הדרך שלך להקיף את התורה!
יש לך שאלה?

פולמוס מילת בני הנוכריות בכתב העת 'וילקט יוסף'

תוכן עניינים

רקע

וילקט יוסף הוא כתב עת שיצא לאור בין השנים התרנ"ט-התרע"ח (1899~ – 1918~) במונקטש שבהונגריה. בכתב העת כתבו רבנים שונים מהונגריה והסביבה. עורך כתב העת הוא הרב יוסף הכהן שוורץ.

בגיליון י' שיצא בשנת התרס"ח (1908~), מובא פולמוס נרחב בין רבני הונגריה והסביבה אודות מילת בני נוכרית שילדה בנים מיהודי שחי עימה. כלומר האם נכון למול אותם שלא לשם גיור אך כערך יהודי או כתחילתו של גיור שיושלם בעתיד. עיקרו של הדיון נסוב סביב שתי שאלות מרכזיות: 1. כאשר אין כוונה לגיירו בהמשך, או שיש חשש גדול ש'ימחה' בגיור ברצותו לחיות כגוי, האם אין מילה כזו עלולה לגרום לתקלה שיסברו שהוא יהודי בשל היותו מהול, בעוד שבפועל הוא נוכרי. 2. האם אפשר לגייר ילד שגדל לאב יהודי שאינו שומר מצוות ולאם נוכריה שככל הנראה לא יחנכו את בנם לשמירת תורה ומצוות.

כמה מכותבי התשובות המובאות בגיליון י' של 'וילקט יוסף' מתייחסים לתשובת המהר"ם שיק יו"ד רמח, לכן נביא קודם את תשובתו ולאחר מכן את הפולמוס עצמו.

מהר"ם שיק

בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד רמח מציין לתשובות קכ"ד וקכ"ה בכתב העת 'שומר ציון הנאמן', בהן פרסם הרב גבריאל אדלר את חוות דעתו ודעת אחיו הרב נתן אדלר שניתן למול בני יהודים ונוכריות, מתוך תקווה שבהמשך ניתן יהיה לגיירם גיור מלא.

המהר"ם שיק סבור ש"אינו מבואר שם כל הצורך מקום הספק וכללי הספיקות", ולכן מאריך לבאר את צדדי הספקות השונים בסוגיה.

המהר"ם מעלה ארבע בעיות אפשריות בעניין, ודן בהן.

הראשונה: אם אבי הבן מביאו למול ולטבול שלא מדעת אימו, יש לחשוש שאין לבית הדין סמכות לגייר באופן כזה. כי רק כשאבותיו של הילד מביאים אותו להתגייר, או כשהקטן בא מעצמו ומבקש להתגייר – בית הדין יכול לגיירו. אך בית הדין לא יכול לגיירו שלא מדעתו או מדעת אבותיו. וכאן שהבן אינו מתייחס אחר אביו היהודי, יש לחשוש שאין בסמכות בית הדין לגיירו, ולכל הפחות לכתחילה אין לו לגיירו. אמנם המהר"ם מראה פנים לדחות שאביו היהודי כן נחשב 'אביו' לעניין זה, וגם מראה פנים לומר שבדיעבד גם ללא הבאת ההורים את הקטן יכול בית הדין לגיירו, כפי שעולה מגיורן של בנות מדיין שלא הגיעו לגיל שלוש וגיירון. ובכל אופן, בנידון דידן שהאם רוצה בגיורו – פשוט שאפשר לגיירו מצד זה, כי האם ודאי נחשבת לאימו ללא ספק:

"בשומר ציון מכתב קכ"ד וקכ"ה, כתב לפלפל אי רשאין לימול בניו של ישראל שיש לו מנכרית שנשאה לו לאשה, אבל אינו מבואר שם כל הצורך מקום הספק וכללי הספיקות. ולכן אבאר: הנה דין זה נתחלק לכמה ספיקות – א) אם אביו מביאו לימול וליטבול כדין, מכל מקום יש לדון ולומר דאין רשאין למולו על פי מה שכתב התוספות יום טוב בסוף פרק ג' דקידושין משנה י"ג, דלכך נקט שם 'ממזר נושא שפחה' ולא 'נכרית', משום דאין בידו לגייר, דאין מטבילין גר קטן על דעת בית דין, כמו שכתב התוספות יום טוב בפרק ד' דכתובות משנה ג', דדווקא באם אמו הביאתו לגייר, ואם כן שמא ישאר נכרי, ואע"ג דבכתובות דף י"א ע"א מבואר דאם האב מביאו לגייר לא גרע מאמו, וצריך לומר כוונת התוספות יום טוב דישראל הבא על הנכרית דלא נקרא כלל 'בנו', וכבמעי בהמה דמיא, ולא חשיב הוא כאביו גם לענין זה. וכיון דלא חשוב כלל כאב, לא מהני הבאתו, ואין הבית דין רשאין לגיירו כל זמן שלא הביאוהו אבותיו, או אם בא בעצמו לתבוע גירות, ואפילו בדיעבד לא מהני הגירות לדעת המרדכי בכתובות שם, וכן הסכים הב"ח בסי' רס"ח, ותמה על הר"ן שכתב בכתובות שם דבדיעבד מהני. על כל פנים לפי דעת התוספות יום טוב הנ"ל לכתחלה אין לגיירו. וכן כתב הפני יהושע שם, דמסתמא בתר אמו גרור. מיהו כוונת הפני יהושע יש לומר כיון דיכול למחות כשיגדל, וכיון דמסתמא בתר אימיה גרור, וימחה לכשיגדל, ואין ביד הבית דין לגיירו בעל כרחו, ואם כן אין ראיות התוספות יום טוב מוכרחת, ולעולם דחשיב לענין זה כמו אביו.

מיהו, אם האם גם כן מרוצה למולו, אפילו להתוספות יום טוב יש לומר דרשאין, אע"ג דהאם נשארת נכרית, כתב השטמ"ק בכתובות דף י"א דמהני אם אמו הביאתו לגייר. וגם מהראיות שהביאו התוס' בסנהדרין דף ס"ח ד"ה 'קטן' דגירות קטן מהני ממאי דדרשינן מ'החיו לכם' דגיורת פחותה מבית ג' מותרת לכהן גדול, ואע"ג דאבותיהם לא הביאו אותם לגייר, ופחות מבת ג' לא שייך דהם שאלו מעצמן ובקשו להתגייר. ועל כרחך דאפילו בכהאי גוונא מהני בדיעבד. וזה נראה ראיות הר"ן. ולא קשה מאי שהקשה הב"ח: מנא לן. והא דאין מגיירין לכתחילה, יראה משום דחשיב ליה כגזל גוי, דגם לגוי יש דין על בניו, דגוי יורש אביו, ובגירות כאלו נוטל ממנו וממשפחתו. לכך לכתחילה לא יעשה זה בלא קשותם, ואם כן בנידון שלנו דהוא ברשותם – שפיר יוכל לגיירם".

הבעייה השנייה: אולי כל מה שבית הדין רשאין לגייר את הקטן מדין 'זכין' זה רק לעניין הטבילה, אבל למול אותו אינם רשאים, כי המילה כרוכה בכאב, ואין זו זכות עבור הקטן. אולם המהר"ם דוחה זאת ומוכיח שמבואר מהפוסקים שניתן גם למול את הקטן, ומבאר שהערלה מאוסה היא, ולכן זכות היא עבורו שמסירים ממנו הערלה.

"אמנם עדיין יש לדון מטעם ב) שהשטמ"ק כתב בכתובות שם לחד תירוץ דווקא מטבילין, אבל מילה איכא למימר דחשיב חוב משום צערא דגופא, וכ"כ בהפלאה שם. ואם כן אין מלין. מיהו, הטור והש"ע ביו"ד סי' רס"ח שינו לשון הש"ס וכתבו דקטן מגיירין. וכללו גם המילה. וכן הבא הטור בשם בעל הלכות גדולות דקטן מלין אותו על פי דעת אבותיו, ואם כן גם כן לא חילק בין מילה לטבילה, וגם לא מסתבר כלל לומר דמשום צערא דגופא לא חשיב ליה זכות, דהרי ערלה מאוסה היא, שנתגנו בה הרשעים. וכמו דמבואר בנדרים דף ל"א ע"ב. ומי שעלה לו נימה – הרי זכות הוא לו לחתכו, ואדרבה, המילה פשיטא דזכות הוא, מטעם מאוסה, ולכך איכא למימר דנקט מטבילין, ואם כן גם מטעם זה אין ראיה לאסור".

הבעיה השלישית: לכתחילה אנו חוששים לדעה הסוברת שצריך שלושה גם בשעת מילה. ולפי הסוברים שצריך שיהיו 'גמירי', צריך שיהיה לפחות אחד מהם בקי בהלכות גיור והודעת המצוות וכו', ואם לא – אין לגייר לכתחילה. אמנם המהר"ם דוחה שכל הצורך בגמיר זה רק בגלל הודעת המצוות, לכן הקפידא היא רק בטבילה שאז יש מעמד קבלת המצוות. אך במקרה של מילה כשכבר הודיעו לגר קודם לכן את המצוות, או במילת קטן שלא שייך לגביו הודעת המצוות – אין צורך בשלושה שאחד מהם בקי בהלכות גיור, אלא רק צריך שיידע למול ולברך ברכות מילת הגרים. ובכל אופן בדיעבד אפשר למול גם בפני פחות משלושה.

