוע שמוציאה דם, אף שלא ידוע מהיכן הגיע הדם שלפנינו. אך אם אין לה וסת קבוע צריך שתדע שדם זה הגיע מהמכה.

וסת חצי קבוע

לחוו"ד אשה שלעולם אינה רואה וסת לפני יום מסוים, דינה לעניין תליה במכה כדין בעלת וסת קבוע על לאותו היום. והביאו הפתחי תשובה.

המבארים שגם אם אצל נשים אחרות סוג מכה זו מוציאה דם – נחשב למכה המוציאה דם

למהרי"ל, ט"ז, חוות דעת, חכמת אדם וחתם סופר, אשה שלא יודעת אם מכתה מוציאה דם, אך יודעת שמכה מסוג זה אצל נשים אחרות מוציאה דם, נחשבת לבעלת מכה שמוציאה דם, ויכולה לתלות בה.

הסוברים שלרשב"א ו\או שו"ע גם אם לא יודעת שמוציאה דם תולה בה

לב"ח, אמונת שמואל, תפארת ישראל (ר"י אייבשיץ), זרע אמת, גר"א, חת"ס, ערוך השולחן ורבי יצחק אלחנן, לרשב"א ו\או לשו"ע גם אם לא יודעת שמכתה מוציאה דם – תולה בה. יש מהם (כמו הב"ח, גר"א וחת"ס) שכתבו בהדיא שהרשב"א סובר כך גם ביחס לעונת הווסת עצמה, ויש שכתבו כך באופן כללי בדעת הרשב"א.

הסוברים שגם הרשב"א מודה לרוב הראשונים

לש"ך, פני יהושע וחכם צבי, גם הרשב"א מודה לשאר הראשונים שצריך שתדע שמכתה מוציאה דם כדי לתלות בה, ומה שאמר הוא שאינה צריכה לדעת שדם זה יוצא מהמכה.

האם ההיתר נאמר רק לעניין רמ"ת

הסוברים שההיתר נאמר רק לגבי רמ"ת, אך צריכה שבעה נקיים

לאשכול, ש"ך, שער אפרים, נודע ביהודה, סדרי טהרה, ושב הכהן, חוות דעת, כנסת יחזקאל, פתחי תשובה, בנין עולם וחזון איש, כל ההיתר של הרשב"א לתלות גם במכה שאין ידוע שמוציאה דם, נאמר רק ביחס לרואה מחמת תשמיש, או משום שחשו לעיגונה של האשה, או משום ששם החשש הוא מדרבנן, כיוון שקיי"ל 'וסתות דרבנן', או משום שזה מקרה לא שכיח, ולכן תולים במכה, שהיא יותר שכיחה מרמ"ת.

אך לעניין שבעה נקיים, שזה דאורייתא, ואין חשש עיגונא בד"כ – אין תולים אלא במכה המוציאה דם.

הסוברים שההיתר נאמר גם לעניין שבעה נקיים

לתפארת ישראל (רבי יהונתן אייבשיץ), זרע אמת, חתם סופר, ערוך השולחן, כתר כהונה ועין יצחק, ההיתר לתלות במכה שאין ידוע אם מוציאה דם לשיטת הרשב"א הוא גם לעניין שבעה נקיים.

המקילים במקום עיגון גם לעניין שבעה נקיים

לחכמת אדם ואגרות משה במקום עיגון, שהאשה לא מצליחה להיטהר לבעלה זמן רב וכדו', ניתן להקל גם לעניין שבעה נקיים.

המקילים גם בעונת הווסת אם יודעת שדם זה בא מהמכה

לתוס', תרומה וחכמת אדם, אם יודעת שדם זה בא מהמכה – תולה בה גם בעונת וסתה.

המחמירים שגם אם יודעת שהדם יוצא מהמכה לא תולה בה בעונת הווסת[20]

מלשון מהר"ם מרוטנבורג ומרדכי משמע שגם אם יודעת שהדם שרואה כעת מגיע מהמכה, לא תולה בה (כי לא ייתכן שלא תטמא לעולם ותמיד תתלה במכה, וכפי הנראה מעורב בדם המכה גם דם וסת).

 

המאמר מאת הרב יאיר וייץ, חוקר תורני במכון הר ברכה, העוסק בבירור סוגיות עבור ספרי 'פניני הלכה'. כותב מאמרים בתחומי התנ"ך וההלכה, מחבר סדרת בדרכה של תורה על חמשת חומשי התורה, והספר בדרכם של כתובים על חמש המגילות.