"ועתה נבוא לחילוק הג'), לברר אי בעינן ג'. הרי אמרו ביבמות: גר צריך ג', דמשפט כתיב ביה. וכתב הטור: כל עניני גירות הקבלה ומילה וטבילה צריך בפני ג'. והוא מדברי הרמב"ן. וכתב הב"ח שם בסי' רס"ח דמדברי הרי"ף והרמב"ם וסמ"ג נראה דלא בעינן במילה ג', ושנים איכא למימר דבעינן לעדים, הואיל והכרנוהו כגוי (ומה שכתב בש"ע שם סעיף ג' דלהרי"ף והרמב"ם אי מל בפני ב' לא מהני, קשה. וצ"ע). ולבסוף מסיק דלכתחילה יש לחוש להרמב"ן וטור להצריך גם במילה ג'.

והנה אי הנך ג' צריכין להיות גמירי, הנה כבר הוכיחו התוס' ושאר ראשונים דלא בעינן מומחין או משום דשליחותן של קמאי עבדינן או משום דכתיב 'לדורותיכם', עיי' בזה בתוס' קידושין דך ס"ב ד"ה: 'גר'. אבל אי בעי גמירי, הש"ע בסי' רס"ח סעיף ג' כתב דבעינן ג' הכשרין לדון, ובחו"מ סי' ג' סעיף א' פסק דג' הדיוטות כשרים לדון, וכתב הרמ"א שם דבעינן שיהא חד מינייהו גמור[1], והטור הביא שם בשם הרמ"ה דבעינן ג' גמירי.

אמנם פירוש 'גמירי' נראה דצריך שיהיו גמיר ויודע סברות באותו דבר שאנו דנין בו, וראיה ברורה לזה מלשון רש"י בסנהדרין דף ג' ע"א ד"ה 'דגמר' ששמע מחכמים הלכות דין מלוה ואם כן הוא הדין כאן, צריכין שידעו דין גירות, וצריכין שידעו מה צריך להודיע לו בעיקרי המצוות, ואם כן צריכין שיהיו לומדים ת"ח, ולכן שפיר אמרו בקידושין דף ס"ב, ומיושב מאי שהקשה עליו השער המלך פי"ג מאיסורי ביאה, וכיון דבעינן לכתחילה ת"ח, שפיר שייך מי יימר דמזדקקו ליה. מיהו כל זה בקבלה ובשעת טבילה, דצריך שוב להודיע שנית המקצת מצוות, אבל בשעת מילה אם כבר הודיעו לו וקיבל עליו מקודם לפני ג' או בגר קטן דלא שייך קבלה, ואינו מעכב, כמו שכתב השטמ"ק בכתובות דף י"א. אם כן צריכין רק שיהא גמיר דין למול כראוי לשם גירות, ולברך הברכות הראוית[2], כן נראה לפי ענ"ד.

והנה כל זה לכתחילה, אבל בדיעבד הביא הש"ע סי' רס"ח סעיף ג' דיעה הראשונה בסתם, דאפילו בפני ב'. והג"הה כתב דאפילו בפני קרובים. ולפי זה על כרחך סובר הרמ"א דשנים לאו דווקא, וכמו שכתב הש"ך שם סק"י, ולכאורה יש להביא ראיה לזה, דהרי גירות ילפינן ביבמות דף מ"ו מאבותינו, דכשם שנכנסו הם בברית, כן אנו. ואצל אבותינו לכאורה לא היה שייך בית דין, שהרי כולם היו עדיין כגוים, ובפני מי יקבלו ויכנסו בברית? מיהו יש לדחות, דנהי דאין דנין אפשר משאי אפשר, מכל מקום היכא דאי אפשר, כגון בזמן הזה, שפיר מקבלין. ולפי זה מאי קשיא להו לתוס' קידושין דף ס"ב ד"ה 'גר' וכו', וכן הקשו שאר הראשונים, דבזמן הזה דליכא מומחין האיך מקבלין, הא אי אפשר שאני! וצריך לומר דהתוס' סבירא להו דגם באבותינו היו חשיב בית דין, אע"ג שכולם היו בני נח, מכל מקום היה בית דין שלהם חשוב כבית דין, או בשעת קבלת התורה הכל בהדי הדדי קאתי. מכל מקום לפי מאי שתירצו התוס' בשם ר' נתנאל משום דכתיב 'לדורותיכם', אכתי אינו מוכרח רק לדורות דאי אפשר, אבל לעולם אם היה אפשר במומחין – ליבעי' מומחין! ובזה מיושב קושית השער המלך פי"ג מאיסורי ביאה על רבנו נתנאל, דאיך סלקא דעתך ביבמות דף מ"ו ע"ב דקאמר דשמע מינה דבעינן מומחין? הא כתיב 'לדורותיכם'! ולהנ"ל לא קשה, דלדורות אי אפשר שאני, ואתי שפיר".

הבעיה הרביעית: במידה והאב אינו רוצה לגייר את בנו אלא רק למול אותו, האם מול למול אותו ולברך על המילה? על כך משיב המהר"ם שלמול ודאי שאפשר, כי אפילו לרמ"א שאוסר מילת גויים, זה דווקא כשהדבר נעשה שלא לשם מצווה, אך אם נעשה לשם מצווה מותר למול. ועאכו"כ לדעת הש"ך שסובר שאין כלל איסור במילת גויים. ולעניין הברכה, אם האב מביא את בנו למול כדי לגיירו – יש לברך על המילה על אף שיש חשש מסוים שאחר כך ימחה ויחזור בו, כי חזקה שלא יחזור. אך אם מראש האב לא בטוח שירצה שבנו יתגייר אחר כך בטבילה – אין לברך על מילה זו

"ועדיין נשאר לן לברר אם נימול אותם לפי המבואר שם בשאלה, היינו שאין האבות מניחין אותם לטבול רק למול, אם כן עדיין הן כגוים דאין גר עד שימול ויטבול, ובוודאי הא לא קא מבעיא לן אפילו לפי מה שכתב הרמ"א סוף סימן רס"ג דאין למול לגוי שלא לשם גירות, מכל מקום הכא שאני, דהרי לשם מצוה מל, ובלאו הכי הש"ך הכריח דזה אינו, ומותר למול, מכל מקום נראה דלא מברך, דנהי דמ"ו הגאון בתשובת חתם סופר סי' רנ"ג העלה דעל טבילת ומילת גר קטן נוכל לברך אף על גב דבידו למחות, מכל מקום סמכינן ארוב וחזקה, כיון דזכות הוא לו, בוודאי לא ימחה. מה שאין כן כאן, דהרי בכל מילה של גר יש להקשות איך מברכין? ניחוש דלמא יחזור! וכמו שחששו קצת פוסקים שלא לברך קודם קידושין, כמו שהובא באבן העזר סי' ל"ד. וצריך לומר כיון דכבר קיבל על עצמו המצוות, והניח עצמו למול – חזקה שלא ישנה את דעתו, ושפיר מברכין. אבל כאן, אם לא נדע אם יניח לטבול את בניו, אין לברך. ואם מניחם לטבול, מברכין כמו בשאר טבילות גרים, כדאיתא ביו"ד סי' רס"ח, ולא כמו שמברכין במילת בן ישראל. כן נראה לפי עניות דעתי".

הרב יהודה גרינפלד (מב)

בכתב העת 'וילקט יוסף' כרך י (היוצא בשנת התרס"ח [1908~]), סימן מב (שפתי ישנים), מתפרסמת תשובה משנת התרס"א (1900) של הרב יהודה גרינפלד, רב העיר סמיהאלי שבצפון מזרח הונגריה, שנשאל על ידי הרב עקיבא בלויא, אודות אדם שחי עם גויה וילדה לו בן, וכעת האב מעוניין למול את הילד, וגם אימו מבקשת להתגייר. האם מותר למולו.

הרב גרינפלד מביא בתחילת דבריו את דברי המהר"ם שיק הסובר שכאשר האם מעוניינת שבנה יתגייר – יש למול את הילד בברכה, אך אם אינה מעוניינת בכך, ומלים אותו שלא על מנת לגיירו, או שרק האב רוצה לגיירו – מלים אותו, אך אין לברך על מילה זו. ועוד כותב המהר"ם שבדיעבד לא צריך שלושה במעמד המילה.

ומקשה הרב גרינפלד על המהר"ם שתי קושיות: 1. אם האם לא מעוניינת לגיירו, והמוהל גם כן לא מתכוון שהמילה תהיה לשם גיור – למה למול אותו? מה יועיל הדבר? ואם האב מעוניין לגיירו, איך מותר לבית הדין למול אותו, הלא רק אימו יכולה להביאו להתגייר, או הילד עצמו. אך לא אביו שאינו נחשב לאביו מבחינה הלכתית! 2. כיצד כתב שבדיעבד לא צריך שלושה בעת המילה והטבילה? הרי כתב הדגול מרבבה שכל מה שאמרו שלא צריך שלושה במילה זה רק בגר גדול, שאז יש שלושה במעמד קבלת המצוות. אך בגר קטן שאין אצלו קבלת מצוות, צריך אצלו שלושה במילה וטבילה לעיכובא.

לכן סובר למעשה הרב גרינפלד שאם האם מביאה אותו להתגייר – מלים אותו בברכה, וצריך שלושה במעמד המילה והטבילה לעיכובא. ואם האם לא מביאה אותו להתגייר – טוב יותר שלא למול אותו כלל, כי גם המהר"ם שיק לא אמר שזו מצווה אלא שמותר, וכיוון שאין בזה תועלת, עדיף שלא למול כלל. ועוד מוסיף הרב גרינפלד שפשוט שמילת גר קטן אינה דוחה שבת. ובכל אופן, מסיים הרב גרינפלד, על בני הקהילה לעשות כפי מה שמורה להם המרא דאתרא:

"בעזה"י ה' נח תרס"א לפ"ק

חיים וברכה ושכ"ט. לכבוד המופלג בתורה וביראה ותיק ומושלם ונעלה כה"ר עקיבא בלויא נ"י. מכתבך הגיעני זה איזה ימים, ונתאחרתי להשיב על דבריך. מה ששאלת אודות שבא לפני כבוד אביך ידידי הרבני המופלג הגביר מו"ה ברוך נ"י, שכיבדו להיות מוהל אצל ישראל שנשא נכרית ונולד לו בן הימנה, והוא מבקש למולו, וגם בדעת אשתו לשוב לדת ישראל ולהתגייר.

הנה בגוף הדין אם רשאים למולו, כבר האריך בתשובת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמ"ח לבאר כל פרטי הדינים, ומשמע שם בדבריו דאם האם אינו מרוצה למולו ולטובלו, הוא מסופק אם רשאים למולו, דלדעת התיו"ט אין למולו, ועכ"פ אם אין רצונם לגיירו ולהטבילו לשם גרות – פשיטא דאסור לברך על מילתו. ואם כי מדברי המהר"ם שיק בסוף דבריו משמע דמותר למולו בלא ברכה אם אין רצון אימו להטבילו, מ"מ כיון דבלא טבילה הוא כגוי, ולמה לן למולו כיון דליכא מצוה? וגם צריך שיהיה בית דין בשעת מילתו ג' אנשים דגמירי בשעת מילה וטבילה.

ופלא בעיני על הגאון מהר"ם שיק זצ"ל, שכתב: 'והנה כל זה לכתחילה, אבל בדיעבד הביא השו"ע דיעה ראשונה דאפי' בפני ב' מהני, והרמ"א כתב דאפילו בפני קרובים מהני'. ותמהני עליו, דנשמט ממנו לפי שעה דברי הדגול מרבבה בסי' רס"ח סעי' ג', שכתב דבגר קטן שלא שייך אצלו קבלת מצות – לכולי עלמא צריך להיות שלשה וביום בשעת טבילה, ואפי' בדיעבד משמע שם דלא מהני אם לא היו ג' בשעת מילה וטבילה.

ועכ"פ כפי היוצא מדברי הגאון מהר"ם שיק זצ"ל, דאם האם מביאתו למול ורצונה לטבול אותו גם כן לשם גרות, אז מותר למולו בברכה. וכל זה אם הוא בחול, אבל בשבת פשוט לכל שאסור למולו. וגם בחול, אם האם אינה מרוצה לטבול אותו לשום גרות – אז פשוט שאסור לברך על מילתו. אך משמע מדברי המהר"ם שיק זצ"ל שמותר למולו בלא ברכה.

ולפי דעתי היה נראה שיותר טוב שלא למולו כלל, שהרי בבית יוסף סי' רס"ח הביא בשם ראבי"ה, דהא דגר קטן מטבילין על דעת ב"ד, הוא דיקא באומר: 'גיירוני', וכאן כיון דאביו הוא כאיש נכרי לגמרי, דהבן מתייחס אחריה והיא אינו אומר גיירנו – לדעתי נכון שלא למולו.

אך מי אנכי לחלק על הגאון זצ"ל? אך לדעתי כיון דאף לדבריו ליכא מצוה למולו, אם אין מניחתו לטבול – בוודאי שב ואל תעשה עדיף. ואם האב לחוד מביא למול בלא רצון אמו, בוודאי אין נכון למולו, כמבואר בב"י סי' הנ"ל, דהא דגר קטן מטבילין על דעת ב"ד הוא רק כשאבותיו הביאו להתגייר, ואביו לא נקרא בזה 'אבותיו', דהוולד הזה לא נתייחס כלל אחר אביו רק אחר אמו. ואם כן אף אם האב רוצה גם להטבילו לשם גרות, אם האם אינה מסכמת גם כן – אינו נכון למולו לדעת דהכל באמו כיון דלא נקרא האב לפי דין תורתנו הקדושה בשם 'אב' כלל, רק אם האם מסכמת למולו ולטובלו לשם גרות רשאים למולו בברכה. וצריך שיהיו ג' אנשים הנקראים בית דין בשעת המילה, ואפי' בדיעבד לא מהני אם לא היו שם ג'. הנלע"ד כתבתי, אך למעשה כאשר יורה הגאון הגדול אב"ד דקהלתכם ככה תעשו.

הרב יהודה גרינפלד, האבדק"ק סעמיהאל יצ"ו".

הרב חיים יששכר דב גרוס (סז)

באותו הגיליון (י) סימן סז, מובאת תשובתו של הרב חיים יששכר דב גרוס, מפטרובה (כיום רומניה), שנשאל אף הוא לעניין יהודי שנשא נוכרית וילדה לו בן, אם מותר למולו כדי לגיירו.

בתחילה מביא הרב גרוס את דברי שו"ת פרי השדה שנשאל בזה, ופסק שמן הדין זה מותר, אך למיגדר מילתא אין למול אותו, כדי להרתיע יהודים שלא יישאו נוכריות.

הרב גרוס עצמו מאריך לבאר שההימנעות ממילת הילדים לא תביא כלל למיגדר מילתא, כי מצב הדור כל כך קשה, שגם אם לא ימולו את הבנים זה לא יגרום לאבות להירתע מלחיות עם גויה (מאריך לתאר את עזות הדור וכו'). לכן עדיף כבר למול את בניהם כשהם קטנים ולא יירתעו בגלל הכאב, וכשיגדלו יצטרכו רק להטבילם, שזה דבר שאין סיבה שהאב יתנגד לו, ואז הבנים יהיו יהודים ונציל אותו מהחטא החמור להוליד בנים לעבודה זרה. כמו כן, אם לא נסכים למול את הבנים, האב יתנכר ליהדות וישנא את הרבנים ויבוז להם וכו'. ועוד, שעל ידי שיגיירו את הבנים, הדבר עשוי לגרום למריבה בינו לבין אשתו הנוכריה, ואז או שהם ייפרדו או שהיא תתגייר, ובין כה וכה נרוויח שלא יחיה עם גויה.

ובאשר לחשש שהבנים לא ישמרו מצוות, כותב הרב גרוס שגם אם היה אותו יהודי מתחתן עם יהודיה בניו לא היו שומרים מצוות: "ואי שמכל מקום לא יקיימו המצות – זה היה גם בנשאי ישראלית, כאשר אנו רואים טוב בניהם". ואין לומר שעדיף שאותו יהודי רשע ישתמד ולא יתערב עם יהודים כשרים, כפי שהיו שאמרו לגבי בני הכת של שבתי צבי, כי גם אז הבעל שם טוב התנגד להוציא אותם מכלל ישראל, וקל וחומר שהכופרים של דורנו שלא עושים זאת מחמת שבתאות אלא מתוך ההיגררות אחר הקידמה, והם נחשבים כתינוקות שנשבו:

"מכבוד הרב הה"ג וכו' מו"ה חיים בער גראס נ"י מק"ק פעטריווא יצ"ו

על דבר השאלה (בסי' מ"ב) מישראל שנשא נכרית אם מלין בנם, עיי' בשו"ת פרי השדה סי' מ"ג שנשאל בזה (וגם בסי' י"ב), והאריך שם דודאי מדינא יש למולו, רק למיגדר מילתא לא ימולו אותן, עיי"ש.

ולענ"ד אינו נראה בזה מיגדר מילתא כלל, בודאי בזמני'ם הקודמים שהיתה יד ישראל תקיפה על עדתם עכ"פ, יש מדובר בזה אם רשאין לקנסו שלא למול בניו, עי' סי' של"ד ובש"ך ס"ק כ' וטו"ז סק"ג דרשאין (והתם חמיר מכאן, דשם כל ישראל מצוון למולו, משא"כ הכא דמילתו היא הכנסתו לדת יהודית כמובן), ואז היתה גדולה כחה של בושה, שעל ידי זה עוברי עבירה היו שבים ומתחרטים, לא כן עתה ד"א ידע עול בושת, והרשעים ביד רמה יוצאים לחלל כל קודש ואין פוצה פה לנגדם, ולא די שהמה לא יבושו ויכלמו מעונם, מיד ישובו ויכלימו כל ירד [הטעות במקור] וחרד לדבר ד', ומכנים להם שם גנאי חשוכים עטלפים וכו' ככתבם וכלשונם (עפרא לפומייהו), ופרשתי בזה הכתוב (בתהלים קי"ט): 'גערת זדים ארורים השוגים ממצותיך', דפתח בזדים ומסיים בשוגים, רק דכוונתו לזדים הללו שסר מרע משתולל בעיניהם, ומשטים בו כטעם 'ואויבנו ילגעו למו', ולדעתם כל מי שלא התלכלך בתאות טנופת נופת עוה"ז ותענוגיו כמותם היא שוטה וחסר בינה, זהו שכתוב: 'זדים ארורים השוגים ממצותיך', דאמרינן: ע"י קיום המצות נעשים שוגים בלתי יכולים ללכת קדימה, כידוע מענינם.