---

[1] את החשש שאיננו בקיאים לבדוק אם מראה הדמים זהה או לא הרמב"ן לא כותב במפורש, אך כך עולה מדבריו, וכך כתבו הראשונים בדעתו, כמבואר בסמוך.

[2] כי ברמב"ם זה לא כתוב, וברמב"ן כן. וגם הרא"ש מתייחס לרמב"ן ולא לרמב"ם.

[3] למעשה אפשר לומר שזו גרסה נוספת של אותה התשובה.

[4] מדבריו עולה שהבין בדעת המרדכי שדי אם ידוע שיש לה מכה המוציאה דם, ואינה צריכה לומר במפורש שדם זה שרואה הוא מהמכה. אלא אם כן נאמר שדבריו הם כעין פשרה בין דעת המרדכי לרשב"א.

[5] יש הרבה גרסאות לתשובה הזו שמופיעה גם במהרי"ל בכמה נוסחים, וגם בהגש"ד. ובתשובת המהרי"ל שציטטתי ממנה לעיל דווקא מיקל בזה יחסית.

[6] אמנם באופן כללי האחרונים כרכו את המרדכי יחד עם התרומה וסיעתו, אולם מלשונו משמע שהחמיר יותר מהם. וכך הבין גם הגר"א (המובא בהמשך) בדעת המרדכי, ולכן הגיה את דברי המרדכי באופן שיתאים לשאר הראשונים.

[7] נדמה שאין הכוונה תיאסר מדין רמ"ת, אלא הכוונה שבפועל רוב ימיה תהיה אסורה, כיוון שכל פעם שרואה דם אנו אוסרים אותה.

[8] כיוון שמדבר על "חומרות יתירות בווסתות דרבנן".

[9] כמובא לעיל בשם הט"ז, חוו"ד וחכמ"א.

[10] למשל הגר"א ו……

[11] הש"ך וסיעתו.

[12] אם כי ידוע שאמינותו של ספר האשכול בהוצאת 'נחל אשכול' מוטלת בספק. וראיתי שכן כתבו הרבנים טל בורגנסקי ואיתמר פריש במאמרם "תלייה במכה בבדיקה עצמית ללא סיוע 'בודקת טהרה'", בתחומין לט.

[13] צ"ע, כי דוקא הכו"פ בתפארת ישראל כותב ההיפך, כדלקמן.

[14] נראה שצ"ל: 'כעין'.

[15] צ"ע, שלעיל הבאנו את דבריו ביו"ד סימן נ"ה, שכתב למעשה שאף שמהרמ"א משמע שמיקל בזה לגמרי, מכל מקום אין להקל נגד הש"ך למעט במקרים שבהם החשש נמוך יותר, כמו לגבי זקנה.

[16] אולי צ"ל 'כשאדום' או 'כשהדם'.

[17] אמנם בהמשך דבריו החזו"א מסייג שהיתר זה יכול להינתן רק כאשר מדובר במקרה חד פעמי. אך לא ייתכן שבכל עונת וסת נתלה את הדם במכה בלבד והיא לא תטמא לעולם. בנוסף, החזו"א מעלה סברה שבעונת הווסת גם אם דם הווסת יוצא דרך המכה, זה נחשב 'דרך ראיה' רגילה. ודווקא דם נדות שלא אמור היה לצאת אם לא היתה שם מכה, נחשב לדימום שלא כדרך ראיית וסת, וטהור.

[18] צ"ע, כי האג"מ פסק כן מטעם אחר לגמרי. משום שצידד לומר שיש כאן חשש של 'אין פתיחת הקבר בלא דם', או משום שההתקן נועד לטלטל את הרחם כדי להוציא ממנו את הזרע, ויש חשש שייצא גם דם וסת בתוך כך (אם כי דומה שכיום ידוע שאין זו מטרת ההתקן. ואף שנחלקו כיצד הוא מונע את ההריון, מוסכם שהוא לא נועד 'לנער' את הזרע מהרחם).

[19] אמנם כאמור לעיל, באופן כללי האחרונים לא עושים את האבחנה הזו בין המהר"ם והמרדכי לתרומה וסיעתו.

[20] אמנם כאמור, ככלל האחרונים לא התייחסו כך לדעתם, מלבד הגר"א, שבעקבות זאת הגיה את לשון המרדכי.