ויפה המליץ הרב מסערדיהעל ז"ל בס' עיר שושן: 'הושיעה ד' כי גמר חסד, כי פסו אמונים מבני אדם', שהאמנים בני מאמינים פסו מלהקרא בשם 'בן אדם' בפי הרשעים, שנמשלו כבהמות וחית' יער, המה עזי פנים שבדור אשר תאותם הוא אמונתם, וכרסם תורתם, בהם אינו רואה שום מיגדר מילתא בזה, ואיש שחשק בבת אל נכר, עוד טרם נכנס עמה בברית הנשואין כבר דבק בה וקשור עמה ככלב, זה לא יירא כלל ממה שלא ימולו בניו, שימנע על ידי זה מלגמור את אשר החלי, ואחת הוא לו אם ימולו בניו או לא, כי לא לשם בנים הוא נושאה (ועי' פירוש מהרי"ל בסוף הספר, שהבועל ארמית יתחרט על שנימול היא, ע"ש ותבין). ושאר הרשעים לא יוסרו בזה כלל וכלל במניעת ברית בשר מבניהם, ואינו מעלה ואינו מוריד בעיניהם, ואדרבה בזה שלא ימולו בניו ישוב ויתלוצץ יותר על הרבנים, שהמה היו בעוכריו מלהכניס בנו במוסרת הברית, ויגוללי כל האשמה בראש הרבנים כמובן.

ומה שכתב בספר טוב טעת ודעת סי' רכ"ט לענין קריאת שם לבתו, ואם כן מכל שכן דשייך זה בבן, לדעתי ליתא, דודאי בבת קריאת שם אינו מועיל כלום, ורק הטבילה היא הגרות. על כן שפיר כתב דלמה יקראו לה שם בישראל או עודנה נכרית, מה שאין כן בבן דהתחלת הגרות הוא המילה, והסיום הוא הטבילה, בודאי יש למולו, ושוב כשיגדל מעט יכולין הבית דין להוליכו לטבול, ולמה יעכב על זה אביו? וכי שאר הקטנים אינם טובלים עצמם בערב שבת וכדומה בימי הקיץ? אבל למול עצמו לא יניח כשיגדל, מפני הכאב.

ועתה אומר הטעמים שיש למולו, ושנים הם: האחד – דעל ידי זה נצילו מהעבירה החמורה שמוליד בנים לעבודה זרה, שמכל מקום יהיו גרים, ואי שמכל מקום לא יקיימו המצות – זה היה גם בנשאי ישראלית, כאשר אנו רואים טוב בניהם וכו'. והשני – דעל זה יהיה קטטה בינו לבין אשתו הערלה, בראותה כי בניה יצאוה ושבו לדת ישראל המוזר לה, תבכה ותתאונן תמיד, כטעם 'ובכתה את אביו וגו" ותתנוול עליו, ועל ידי זה או שתעזבהו לגמרי, או שגם היא תתגייר. מה שאין כן אם ישארו ערלים, לא יהיה שום מקום לקטטה ביניהם, ולא יפרדו עד מותם כמובן. על כן לדעתי היה ראוי למולן, ודי לחכימא.

וגם בספר שאילת (?) יש ארוכות בזה (ועיי' בס' דרך פקודך מצוה ב' בחלק הדבור אות י"ט). – ולומר שעדיף לן שישתמד לגמרי מאם יתערב עוד עם ישראל, כמ"ש החת"ס בסי' שכ"ב בכת שבתי צבי, עי' בספר שבחי הבעש"ט ז"ל, שלא כן דעת מרן נבג"מ (נשמתו בגנזי מרומים), ובעת עמדו לויכוח עמם בשנת תקי"ח יחד עם הג"מ חיים רפ"ם ז"ל לפני השרים בלבוב ונצחום,[3] לא הוטב בעיני מרן מה שפעלו הרבנים שהשצי"ם ישתמדו, ע"ש טעמו כי טוב הוא. ומ"מ בהני הולכי קדימה דידן, גם החת"ס יודה שהם כתינוק הנשבה בין הנכרית מחמת חינוך הרע, כידוע.

רק זה בוודאי יש לעשות, שאם הוא רופא ונשא נכרית, שכל הקהל יסכימו ביניהם בלתי קוראו כלל לשום חולה למען לא נחזיק בממוננו עושי רשעה. ורע עליה המעשה בעיר הסמוכה לכאן (?) יש שם רופא ישראל שנשא נכרי' והרב והטובים לא עשו שום צעד כל שהוא נגדו שלא לקרותו בבית ישראל, וכדי בזיון בקהלה חרדית יסייעו לרשעים כאלו. ובאמת הרבה יש לדבר בזה בדורנו זה השפל שפסו גודרי גדר, וקול דברים מקנאת ה"צ אנו שומעים. ותמיכה ממשיח איננו רואים כלל".

הרב משה אריה במברגר (פח)

הרב משה אריה במברגר היה נכדו של הרב יצחק דב במברגר,[4] בר הפלוגתא של הרש"ר הירש בפולמוס הפרדת הקהילות בגרמניה. באותו גיליון של כתב העת 'וילקט יוסף' (גיליון י) בסימן פח (עמ' 65 באוצר) מובאת תשובתו של הרב במברגר שמגיב לתשובתו של הרב גרוס הנ"ל.

הרב במברגר הנכד סיכם תחילה את דבריו של הרב גרוס הנ"ל, וכותב שלדעתו יש למול את בני הנוכריות, ואף מוסיף ש"יש גם כן להשתדל שגם אמם הנכרית תכנס לדת ישראלית על ידי קבלת גירות ועל ידי טבילה לפני בית דין כדת וכדין תורתנו הקדושה".

אחר כך מזכיר הרב במברגר את דברי סבו הרב יצחק דב במברגר, המובאים בקונטרס 'וכתורה יעשה' של הרב שלום קוטנא, שאין לגייר את בני הנוכריות, אולם באופן יוצא דופן כותב הרב במברגר על דברי סבו "אחרי בקשת מחילה וסליחה מכבוד נשמת מרן זקני הגאון זצ"ל, אמרתי פן ואולי יהיה זה בדור שלנו חומרא יתירה, אחרי שמצד הדין אין איסור כלל למוהלוואפשר שתינוק כזה (אשר יש בו ניצוץ קודש) יבא אח"כ להתגייר בלב שלם ואז סגי בקבלת גירות וטבילה". למעשה נוטה הרב במברגר לפסוק שיש למול אותם מתוך תקווה שכשיגדלו יתגיירו במילה וקבלת מצוות, ומוסיף: "דעתי הקלושה אומרת שיש בזה קצת מצוה". אך בפועל משאיר את ההכרעה לגדולי הדור: "ואיני אלא כתלמיד מן צעירי התלמידים שעמד בפרק השואל שואל ומתחנן בפתחי המלכים מאן מלכי רבנן לברר דינא אליבא דהלכתא":

"מכבוד הרב הה"ג וכו' מו"ה משה אריה באמבערגר, נער נ"י האבדקה"י שענלאנקע יצ"ו.

ראיתי (בסי' ס"ז) כתב הרב מוחב"ג נ"י בענין אותם התנוקות שנולדו לישראל מאשה נכרית, שיש למול אותן מטעם שיכולים אח"כ ליכנס בברית קודש של אומה הישראלית ע"י טבילה וקבלת גירות. ועוד כתב שיש גם כן להשתדל שגם אמם הנכרית תכנס לדת ישראלית ע"י קבלת גירות וע"י טבילה לפני ב"ד כדת וכדין תורתנו הקדושה.

ואחרי שבעוונותינו הרבים בדור פרוץ כדורינו "שהציפיל עהע" עם נכריות דבר הרגיל, וכמעט נעשה להם כהיתר, וגם בקהלתי נמצא איש אחד אשר לקח אשה שאינה שייך אצלה לקוחין, וגם נולדו לה להנכרית בנים ובנות ממנו, לכן אמרתי שיש עת וזמן לכל חפץ לדת דין ודברים תורתנו הקדושה לבא אל הגדולים אשר בדור, שיורו בזה פסק להלכה ולמעשה.

והנני ידעתי גם ידעתי את הספר היקר 'וכתורה יעשה', אשר הביא גם כן דברי מרן זקני הגאון מוהר"ר יצחק דוב באמבערגער זצ"ל אבדק"ק ווירצבורג, שהורה שאין למול תינוק כזה, לפי שאין תקוה שאביו יגדל אותו שייטיב דרכו, ואין טוב אלא תורה.

ואחרי בקשת מחילה וסליחה מכבוד נשמת מרן זקני הגאון זצ"ל, אמרתי פן ואולי יהיה זה בדור שלנו חומרא יתירה, אחרי שמצד הדין אין איסור כלל למוהלו, ולא יהיה אלא כערבי מהול וגבעוני מהול, ומילת תינוק כזה אינו אלא כמחתך בשר בעלמא ולאו בכלל הכנסה לברית קודש של אומה ישראלית. ואפשר שתינוק כזה (אשר יש בו ניצוץ קודש) יבא אח"כ להתגייר בלב שלם ואז סגי בקבלת גירות וטבילה, ואפילו הטפת דם ברית אינו צריך.

ושאלתי ובקשתי מאת חכמי הדור, אם יש למול תינוק כזה בתנאי כפול ומכופל ע"י פראטקאלל אשר ינתן בפקדון אצל פו"מ הקהילה, שהתינוק הנ"ל אינו יהודי כלל עד שיגדיל ויקבל גירות ויטבול לפני ב"ד כשר.

זאת ועוד אחרת, אחרי שאסור לנו לקבל גר שבא להתגייר מאיזה סיבה, ואין כל כוונתו לש"ש, כגון אשה שנתנה עיניה בבחור ישראל, יש לחקור אי שרי בנדון כזה שכבר קשור בה ע"י ציפילעהע ואין שום תקוה שיעזוב אותה או שהיא תעזוב אותו, להשתדל שתקבל עליה גירות, אע"פ שאמרו 'קשים גרים', מ"מ בנדון כזה הוא בכלל אפרושי מאיסורא – איסור נשגב [נראה שצ"ל נשג"ז] ואם אין בזה משום 'אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבריו', דעתי הקלושה אומרת שיש בזה קצת מצוה.

אכן ח"ו שארהיב בנפשי עוז להורות בזה, ואיני אלא כתלמיד מן צעירי התלמידים שעמד בפרק השואל שואל ומתחנן בפתחי המלכים מאן מלכי רבנן לברר דינא אליבא דהלכתא".

הרב סיני שיפר (קד)

הרב סיני שיפר היה רבה של הקהילה האורתודוקסית בקרלסרוהה שבגרמניה. בסימן קד, מובאת תשובתו בה הגיב לתשובתו של ידידו הרב משה אריה במברגר שהיקל למול את בני הנוכריות ואף לגיירם.

הרב שיפר משיב על דבריו וכותב בראשית תשובתו שמילת בן הנוכרית, כיוון שאין לה משמעות הלכתית ואינה מכניסה את הילד בבריתו של אברהם אבינו, ממילא נחשבת לחבלה, וקיימא לן להלכה שאסור לאדם לחבול בין עצמו ובין חברו. והגם שמצאנו שיש 'ערבי מהול' ו'גבעוני מהול', זה משום שהוא מל את עצמו, אך לנו אסור למול אותו ולחבול בו ולהביאו לידי סכנה אם אין תועלת במילתו:

"מכבוד הרב הה"ג וכו' מו"ה סיני שיפפער נ"י אב"ד דקה"י קארלסרוהע יצ"ו

הנה (בסי' פ"ח) יצא כבוד ידידי וחביבי הרב מו' משה אריה באמבערגער נ"י לחוות דעתו הרמה בדבר המכה המהלכת בזמן הזה שנושאים בני ישראל נשים נכריות והולידו בנים, האיך לנהוג עמהם. והראה כחו דהיתירא שמצד הדין אין לאסור לעולם, דלא יהיה אלא כערבי מהול וגבעוני מהול, ומילת תנוק בזה אינו אלא כמחתך בשר בעלמא, ולאו בכלל הכנסת לברית קודש של אומה ישראלית הוא וכו', עיי"ש.

ואמנם לפיע"ד הפריז על מדותיו. דהא כבר הקשה המזרחי: כיון שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה קודם שניתנה, אם כן למה לא קיים גם כן מצות מילה עד שלא ניתנה? ומתרץ דכל המצות אם יעשה אותן בשעה שאינו מצווה ועושה, אם יצוה אותו הקב"ה – יכול לחזור ולעשותן. אבל המילה, אם יעשנה כשאינו מצווה – שוב אינו יכול לקיימה עוד כשיהי' מצווה, וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה (ועי' חוט המשולש דמסביר בזה לנכון מתני' דנדרים דל"א ב').

ואמנם הפלאה מתרץ דמשום הכי לא מל אברהם אבינו את עצמו קודם שנצטוה, משום חובל בגופו דפליגי בה תנאי בב"ק צ"א. דאיכא למ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו ואיכא מאן דאמר דאדם רשאי לחבל בעצמו. והרמב"ם ריש פ"ה מהל' חובל ומזיק נקט כלישנא קמא דאסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו.

ואם כן היכי סלקא אדעתיה למול את בן נכרית שלא לשם מצות מילה? הא קא עביד ליה חבלה, ומביאו לידי סכנה!

בשלמא במילת בן ישראל, שנצטוה לנו מפי הגבורה, אמרינן מצוה בעידנא דעסיק בה מגינה ומצלת, אבל אם נמול בנדון דידן בן הנכרית שלא לשם מצות מילה – מאן חשיד ומאן ספין ומאן רקיע להתיר לחבל תינוק רך לימים, ולהביאו לידי סכנה?! הא חזינן דלדעת הפלאה מנע אברהם אבינו למול את עצמו קודם שנצטוה, משום דסבר לאסור לחבל בעצמו! וכל שכן לחבול באחרים שלא לצורך מצוה.

ומהא דערבי מהול וגבעוני מהול ליכא ראיה, דהתם היו מעצמן עושין כן, אבל מהיכי תיתי להתיר למול בן נכרית אם אין כוונתו להכניסו בברית של אברהם אבינו. אתמהא".

בהמשך כותב הרב שיפר שאמנם המהר"ם שיק התיר למול לשם גיור אם גם האם מתרצה לגיירו, אך רבים חלקו עליו בנימוק של 'מגדר מילתא', כדי להרתיע אנשים מלחטוא עם נוכריות. אך מאידך הביא את דברי של הרב גרוס הנ"ל, שבאר שכיום אין בזה משום מגדר מילתא כי ממילא אינם נרתעים בעקבות זאת. ונראה שהרב שיפר נוטה לקבל את דבריו בנוגע לזה:

"ומיהו אם להתיר למולו בברכה בכוונה רצויה להכניסו בברית קודש, כבר הורה גבר המהר"ם שיק ז"ל בסי' רמ"ח דמותר, אם גם האם מרוצה לזה. איברא דרבים מגדולי עמנו מפקפקים בהיתר זה, וטעמם ונמוקם עמם – משום מיגדר מלתא. וכן העלה להחמיר בשו"ת פרי השדה סי' מ"ג.

ואמנם הה"ג מו' חב"ג (חיים בער גרוס) נ"י הוכיח במישור (לעיל סי' ס"ז) דבזמן הזה שאין ידינו תקופה על הפוקרים, ליכא מיגדר מילתא בזה שלא ימולו בניהם, דע"י מניעה זו בל ישובו מכסלם ומרוע לבבם, ע"ש".

בסוף דבריו מעלה הרב שיפר טיעון נוסף להחמיר, שכל גיור הקטן מבוסס על כך שאנו 'זכין לאדם שלא בפניו'. אולם זה כאשר "יש איזה תקוה דכשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים". אבל כאשר "אביו פורק מעליו עול מלכות שמים ועול מצות, ואמו הוא נכרית, היכי נתיר למולו"? הלא מוטב שיישאר נוכרי וישמור על שבע מצוות בני נח ויזכה לגן עדן, מאשר שיהיה פושע ישראל.

לכן מציע הרב שיפר הלכה למעשה, שאם ההורים רוצים לגייר את ילדם – עליהם להתחייב בכתב שכשיגיע הילד לגיל חמש או שש – יטבילו אותו בית הדין לשם גירות. ואם עד אז האם תתגייר – מוטב, ואם לא – תתחייב שמאז שיוטבל לשם גירות יועבר לחיות אצל משפחה שומרת מצוות. אם ההורים מתחייבים בכתב לכל זה – אפשר לגייר את התינוק. אך אם לא – שב ואל תעשה עדיף.

ולגבי הנוכרית עצמה, דעת הרב שיפר שיש לגיירה, אך "בתנאי שתקבל על עצמה לעבוד את ה' בכל לבבה ובכל נפשה ומאדה":

"ומיהו לכאורה עוד יש לצדד להחמיר מטעם אחר, דעל הא דאמר רב הונא בכתובות י"א 'גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין', אמרינן שם דהיינו טעמא משום דזכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו. והאי זכות הוא שמכניסין אותו תחת כנפי השכינה, ובין שומרי חוקיו ומצותיו. ואם כן הא תינח היכא דיש איזה תקוה דכשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. אבל היכא כמו בנדון דידן, שאביו פורק מעליו עול מלכות שמים ועול מצות, ואמו הוא נכרית, היכי נתיר למולו? הא אין כאן זכות, אלא אדרבה, חובה לו. דכשישאר נכרי די לו לקיים ז' מצות בני נח ולהיות בנקל מצדיקי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא. אבל אם יתגייר ולא יקיים תורת ד' תמימה – מגרע גרע לזכותיה.

ועל כן דעתי הקלושה שאם האב והאם חפצים להמולו, ויקבלו עליהם בכתיבת ידיהם לכשיגיע הבן לחמש או ששה שנים להטביל בפני בית דין. ואם עד זמן זה האם לא נתגיירה, ואינה מתנהגת בביתה כדת משה וישראל, לתת את הבן לכל הפחות עד שנת י"ג לבית ישראל כדי שיתגדל על ברכי התורה – אז מותר למולו.

אבל אם אינם מחייבין את עצמם לדבר זה – שב ואל תעשה עדיף.

ועל דבר מה שנסתפק (שם) כבוד ידידי נ"י אם כבר נשא ישראל נכרית ע"י ציפילעהע, ואין שום תקוה שיפריד ממנה או שהיא תעזוב אותו, האם רשאים להתגיירה ולא נחוש על הא דאמרו חז"ל 'קשים גרים לישראל כספחת'. גם דעתי הקלושה נוטה להקל, אכן בתנאי שתקבל על עצמה לעבוד את ה' בכל לבבה ובכל נפשה ומאדה".

הרב פנחס הכהן שטיינר (קכ)

בסימן ק"כ מובאת תשובתו של הרב פנחס הכהן שטיינר, רבה של העיירה אילוק (כיום בקרואטיה, אז באוסטרו-הונגריה), בה הוא מגיב לתשובתו של הרב במברגר שהיקל למול את בני הנוכריות. הרב שטיינר חולק על הרב במברגר וסבור שאין למול את בן הנוכרית, ראשית משום שאין לקוות שכשיגדל התינוק הוריו יטבילו אותו לשם גירות, ואזי כשהוא יגדל הוא יסבור שכיוון שהוא עבר ברית מילה הוא נחשב ליהודי ככל היהודים שאינם מקפידים על שמירת מצוות, ויישא אשה ויכשיל אותה בנישואי תערובת:

"מכבוד הרב הגאון וכו' מו"ה פנחס הכהן שטיינער נ"י. האבדק"ק איללאק יוצא"ס.

על דבר מה שכתב[5] (בסי' פ"ח) בענין התינוקת שנולדו לישראל מעשה נכרית, שיש למול אותם מטעם שיכולים אח"כ ליכנס בברית קודש ע"י טבילה וקבלת גירות וכו'.

לפענ"ד שאין למול תינוק כזה, דע"י זה יש ח"ו נתינת מכשול שיתערב בישראל ויעשה כמעשי אביו ואמו הנכרית, ויקח בגדלותו – ובמילתו בלא טבילה וקבלת גירות – אשה, באמרו: הלא בחותם ברית ישראל דיו להיות ישראל, אלא שרצונו להיות כישראל פריצי דורינו שנימולים ואינם נוהגים כדת משה וישראל בענין שבת ומאכל ומשתה ותפלה וכל ענינים, אלא כאומה חדשה, ולא ינהגו בדת משה וישראל המקובלת מפי משה ועפ"י תורה שבכתב ושבע"פ".

אחר כך מוסיף הרב שטיינר נימוק נוסף לא למול אותו, שכן לדעת רבנו ירוחם בשם הגאונים, רמ"א, לבוש, ט"ז ומעיל צדקה אסור למול נוכרי שלא לשם גירות. ומוסיף שגם הש"ך שהתיר, זה דווקא אם מל במקרה, מסיבות שונות, אך אם מל לשם יהדות שאינה כוללת שמירת מצוות, הרי שזה כעושה דת חדשה ואין להתיר זאת. וגם אין להאמין להוריו של הילד, שמבטיחים שכשיגדל יגיירו אותו ויחנכו אותו לשמירת המצוות, "כי אם תורתנו הקדושה משליכים אחרי גיום, איך יתנו אמון לדברים כאלו? ואין סוף לאמתלאות שיהיו להם לבטל דבריהם, ומי יעמוד ביד חזקה להעמיד בטחונם?":

"והמאסף דברי אלה חיים בשו"ע, וכבר כתב הב"י ביו"ד סוף סי' רס"ו, דכתב רבנו ירוחם בשם הגאונים: אסור למול הגוי שלא לשם גירותו, ובדרש משה סי' רס"ג ציין שיטת הגאונים להורות חומר הענין, וכן פסק הרמ"א סוף סי' רס"ג ובטו"ז מחזיק בדבריו דמבטל המילה בישראל, ולא כש"ך שם. אבל בפתחי תשובה הסכים עם הטו"ז ועט"ז בשם תשובת מעיל צדקה.

ולפע"ד גם הש"ך לא דיבר אלא בדבר שנעשה במקרה, דליכא למיחוש להעמדת דת חדשה, אבל במקום שרבו פריצים בציוויל עהע וכדומה – בזה אמרו: עשו סיג לתורה, ולא לסמוך אפטומי מילי בעלמא או כתבי עמל שהאבות מבטיחים שאחרי איזהו שנים ינהגו הילד הנימול תחת כנפי השכינה. כי אם תורתנו הקדושה משליכים אחרי גיום, איך יתנו אמון לדברים כאלו? ואין סוף לאמתלאות שיהיו להם לבטל דבריהם, ומי יעמוד ביד חזקה להעמיד בטחונם".

בסוף תשובתו מביא הרב שטיינר את הרמב"ם, שכותב לגבי גוי ששומר מצוה מן המצוות, שאין מניחים אותו לעשות כן, אלא או יתגייר גיור מלא או ישמור שבע מצוות בני נח ותו לא. והוא הדין לבן הנוכרית.

לסיום כתב ששמח לראות שה'פרי השדה' והרב זוסמן כתבו כדבריו, וייחל שרבו יאזור חיל לאסוף תשובות פוסקי הדור שמחמירים בזה (מה שעשה, בסופו של דבר, הרב שלום קוטנא. וצ"ע למה הרב שטיינר לא יודע מכך, כי לכאורה תשובה זו נכתבה לאחר פרסום הקונטרס, והרב קוטנא עשה מאמצים גדולים לפרסם אותו לכל רחבי הונגריה והסביבה):

"ועל כולם, נלע"ד יש בזה משום גדול הפוסקים ואב בחכמה הרמב"ם הלכות מלכים פ' יו"ד הלכה ט', וז"ל: כללו של דבר, אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע. עכ"ל. וכזאת יש לומר לבן הנכרית שהוא כנכרי, ולאביו ישראל ואמו נכרית, או הניחו לגיירו מיד ולהושיבו בין ישראל הכשרים, או חדלו לכם מחותם ברית קודש של ילד נכרית.

שוב ראיתי מ"ש בשו"ת פרי השדה סי' מ"ג, ובשם מורי להבדיל בין החיים מאור הגולה בעל ספר המיקנה ז"ל כזאת וכזאת[6]. ושמחתי בדבריו, ואם היה רצון קדשו לקיים 'המתחיל במצוה אומרים לו גמור', ולאסוף תשובות גדולי זמנינו הצדיקים ולהעתיקם, ולעשות אותי כהן הדיוט כסניף דסניף לקנא קנאת הדת ולעשות חומה ותיקון גדול – יהיה חלקו עמו. ואפריון נמטי לידיד בעל 'וילקט יוסף' שלשלת היוחסין ומהולל ומפואר בזכות עצמו הי"ו".

הרב צבי דב אייזנר (קנ)

הרב צבי דב אייזנר היה רב הונגרי שבשנת התרמ"ח (1887) היגר לניו יורק ואחר כך לפנסילבניה. בסימן קנ מובאת התייחסותו לתשובת הרב במברגר הנ"ל, ובה הוא מעלה את הדיון לגבי נטען.

תחילה הוא מבהיר שאינו בא לפסוק אלא לעורר לדיון ומחשבה, כי לפעמים בית הדין מעריך שסופו לשם שמיים ואז ניתן לגיירו, כמוכח מהמעשה של הלל הזקן.

אחר כך מביא את הדין של 'נטען' וכותב שלכאורה גם במקרה זה יש לאסור מצד נטען, אך בהמשך מביא את שו"ת הרמב"ם שמקילים משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', וכן דן במחלוקת רש"י ורשב"א, וכותב שלדברי שניהם במקרה של יהודי שחי עם נוכרית בנישואים אזרחיים אין לא קיום הלעז מצד שבא עליה, שהרי הכל יודעים זאת, ולא קיום הלעז שיאמרו שהתגיירה לשם אישות, שהרי ממילא לפי חוקי המדינה אינו יכול לגרשה גם אם לא יגייר אותה. ולכן נוטה הרב אייזנר לומר שאין כאן משום 'הנטען על הנוכרית':

"מכבוד הרבני החו"ב וכו' מו"ה צבי דוב אייזנער נ"י מק' סאקרנטען (אמעריקא)[7] יצ"ו

ראיתי מה שכתב (בסי' פ"ח) אודות אם מותר לקבל גר כזו שכבר קשור בה ע"י צוויללעהע, ואין שום תקוה שיעזוב אותה וכו'.

הנה נראה שהרה"ג נ"י  שואל רק על עניין גירות, אבל יש בזה עוד דנטען על השפחה גוי לא ישאנה (יבמות כ"ד אהע"ז סי' י"א) אעפ"י שנתגיירה.

ובאתי רק לעורר ולא ח"ו להורות, כי התוס' יבמות ק"ט בד"ה 'רעה' אעפ"י שאין מתאמצין לגייר – מקבלין אותם, מאותו גר שבא לפני הלל להתגייר, יען דיודע היה שסופו להיות גר גמור. וכן הובא בב"י טיו"ד ס' רס"ח, ומסיים שם: 'ומכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני בית הדין' יע"ש.

וכבר נשאלה שאלה זו בימי קדם מהרמב"ם ז"ל תשובה ק"ל, שהשיב על בחור אחד שקנה שפחה ויחדה לו, וז"ל: 'ודאי מדין תורה צריך לגרשה משם, ואף כי הנטען של השפחה לא ישאנה, אכן כאשר פסקנו בדברים כאלה שיגרש וישא, פסקנו רק מפני תקנת השבים ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו, וסמכנו על אומרם ז"ל: 'עת לעשות לד' הפרו תורתך'. ויכול לשאנה, והאל ברחמיו יכפר עונינו כאשר דבר לנו, ואסירה כל בדילך', עכ"ל הרמב"ם.

ובתשובת הרשב"א בא"ע סי' י"א, המובא בב"י שם, משמע דטעם דלא יכנוס לכתחלה הוא משום לזות שפתים, שלא יאמרו משום כך נתגיירה. ורש"י פירש משום שלא יחזיקו קול הראשון שהיה נטען עליו.

וכאן אי לטעמיה של רש"י, שפירש שלא ישאנה שלא יחזיקו הקול הראשון, אינו שייך כאן, דהא כולי עלמא ידעו בבירור שבא עליה, ואינו חושש לזה. וגם לטעם של רשב"א משום לזות שפתים, שלא יאמרו משום זאת נתגיירה, גם כן אינה שייך כאן, דהא אפי' לא תתגייר אינה יכול לגרשה, שהוא קשור עמה עפ"י חוקי המדינה ואינה יכול לגרשה. ואין שייך לזות שפתים שמשום זה נתגרשה, דהא לזה שתהיה אשתו אינה צריכה גירות, ובוודאי לפי ראות עיני ב"ד מקבלי' אותה כהנ"ל. ודו"ק".

הרב משה דוד גרוס (קצ"ט)

הרב משה דוד גרוס למד בישיבת פרשבורג המעטירה, אחר כך היגר לשוויץ ושימש כרבה של קהילת האורתודוקסים בלוצרן, משם עלה ארצה, בסוף מלחמת העולם הראשונה ירד לוינה לכמה שנים, ולבסוף חזר ארצה עד סוף ימיו. היה פעיל בתנועת המזרחי ובמחלקה החרדית של הקרן הקיימת לישראל. התשובה המובאת בכתב העת 'וילקט יוסף' נכתבה בעודו בשוויץ, כלומר לפני שנת התרע"ג (1913).

בסימן קצ"ט מגיב הרב גרוס לתשובתו של הרב במברגר, ותחילה דוחה את קושיית הרב סיני שיפר על הרב במברגר מכך שהואיל והמילה לא מועילה להכניסו תחת כנפי השכינה יש בזה איסור 'חובל', מטעם שכל איסור חובל בחברו הוא רק בחובל דרך ביזיון. אך אם מל אותו אינו נחשב לחובל דרך ביזיון, ואין בזה איסור חובל:

"מכבוד הה"ג החו"ב וכו' חו"ה משה דוד גראס נ"י רב בק' לוצערן (שוויטץ) יע"א.

אלוקים ראיתי עולים, בשאלה הנחוצה בעוונותינו הרבים בזמן הזה, אודות ישראל שנשא גוית וילדה בן, אם להכניס את הבן בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום למולו (בסי' מ"ב[8]), וכתב הרה"ג דשענלאנקע[9] נ"י (בס' פ"ח) שיש למולו שלא לשם גירות.

והשיג עליו ידידי הרב הגאון קארלוסרוהע נ"י (בסי' ק"ב[10]) על פי דברי המקנה בפנים יפות, ומצד איסור חובל בסוגיה דב"ק צ"א שלא במקום מצוה.

הנה לפע"ד אי משום הא לא אריא, ואיזה[11] בזה לבד די השגה, דהנה כבר העלה הגאון ז"ל בתשובת מהרי"א חיו"ד סי' רמ"ט בכוחו הגדול בראיות ברורות מן הקרא ומגמ' ומסברא ומן הפוסקים, שאיסור 'חובל' שייך רק במכוין לחבול דרך בזיון, אבל לא במילה אפי' שלא במקום מצוה, דעכ"פ אינו מכוון לבזותו. וגם הביא שם דברי המקנה שהביא הג' נ"י, ולחלק יצא בטוב טעם, שיען אברהם אבינו בן נח היה, ובבן נח שאני, כי לו אפי' שלא דרך בזיון אסור לחבול (ולענ"ד גם מסתבר לומר כן, שהרי גם בזה ראינו לענין הריגה דין בן נח שחייב אף על העוברין, וגם אין צריך התראה, ואפי' ברודף. וכמ"ש בסנהדרין ל"ז וברמב"ם פ"ט במלכים ה"ד).

ותמה אני על הרב הגאון דקארלסרוהע נ"י, אשר ידעתי רב כחו וחילו לאורייתא, שהוא עצמו הביא הרמב"ם רפ"ה בחובל ומזיק ולא דק היטב בלשניה, שכתב בפירוש שם: 'ולא החובל בלבד, אלא כל המכה וכו' דרך בזיון' וכו". הרי שרק דרך בזיון חייב בחובל, ומיראת האריכות לא הצגתי את הראיות אשר עלו עוד בלבי לחילוק זה. אשר על כן מצד איסור חובל המבואר בסוגי' דב"ק אין לדבר כאן".

אחר כך מביא את דברי החתם סופר (שכאמור למד בישיבתו, פרשבורג) שחושש במילה שאינה לשם גירות או כניסה לבריתו של אברהם אבינו, לאיסור שפיכות דם שלא לצורך:

"האומנם הא ודאי פשיטא, שעם כל זה עדיין יש מקום לחוש במילה שלא לשם גירות מצד שפיכות דם שלא לצורך, וכמו שהזהיר על כיוצא בזה מרן החתם סופר ז"ל בתשובה חיו"ד סי' רמ"ח בזה הלשון: 'מי זוטר בעיני הני אומני וכו' ושפיכות דמים, וחכז"ל דרשו ע"ז: 'כי עליך הורגנו כל היום', כי כמה סכנת נפשות איכא בשעת מילה, ואיך יהיו הם הגורמים למול שלא לצורך, ודם תהי' אחריתם?!' עכ"ל. ויעוין תשובת חכם צבי סי' ס"ט".

בהמשך תשובתו מאריך להוכיח שהלכה כרמ"א וט"ז וסיעתם, שאסור למול ילד נוכרי שלא לשם גירות, ודלא כש"ך. ועוד מוסיף שני נימוקים לאסור מילת גוי שלא לשם גירות: 1. זה דומה לדין המבואר בגמ' שאסור למכור לנוכרי ציצית, שמא יתחזה לישראל ויתלווה אליו בדרך ויהרוג אותו, וטעם זה יכול להיות שייך גם במילה, שיראה לו שהוא מהול ואז כשילך עימו בדרך יהרוג אותו. 2. שמא זונה ישראלית תחשוב שהוא מהול ותזנה עימו, ותעבור על איסור 'לא תתחתן בם'. אך לגבי זה כתב שאפשר שהאיסור הוא רק כשחי עימה באורח קבע, אך ביאה אקראית לא בכלל איסור 'לא תתחתן בם':

"אך גוף עצת הרה"ג דשענלאנקע נ"י למול את התינוק שלא לשם גירות, לעניות דעתי לא ניתנה להסכים עמה להלכה, אחרי שבן ישראל הנולד מנכרית עד שלא נתגייר דינו כעכו"ם לכל דבריו, וכמו שכתב באה"ע סי' מ"ד סעי' ט', וכל ספק שיולד במילתו וטבילתו הוא ספק דאורייתא ולחומרא, כמ"ש בתשובת רדב"ז סי' תט"ו, ומובא בברכ"י ליו"ד בסי' רס"ח. א"כ שוב אסור לנו למולו שלא לשם מצות וגירות, וכמבואר ברמ"א יו"ד סי' רס"ג סעי' ה', שאסור למול את העכו"ם שלא לשם מצוה וגירות אפי' בחול (אף שראיתי שכבר קדמני הרב הג' המפורסם דאיללאק[12] נ"י בסי' ק"כ בציון פסק הרמ"א הזה, לא נמנעתי להביאו, ראשית יען שכבר סדרתי הדברים עוד קודם שיצא לאור קונטרס זה, שנית בשביל הניתוסף בו) ומפורש מפשטות דברי הרמ"א שמשום איסור מילה בעכו"ם. והטו"ז כתב שם הטעם משום שמבטל איסור מילה בעכו"ם, והטו"ז כתב שם הטעם משום שמבטל בזה סימן מילה בישראל.

ומה שרצה הש"ך שם לומר שרק לרפואה ובחנם אסור, הרהרתי מכבר שהדין בזה עם הטו"ז לענ"ד, דאלו לדעת הש"ך רק משום רפואה אסור לסמך עצמו על כ"ש בסי' רס"ח , יהי' תמוה מאוד שא"כ למה ציין הרמ"א כאן שמקור דין זה הוא מב"י בשם ר' ירוחם? אי מצד איסור רפואה, אם כן יהיה מקור הדין מגמ' ערוכה דע"ז כ"ז! וכמו שפסק באמת המחבר רס"ח סעי' ט' ומקורו מסוגי' דע"ז!

ועוד גם זו אף זו, המעיין היטב בלשון הרמ"א דכאן ובמחבר וברמ"א סי' רס"ח, יראה שאין להרכיבם, וכן הסכים להלכה גם בתשובת מעיל צדקה סי' י"ד, דאפי' בשכר או שלא לרפואה אסור, וכטו"ז.

וכתב שם עוד טעם נכון לאסור למול עכו"ם שלא לשם מצוה, משום שגם טלית מצוייצת אין מוכרין לעכו"ם מחששא שיתלווה עם ישראל וכו', וחששא זו איכא גם במילה, וכמו שהראה יוסף מילתו לאחיו יעוי"ש. ואני מוסיף על דבריו בזה, דהנה במנחות מ"ג איתא עוד טעם שלא למכור טלית מצוייצת לעכו"ם משום זונה, ופי' רש"י בלשון אחר דהזונה ישראלית תסבור שהוא ישראל ותעבור על לאו ד'לא תתחתן'.

וכבר העיר בהגהות חכמת שלמה לאו"ח סי' כ' דלמה השמיטו הפוסקי' טעם זה? ולענ"ד טעם ההשמטה היא משום ש'לא תתחתן' לא נאמר במקרה ובזנות פעם אחת, רק בחיתון ממש. וכבר דיבר מזה הפמ"ג לאו"ח סי' כ'. אבל החשש להלאה נשאר אמת, שיש לחוש גם למכשול כיוב"ז לענין חיתון ממש. והנמוק"י שם במנחות כ' עוד טעם שאסור למכור ציצית לעכו"ם, משום חשש דשמא יבא להאכיל לישראל דבר איסור, דקסבר ישראל הוא (וכיוב"ז בסוגי' בירק חולין)".

בסוף דבריו מסכם הרב משה דוד גרוס, שגם בבן הנוכרית שייכים כל הטעמים שנזכרו בפוסקים לאסור מילת נוכרי. ואדרבה, כאן יש חשש גדול יותר שמתוך שימולו אותו, ויצא קול שמל – יסברו כולם שהוא יהודי, וייכשלו על ידי כך באיסורים רבים:

"וא"כ בנדון דידן נמי יש לחוש לכל זה, אחרי שהילד הזה בנו של ישראל הוא, ונקרא על שם אביו ישראל, אע"פ שדינו כעכו"ם – לאו כולי עלמא דינא גמירי, ועתה אם גם נמול אותו, ומילה קלא אית לה, דברבים נעשית (אשר מטעם זה נמי לא גזרי' שמא יעבירנו במילה, וכמ"ש הר"ן רפ"ג דר"ה. ויעוי' גיטין ל"ג דמה שנעשה בפני ג' נמי קלא אית ליה), וזאת ידעתו שנמול, אבל לא ידעו דרק שלא לשם גירות (ויעוי' כיוב"ז בטו"ז יו"ד סי' קפ"ה ס"ק ב' בשם מהר"ל מפראג לענין אמתלא בהוחזקה נדה) – ודאי שיש לחוש טובא שיביא הרבה ישראלים בהרבה ענינים לידי מכשול. והאי טעמא גופא היה מספיק שלא למולו לשם גירות, ומכל שכן הרה"ג נ"י, שלא יהי' גרע ממילת ערבי וגבנוני (כל צ"ל ולא כמו שהביא גבעוני וכמ"ש בע"ז כ"ז ויעוי' הגהות יעב"ץ ליבמות ע"א) תמהתי מאד, הלא ערבי וגבננוני הם מבני קטורה, וכמ"ש המזרחי בפ' וידש, ואם לא היו בני קטורה מצווים למול, באמת הי' אסור לישראל למולם, וכמבואר מלשון השאגת ארי' סי' מ"ט שכתב 'ההגריים שמנהגן למול, אם 'מותר' ומצוה לישראל למול אותם' יעוי"ש, רק שלדעת הרמב"ם ודעמי' באמת מצווים על המילה, יעוי' מל"מ פיו"ד דמלכים ושאגת אריה הנ"ל, ונודע ביהודה תניינא חאהע"ז סי' מ"ב, ובש"ס דע"ז ויבמות אינו מדבר כלל מאיסור או היתר למולם אלא באופן שהם מלו עצמן, וכמבואר".

עוד מהרב משה דוד גרוס (ריב)

בסימן רי"ב הרב משה דוד גרוס משלים את טיעוניו שלא למול את בן הנוכרית, וכותב: 1. כיוון שאסור למול את בן הנוכרית בשבת, מי ערב לנו שאם יתרגלו המוהלים למול אותם ביום חול, שלא יבואו מתוך כך למול אותם גם בשבת? ובשלמא גבעונים וערבים, ידוע שהם גויים ואסור למולם בשבת, אך לגבי בן הנוכרית יש לחשוש לכך. 2. כל ההיתר לברך על מילת קטן שהוריו מגיירים אותו מבוסס על החזקה שמן הסתם לא ימחה כשיגדל. אך כאשר הוריו לא מגדלים אותו בדרך התורה והמצוות, חזקה זו אינה קיימת, כי בעצם העובדה שיתנהג כאביו הפוקר ואימו הנוכריה – הוא כמוחה על גיורו, ונמצא גיורו בטל וברכות המוהל לבטלה. ולכן אסור למול אותו. ולגבי טענת הרב יששכר דב גרוס שכיום אין ידינו תקיפה על הגוים ולכן לא יעזור שנעשה 'מיגדר מילתא' לאסור לגיירם – אדרבה, דווקא משום שאין ידינו תקיפה, עלינו "לגדור גדרינו עד האפשרי ולחזק בדת הבית שלא יבאו בה עוד פרוצים וחללוה":

"מכבוד הרה"ג וכו' מו"ה משה דוד גראס ני'

רב בק' לוצערן (שוויטץ) יע"א

המשך מקונטרס כ' סימן קצ"ט

זאת שנית אחרי שהלכה פסוקה היא ביו"ד סי' רס"ו סעי' י"ג דישראל שנולד לו בן מעכו"ם אין מלין אותו בשבת, עתה אם נתיר למולו שלא לשם גירות בחול, מי ערב לנו שלא יבאו ברבות הזמן או במקום שאין רב לטעות למול תינוק זה גם בשבת, ויבאו לידי חילול שבת החמורה?

ובעכו"ם אי ערבי וגבעוני עדיין אין לחוש ולטעות זה כל כך, אחרי שהכל יודעים שהוא עכו"ם, ושאין מילת עכו"ם דוחה שבת, אשר לא כן בתינוק הנולד מאב ישראל מכל הלין טעמא לדעתי תופר עצה זו.

ומה שנוגע לעיקר השאלה, לדעתי הפעוטה הדבר פשוט שאם אין לנו ערבות בטוחה שילד הזה יתגדל ביהדות וכדת משה וישראל – שאין למולו. וזולת הנאמר בזה עוד טעמא דידי, דהנה אף במילה וטבילה כדין איתא בסוגיא דכתובות י"א שאם הגדיל יכול למחות. וכל הפוסקים זולת הרי"ף (אשר באמת תמהו עליו בהשמטה זו) פסקו כן, וכן קיימ"ל ביו"ד סי' רס"ח סעי' י"א. (ומ"ש מרן החת"ס חיו"ד סי' רנ"ג שבהביאתהו אמו אינו יכול למחות, אם אמנם שאיני כדאי אבל לענ"ד יש לפקפק שהרי משמעות הסוגי' בהביאתו אמו מיירי, וכמ"ש רש"י שם ומכ"מ קאמר ר"י בלי חולק עליו שיכול למחות עיי"ש), והקשו הרשב"א ואסז"ק שם דאם יכול למחות איך מברכין על מילתו וטבילתו, איך מחזיקין אותו לישראל? שמא ימחה! ותי' דסמכינן על הרוב, ורוב אין מוחין (ויל"פ ע"ז דהא הוי רובא דתליא ברצון דלא אזלי' בתרי' וכמ"ש הריטב"א והרמב"ן בסוגי' דקידושין נ').

ולפי זה בנדון דידן שתינוק זה שאמו נכרית ולא נתגיירה, ואביו פוקר עד שהפקיר ע"א לישא נכרית, א"כ מן הסתם עפ"י הסברא ועפ"י עדות הנסיון[13], אדרבה – הוחזק אצלינו שעפ"י רוב אם ילד כזה יתגדל תחת כנפי אבות, כאלו ימחה ויחזור לסורו מומר אשר הוא כעכו"ם. אם כן מוכרחים אנו לנקוט קושיית הראשונים הנ"ל לאמת, וז"ל החת"ס בחיו"ד סיק רנ"ג: "נראה לי בפשיטות, אי לאו דמוחזק לן בודאי שלא ימחה, דרובא ורובא אין מוחין – לא היה מועיל הזכיה עבורו בקטנותו וכו' כיון שבשעת מעשה הי' ספק חוב – לא מהני", עי"ש.

ומ"ש הה"ג דפעטראווא ני' (בסי' ס"ז) דבזה"י אין ידינו תקיפה על הפוקרים, לדעתי אדרבה – על שאין ידינו תקופה בעוונותינו הרבים, צריכים אנו לגדור גדרינו עד האפשרי ולחזק בדת הבית שלא יבאו בה עוד פרוצים וחללוה.

וה' הטוב ירחם על פליטת עמו וישלח המשיב לב אבות אל בנים ולב בנים לאבותם כולם לאביהם שבשמים יתב"ש במהב"י בקרוב".


[1] הכוונה: 'גמיר', וכמוכח מהמשך דבריו.

[2] נראה שצריך לומר 'הראויות'.

[3] נראה שהכוונה לוויכוח שמתועד כאן בכותרת 'הוויכוח בלבוב'.

[4] לרב יצחק דב במברגר היה גם בן שנשא את השם הרב משה אריה במברגר. אך כאן מדובר על נכדו מבן אחר של הרב במברגר.

[5] הכוונה לתשובתו של הרב במברגר הנ"ל.

[6] הכוונה לרב אליעזר זוסמן סופר, שחיבר ספר בשם 'ספר המִקנה', והיה רבו של הרב שטיינר.

[7] ניתן לדעת שמדובר בסקרנטן הזאת, עפ"י הקישור הבא, שמעיד שהוא ממקימי קהילת סקרנטן בפנסילבניה, ויש שם עוד מידע עליו. הוא היה פעיל ציוני מטעם אגודת ישראל, קנה אדמות למושבות וכו'.

[8] תשובת הרב יהודה גרינפלד.

[9] הרב במברגר הנ"ל.

[10] הרב סיני שיפר. לפנינו בסימן ק"ד, כנ"ל.

[11] אולי צ"ל: 'ואין'.

[12] זהו הרב פנחס הכהן שטיינר.

[13] ניתן למצוא מכאן ראיה שבפועל היו גיורים כאלו.

אולי יעניין אותך

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן