ייהרג ואל יעבור על נגיעה והסתכלות בעריות

תוכן עניינים

מקורות הדין

בבלי סנהדרין

בתלמוד הבבלי מסכת סנהדרין עה, א,[1] מובא מעשה באדם שנתן עיניו באשה אחת ונחלה מכך, והרופאים טענו שאין רפואה למחלתו עד שתיבעל לו, ואמרו חכמים שימות ואל תיבעל לו. וכך הורו חכמים גם כשהרופאים הציעו שתעמוד לפניו ערומה או שידבר עימה מאחורי גדר. ומשמע מכך לכאורה שגם 'אביזריהו' של איסור גילוי עריות בכלל 'ייהרג ואל יעבור':

"אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שתבעל. אמרו חכמים: ימות, ואל תבעל לו. – תעמוד לפניו ערומה? – ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. – תספר עמו מאחורי הגדר? – ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר. פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני. חד אמר: אשת איש היתה, וחד אמר: פנויה היתה. בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה – שפיר. אלא למאן דאמר פנויה היתה מאי כולי האי? – רב פפא אמר: משום פגם משפחה. רב אחא בריה דרב איקא אמר: כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות. ולינסבה מינסב! – לא מייתבה דעתיה, כדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר: 'מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם'".

רש"י שם:

העלה לבו טינא – נימוק, מרוב אהבה נטמטם לבו והעלה חולי.

משום פגם משפחה – האשה, שהיו בושין בדבר.

שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות – לעמוד בפני האנשים לתת בהם עיניהם וימסרום להם לביאה.

ולינסבה מינסב – דאין כאן פרוצות בעריות, דכולהו ליעבדן הכי ולינסבן, ואין כאן עבירה אלא מצוה.

לא מיתבא דעתיה – ולא ירפא בכך.

מיום שחרב בית המקדש – כשל הכח מדאגות רבות, ואין רוח קמה באיש להיות תאב לאשתו, לפיכך ניטל טעם ביאה.

וניתן לעוברי עבירה – שיצר הרע תוקפן ומרבה תאותן.

דכתיב ולחם סתרים ינעם – לישנא מעליא נקט, כמו 'כי אם הלחם אשר הוא אוכל'.

ירושלמי עבודה זרה

בתלמוד ירושלמי עבודה זרה ב, ב, מובא הסיפור בגרסה מעט שונה: שאלו את רבי אלעזר על אדם שהיה חולה אהבה, האם מותר לו לדבר עם אותה אשה או להעביר אותה לפניו כדי להירפא מחוליו, ואסר. ונחלקו רבי יעקב בא אידי ורבי יצחק בר נחמן האם היא היתה פנויה או אשת איש. ומקשה הגמ' על הסובר שהיתה פנויה, מסיפור אחר שבו התיר רבי אלעזר לחולה אהבה לעשות זאת![2] ומתרצת הגמ' ששם הוא נתן בה עיניו כשהיתה פנויה, ולכן התיר רבי אלעזר (כי אפשר שזה יוביל לנישואיהם), וכאן היתה אשת איש ולכן אסר. או שבמקרה שאסר היתה זו אשה חשובה, שסרבה להינשא לו, ולכן כל חיזוריו אחריה ורצונו לראותה או לדבר עימה היו באיסור, כי ממילא לא יובילו לנישואים עימה:

"ולא סוף דבר שאמר לו: 'הבא לי אשת איש', אלא אפילו לשמוע את קולה. כהדא חד בר נש, רחם (אהב) איתא ביומוי דרבי לעזר, וסכן (הסתכן בחוליו). אתון שאלון לרבי לעזר: מהו דתיעבור קומוי וייחי? אמר לון: ימות, ולא כן. מהו דישמע קלה וייחי? אמר לון: ימות, ולא כן. ומה הוות? רבי יעקב בר אידי ורבי יצחק בר נחמן: חד אמר – אשת איש הוויי, וחד אמר – פנויה. מאן דמר אשת איש, ניחא. ומאן דמר פנויה, והא בר כוחא נגרא רחם איתתא ביומוי דרבי לעזר, וסכן![3] כאן באשת איש כאן בפנויה. ואפי' תימא כאן וכאן בפנויה וכאן וכאן באשת איש, תיפתר שנתן עיניו בה עד שהיא אשת איש. אית דבעי מימר איתה רובה הוות, ולא הוות משמע ליה. וכל מה דהוה מעבד באיסור הוה מעבד, בגין כן לא שרא ליה".

פירוש פני משה שם:

הבא לי אשת איש. ויתרפא מחולי אהבה אשר לו. אלא אפי' אינו רוצה כי אם לדבר עמה ולשמוע את קולה בלבד, אין שומעין לו.

רחם איתא. אהב אשה אחת.

וסכן. נסתכן מחמת חולי אהבתה.

ימות ולא כן. אפי' ימות, ולא יעשה כן בישראל. ואפי' להעביר אותה לפניו בלבד.

מהו דישמע קולה וייחי. ואם הוא מתרצה לשמוע קולה בלבד, ואף שלא יראנה ומחמת זה יחיה מחליו.

ומה הוות. אותה האשה, שהחמיר ר"א כל כך.

ומ"ד פנויה. מאי כולי האי? היה לו לישא אותה.

והא בר כוחא נגרא. כך שמו.

וסכן ושרא ליה ר' אליעזר. וכן הוא בשבת שם.

כאן בפנויה. מי נימא: הא דהתיר בפנויה, והא דאסר באשת איש.

ואפי' תימא כאן וכאן בפנויה גרסינן. וכן הוא שם.

תיפתר. הא דאסר – שנתן עיניו בה עד שהיא אשת איש. ומשום הכי לא רצה ר"א להתיר, אף על פי שמת בעלה אח"כ ונעשית פנויה.

ואית דבעי מימר. דהיינו טעמא, שאשה גדולה וחשובה היתה, ולא היתה נשמעת לו שישיאנה בהיתר. וכל מה שיעשה עמה יהיה באיסור. ולפיכך לא רצה להתירה לו.

בבלי סוטה

במסכת סוטה כא, ב, מבואר שאדם שנמנע מלהציל אשה שטובעת בנהר כדי לא להסתכל בה, הוא חסיד שוטה:

"הוא היה אומר: חסיד שוטה כו'. היכי דמי חסיד שוטה? כגון דקא טבעה איתתא בנהרא, ואמר: לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה".

גינת ורדים

בשו"ת גינת ורדים אה"ע א, ה, כותב ביחס להלכות כתיבת גט שלפעמים הידורים ודקדוקים בזה עלולים לגרום שהגט דווקא ייפסל, ונמצא מרבה ממזרים בישראל. והמשיל זאת לאדם שנמנע מלהציל אשה שטובעת בנהר, שאין זו חסידות אלא "זהירותו ופרישתו זאת מביאתו לידי שפיכות דמים, וכאילו הוא הרגה". ולמדנו מכך שהנמנע מלהציל לא רק שהוא חסיד שוטה, אלא גם כשופך דמים:

"והריני נושא עליהם המשל הזה, שכמה יש להחמיר שלא להסתכל באשה כדי שלא לבא לידי הרהור עבירה, ולא מפני כן אם יראה אדם אשה שטובעת בנהר יחוש לעצמו שלא לרדת להצילה מן הנהר כי היכי דלא ליתי לידי הרהור, שזהירותו ופרישתו זאת מביאתו לידי שפיכות דמים, וכאילו הוא הרגה. כן הדבר הזה שהזהיר ומדקדק בענינים הללו שלא לכתוב רפה ודגש כראוי לאותה מלה, הנה הוא גורם להפסיד משמעותו של ענין, וקרוב לקלקל בגופו של גט ולהיות ממזרים בישראל ח"ו".

הסוברים שאיסור 'לא תקרבו' בכלל אביזריהו

ר"ן

הר"ן על עבודה זרה ט, א, בדפי הרי"ף, מבאר שהסיבה שאסרו על אותו חולה אהבה להסתכל על אותה אשה במערומיה או לספר עימה מאחורי גדר, היא משום שדברים אלו בכלל איסור התורה של "לא תקרבו לגלות ערוה", ולמד מכך שכל איסורי התורה הקשורים לעבודה זרה או לגילוי ערוה, חל עליהם הכלל של 'ייהרג ואל יעבור' אף שאין כאן ע"ז או גילוי ערוה ממש:

"ואף על גב דליתא לאו דעבודת כוכבים ממש, אפילו הכי בעבודת כוכבים וכולהו לאוי דילה אמרינן 'יהרג ואל יעבור', וכן נמי לרבין דאמר 'חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים', בכולהו לאוי דגלוי עריות אמרינן יהרג ואל יעבור. והכי מוכח בפרק בן סורר ומורה, דאמרינן התם: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא, ואמרו הרופאים: אין לו תקנה עד שתבעל לו. אמרו חכמים: ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה? – ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. תספר עמו מאחורי הגדר? – ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר. ובודאי שדברים הללו אינן גלוי עריות ממש, אלא שעובר בהן ב'לא תקרבו לגלות ערוה' שהוא לאו דגלוי עריות".

ושנה הדברים במסכת פסחים ו, א, בדפי הרי"ף:

"ובודאי שדברים אלו אינם גלוי עריות ממש, אלא שעובר [בהם] על לאו ד'לא תקרבו לגלות ערוה' שהוא לאו בגלוי עריות".

דרכי משה

והביאו הרמ"א בדרכי משה קנז, ג, והוסיף שמשמע מהר"ן שרק לאו שהוא מיוחד לע"ז או לגילוי עריות אומרים בו ייהרג ואל יעבור, אך על לאו של 'לפני עור' אין נהרגים, גם אם העבירה שהיהודי גורם לגוי לעבור היא איסור עבודה זרה[4]:

"כתב הר"ן ריש פרק כל שעה ופרק אין מעמידין… ופרק בן סורר ומורה… וביומא פרק יום הכפורים… דהוא הדין לאו של עבודה זרה, כגון ליהנות מעבודה זרה, או לאו של גילוי עריות – 'יהרג ואל יעבור', דהא אמרינן סוף בן סורר ומורה: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת… ובודאי שדברים אלו אינן משום גילוי עריות, אלא עובר בלאו ד'לא תקרבו לגלות ערוה', שהוא לאו דגילוי עריות. ומשמע בהר"ן פרק בן סורר מורה ובפרק כל שעה דדוקא בלאו שהוא מיוחד, אבל בלאו ד'לפני עור', כגון שאנסו להשאיל לו דבר לעבודה זרה, הואיל ובלאו זה כלולים גם שאר מצות – יכול לעבור".

נימוקי יוסף

גם הנימוקי יוסף סנהדרין יז, ב, בדפי הרי"ף, לומד מהוראת חכמים שמוטב שימות ולא יראה אותה עירומה או יספר עימה, שגם על אביזריהו של גילוי עריות ימות ואל יעבור, אך מדבריו שם לא מבואר מדבריו אם רק איסורי תורה או גם מדברי חכמים:

"והני שלשה עבירות דאמרינן דיהרג ואל יעבור, לאו דוקא בעבירה גופה, אלא אינהו וכל אבזריהו קאמרינן. ופי' 'אבזריהו' – השייך להם, ודוגמתו במנחות: עולה וכל אבזרהא. תדע דאבזריהו נמי יהרג, דאמרינן לקמן גבי 'ימות ואל תעמוד לפניו ערומה, ימות ואל תספר עמו אחורי הגדר', ואמרינן בשלמא למאן דאמר אשת איש שפיר, ואף על פי שאין זו העבירה גופה, ואמרי' נמי: בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מעצי אשרה".

אמנם מדבריו במסכת בבא קמא מ, א, בדפי הרי"ף, משמע שמדובר על איסורי 'לאו'[5]:

"אבל היכא שגזרו שיהרג כל הנקרא בשם יהודי, על שאינו עובד כוכבים, וזה כדי שלא יכירוהו מפני פקוח נפש משנה מלבושו כמלבושם ובורח – מותר. דלא דמי לאין מתרפאים מעצי אשרה, וכן לההיא דגלוי עריות דאמרינן: 'ימות ואל תספר עמו מאחרי הגדר', דהתם הוא [שבדעתו] ורצון בחירתו ליהנות מן האיסור, וכדי שלא יבא להמשך ולהכשל בעבירה ההיא או שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות, החמירו בלאו דהנך העבירות כעבירות עצמן. אבל זה, אדרבה, אינו מכוין אלא להטעותם, ורצונו מצטערת בזה בשעת מעשה מותר תדע דהא לא היו מחמירין".

מאירי

וכ"כ המאירי בספר מגן אבות ענין יט:

"ובגלוי עריות נמי, כגון מה שאמרו באחד שנתן עינו באשה אחת וכו', אמרו: 'ימות ואל תעבור לפניו ערומה', וכן 'ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר'. ואף על גב דבהני מיהא אין כאן גוף עבירה, אלא משום 'לא תקרבו לגלות ערוה'".

מהר"ם חלוואה

וכ"כ מהר"ם חלוואה (לרבי משה חלאווה, בן המאה ה-14) על פסחים כה, ב:

"… ואף על גב דבעצי אשרה אין כאן עבודה זרה עצמה, אפילו הכי אסור, משום ד'לא יבדק בידך מאומה מן החרם', דעבודה זרה וכל אבזרייהו קאמר רחמנא, כדאשכחן נמי גבי גלוי עריות: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא, אמרו הרופאים: אין לו תקנה עד שתבעל בו, אמרו חכמים – ימות, ואל תבעל לו. תספר עמו אחורי הגדר – ימות ואל תספר עמו אחורי הגדר. אלמא דאפילו בלאו ד'לא תקרבו' אמרו יהרג ואל יעבור".

בעל הטורים

וכן עולה מפירושו של בעל הטורים לפסוק "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", שנזכר בספר ויקרא יח, ה, בסמוך לפרשיית העריות:

"וחי בהם. וסמיך ליה 'לא תקרבו לגלות ערוה'. לומר: אף על פי שצויתי 'וחי בהם', 'לא תקרבו לגלות ערוה', כי בגלוי עריות יהרג ואל יעבור".

אורחות חיים

האורחות חיים הלכות ביאות אסורות, כותב שמהגמ' במסכת סנהדרין לומדים שהדין של ייהרג ואל יעבור חל גם על הלאו של 'לא תקרבו':

"וכתב הרב רבנו יונה: אסור לאדם להסתכל באשת איש מן התורה, שנאמר: 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'. וארז"ל: ליבא ועינא סירסורא דחטאה אינון, ואסור להסתכל בפנויה מדברי קבלה, שנאמר: 'ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה'… ואסור ליגע באשת איש בידיה או בפניה או בכל אבר מאיבריה מן התורה, שנאמר 'איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו'. וכן הלכה ברורה שהקריבה הזאת היא הנגיעה בידיה או בפניה או בכל אבר מאיבריה כדי ליהנות מן המגע. וזאת מן העבירות החמורות שבתורה, ומתברר במס' סנהדרין על זה כי ראוי לאדם שיהרג ואל יעבור על זה".

רמ"א

הרמ"א יו"ד קנז, א, פוסק את הר"ן שהובא בדרכי משה הנ"ל:

"כל איסור עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, אף על פי שאין בו מיתה, רק לאו בעלמא – צריך ליהרג ולא לעבור. אבל אלאו ד'לפני עור לא תתן מכשול' יעבור ואל יהרג".

כלי יקר

וכן משמע מכלי יקר (לרבי שמואל לניאדו מקדמוני חכמי ארם צובא, חי בין סוף המאה ה-16 לתחילת המאה ה-17) בפירושו על שמואל ב' יג, על מילות הפסוק 'ויאמר לו יהונדב', ששם באר שאמנון בן דוד חלה בחולי האהבה מעין חוליו של האדם שהעלה ליבו טינא, ורצה יהונדב בן שמעה לרפאותו על ידי שתבוא אליו תמר ומתוך דיבורו עימה יתרפא. וכל מה שלא התירו לאותו אדם לעשות כן הוא משום שבכך יעבור על 'לא תקרבו':

"ונראה כי זה האיש [יהונדב בן שמעה, אחיינו של דוד] אפשר לדונו בזה לכף זכות, בצד מה שלא היתה עצתו זאת לעשות נבלה עמה ממש, אכן היה עניינו מעין מה שאמרו בגמרא גבי ההוא דעלה בלבו טינא, שאמרו 'תספר עמו אחורי הגדר – ימות ואל תספר עמו', דמשמע שהיה אפשר להתרפא על ידי הסיפור עמו מאחורי הגדר, אלא שלא התירו לו מצד האיסור של 'לא תקרבו לגלות ערוה', ואבזרייהו יהרג ואל יעבור. אמנם בנדון זה שלא היה כל כך איסור כי פנויה היא ובת יפת תאר, שלא היה בה איסור ערוה של אחות כנז"ל מחז"ל, ראה יהונדב ליעץ אותו עצה לעשות באופן שתבא לפניו ובספרו עמה יבוטל יצרו תבוטל תאותו".

כנסת הגדולה

וכ"כ הכנסת הגדולה הגהות בית יוסף יו"ד קצה, יז, בדעת הרמב"ם, שהאיסור הוא בקריבה בדרך תאווה, שמתכוון ליהנות מהנגיעה, ועל זה אמרו 'ימות ואל יעבור':

"אבל להרמב"ם ז"ל כו' – נ.ב: אבל מהרדב"ז בח"א [לפנינו: בח"ד] סימן ד' כתב דלא אמרינן דאינהו וכל אביזרייהו יהרג ואל יעבור אלא דוקא כשבא החולי מחמת העבירה, אבל הכא לא בא החולי מחמת העבירה. וכתב עוד שם בלשון הזה: ואיסור קריבה ודאי מדרבנן היא, דאי מן התורה, אפילו בשאר עריות נמי, ואם אי אתה אומר כן, לא שבקת חיי לכל בריה, שאסור ליגע בבתו ובאחותו. עד כאן. ואני תמיה, שהרי הרמב"ם פכ"א מהלכות איסורי ביאה, ובספר המצות סימן שמ"ז, כתב דאיסור קריבה מן התורה, ומה שכתב לו דאם כן לא שבקת חיי כו', לא קשיא, דלא נאמר איסור ד'לא תקרבו לגלות ערוה' אלא בעושה כן דרך תאוה ולבו נוקפו, אבל בעריות שאין לבו נוקפו, אין שום איסור מן התורה אבל הוא דבר מגונה, וכמ"ש בדברי הרמב"ם בפרק הנזכר. ואולי דעת הרב ז"ל דלא אסר הרמב"ם אלא בקריבה שמתכוין ליהנות ממנה, אבל בקריבה כזו לא נאסרה מן התורה".

ש"ך

הש"ך יו"ד קנז, י, מביא את הר"ן ונימוק"י הנ"ל, שלומדים מהמעשה בסנהדרין שגם איסורי 'לא תקרבו' בכלל 'ימות ואל יעבור'. וכותב שגם דעת הרמב"ם שרק מגע של חיבה אסור מהתורה ובכלל 'לא תקרבו' וימות ואל יעבור עליו. אך נגיעה שאינה של חיבה אינה בכלל זאת. כמו כן, גם ערוה האסורה רק מדרבנן אינה בכלל ייהרג ואל יעבור:

"רק לאו בעלמא כו' – דהא אמרינן בש"ס: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת… ובודאי שדברים אלו אינם ג"ע ממש, אלא שעובר בהן ב'לא תקרבו לגלות ערוה', שהוא לאו דג"ע. כ"כ הר"ן פא"מ, והנ"י ס"פ סורר ומורה. ולפי זה משמע דס"ל כהרמב"ם בס' מנין המצות מצוה שנ"ג, שכתב וז"ל: 'הזהיר הכתוב מהקרב אל א' מהעריות ואפילו בלא ביאה, כגון חיבוק ונישוק והדומה להם מן הפעולות הזרות, והוא אמרו באזהרה מזה: 'איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה… וכן נראה לי מהך עובדא דהעלה לבו טינא. ומכל מקום משמע דאף הרמב"ם לא קאמר אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה… אלמא דאינו לוקה אלא בדרך תאוה וחיבת ביאה, וזהו דלא כב"י לקמן ס"ס קצ"ה גבי מישוש הדפק באשתו נדה חולה, וכתבו עוד הרב המגיד שם והר"י ליאון דאף להרמב"ם ליכא מלקות בקריבה אלא בחייבי כריתות ולא בחייבי לאוין. ומכל מקום משמע דבערוה דרבנן לכ"ע יעבור ואל יהרג, ופשוט הוא, וכן משמע בב"י שם".

בית שמואל

הבית שמואל אה"ע כ, א, מביא את דברי הר"ן בסתמיות, ומשמע שכך פוסק:

"או שחבק ונשק – לרמב"ם חייב מלקות מן התורה כשחבק או נשק חייבי כריתות או מיתות ב"ד, ובחייבי לאוין ליכא מלקות… ועיין בסוגיא בסנהדרין: 'תמות ואל תעמוד עמה אחורי הגדר', פסק הרמב"ם רפ"ה ה' יסודי התורה אפילו בפנויה תמות ואל תעמוד עמה אחורי הגדר, והיינו כתירוץ שם משום מגדר מלתא אפילו בפנויה תמות. אבל יהרג ואל יעבור לא אמרי' בפנויה, כמ"ש בי"ד סי' קצ"ז, אף על גב בשאר דינים יהרג ואל יעבור ותמות ואל תעבור שוים, כמ"ש שם ברמב"ם, מ"מ בפנויה דאינו אלא מגדר מלת' ולא שייך מגדר מלתא אלא בתעמוד עמה, אבל לא באונסין, לכן יעבור ואל יהרג. ואם היא אשת איש או חייבי כריתות, כתב הר"ן דאיכא לאו אם יעמוד עמה אחורי גדר משום 'לא תקרבו לגלות ערוה', ולמד זה ממקשן בשלמא שם".

נודע ביהודה

גם בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא אה"ע קנ, סובר שעל דיני דרבנן אין דין של אביזריהו דגילוי עריות[6]. והובא בפת"ש יו"ד קנז, יב:

"… ואני תמה על הנמוקי יוסף בפרק בן סורר, שפסק דאפילו בצינעא יהרג ואל יעבור, ואף דליכא כרת בצינעא – מכל מקום כיון דלפעמים איכא כרת באשה זו, כגון בפרהסיא, איכא משום אביזרא דג"ע. ואני תמה, דהא דגם על אביזרא דידהו יהרג, היינו שעל כל פנים אסור מן התורה, אף דליכא כרת; אבל במה שאינו אסור מן התורה רק מדרבנן, אף שהוא מאביזרא דג"ע או ע"ז, לא אמרינן יהרג ואל יעבור. והרי בצינעא אין כאן איסור תורה רק גזירת בית דינו של שם. ואין אני תמה על הנ"י דאולי ס"ל דגם איסורי דרבנן שהם אביזרא דג"ע הם בכלל יהרג ואל יעבור, וסובר שבהך שאמרו ימות ואל תעמוד ערומה אין כאן רק איסור דרבנן, וכדעת הרמב"ן בהך קרא דלא תקרבו וכו'. אבל אני תמה על הש"ך ביו"ד סי' קנ"ו שבס"ק יו"ד הכריע כהרמב"ם שהוא לאו גמור, וכתב שכן מוכח מהאי עובדא דהעלה לבו טינא, ובסק"י מביא דברי הנ"י והם סתרי אהדדי…".

חכמת אדם

החכמת אדם שער איסור והיתר כלל פח, א, כותב שדיבור עם הערווה בכלל 'לא תקרבו', ולכן ימות ואל ידבר עימה:

"וכן מי שלבו העלה טינא וחולה בחולת אהבה וחשק באשת איש, או אפילו פנויה והיא נדה או גויה, אף על פי שהוא מסוכן למות – מוטב שימות. ואפילו לספר עמה כדי לרוות תאוותו – מוטב שימות ואל יספר עמה. דכל דבר שהוא אסור משום עבודה זרה או גילוי עריות או שפיכות דמים, אפילו אין בו מיתה אלא לאו בעלמא – חייב למסור עצמו למיתה. ובכל זה עובר בלאו ד'לא תקרבו לגלות ערוה', שדברים אלו הוא מביא לגלות ערוה".

מנחת חינוך

המנחת חינוך מצוה רצה-רצו, כותב שלרמב"ם אין כלל דין של ייהרג ואל יעבור באביזריהו של עריות. והראשונים שחולקים עליו מודים שרק באיסור 'לא תקרבו' שהוא מהתורה ייהרג ואל יעבור, אך לא באיסורים מדברי חכמים:

"ולכאורה קשה, כיון דבגילוי עריות יהרג, ולא מהני הנאת עצמו באית בה מעשה, או להר"מ אף דלית מעשה… קשה לשיטות הסוברים דאף על אביזרא דגילוי עריות יהרג, א"כ מאי מהני הנאת עצמו? התינח להר"מ שכתבתי לעיל דלית ליה האי סברא דאביזרא נמי יהרג, אבל לרוב שיטות הראשונים דגם על אביזרא יהרג, מאי מהני דלא הוי גילוי עריות? שני תירוצים בדבר: חדא, כיון דלא הוי אלא מדרבנן, לא הוי אביזריהו שיהרג, כמבואר בש"ך. והראשונים שהביאו ראיה מהעלה בלבו טינא, דמקשה הש"ס… מוכח דעל אביזרא נמי יהרג, הם סוברים כשיטת הר"מ דקריבה דגילוי עריות עוברים בלאו. אבל אם קריבה דגילוי עריות לא הוי אלא מדרבנן, לא חשוב אביזרא דג"ע שיהרג על זה… אך קושיא זו מבואר בר"נ דפסחים, דהקשה דגזרת ב"ד של שם לא גרע מאביזרא, ע"ש. ומ"מ אין קושי' על אותם השיטות, כי הם סבירא להו לחלק דלא הוי אביזרא…".

שיורי ברכה

השיורי ברכה יו"ד קנז, ה, השיג על ראייתו של הש"ך לפסוק כרמב"ם שיש איסור תורה של 'לא תקרבו' מכח הגמ' בסנהדרין, אך להלכה נראה שמסכים עם הש"ך שלומדים מהמעשה שבאיסור תורה של עריות אומרים 'ימות ואל יעבור':

"רק לאו בעלמא צריך ליהרג וכו'. פירוש דבערוה איכא מיתה או כרת. וכן מתבאר מדברי הרב הנמקי יוסף סוף פרק בן סורר, דכל דמשכחת לה חיוב או מיתה, הגם דבענין עצמו ליכא, יהרג ואל יעבור. והרב ש"ך ס"ק יו"ד, כתב דהר"ן (ע"ז ט א) הביא ראיה במאותה שאמרו (סנהדרין עה א) ימות ואל ידבר עמה, דליכא אלא לאו דלא תקרבו. והרב ש"ך הוליד מזה דאתי כדעת הרמב"ם, דאיכא לאו בחיבוק לקראת נש'ק, והרמב"ן פליג וכו'. ע"ש באורך. ולפום ריהטא קשה, דהרמב"ן הביא ראיה זו בספר תורת האדם דף י"א, וכתב דג' עבירות לא שנא בעבירה לא שנא באבקה. ע"ש כל לשונו. הרי דהרמב"ן אסר, ומייתי ראיה משום דהוי אביזרא דג"ע, אף דסבר דליכא לאו דלא תקרבו. וכן מוכח מדברי הרמב"ן במלחמות. ע"ש. ומעתה מה שהכריע הרב ש"ך כהרמב"ם מההיא דימות ואל ידבר עמה, אינה הכרעה, דגם הרמב"ן כתבה לזו, וביא'ר עליה דהוי אביזרא דג"ע, כיון דאיכא מיתה בגוף הערוה בעבירה עצמה. והוי על דרך שכתב הרב הנמוק"י סוף פרק בן סורר.

וזה חזיתי להרב מהר"ם ן' חביב בתוספת יה"כ, על דף פ"ב, שהביא דברי הרב ש"ך בשם הר"ן, שהביא ראיה מימות ואל ידבר עמה, וכו' וכתב וז"ל… עכ"ל. ואין כאן קושיא על הר"ן, דגם דעת הר"ן כן, ולא אמרה אלא בלאו דאיכא מיתה בערוה עצמה, והוא אביזרא דג"ע. וכן מוכח מדברי הרמב"ן בספר תורת האדם, ושם כתב דמנערה גמרינן, וה"ד בכריתות ומיתות.

והן עתה שזכינו לחידושי הר"ן דסנהדרין, שם מבואר על דף ע"ד, דאין טעם ג"ע משום דמצילין. ושם כתב בפשיטות דאלמנה לכהן גדול יעבור ואל יהרג. והם דברי הרב מהר"ם ן' חביב בזה. ועיין בנמקי יוסף ומלחמות בסוף פרק בן סורר. וכ"כ מורינו הרב זרע אברהם דף ל"ז ע"ד, ושם השיג על הרב חוות יאיר (סי' קפב) בכללות. ויש עוד להאריך".

ערוך לנר

גם מערוך לנר יבמות נג, ב, מבואר שדעתו שדין יהרג ואל יעבור הוא גם בלאו של 'לא תקרבו':

בא"ד. או שיודע שלא יתקשה. מתוס' הרא"ש נראה דאין נפקותא בזה רק למ"ד משמש מת בעריות חייב, וא"כ לא שייך זה לרבא, דפסקינן כוותיה, ודאליביה איירי הסוגיא דכאן! אבל לענ"ד יש לומר דלא כהרא"ש, דגם לדידן איכא נפקותא ע"פ מה שפסק הרמב"ם דבקרוב בשר ע"י חבוק ונישוק אפילו בלא ביאה איכא לאו ד'לא תקרבו', ולפי המבואר בי"ד גם בזה יהרג ואל יעבור".

לאגרות משה המגיד משנה מודה כשהיא משתפת פעולה עימו

בשו"ת אגרות משה אה"ע ד, ס, מבאר שלר"ן, רמב"ם, ש"ך ובית שמואל, יש איסור דאורייתא של 'לא תקרבו' בהסתכלות על האשה במערומיה או על דיבור עימה מאחורי גדר, שאלו דברים שמביאים לידי גילוי ערוה. וגם למגיד משנה, שמשמע ממנו שאם מסתכל עליה או מקל ראש עימה וכו', זה איסור דרבנן, כאשר האשה משתפת פעולה עם ההסתכלות או הדיבור שלו עימה, גם הוא יודה שיש בזה איסור תורה של 'לא תקרבו', ולכן במעשה של האדם שהעלה ליבו טינא, שרפואתו היתה על ידי שהיא תעמוד לפניו כדי שיראה אותה, או תדבר עימו, הדין הוא שייהרג ואל יעבור:

"ומוכרחין לומר דמה שכתב הרמב"ם בה"ב: 'ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש, ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור', שזהו גם כן מדאורייתא, ומה שמסיק: 'ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות', הוא משום דמדאורייתא אין לוקין משום שהוא לאו שאין בו מעשה. איברא דבמגיד משנה איתא שם: ויש בדברים אלו מכת מרדות, כידוע בכל איסור שהוא מדבריהם. אבל הא מוכרח לומר שהוא מדאורייתא, כדכתב הר"ן וכדכתבו הש"ך והב"ש, שלכן צריך לומר דדברים שחשיב בהלכה ב' הוא רק דברים שהוא עושה בעצמו, שהיא לא עשתה כלום – שהוא מריח בשמים שעליה ומביט ביפיה וכן קורץ בידיו ורגליו ורומז בעיניו, וכן המסתכל ליהנות ממנה, שלא שייך לבא לגילוי עריות מאחר שלא נראה ממנה גם כן שהיא רוצה כלום, לכן הוא רק מדרבנן. ונצטרך לפרש שגם לשחוק עמה ולהקל ראש היה באופן שהוא רק מצדו ולא מצדה, אבל דבור דרך חבה שהוא גם מצדה – גם המ"מ יודה דהוא מדאורייתא, כהר"ן והש"ך וב"ש, דלא מסתבר לומר שהמ"מ פליג על הר"ן, ובפרט שמוכרח מלשון הרמב"ם בבאורו לגדר האיסור כדלעיל. ועיין בש"ך שכתב שגם הנמוקי יוסף סוף פרק בן סורר סובר נמי דתספר עמו אחורי הגדר הוא איסור דאורייתא, ואף שאין מפורש בנ"י שהוא מקרא ד'לא תקרבו לגלות ערוה', נראה דהוא מהא ראיה להא שכתב דעל ג' עבירות שיהרג ולא יעבור הוא לאו דוקא בעבירה גופה אלא אינהו וכל אבזרייהו, מהא דאמר: בשלמא למ"ד אשת איש, שפיר מה שימות ואל תספר עמו אחורי הגדר, ואף על פי שאין זה העבירה גופה. ועל איסורין דרבנן לא היה קורא להן 'אבזרייהו', כיון דהיה זה מאיזה תקנה שאין למילף לתקנה שבאיסורים אחרים, דהרי אינו מביא מהא שלמ"ד פנויה היתה, אלא ממה שאמר בשלמא למ"ד אשת איש היתה, דאם כן אין זה מתקנה אלא מדינא, דמשמע לו דאם היה רק מדרבנן לא היה זה 'בשלמא' ו'שפיר', דהיה לו לשאול עכ"פ מאי טעמא אם לא בלשון 'מאי כולי האי', דלכל איסור דרבנן צריך טעם, דלכן ילפינן גם לכל ג' העבירות דאף על הלאוין שנאמר בהן נמי יהרג ולא יעבור, לא רק על העבירה העיקרית דהוא דוקא על מה שחייב מיתה וכרת".

שערי תשובה

גם בספר שערי תשובה לרבינו יונה ג, קלח, לומד מסיפור זה שאסור להתרפא מאבק עריות, אך לא מבואר מדבריו אם רק באיסור דאורייתא או גם בדרבנן:

"וכן לענין גלוי עריות, ימות ואל יתרפא מן האבק של גלוי עריות, כגון שחשק באשת איש ואמרו לו: אין לו רפואה ותעלה עד שתעמוד לפניו ערומה או שתספר עמו – ימות ואל יפרוץ גדר איסור אשת איש, והכר מזה חומר המגע ביד אשת איש".

הסוברים שדין ייהרג ואל יעבור הוא גם באביזרייהו מדברי חכמים

ריב"ש

בשו"ת הריב"ש רנה, כתב שגם איסורי דרבנן בכלל אביזריהו דגילוי עריות שעליהם ייהרג ואל יעבור:

"דבשלש עברות הללו, לא שנא בעברה גופה, ולא שנא אבקה של עברה, אין מתרפאין בהן כלל. כדאמרינן נמי גבי גלוי עריות, בפר' בן סורר ומורה: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה והעלה לבו טינא, באו שאלו לרופאים וכו'; תספר עמו מאחורי הגדר, ימות ואל תספר עמו אחורי הגדר; ואף על פי שאין בזה אסורא דאורייתא; וכ"ש לההוא לישנא דאמרי' התם פנויה הות. דבשלש עברות הללו, ובכל אבזרייהו, אין מתרפאין כלל, ואפי' במקום סכנה. ואף על פי שבשאר אסורי הנאה דרבנן, כגון חמץ שעבר עליו הפסח, וכלאי הכרם שבחוצה לארץ, מתרפאין מהן אף בחולי שאין בו סכנה. כמו שמתרפאין באסורי הנאה דאורייתא שלא כדרך הנאתן, לפי שאין אסורן שלא כדרך הנאתן אלא דרבנן; כדאמרינן התם: מידי דרך הנאתן קא עבידנא? כמ"ש כל זה להרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם, וכן הסכימו האחרונים ז"ל. ולפי זה נראה, שאפילו במקום חולי שיש בו סכנה, אין מתרפאין מסתם יינן, ולא מן המים האלו הנעשין ממנו".

בית יוסף בדעת הרמב"ם

הבית יוסף יו"ד קצה, מביא את תשובת הרמב"ן שאסור לבעל למדוד דופק לאשתו נדה, וכתב שזה רק כשאין בחוליה סכנה, אך אם יש בו סכנה – מותר. אולם סיים הב"י שאפשר שכל זה דווקא לרמב"ן הסובר שנגיעה אסורה מדרבנן, אך לרמב"ם הסובר שנגיעה אסורה מהתורה, אפשר שיש בזה דין של אביזריהו דגילוי עריות, ואם כן תמות ואל יעבור. ונשאר בצ"ע. ומשמע מדבריו שמבין שגם נגיעה שאינה של חיבה, שאיסורה מדרבנן, בכלל אביזריהו של גילוי עריות, אך ניתן לדחוק בדבריו שסובר בדעת הרמב"ם שגם נגיעה שאינה של חיבה אסורה מהתורה[7]:

"וכתב עוד בתרומת הדשן בשם גדול אחד, דאשה [נדה] חולה ובעלה רופא – אסור למשש לה הדפק. ונראה מדבריו שאפילו בשאין רופא זולתו אסור, וגם בתשובות להרמב"ן סימן קכ"ז אסר לבעל למשש דפק אשתו נדה. ואף על פי שלשון השאלה היה בשיש שם רופאים אחרים אלא דבעלה ניחא לה משום דמזומן תדיר, נראה דלמאי דאסר לא שני לן בין יש שם רופאים אחרים לאינם. ומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים, משמע קצת מדבריו דשרי משום פיקוח נפש, אלא דאיכא למימר דלטעמיה אזיל, דסבר דנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן. אבל להרמב"ם דנגיעת ערוה אסורה מן התורה, הכא אף על פי שיש בו פיקוח נפש אפשר דאסור, משום דהוי אביזרא דגילוי עריות, וצ"ע".

רא"ם

בשו"ת הרא"ם (לרבי אליהו מזרחי) א, נט, כתב לגבי נישואי כהן עם חלוצה, שאסורים מדברי חכמים, שיש בזה ייהרג ואל יעבור, והוכיח מהמעשה של האדם שהעלה ליבו טינא, שגם באיסורי חכמים יש דין אביזריהו דגילוי עריות:

"ועוד, דאפילו בטענת נפשות נמי לא אמרינן אלא בשאר עבירות, אבל בשלושה עבירות דעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים, דקיימא לן: כל עבירות שבתורה, אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג – יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה… ואף על גב דאיסור חלוצה אינו אלא מדרבי סופרים, ואינו בכלל גלוי עריות, מכל מקום כיון דאיסור ביאה הוא בכלל גלוי עריות, דחוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים דקאמרי לאו דווקא הני, אלא הוא הדין נמי באביזרא דידהו. וראיה מההיא דשילהי פרק בן סורר, מאותו שנתן עיניו באשה וחלה בחולי גדול, ואמרו הרופאים שאין לו תקנה עד שתבעל לו. ואמרו חכמים: ימות ואל תבעל לו, ימות ואל תעמוד לפניו ערומה, ימות ואל תספר עמו אפילו מאחורי הגדר. ופליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני: חד אמר אשת איש היתה וחד אמר פנויה היתה. ובעי תלמודא: בשלמא למאן דאמר אשת איש… אלמא לאו דוקא גלוי עריות בלבד אמרו, אלא אפילו בפנויה ואפילו בדבור בעלמא, ואפילו שלא בפניו, שאין בכל אלו אלא איסור הנאת פנויה בלבד. משום דאביזרא דידיה הוא. כל שכן בנדון דידן שהוא איסור ביאה דרבנן, והעובר על דברי חכמים חייב מיתה. זהו הנראה לי לעניות דעתי הטרוד והעלוב".

משנה למלך בשם רא"ם

המשנה למלך יסודי התורה ה, ב, הביא להלכה את דברי הרא"ם הללו, שגם איסורי דרבנן כדיבור עם הערווה או ביאת חלוצה לכהן שאיסור ביאתה מדרבנן – בכלל דין 'ייהרג ואל יעבור':

"במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ וכו'. בסנהדרין פרק בן סורר… והנה הגאון הרא"ם ז"ל בתשובה ח"א סי' נ"ט, נשאל על כהן שנשא חלוצה ואנסוהו שלא להוציאה. והשיב דאי אפשר לו לעבור מחמת אונס ממון, ועוד דאפילו בסכנת נפשות לא אמרינן אלא בשאר עבירות, אבל בשלש עבירות דעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים לא, דקיימא לן: כל עבירות שבתורה אפילו אמרו לו לאדם 'עבור ואל תהרג' – יעבור ואל יהרג, חוץ משלש אלו. ואף על גב דאיסור חלוצה אינו אלא מדרבנן, ואינו בכלל גילוי עריות, מ"מ כיון דאיסור ביאה הוא, הרי הוא בכלל גילוי עריות, דחוץ מעבודת כוכבים וג"ע וש"ד דאמרינן לאו דוקא הני, אלא הוא הדין באביזרא דידהו. וראיה מההיא דפ' בן סורר, מאותו שנתן עיניו באשה וחלה בחולי גדול, ואמרו הרופאים שאין לו תקנה עד שתבעל לו, ואמרו חכמים ימות ואל תבעל, ימות ואל תעמוד נגדו ערומה כו', אלמא לאו דוקא גילוי עריות בלבד אמרו, אלא אפילו בפנויה ואפילו בדבור בעלמא, ואפילו שלא בפניו. שאין בכל אלו כי אם איסור הנאת פנויה בלבד, משום דאביזרא דידיה הוא, כל שכן בנידון דידן שהוא איסור ביאה דרבנן, והעובר על דברי חכמים חייב מיתה. עכ"ד".

פני יהושע

הפני יהושע (לרבי יהושע העשיל מקרקוב, נולד בשנת ה'של"ח [1578]) אה"ע ב, מד, נשאל לגבי אדם שחלה בעקבות שאשתו לא נטהרה זמן רב לאחר הלידה, והרופאים אמרו שרפואתו היא שיבעול את אשתו, האם מותר לו לעשות כן. והשיב שאמנם מהסיפור בסנהדרין למדנו שגם איסורי דרבנן בכלל אביזריהו דגילוי עריות, כמו שיחה עם האשה, אך דין אביזריהו חל רק אם רפואתו נעשית על ידי ההנאה מהאיסור, אך אם הרפואה נעשית על ידי דבר אחר, וכדי להגיע אליו צריך לעשות איסור כבדרך אגב, על זה אין דין ייהרג ואל יעבור. עוד כתב שכל מה שאמרו שעל אביזריהו דגילוי עריות ייהרג ואל יעבור, זה דווקא כשעושה איסור אפילו דרבנן עם ערווה דאורייתא, כגון שרואה אותה בעירום או מדבר עימה, וזה יכול להביאו לידי איסור כרת עימה. אך אם מדובר באשה אחרי לידה (שטובלת מטומאת הלידה) שטומאתה מדברי חכמים, על כך לא אמרו ייהרג ואל יעבור אטו נדה גמורה:

"ששאלתי אחי יצ"ו ב"א שחלה ונפל למשכב מחמת שאשתו לא טהורה מחמת לידה, ונפח כרסו מחמת כך, ורפואתו שיבעול, אם מותר לבעול אשתו אם הוא בכלל גילוי עריות שאסור להתרפאות מהן. גם אם רפואתו שיוציא זרע, אם מותר לו להוציא לבטלה.

תשובה: אף כי הענין צריך תלמוד יותר, מכל מקום יען כי הוא פקח נפש, שכל הזריז משובח, לא ראיתי להאריך. נראה לי אף כי פשיטא דשמעתא רהיטא דגם נדה הוא בכלל גילוי עריות, שהרי היא מחייבי כריתות, ודברי הפוסקים משמע שבכלל גילוי עריות הוא חייבי כריתות גם כן חוץ מחייבי לאוין, דהכי משמע מדברי הרמב"ן ז"ל…

והיה נראה לי להביא עוד ראיה ברורה מתשובה להרמב"ן ז"ל סי' קכ"ז, שאסר באשה נדה שהיא חולה חולי שאין בו סכנה, ובעלה רופא (ויש רופאים אחרים בעיר) למשש לה הדפק. משמע אי איכא סכנה שרי משום פקוח נפש. ואם כן, אם נדה בכלל גילוי עריות הוא, יש לתמוה דהא אמרינן בסנהדרין סוף פרק בן סורר דמעשה באחד שנתן עיניו באשה… אשר מינה דייק… אלמא דגילוי עריות שאמרה תורה יהרג ואל יעבור אינהו וכל אביזרייהו קאמרינן. וקשה לי, והלא ספור עמה אינו כי אם מדרבנן, אפילו אם נפרש שסיפור זה רוצה לומר ריבוי דברים, מכל מקום אינו כי אם דרבנן, כמו אמרו: 'אל תרבה שיחה עם האשה'. ואפילו הרמב"ם ז"ל שכתב פכ"א מהלכות איסורי ביאה דחיבוק ונשוק הוא דאורייתא ולוקין עליו, מכל מקום ספור ושחוק עמה ולהביט ביופיה כתב שאין לוקין עלייהו כי אם מכות מרדות, שזהו איסור דרבנן. וכמו שדרכו ז"ל בכל איסורין דרבנן. ואם כן למ"ד אשת איש היתה אמאי שפיר? אלא על כרחך כשם שאסרה תורה גילוי עריות, כך חכמים ז"ל שעשו סייג לדבר, הוי דבריהם גם כן בכלל אביזרייהו, שהוא שייך גם כן לגילוי עריות, שעל ידו יבואו לידי הרגל דבר. ואם כן קל וחומר למשש הדפק שאפשר שהוא אסור מן התורה, וכמו שהתחיל בתשובה הנ"ל, שאפשר שכל קירבה הוא מן התורה, ע"ש, אם כן מוכח דנדה אינה בכלל גילוי עריות לענין יהרג ואל יעבור…

מיהו יש לדחות הכל, דקשה, דאם כן למה אמרו חז"ל בסוטה: איזהו חסיד שוטה? זהו הרואה אשה טובעת ולא בעי להצילה, דקאמסתכלינא ביופיה. והלא אביזרא דגילוי עריות היא! דכבר הוכחתי דגן אסור דרבנן הוי אביזרא, וגם אם מצילה, הרי נוגע בבשרה! ולדברי הרמב"ם לשיטת בית יוסף הוי דאורייתא!… ומיהו זהו יש לדחות, כיון שאין זה מתרפא או מציל עצמו בגילוי עריות, אלא הגילוי עריות מעכבין את דרכו – אין לו להניח דרכו בשבילם, אם אי אפשר לו, שאין הגילוי עריות מסייעין לו לדרכו, וקל להבין. אבל קמייתא קשה, ואף על גב דאפשר לדחות דהתם אפשר שלא יסתכל ביופיה, ואפשר שיציל אותה בלא הבטה ובלא נגיעת בשרה אלא בבגדה, מיהו לא מצינו זה בפוסקים לחלק, ובודאי שם מותר אפילו אשת איש בלא נגיעה או הבטה. ובאמת יש לתמוה מאד (חסר איזה תיבות) מה בין משמוש דפק להצילה מחליה לאשה טובעת בנהר (חסר איזה תיבות). גם אפשר כיון דאיכא בעותתא לא מהרהר, וכדאמרינן באוחז באמה בנדה, בלתי ספק דשרי. וכן כל הפוסקים כתבו שאסור להנות אפילו אביזרא דגילוי עריות, הרי לא אסרו אלא אם מתרפא בהנאת אביזרא דגילוי עריות, אבל אם אינו נהנה – שרי. ואם כן בנידון דידן כיון שהוא נהנה בביאה, אין ראיה משם כיון דהוא נתרפא מהנאת ביאה, ולכן אין ראיה מזה. אבל ראיות ראשונות נראות לי ברורות). ומכל מקום אע"פ שאני מדמה, לא אמרתי כי אם להלכה, ולא למעשה עד שיסכימו עמי שאר בעלי הוראה.

ואף על פי שכתבתי לעיל דאפילו אסור מדרבנן בהנך ג' דברים, ומחויבים למסור נפש בהני ג' דברים עליהם ועל אביזרייהו, אפילו הכי נראה לי דהני דברים שכתבתי להיתר, בשעת לידה מותרין, דלא שייך אביזריהו אלא כגון לספר עמה מאחרי הגדר וכיוצא, דאשה זו אסורה מן התורה בביאה, ורבנן גזרו אספור שלא לבוא לידי ביאה, כי אלו הם פעולות היצר ומרגלי הביאה, והוי אביזרייהו השייך לה, אבל הני מילי שכתבתי שאשה זו טהורה היא לגמרי מן התורה, אלא שחז"ל החמירו משום נדה גמורה שמא תראה בפעם אחר ג' ימים ותטהר גם כן, וכיוצא, ולעת עתה אין בה שום אסור מן התורה רק משום עת אחר, זה לא מיקרי אביזרא כמו עכו"ם הבא על בת ישראל, שכתבו כיון שהוא מדרבנן שבית דין של שם גזרו עליה – אינו בכלל גילוי עריות ולא בכלל אביזרא, אע"ג דגזרו שלא לבוא לידי חתנות שהוא איסור דאורייתא, מכל מקום כיון שבזה אין איסור כי אם משום דבר אחר, דמ"ש אין זה שייך לו. ונראה בעיני ברור שהוא מותר פקוח נפש".

סדרי טהרה

הסדרי טהרה קצה, כד, דוחה את חילוקו של הר"ן בין איסורי תורה לאיסורים מדברי חכמים, וסובר שגם כשמדובר על איסור מדרבי חכמים ייהרג ואל יעבור, וכדעת ריב"ש ומשנה למלך בשם רא"ם. אולם לעניין מישוש דופק אשתו נדה כתב שאפשר לסמוך על הפוסקים המקילים בזה:

"כתב הש"ך… עכ"ל… מיהו מה שנראה מדברי הפוסקים הנ"ל, דמה שאינו אסור אלא מדרבנן ליכא בכלל אביזרא דגילוי עריות ואמרינן ביה יעבור ואל יהרג, וכן כתב הש"ך בהדיא סימן קנ"ז.

קשה לי, הא אמרינן בסנהדרין שלהי פרק בן סורר ומורה, במעשה באדם אחד שנתן עיניו… ובכל הני ליכא איסור דאורייתא לכולי עלמא, אלא בחבוק ונשוק לדעת הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה דין א', ואפילו הכי אמרו חכמים ימות כו'. גם למאן דאמר התם דפנויה היתה, ודאי דליכא שום לתא דאורייתא, ועל כרחך צריך לומר דשאני התם דחולי בא מחמת עבירה, לפיכך ימות ואל יעשה העבירה, וכמו שכתב מוהר"ל בן חביב בספר תוספת יום הכיפורים. וכן משמע בסימן קנ"ה דאם אמר 'הבא לי עלין' סתם, והביא לו עלין מעצי אשרה, ופסקו הפוסקים דלא כהירושלמי דסבירא ליה כיון דאיכא לאו דלא ידבק בידך הוי אביזרא דעבודה זרה, אלא דאפילו הכי שרי. אך הר"ן והרב בהג"ה לעיל סימן קנ"ז על כרחך לא סבירא להו לחלק בהכי, דאם כן מנא להו למילף מהאי עובדא דאפילו דבר שאין בו מיתה רק לאו בעלמא יהרג ואל יעבור, דלמא שאני התם דהחולי בא מחמת העבירה! אלא ודאי דלא סבירא להו לחלק בהכי. ועיין בשו"ת חות יאיר סימן קפ"ב שהרגיש גם כן בזה. אם כן אף בדבר שאין בו לאו רק הרחקה מדרבנן, נמי נימא דהוי אביזרא דגילוי עריות, ויהרג ואל יעבור כהאי עובדא דהתם. אך מדברי הר"ן פרק אין מעמידין ופרק כל שעה והנמוקי יוסף בסנהדרין שם, משמע דסבירא להו דבכל הני איכא לאו דלא תקרבו, והוא תמוה. וכן כתב בספר משנה למלך פרק ה' מהלכות יסודי התורה בשם הרא"ם בתשובה חלק א' סימן נ"ט, דאפילו בחלוצה דאינה אסורה אלא מדרבנן, הרי היא גילוי עריות, ויהרג ואל יעבור. ומייתי ראיה מהאי עובדא דשלהי פרק בן סורר ומורה, דאפילו בפנויה ובדבור בעלמא ואפילו שלא בפניו, שאין בכל אלו כי אם איסור הנאת פנויה בלבד, ואפילו הכי אמרו 'ימות וכו", משום דאביזרא דידיה הוא, עיי"ש. וכן כתב הריב"ש סימן קנ"ה בהדיא.

ועוד קשה לי על הש"ך, שכתב בסימן קנ"ז דמהאי עובדא דמייתי הש"ס מוכח כדברי הרמב"ם דסבירא ליה דאף שאר קריבות לערוה אסור מן התורה כמו חבוק ונשוק, ולמה שכתבתי אין שום ראיה, שהרי אפילו דבור אסרו התם. מיהו הא דאמר התם דפנויה היתה, לא קשה מידי אהר"ן, דהא אמר התם דמשום פגם משפחה אמרו כו'. אלא דראיה של הר"ן מהא דאמר התם מאן דאמר אשת איש שפיר, וכן נראה מן הנמוקי יוסף שם, ועיין בהגהות משנה למלך פרק י"ז מהלכות איסורי ביאה. ואין דבריו ברורים אצלי, דמה שהביא ראיה מהא דאמר לי הבא עלין סתם וכו', והוא דעת היש אוסרין לעיל סימן קנ"ה סעיף ב', כבר הסכימו הפוסקים דלא כהירושלמי זה, וכמו שכתב הש"ך שם ס"ק י"א, ע"ש. ולענין דינא, במקום סכנת נפשות יש לסמוך על הפוסקים המקילים לשמשה, וכל שכן למשמש הדפק דשרי. ועיין בספר בית שמואל באבן העזר סימן כ' שהשיג גם כן על הש"ך".

גר"א

בביאור הגר"א יו"ד קנה, טז, לגבי יין נסך, הביא את הריב"ש הנ"ל שגם בסתם יינם שאיסורו מדרבנן יש דין אביזריהו דעבודה זרה, וכן לגבי גילוי עריות: גם באיסורי דרבנן יש דין ייהרג ואל יעבור, כמוכח מהמעשה של האדם שהעלה טינא:

"ואפילו יי"נ כו'. בהר"ן פרק כל שעה משמע דשוה לשאר איסורין דרבנן, אבל הריב"ש סי' רנ"ה כתב דאפשר אגב שטפיה נקט, אבל יי"נ הרי הוא בכלל עבודת כוכבים, וכמו עצי אשרה דאע"ג שאין בו אלא לאו בעלמא אסור. וכן גילוי עריות, ואפילו באיסורין דרבנן, כמ"ש בסנהדרין ע"ה א'…".

ושנה הדברים שם ס"ק כב:

"חוץ מבעצי עבודת כוכבים. לאו משום דלוקין עליה שלא כדרך הנאתה, דבתוס' דעבודת כוכבים נסתפקו. ועי' לעיל סי' קמ"ב ס"י, מחלוקת בזה. אלא משום ביזרא דעבודת כוכבים אסור אפי' דבר שהוא מדרבנן".

המאור

גם מדברי המאור הגדול על סנהדרין יז, ב-יח, א, בדפי הרי"ף, משמע שכל שנהנה מהעבירה של גילוי עריות, בין אם האיסור הוא דאורייתא ובין מדרבנן – ייהרג ואל יעבור, אך לא מפורש מדבריו שזה גם בדרבנן:

"ולא מיבעיא עבירה עצמה, אלא אפי' כל מידי דמטי ליה לעובר העבירה הנאה מחמת העבירה בג' עבירות הללו – יהרג ואל יעבור, כדגרסי' התם: בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה, וכולה כדאיתא התם. והרי רפואה דכי מתרפא מעצי אשרה לאו עובד ע"ז הוא! אלא איתהנויי הוא דמתהני מינה, ואפ"ה אין מתרפאין ממנה אפי' רפוי נפשות, כלומר חולה שיש בו סכנה, ואין צ"ל שאין בו סכנה. ועוד ההוא שנתן עיניו באשה אחת ואמרו חכמים: ימות ואל תעמוד לפניו ערומה, ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר. אלמא אפי' מהנאה פורתא בלחוד אמרינן: ימות ואל יעבור. ואם תאמר: דלמא שאני התם דתקנתא הוא, שלא יהיה בנות ישראל פרוצות בעריות! ההוא טעמא ליתיה אלא למ"ד פנויה היתה, אבל למ"ד אשת איש היתה – בלאו הכי נמי, כיון דמטיא ליה הנאה מערוה – אמרינן ימות ואל יהנה".

אור גדול

בספר אור גדול יסודי התורה ה, ב, מצדד כפוסקים שגם באביזריהו דרבנן אומרים ימות ואל יעבור:

"אמנם אכתי יש להביא ראי' דאף בדרבנן באביזרא דג"ע אין מתרפאין, מדברי הרמב"ן במלחמות שם דהסכים לרז"ה, וכן הוא ברמב"ן בתוה"א הובא בר"ן. והא הרמב"ן סובר דקריבה אינה אלא דרבנן אף באשת איש, ואם כן שפיר מוכח דאף בדרבנן אסור.

והש"ך יו"ד הוכיח באמת מגמרא זו כדעת הרמב"ם דקריבה דאורייתא… אבל להרמב"ן דסובר דקריבה דרבנן והסכים להראי' דס"פ ב"ס, מוכח דאף בדרבנן אסור.

ואף לדעת הרמב"ם דקריבה דאורייתא, עכ"ז דקדקו דהא סיפור עמה לאו דאורייתא, יעוין ת' פני יהושע ח"ב אה"ע וסדרי טהרה, ואם כן מוכח דאף בדרבנן באביזרא דג"ע אסור. [ולדעת הש"ך צ"ל דאף בדיבור דרך חיבה הוי דאורייתא, וכמו דאיתא באבות דר"נ (פ"ב) וידבר עמה דברים בטלים, יעוין בספר המצות (מצוה שנ"ג) ובהשגות הרמב"ן שם].

אמנם אף לפי זה דוקא בגוף הערוה דאורייתא אזי אסור אף אביזרא דידה דרבנן, אבל לא בגוף הערוה דרבנן… ודלא כהרא"ם שהביא המל"מ להוכיח מינה אף לגוף הערוה דרבנן".

רמב"ן

הרמב"ן, בתורת האדם שער המיחוש ענין הסכנה, למד מהסיפור הנ"ל שגם "באבקה של עבירה אין מתרפאין בהם כלל". ואחרונים רבים[8] טענו שניתן להוכיח מכך שסובר שגם על איסורי דרבנן של קריבה לעריות יש דין ייהרג ואל יעבור, שהרי לרמב"ן כל דבר שאינו ביאה עצמה אינו אסור מהתורה מחמת 'לא תקרבו':

"ולענין ע"ז וגילוי עריות ושפיכות… ולא מבעיא מפלח ע"ז וגילוי ערוה ומשפך דמים דאסור, אלא אפי' ליהנות מנייהו בכלום בעולם אפי' להתרפאות אסור. דאמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה… והא עצי אשרה אי אכיל מנייהו או שייף בהו לא פלח ע"ז! אלא משום 'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם' הוא דעבר, ואפ"ה אסור. וכן בג"ע וכן בש"ד, דאמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא באו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה, תספר עמו מאחורי הגדר ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר. אלמא שלש עבירות הללו לא שנא בעבירה גופא ולא שנא באבקה של עבירה – אין מתרפאין בהם כלל".

הסוברים שאין ללמוד מהמעשה של האדם שהעלה ליבו טינא, כי הוא גרם לעצמו

תוספות חכמי אנגליה

בתוספות חכמי אנגליה סנהדרין עה, א, כתבו שהסיבה שהורו חכמים לאדם שהעלה ליבו טינא שימות ואל יעבור היא משום שהוא רשע, שגרם לעצמו לחולי זה מחמת שנתן עיניו באותה אשה. אך כשאינו רשע – יעבור ואל ייהרג כל זמן שלא עובר על גילוי עריות ממש:

"משום פגם משפחה – וקשיא, דבכל הני ליכא אלא חומרא בעלמא, ולמה החמירו כל כך ולא חשו לאיבוד נפש של זה? שלא יהא חילול שבת שיש בו כרת וסקילה אין דוחין מפני איבוד נפש, ובכאן אף במקום שאין איסור, כגון בפנויה, החמירו אף בודאי נפשות?! ויש לומר הכי נמי כדפרשינן לעולם כלל זה בידך: כל מקום שתמצא נפש מישראל והוא נקי וצדיק, אמרינן 'יעבור ואל יהרג', חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות, ומחללין עליו השבת אף מספק. אבל הכא שהוא רשע, אף בפנויה לא חס המקום עליו כדי לזלזל אף בפנויה, דאיהו אוקי אנפשיה וימות, וישראל יהיו נקיים".

רדב"ז

בשו"ת הרדב"ז ד, ב, נשאל על טיפול בעל באשתו נדה שחלתה, ובתוך תשובתו שבה נטה להתיר בתנאים מסוימים, הקשה: הרי מצאנו במעשה בסנהדרין שעל ערוה וכל אביזריה אומרים 'ימות ואל יעבור', ומדוע מותר לטפל באשתו נדה בנגיעה? ומתרץ ששם החמירו חכמים בדבר משום שהחולי בא מחמת העבירה שהתאווה לאותה אשה, אך במקרה שבו החולי לא קשור לכך – יעבור ולא תמות[9]:

"שאלה: ראובן ואשתו שהיו במחבואה, ואין שם אדם לשמשם, וחלתה והיא נדה, אם יוכל בעלה ליגע בה כגון להשכיבה ולהקימה ולעשות צרכיה; ואם הוא רופא, אם יוכל למשש לה הדפק; ואם הוא אומן, אם יכול להקיז לה דם? ואם יש חילוק בחולי שיש בו סכנה לחולי שאין בו סכנה?

ואם תאמר: הרי ערוה וכל אביזרהא אמרינן 'ימות ואל יעבור', מההיא עובדא דההוא דהעלה לבו טינא! לא קשיא כלל, דהתם בא החולי מחמת העבירה, ולפיכך ימות ואל ידבר עמה מאחורי הגדר. אבל הכא לא בא החולי מחמת העבירה. ואפי' חולי שאין בו סכנה אני אומר שמותר, כיון שאי אפשר אלא בו, שהרי אין הרפואה תלויה בעשיית האיסור, וחששא רחוקה היא שיבא עליה מכמה טעמי…".

תוספת יום הכיפורים

התוספת יום הכיפורים (למהר"ם בן חביב, נולד בשנת ה'תי"ד [1654], סלוניקי) על יומא פב, א, הקשה על הר"ן שאין ללמוד מהמעשה בסנהדרין שגם על לאו של 'לא תקרבו' ימות ואל יעבור, שכן שם הוא הביא על עצמו את העבירה, ולכן בין בביאת חייבי לאוין ובין בלאו הקשור לעריות – יעבור ואל ייהרג:

"כתב הר"ן בפירקין: חוץ מעכומ"ז וג"ע וש"ד – לאו דוקא אינהו גופייהו כו'. גם מור"ם בעל המפה יורה דעה סימן קנ"ז כתב: וכל איסור עכומ"ז וג"ע וש"ד, אף על פי שאין בו מיתה רק לאו בעלמא כו'. וכתב שם הש"ך, דהביא הר"ן ראיה לזה מההיא דס"פ בן סורר כו', יע"ש. וראיה זו איני מכיר, דשאני התם דהחולי בא מחמת העבירה, ולפיכך ימות ולא יעשה עבירה. אבל אם אנסוהו לכ"ג שיבא על אלמנה, דהוא איסורי לאוין, מנ"ל דיהרג? ותו דגמ' ד'יהרג ואל יעבור' נפקא לן מנערה המאורסה, דהוקש לרוצח, והיינו במיתת בית דין; אבל באיסור לאוין מנ"ל? ותו דלענין להצילו בנפשו דנפקא לן מהך קרא דנערה, דלכל העריות מצילין אותן בנפשם, אמרו בפרק בן סורר דדוקא חייבי מיתות בית דין וכריתות ניתנו להצילן בנפשם, אבל חייבי לאוין כגון אלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט – אין מצילין אותם בנפשם. והוא הדין לענין אם אנסוהו שיעבור באיסור לאוין דג"ע – דאין חייב למסור עצמו אלא יעבור ואל יהרג, כן נראה לי להלכה, ודוק".

חוות יאיר

בשו"ת חוות יאיר קפב, נשאל לגבי אנשים ונשים שהיו צריכים לעבור בין מדינות ותבעו מהם מכס, וכדי להיפטר מהמכס אמרו שאחת הנשים היא ביתו של אחד האנשים, והשנייה היא אשתו של השני. והמוכס, שחשד שאינם דוברי אמת, תבע מהם לנשק את הנשים או להישבע שהן אכן ביתו ואשתו של אלו. החוות יאיר הביא את הש"ך שפוסק כדברי הר"ן שמהמעשה בסנהדרין לומדים שימות ואל יעבור על 'לא תקרבו', ואם כן ק"ו שישלם מכס ולא ינשק. אולם החוו"י האריך להוכיח שמגע של חיבה שנעשה מתוך כפייה אינו נחשב למגע של חיבה, וממילא אין חובה להיהרג על מגע של חיבה שכזה. ומה שאמרו חכמים 'ימות ואל יעבור' אף על הסתכלות ודיבור, הוא משום שאותו אדם הביא על עצמו את החולי, ועוד, שלא ברור שיתרפא מכך שיראה אותה או ידבר עימה (למעשה התיר לנשק רק את אשתו נדה אם המוכס דורש זאת, אך באותו סיפור הם סיפרו סיפור שקרי, ובו לא התיר זאת):

"שאלה: מעשה שהיה ראובן ושמעון נסעו מורנקפורט לווירמש, והיו שם בורנקפורט אשה שבעלה בווירמש ובתה הפנויה אצלה, ורצו ג"כ ליסע לווירמש, ומפני שאין להם תיור כנהוג במדינת פפאלץ בקשו מר"ש הנ"ל שראובן יאמר זו אשתי ושמעון יאמר זו בתי, ובהגיעם לאופנהיים מקום שמראים התיור ומי שאין לו התיור יוקנס סך יוד זהובים או כרצון המוכס, אמרו ר"ש הנ"ל כנ"ל, כי בתיור נכתב שם בעל התיור ושהוא מורשה ליסע במדינה וחפשי ממסים עם אשתו וכל ב"ב. והמוכס היה לץ ויודע חוקי ישראל, ואמר: איני מאמין כי זאת הזקנה אשת ר' הרך בשנים, ובת הגדולה כזו שהיא בת ש', רק ישבע כל אחד על דבריו כי כן הוא, או ינשוק בפה מלא זה אשתו וזה בתו. ואמרו ר"ש כי האשה נדה היא, וכן הבתולה לא טבלה לנידותה ולוסתה, וגם בלאו הכי יש גנאי ועון לישראל בנשיקת בתו הגדולה. ואמר: א"כ תשבעו לי כי נדות הנה, כי שכח המוכס השבועה על העיקר ותפס הטפל, ואמרה האשה אל ר' כי אמת הוא שבנידתה היא, ויוכל לישבע, ור' חשש לישבע על פיה והשיב כי אינו יודע רק על פיה, ותשבע היא והבתולה. ובבואם לשבע חזר ונזכר המוכס ואמר שישבעו ג"כ שזו אשת ר' וזו בת ש' עם מה שישבעו או ינשקו או יעבור עליהם מה. כך סיפר לי אחד מהם המעשה, ואמר שנתפשרו עם המוכסין בדבר מועט. ומ"מ נתתי לבי ללמוד בו מה דינו להלכה.

נ"ל דנדון הנ"ל מבואר בי"ד סי' קנ"ז ולמעיין כי בהג"ה שם מבואר דכל איסור ע"ז ג"ע ש"ד אפי' אין בהם רק לאו צריך להרג וכו', וביאר שם הש"ך דהיינו כגון חיבוק ונשוק, ושהרמב"ן חולק, ומ"מ כהרמב"ם וסייעתו ק"ל, ודוקא בנשיקה דרך חיבה וכו'. וא"כ בנשיקה דנדון לא הוי בכלל ג"ע רק בכלל עבירה דעלמא ועוד קיל מינה. באמת לפי דברי הר"ן בפ"ב דע"ז דמייתי ראיה דגם על לאווין דג"ע יהרג ואל יעבור מגמר' דס"פ בן סורר מעשה באחד שהעלה לבו טינא וכו' וארז"ל 'ימות ואל תעמוד לפניו ערומה, ואל תספר עמו מאחורי גדר', משמע אפי' אינו דרך חיבה. וצ"ע על מה הביא בש"כ י"ד סי' קנ"ז ס"ק יוד דברי הר"ן וכתב עליה וכ"כ הרמב"ם והרי הרמב"ם בעי דרך חיבה וכמ"ש הש"ך בתר הכי ואיך יכתוב על הר"ן וכן כתב הרמב"ם, וכן צ"ע ג"כ מ"ש הש"כ על דברי ר"י דיליאון וכן נ"ל ממעשה הנ"ל ומעשה הנ"ל היה לתכלית הצלה ממות, ואפשר דס"ל להש"כ דמפני שמתוך תוקף התלהבותו באהבה ביקש לראותה ערומה או תספר עמו היינו דרך חיבה +/מהגהות רב"פ/ נ"ב כן פשטות האמת דהתם יצרו בוער בו עלי' לראותה ערומה להשקטת היצר הוי לדעת הר"ן כקירוב+

ומ"מ איכא לתמוה על הש"כ, דדבריו סובבים על מ"ש בהג"ה 'יהרג ואל יעבור', ולא מצינו דבר הנפלא הזה רק להר"ן, מש"כ הרמב"ם והרמב"ן והרב דיליאון כלהו לענין מלקות מיירי. ואף שאיני כדאי לחלוק על הר"ן מ"מ תמיהני לפי דבריו, דנהי די"ל גבי מעשה דס"פ בן סורר הנ"ל דהוי דרך חיבה, איך יתכן יהרג ואל יעבור דאם אונסין אותו לעשות דרך חיבה בשאר כל אדם לא הוי לדידי' דרך חיבה, שהרי עושה שינצל מהריגה. ואין לומר דהר"ן ס"ל באמת אפי' אינו דרך חיבה, וגם מעשה הנזכר לא מקרי דרך חיבה מאחר שעושה להציל נפשו ממות, ודלא כהמשך דברי הש"ך; א"כ קשה יותר: איך יתכן זה דשרינן מפני פקוח נפש חילול שבת ואכילות נבילות וטריפות וכל העבירות החמורות, ולא נתיר לו לדבר עם אשה או לראותה ערומה? ומאותה הגמרא אין ראי' כלל, דהוראת שעה היא לא שיהיה אסור מצד הדין מן התורה, והכי מוכח לשון מעשה שאמר והוא לענין מעשה באחד שרכב על הסוס בשבת ומעשה באחד שהטיח וכו' דבפ' האשה רבה ופה בס"פ בן סורר לא סיים הש"ס הכי, דלאו בהאי ענינא דב"ד מכין ועונשין מיירי. ומ"ש בגמ' 'בשלמא למ"ד אשת איש היתה – שפיר', לא ר"ל דאז עשו ע"פ הדין, דמנ"ל פשוט כולי האי? שהרי מה דדרשינן כל קריבה של ג"ע הוא לר' פדת בפ"ק דשבת, ופליגו עליה בגמ' שם… רק ה"ק: אם היתה אשת איש שפיר עשו סייג, מפני שעיקרו חמור מאד ונכון לגדור גדר, משא"כ למ"ד פנויה היתה. ועוד קשה לדעת הר"ן, וכי חמור מה שיראנה ערומה? דאם תמצי לומר שהוא לאו, הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו, מאשה גופה דק"ל מפני דקרקע עולם היא תעבור ואל תיהרג… ועוד יש לפקפק על ראי' ממעשה דסוף פרק בן סורר שהעלה לבו טינא ע"י יצה"ר וגרם לעצמו הסכנה, ואולת אדם תסלף דרכו, וה"ל לכפויי ליצרו וליתובי' דעתיה. ועוד, דלא ברירא הצלת נפשו בתקנת שיראה אותה ותספר עמו. והכי משמע במה שאמרו מעיקרא אין לו תקנה עד שתיבעל, שלא חזרו בזה, רק מה שאמרו תעמוד לפניו ערומה ר"ל אולי תתיישב דעתו בהכי, אף דאיכא למיחש פן יותר בוער לבו עליה, רק אמרו אולי ינצל ממיתה ודאי לפנינו. וכל זה אינו בדין יהרג ואל יעבור ודוק. ואין הכרח לומר דנלמד מענינו רק הא כדאיתא והא כדאיתא. כך יש להשיב על דברי הר"ן. ואם תמצי לומר דאין משיבין את הארי לאחר מותו, כל שכן שועל שכמוני, מ"מ הרי יחיד הוא בזה, וכל אינך פוסקים ס"ל דדווקא בדרך חיבה.[10]

ולכן נראה לי אם באמת היתה זו אשתו נדה עמו, והמוכסין בעל עלילה ואינו מאמין לשבועה שזו אשתו ונדה היא, ורוצה לקנסו סך רב או לתפסו ולעקלו אם לא ינשקנה – נושק בלב עצב וכמי שכפאו שד, ואין בכך כלום…".

יעב"ץ

היעב"ץ במגדל עוז פנה א' אבן בוחן אותיות יא-יד, מקשה על הר"ן שאם לומד מהמעשה של אותו אדם שהעלה טינא שגם על 'לא תקרבו' ימות ואל יעבור, אם כן היה עליו ללמוד משם שגם על איסורי דרבנן ימות ואל יעבור, שהרי גם לספר עימה לא התירו לו. לכן מסיק היעב"ץ שעל כורחנו לומר שדווקא שם משום שהוא גרם לעצמו את החולי, דינו שימות בחוליו ולא יחייב את האשה להחטיאו כדי להתרפא מחוליו[11], אך אם כפו אדם לנשק ערוה ואם לא יהרגוהו, והוא עושה כן בלי להתכוון ליהנות בדרך תאוה וחיבה, מותר לו להציל עצמו בכך אפילו למחמירים באביזריהו[12]. אך כדי להיפטר מהמכס ודאי שאסור:

"וכל איסורים של עבודת אלילים, גילוי עריות שפיכות דמים, אף על פי שאין בו מיתה אלא לאו, צריך ליהרג ולא לעבור. כך הוכיח הר"ן ממעשה דאדם שנתן עיניו באשה והעלה לבו טינא, ואמרו חכמים: ימות ואל תעמוד לפניו ערומה, ולא תספר עמו אחורי הגדר. ולא הבינותי הוכחה זו, שאם כן אפילו אין שם איסור לאו גם כן יהא ביהרג ואל יעבור, אם יגזרו עליו עכו"ם לעמוד ערום בפני אשה, או אשה ערומה בפני איש, או שיספרו זה עם זה, ימסרו עצמן להריגה ולא יעשו, וזה לא שמענו ולא עלה על דעת אדם! אלא על כרחך לומר אחת משתים: אם שאותו מעשה דבר אחר הוא, לפי שגירה יצר הרע בעצמו, שנתן עיניו במה שאינו שלו, לכן משפטו שימות באין מוסר וברוב אולתו, שלא היה לו לתור אחר עיניו. ואין האשה חייבת להצילו בגופה, ולא משום שאין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חברך… אלא משום לתא דהאשה הוא, דבזיונא דגופא הוי לפחות. ולא מצינו שאדם חייב להציל חברו מן המיתה בבזיון גדול כזה שנוגע עד הנפש, כמו שאינו מחויב להצילו באיבוד אבר מאיבריו, כענין ההוא שתעמוד לפניו ערומה, וכן באחורי גדר ערומה איירי, שהוא דבר קשה כמות, אף על פי שאין בו אפילו לאו בעלמא, לא חייבו חכמים האשה להצילו בנזק עצמה. ואפשר אפילו היתה רוצה, מיחו בידה שלא לפגום עצמה. ואי נשואה הואי, משום פגם בעלה, שאינו מוחל על פגמו ובשתו. משום הכי פשיטא לתלמודא למאן דאמר אשת איש שפיר, דאין בידה למחול על כבודה. ומסיק דאפילו בפנויה איכא משום פגם משפחה, או כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות, כדאיתא התם. או נאמר שידעו חכמינו ז"ל שאין בו סכנת נפש ודאי, אף על פי שאמרו ימות, לפי דבריהם של הרופאים השיבו, שלא השגיחו במשפט הרופאים, ולא חשובוהו אמיתי.

איך שיהיה, אינו דומה במקום שהוא גרם לעצמו, יש כח ביד חכמינו ז"ל לקנוס אף שלא מן הדין, והוה ליה כמו הוראת שעה. ואף לעולם הדין כן, משום מגדר מלתא, לשמור האדם מללכת אחר עיניו

אמנם בענין שאנו בו, נראה להקל, דהיינו שאינו מחוייב למסור עצמו להריגה, אם גזרו עליו עכו"ם לעבור על לאו דקריבה בעלמא באשת איש או בערוה – מותר להציל נפשו בכך, אם אין הגוי מכוין להעביר על דת ואינה שעת השמד. ואפילו מאן דמחמיר בה, מודה נמי היכא דלא מתכוין ליהנות בדרך תאוה וחיבה, וכן כתב בש"ך דכהאי גוונא לכולי עלמא אינו עובר בלאו, ובמקום סכנה שרי לגמרי. אלא שאין אני מודה בסברא זו בהחלט, משום דמתעסק בעריות חייב. ואף על גב דהכי מסתברא לאקולי במקום סכנה כי הכא, וכן לענין מישוש דופק באשת איש ובנדה, דבעבידתיה טריד ואין פנאי ליצר להתגרות בו, דומיא דמרביעי בהמה דמותרין להכניס כמכחול בשפופרת; מכל מקום נפקא מינה במתעסק בקירוב דחיבוק ונישוק הערוה כדי להמלט מן המכס – ודאי אסור. דלא סגי דלא נהנה, וגם אינו אלא משום ריוח ממון, פשיטא דלא שרי כלל".

משרת משה

המשרת משה (לרבי יצחק עטיה, נולד בשנת תקט"ו [1755]) יסודי התורה ה, ב, הביא את דברי הרדב"ז ומהר"ם בן חביב הנ"ל, ופסק כמותם:

"ואנכי בעניי זאת אשיב אל לבי ע"פ האמור בתורת מוקדם, דלית הא מיקשייא להרמב"ח ז"ל דההיא דעצי אשירה, כבר נתבאר טעמא רבה איכא במילתא – משום דאתי לאמשוכי בתר עבודה זרה. כמ"ש התוס', וכדמשמע מפי' רש"י. ומה גם שהרא"ש הביא הירושלמי הכין, ולעניין דינא כן פסקו הטור ומרדכי ומהר"מ, וכמ"ש לעיל. ואמטו להכי מעתה ליכא לחלק בהא בין אם בא החולי מחמת העבירה או לא, אבל במידי אחרינא אה"נ הוא דבעינן דווקא כשבא החולי מחמת העבירה, וכדחילק הר"מ בן חביב.

וכעת מצאתי תנא דמסייע ליה להרמב"ח, מר ניהו רבינו הגדול הרדב"ז ז"ל בח"א מתשובותיו בסי' ב', ששאלוהו כמו דין הרמב"ן הנזכר באשתו נדה אם יוכל לרפאתה למשש דפק שלה וכו', והתיר להם. וכתב שם בכלל דברי קדשו" ואם תאמר: הרי ערוה וכל אביזרהא אמרינן ימות ואל יעבור, מההיא עובדא ההוא שהעלה לבו טינא! לא קשיא כלל, דהתם בא החולי מחמת העבירה, ולפיכך ימות ואל ידבר עמה. אבל הכא לא בא החולי מחמת העבירה וכו'. עיין שם. הרי שלך לפניך, דהרדב"ז והרמב"ח בחדא שיטה קיימי בחילוק זה. ופשיטא דלהרדב"ז גם בשאר לאוין דגילוי עריות כגון אלמנה לכה"ג וכיוצא, ס"ל דיעבור ואל יהרג, ומילתא דאתייא בק"ו במידי דרבנן כנדון הרא"ם דלא ס"ל כוותיה.

שוב ראיתי להר"י כולי ז"ל[13] בהגהותיו פי"ז מהל' איסורי ביאה בהל' ז' שהביא דברי הרמב"ח, וכתב שכן חילק הרדב"ז בתשובתו הנזכרת, ותמה עליהם וז"ל: ותמיהא לי מהירושלמי שהביא הר"ן… עכ"ל. והיינו כמו שהקשה החכם הנזכר. איברא לפענ"ד כבר מתיישבים היטב, דלקושיתו הראשונה – האמת כפי הירושלמי שהביאו הרא"ש והתוס', וכדפסק הטור והמרדכי ומהר"ם. וכדמשמע לשון הירושלמי שלפנינו: לא אסרו אלא באומר: הבא עלין מעבודה זרה, אבל בסתם – יעבור ואל יהרג, וכמבואר. ועל קושיא ב' ג"כ כבר כתבתי דשיטת כל הפוסקים דלא כוותיה דהרא"ם, ובהכי תו לא קשיא ולא מידי".

שם אריה

בשו"ת שם אריה (לרבי אריה לייב בלחובר, נדפס בשנת ה'תרל"ג [1873]) אה"ע לג, נשאל על מיילדת שצריכה לנסוע בשבת לכפר כדי ליילד, האם עדיף שתסע לבדה ותתייחד עם העגלון הגוי, או שעדיף שיבוא עמה יהודי נוסף כדי שלא יהיה ייחוד, אך הוא יחלל שבת שלא לצורך הצלת נפשות. ותחילה נטה לומר שעדיף שאדם נוסף יצטרף ויחלל שבת, והעיקר שלא יהיה ייחוד, כי על ייחוד יש ייהרג ואל יעבור ועל חילול שבת לא, שהרי לר"ן כל אביזריהו של גילוי עריות בכלל ייהרג ואל יעבור. אולם לאחר מכן העלה חידוש גדול, שהמצווה 'וחי בהם' היא ככל המצוות שבהן אומרים 'עשה דוחה לא תעשה', ולכן הוא דוחה את כל איסורי 'לא תקרבו', ורק אם האדם פשע בחטא, כמו אותו אדם שהעלה ליבו טינא, לא אומרים 'עשה דוחה לא תעשה', ולכן אמרו חכמים שימות ואל יספר עימה, כדין אביזריהו דגילוי עריות[14]:

"נשאלתי במעשה שהיה באשה אחת מבני הכפרים, אשר בהקשותה בלדתה שלחה לעיר ביום השבת להביא מילדת עבריה, והעגלון היה אינו יהודי, ונסתפקו איך לעשות, אם תסע המילדת בעצמה עם האינו יהודי, יש כאן איסור יחוד. ואם יסע עמה שומר ישראל, נמצא השומר מחלל שבת, ואף שבשביל פיקוח נפש שרי לחלל, מכל מקום דלמא עדיף שתסע בעצמה ולעבור על איסור יחוד, כדי למעט בחילול שבת. ומעשה זאת אירע בק"ק סלאוויטא הסמוך לפה, ונחלקו בזה הלומדים ונימנו וגמרו שיסע עמה קטן או קטנה, דאין כאן  רק איסור דרבנן, כדאיתא באו"ח סי' שמ"ג, ושאלו את פי אם יפה הורו כדת של תורה.

והשבתי דמה שנחלקו איזה צד עדיף, אם השומר יחלל שבת או שתעבור על איסור יחוד, יש לכאורה טעם נכון לומר דעדיף טפי שיסע השומר ואע"ג דקמחלל שבת. דהנה איתא בפסחים כ"ה דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מעו"ג וגלוי עריות ושפיכת דמים, דלא ניתן לדחות מפני פיקוח נפש. וכן פסק הרמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה דין ו'. אם כן איסור שבת ניתן לדחות מפני פיקוח נפש. אבל איסור יחוד לא ניתן לדחות מפני פיקוח נפש, דלאו דווקא גלוי עריות ממש, רק אינהו וכל אביזרייהו, וכמו שכתב הר"ן שם בפסחים וע"ג, והנימוקי יוסף פרק בן סורר, מובא ברמ"א בי"ד סי' קנ"ז, ומייתו ראיה מסנהדרין פרק בן סורר דף ע"ה, במעשה באדם אחד שהעלה לבו טינא וכו', שאמרו חכמים ימות ואל יספר עמה אחורי הגדר. ומשום דהוי אביזרייהו דגילוי עריות ולא נדחה מפני פיקוח נפש. ואם כן לפי זה נראה דאפילו בחול אם לא היה מי שיסע עם המילדת והיא צריכה לעבור על איסור יחוד – יש לומר דלא תסע ולא תעבור באיסור יחוד מפני פיקוח נפש, ובשבת ודאי עדיף שיסע עמה אחר ויחלל שבת דנדחה מפני פיקוח נפש. אבל איסור יחוד לא הותר כלל, אף מפני פיקוח נפש. ואינה רשאי המילדת לעבור באיסור יחוד מפני פיקוח נפש. כן השבתי לפום ריהטא.

אמנם נראה לי דכל זה אם המילדת היא בעולת בעל, ואם כן יחוד אשת איש לרוב הפוסקים אסור מן התורה, עיין באבן העזר סי' כ"ב. אבל יחוד דפנויה דהוא רק מגזירת דוד ובית דינו, וודאי לאו בכלל גלוי עריות היא, ולא הוי אביזרייהו דגילוי עריות…

והנה במשנה למלך שם בפרק ה' מהלכות יסודי התורה מביא בשם הרא"ם שכתב בכהן שאנסוהו לישא חלוצה, דאע"ג דהוי רק איסור דרבנן, מכל מקום הוא בכלל אביזרייהו דגילוי עריות ויהרג ואל יעבור. ומביא ראיה מההיא מעשה דבן סורר בהעלה לבו טינא, שאמרו ימות ואל יספר עמה אחורי הגדר, דאפילו דבור בעלמא ושלא בפניו דאין כאן איסור מן התורה, מכל מקום הוי בכלל אביזריהו דגילוי עריות. והמשנה למלך הקשה עליו מדברי הרמב"ן והרשב"א הנ"ל דביאת עו"ג בישראלית לא הוי גלוי עריות…

אמנם לעניות דעתי היה נראה לומר בזה דדווקא גלוי עריות ממש דהוא באיסור כרת, אבל בשאר קריבות דגלוי עריות דהוא רק בלאו, ומכל שכן יחוד דעריות – ודאי דנדחה מפני פיקוח נפש. ומכל שכן שאר חייבי לאוין ועשה. דהנה קיימא לן בכל מקום דעשה דוחה לא תעשה, ואפילו גם איסור ביאה… והצלת נפשות ודאי דהוי על כל פנים מצות עשה לגבי דידיה. ד'נשמרתם מאד לנפשותיכם' כתיב, וגם לאחרים הוי מצות עשה להצילו, כדדרשינן 'והשבותו לו', לרבות אבידת גופו… ואם כן ודאי דהך מצות עשה לא גרעה משאר מצות עשה שבכל התורה, דקיי"ל דעשה דוחה לא תעשה, ולמה לא ידחה הך מצות עשה דפיקוח נפש הלא תעשה דקריבה דגילוי ערוה או שאר חייבי לאוין? דאע"ג דלמדים מקרא דאין גלוי עריות נדחה מפני פיקוח נפש, היינו גלוי עריות ממש, דיש בו כרת, ואין עשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת, כדאמרינן ביבמות דף ה', ואע"ג דבשאר איסורים אמרינן אין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש ודוחה אפילו איסור שבת דבמיתה, מכל מקום בגילוי עירות גלי קרא דלא דחי ג"ע, אבל על כל פנים עשה דפיקוח נפש לא גרע משאר עשה, ובמקום דליכא רק לא תעשה ואין בו כרת, אף על גב דהוי ג"ע נדחה שפיר מפני העשה דהצלת נפשות, דלא נתמעט גלוי עריות רק ג"ע ממש דבכרת. דסלקא דעתך דנדחה מפני פיקוח נפש כמו כל האסורים, ולכך בא קרא לגלות דגלוי עריות לא דמי לשאר איסורים דאינם עומדים בפני פיקוח נפש, ואוקמא אדינא כמו שהוא בכל התורה כולה, דעשה דוחה לא תעשה. ומזה לא נתמעט כלל גלוי עריות… כן נראה לי ברור ונכון בסברא.

ולפי זה ממילא נדחה מה שכתב הר"ן ראיה ממעשה דהעלה לבו טינא, דאפילו משום קריבה דג"ע אמרינן ימות ואל יספר עמה ולא נדחה מפני פיקוח נפש. דלפי הטעם שכתבתי דמשום הכי נדחה הל"ת, משום דהוי פיקוח נפש עשה ודוחה לא תעשה, אם כן יש לומר דהתם לא שייך לומר עשה דוחה לא תעשה, על פי מה שכתבו התוס' בעירובין דף ק', דהיכא דבא על ידי פשיעה לא אמרינן עשה דוחה לא תעשה, אם כן התם דהעלה לבו טינא, דבא על פשיעתו דנתן עיניו בה, לכך לא אמרינן דעשה דפיקוח נפש ידחה הלא תעשה דגם בעלמא כהאי גוונא אין עשה דוחה לא תעשה. ואין מזה ראיה לשאר חייבי לאוין היכא דלא בא על ידי פשיעתו, דהתם יש לומר דעשה דפיקוח נפש דוחה לא תעשה. ולפי זה בהא דסימן קצ"ה באשתו נדה, ודאי דרשאי למשמש לה הדפק כשהיא חולה, אע"ג דנימא דהוי קריבה דגילוי עריות ואיכא לא תעשה, מכל מקום נדמה מפני העשה דהצלת נפשות, ובזה ניחא גם כן מה שהביא בש"ך שם דהמנהג פשוט דרופאים ישראלים ממשמשים הדפק של אשה אפילו אשת איש, אף על פי שיש רופאים אחרים עובדי גילולים, וכן עושים שאר מיני משמושים על פי דרכי הרפואה. ולפי מה שכתבנו הדבר נכון, דכל שהוא משום רפואה, אין בו איסור לאו דקריבה דגילוי עריות, דעשה דהצלת נפשות דוחה הך לא תעשה…

וראיתי בתשובת בשמים ראש סי' קי"ח, כתב בפשיטת דבחולי שיש בו סכנה מותר למשמש הדפק בנדה. ופשיטא שלא יעלה על דעת אדם לדמות זה למאי דגילוי עריות יהרג ואל יעבור, אינהו וכל אביזריהו, ואמרינן: איזהו חסיד שוטה? הרואה אשת חבירו טובעת בנהר ואינו מצילה, שהוא חושש שלא להסתכל וליגע באשה ערומה. עד כאן דבריו. וראייתו מהא דאשה טובעת בנהר ואינה מצילה ודאי נכונה, דלדעת הסוברים אסור למשמש הדפק גם זה יהיה אסור, דהוי קרובה של ערוה וגילוי עריות, אלא ודאי שאין בזה איסור כלל, ומטעם שכתבתי, דעשה דהצלת נפשות דוחה הלא תעשה דלא תקרבו… ואם כן גם איסור יחוד יש לומר דנדחה מפני פיקוח נפש אף באשת איש, רק דיש לומר כיון דאפשר שיסע עמה שומר, עדיף טפי לעשות כן… והרי אפשר לקיים שניהם על ידי שומר…".

שפת אמת

גם השפת אמת על פסחים כה, א, באר שבסיפור בסנהדרין לא דורשים מהאשה לחטוא כדי להציל את האיש, משום שהוא פשע וגרם לעצמו לבוא לידי סכנה. ועוד הציע, שאולי לא היתה שם סכנה גמורה:

"ובהאי עובדא שהעלה לבו טינא, קרוב לומר דלא היה שם סכנה גמורה. גם יש לומר הטעם התם דאין מתירין לה האיסור בשביל סכנה דידיה, [אף על גב דגם פיקוח נפש דחבריה דוחה שבת, יש לומר דהכא שאני דאיהו הוא דפשע וגרם לעצמו לבוא לידי סכנה]".

דברי יציב

בשו"ת דברי יציב (לר' יקותיאל יהודה הלברשטם נולד בשנת תרס"ה [1905]) חושן משפט עט, כתב שלדעת הש"ך דיבור עם אשה מאוחרי גדר לשם הנאה מכך אסור מהתורה משום 'לא תקרבו', ולכן אמרו ימות ואל יעבור. אולם בדעת עצמו סובר הדברי יציב שהסיבה שאמרו שם ימות ואל יעבור היא משום שהוא הביא זאת על עצמו:

"ומה שהביא ראיה ברורה לזה מסנהדרין ע"ה ע"א דפריך למ"ד פנויה היתה מאי כולי האי ומשני רב פפא משום פגם משפחה, וקשה דהלא המשפחה עצמם מחוייבים להצילו ממיתה בגופם וממונם, א"ו דבמקום פגם פטורים, את"ד. ולפענ"ד אולי התם דוקא משום שהוא גרם לעצמו דהו"ל למיכף ליצריה, ועיין מנחת חינוך בקומץ מנחה על מצוה רל"ז דבמאבד עצמו לדעת אין ל"ת ועשה להצילו עיין שם, וא"כ ה"נ בזה כיון שהוא גרם לעצמו אין חיוב על המשפחה. והגם דלמ"ד פנויה היתה שייך לומר שנתן עיניו בה לבודקה שישאנה, דמותר וראוי לעשות כן כמבואר באהע"ז סי' כ"א ס"ג, אך ממסקנת הגמ' לא מייתבה דעתיה משמע שלא רצה בהיתר ודו"ק.

ובירושלמי שבת פי"ד ה"ד מסיק דבפנויה בעלמא מותר לכו"ע, והכא כשנתן בה עיניו עד שהיא אשת איש, ואית דבעי מימר איתא רבא הוות ולא מנסבא וכל מה דהוא מעבד באיסור הוה מעבד בגין כן אסר ליה, ובקרבן העדה דמשום שהיתה אשה גדולה ולעולם לא תינשא לו אף על גב דהיתה פנויה היה אסור שיראנה, שהרי לעולם לא ישאנה דנימא שיראנה שמא יקדשנה, והלכך אסר ליה ר"א עיין שם. הרי מפורש כדברינו שהוא גרם לעצמו באיסור, ודו"ק.

ה) ובש"ך יו"ד סי' קנ"ז סק"י במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אם יש איסור תורה בקריבה דגילוי עריות, כתב שנראה כדברי הרמב"ם דאסור מהך עובדא דהעלה לבו טינא עיין שם. ולא הבנתי, שהרי בסיפור מאחורי הגדר לכו"ע ליכא לאו דאורייתא, וע"כ שגם איסור דרבנן לא התירו לו, ומה ראיה משם. וראיתי בגליון מהרש"א שם שעמד בזה בתחלת דברי הש"ך עיין שם.

ועיין תשו' הר"א מזרחי סי' נ"ט, שנשאל על כהן שנשא חלוצה ואנסוהו שלא להוציאה… וראיה מההיא דשילהי פרק בן סורר מאותו שנתן עיניו באשה וכו'. אלמא לאו דוקא גלוי עריות בלבד אמרו, אלא אפילו בפנויה ואפילו בדבור בעלמא, ואפילו שלא בפניו, שאין בכל אלו אלא איסור הנאת פנויה בלבד וכו' עיין שם…

ויותר נראה למ"ש החינוך במצוה קפ"ח שבכלל איסור קריבה שלא יקרוץ להם בידיו וירמוז בעיניו וכו', ואפילו לשמוע קולה בכוונה שיהנה בה אסור וכו'. אבל כלל הדבר הוא שלא יעשה האדם שום דבר בעולם המביאו לידי הרהור בנשים, לא במעשה ולא בדיבור וכו', עיין שם בלשונו. וי"ל דס"ל להש"ך שאף סיפור מאחורי הגדר כיון שמכוין לשם הנאה איסור תורה יש בדבר לדעת הרמב"ם, ודו"ק.

ו) אך להנ"ל י"ל דכיון שהוא גרם לעצמו לא התירו לו אף במקום מיתה ואף דהוי רק איסור דרבנן

ויש לומר דהוי כהך דסנהדרין מ"ו ע"א, שסקלו אחד שרכב על סוס בשבת והלקו זה שהטיח את אשתו תחת התאנה, מפני שהשעה צריכה לכך, עיין שם. וה"נ בזה שהוא גרם לעצמו הוי השעה צריכה לכך, שלא יפרצו בעריות שכל אחד יעלה בלבו טינא, ואסרו לגמרי אף במקום מיתה. וא"ש גם לדעת הרמב"ן, דאף דקריבה רק מדרבנן מ"מ אמרו ימות ואל יעבור, ודו"ק.

שוב ראיתי בכלי חמדה פרשת תצא על הפסוק והשבותו לו, שהאריך לדון בדברי הגרש"ק, ובתוך דבריו [אות א'] הביא משו"ת בית יעקב דמותר ג"ע לצורך הצלת ישראל, ודוקא בהאי דהעלה בלבו טינא אסרו חז"ל אפילו להסתכל משום שגרם בעצמו עיין שם. וע"ע בחוות יאיר סימן קפ"ב שהאריך בענין קריבה דג"ע אם הוי ביהרג ואל יעבור, ושמהא דסוף בן סורר אין ראיה כלל דהוראת שעה היא לא שיהיה אסור מצד הדין מן התורה וכו', והוא כענין מעשה באחד שרכב על הסוס בשבת ומעשה באחד שהטיח וכו', ועוד יש לפקפק על ראיה ממעשה דסוף פרק בן סורר, שהעלה לבו טינא ע"י יצה"ר וגרם לעצמו הסכנה ואולת אדם תסלף דרכו, וה"ל לכפויי ליצרו וליתובי דעתיה וכו', עיין שם".

הסוברים שאין ללמוד מהמעשה של האדם שהעלה ליבו טינא, כי שם הרפואה היא מההנאה עצמה

פני יהושע

עי' פני יהושע הנ"ל, שכתב שכל מה שאמרו ייהרג ואל יעבור באביזריהו של גילוי עריות, זה דווקא כשהרפואה או ההצלה נעשית על ידי ההנאה מהאיסור, אך אם ההצלה מגיעה באופן אחר, אלא שצריך לעבור על איסור של גילוי עריות כדי להגיע אליה – בזה אין דין ייהרג ואל יעבור.

זרע אברהם

בשו"ת זרע אברהם (לרבי אברהם יצחקי, נולד בשנת ה'תכ"א [1661], ירושלים) יורה דעה ה, נשאל בדבר אדם שהורו לו הרופאים שעליו לינוק חלב אשה, ואם לא יסתכן. וחיפשו ולא מצאו אשה פנויה אלא רק אשת איש, ושאלו אם מותר הוא בכך. והשיב שכיוון שהרפואה היא לא מההנאה מהערווה עצמה, ואם יכול היה להשיב את החלב ללא הנאה מהערווה – היה מעדיף כך, הרי שאין זה דומה למעשה של אותו אדם שהעלה טינא, ולכן אין בזה משום 'לא תקרבו' ולא אומרים ימות ואל יעבור (ובפועל התיר בפריסת סדין שיחצוץ בינו לבין האשה, וכתב שעדיף שלא יידע מיהי, ועוד יותר טוב שתהא קרובתו שאין היצר מתגרה בה, כביתו או אחותו):

"שאלה: חולה אחד ממיני החולאים, זה לו כמה ימים רבים של צער נקרא חולי הדקה, ויאמרו לו הרופאים שאין לו תקנה כי אם ינק חלב מדדי אשה ימי מספר, שעל ידי כן יותך אותו החולי ועל ידי הרקות יתרפא. ויבקשו לו אשה פנויה לינק משדיה, ולא מצאו אשה מנקת כי אם אשת איש…

נראה לעניות דעתי לכאורה לאסור, מההיא עובדא דשילהי פרק בן סורר ומורה… משמע דבאשת איש ניחא ליה  מה שאמרו חכמים: אפילו לספר עמה מאחורי הגדר ימות ואל יספר עמה, כל שכן הכא בנידון דידן לינק משדיה שאין לנו להתיר מפני הסכנה, דהרי התם שלא התירו חכמים משום דאי אפשר לומר ונקה מלבוא לידי הרהור וכיוצא… ואם יאמר האומר, דשאני התם שהוא נתן עיניו בה עד שהעלה טינא בלבו, ואמטו להכי אמרו חכמים ז"ל 'ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר', ולמיגדר מילתא הוא דעבוד, ולא מדינא, ובודאי דיש כח ביד חכמים להחמיר במיגדר מילתא… כל שכן הכא שנתן עיניו בערוה האסורה עליו, וכיוצא בדברים אלו ראיתי למוהרדב"ז ז"לואני אומר דאחר המחילה נלע"ד דהא ודאי ליתא, ונראה מדבריו שלא ראה דברי הרב בעל המאור ז"ל מה שכתב שם בההוא עובדא, דבעבודה זרה וג"ע וש"ד אפילו בהנאה פורתא דמתהני מינייהו אמרינן עלה דיהרג ואל יעבור… גם הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות, שחולק עליו במאי דסבר דבמידי דהוי הנאת עצמן שרי… בהא ודאי מודה ליה דאפילו בהנאה פורתא אמרינן ימות ואל יעבור… אלא ודאי דליתא להך מילתא דמוהרדב"ז ז"ל, דבודאי הדבר ברור דסבירא להו להרב בעל המאור ולהרמב"ן ז"ל דמה שכתוב בגמרא 'בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה, שפיר', היינו מדינא, דאמרינן ודאי ימות ואל יעבור, ולא משום מיגדר מילתא. והכי דייק להידייא לישנא דאגדה שהביא הרמב"ן ז"ל, דאפילו בנגיעה בעלמא לחבקה או לנשקה אמרינן עלה אין מתרפאין מן העריות, משום דלא ינקה כל הנוגע בה… הרי לך להידייא מדברי הרב בעל המאור והרמב"ן ז"ל דאפילו במידי דלאו ערוה אלא פריצותא בעלמא, אמרינן עלה דיהרג ואל יעבור. והיינו טעמא דאמרו רבנן ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר. וכן כתב הר"ן ז"ל להידיא בפרק אין מעמידין… ובודאי שדברים הללו אינן ג"ע ממש, אלא שהעובר בהם הוא ב'לא תקרבו לגלות ערוה', שהוא לאו בגילוי עריות, יעו"ש. משמע להידיא דסבר כדברי הרמב"ם שכתב בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה וז"ל": כל הבא על הערוה דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה וחיבה ונהנה בקירוב בשר – הרי זה לוקה מן התורה וכו'. וכיון דלקי, ודאי אמרינן ימות ואל יעבור, ובכולהו לאוי דעריות אמרינן 'ימות ואל יעבור'. ומה שכתוב ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר, אף על גב דהתם ליכא שום קריבה דערוה, אפשר דהתם נמי היינו שתדבר עמו דברי חשק ופריצות, דקא מתהני יצריה מהם, והוי בכלל 'לא תקרבו' לדברים המביאים לידי גילוי ערוה הם

אמנם נראה לעניות דעתי דיש לדון ולהתיר בנדון שלפנינו, משום דיש לדחות ולומר דלא דמי נידון דידן להך עובדא דשלהי פרק בן סורר ומורה, דאמרו 'ימות ואל תעמוד, ימות ואל תספר וכו'. דהתם סוף סוף הרי הוא מתכוין להנאת הערוה ממש, שהרי העלה בלבו טינא עלה, וכדתלו הרופאים רפואתו דאי אפשר בזולתה. אבל הכא אין כוונתו ליהנות כלל מן הערוה, כי אם אל ההנאה הנמשכת ממנה, שהוא החלב שינק ממנה אם בעת הנקתו משדיה אל פיו ואם היה מוצא זה במותר לו ודאי שאין רצונו בערוה הלז כלל… אם כן אף אנו נאמר ונדון לנדון שלפנינו, שכיון שאין כוונתו של זה ליהנות מן הערוה ח"ו, רק כל ישעו וחפצו אל הרפואה הנמשכת ממנה, דהיינו חלב חם שינק משדיה, ואילו היה בנמצא במותר לו – לא היה בא לידי מדה זו כלל, אית לן למישרי ליה כי היכי דשרינן ליה בעצי אשרה דבכולהו אמרינן 'יהרג ואל יעבור' אפילו על הנאה פורתא

שבתי וראיתי דאכתי יש מקום לדון בנדון שלפנינו להתיר משום שכבר נודע מה שכתב הרב בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה: כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר לוקה מן התורה, שנאמר וכו', יע"ש… איך שיהיה, מכל טענות הרמב"ן לא מצאתי שום השגה הראויה לידחות דברי הרב ז"ל, הגם הלום ראיתי ביורה דעה סי' קנ"ז מה שכתב מור"ם ז"ל: וכל איסור עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, אף על פי שאין בו מיתה רק לאו בעלמא, צריך ליהרג וכו'. והם מדברי בעל המאור ז"ל ודברי הרמב"ן ז"ל והר"ן ז"ל והנמוק"י ז"ל. ועיין מה שכתב הש"ך ז"ל ס"ק י', ויש בדבריו קצת גמגומים, אין כאן מקום להאריך. ועיין בספר חוות יאיר סי' קפ"ב מה שכתב על דברי הר"ן והש"ך, ורוב דבריו לא נתחוורו אצלי, כאשר יראה הרואה, ולא ראה דברי המאור והרמב"ן בספר המלחמות וספר תולדות אדם, שאילו ראה אותם, לא היה כותב רוב דבריו, ולא עת האסף, יע"ש. אך זה ראיתי בש"ך שכתב אחר שהביא דברי הרב המגיד ומהרי"ל ז"ל, כתב: ומכל מקום משמע דבערוה דרבנן לכולי עלמא יעבור ואל יהרג, יע"ש. ואני אומר דאפילו בחייבי לאוין כגון אלמנה לכהן גדול וגרושה להדיוט ושאר חייבי לאוין יעבור ואל יהרג, דמה שכתב דבגילוי עריות יהרג אפילו אלאו, היינו בלאוין דעריות שעיקרן כריתות ומיתות בית דין, אבל חייבי לאוין שאין בהם כרת ומיתת בית דין – יעבור ואל יהרג, דהא דומיא דנערה המאורסה בעינן, וזה ברור כאשר יראה הרואה בש"ס… מעתה בנדון שלפנינו, כיון דאית ביה משום סכנה לדברי הרופאים המומחין, נלע"ד שיש מקום להתיר. ונלע"ד דיעשו מחיצה בסדין שלא יראה אותה כלל, ויעשו נקב אחד בסדין שיכנס משם ראש הדד שיוכל לינק משם. ואם אפשר שלא ידע מי היא – יותר טוב, דגמרי שאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות, וכיון שאינו יודע אותה – לא אתי לידי הרהור. ואם אפשר באיזו מקרובותיו, בתו או אחותו, שאין היצר הרע מתגה בהכי – יותר טוב. וצור ישראל יצילנו משגיאות ומנסתרות ינקנו, אמן. הצעיר אברהם יצחקי".

פרי אדמה

והביאו פרי האדמה איסורי ביאה א, יא:

"והנה הר"ן ז"ל פרק אין מעמידין, גבי מ"ש שם בכל מתרפאים וכו', הביא ההיא שאמרו תעמוד ערומה לפניו וכו' תספר עמו אחורי הגדר וכו' ימות וכו'. כתב ז"ל: ודאי כי דברים אלו אינם גילוי עריות ממש, אלא שהעובר בהם הוא עובר ב'בל תקרבו', שהוא לאו כגילוי עריות, יעו"ש. משמע דסבירא ליה כהר"מ ז"ל דהוא חיוב לאו בדברים אלו, וכיון דלקי – להכי אמרינן ימות וכו'. וכן כתב מורינו הרב בספר זרע אברהם ז"ל חלק יו"ד סימן ד' דף ל"ו ע"א. ותדבר עמו וכו' אף על גב דליכא שום קריבה, אפשר דהיינו שתדבר עמו דברי חשק ופריצות דמתהני יצרו מהם והוי בכלל לא תקרבו לדברים המביאים וכו'…".

אגרות משה

האגרות משה אבן העזר א, נו, המובא להלן בהרחבה, העלה אף הוא את הסברה שכל מה שהחמירו באותו האיש שהעלה ליבו טינא, הוא משום שהרפואה היתה על ידי ההנאה מהערווה (אך עיקר טענתו היתה שהחמירו בו משום שההסתכלות בה והדיבור עימה היו לכוונת זנות, כדלהלן):

"הנה בדבר שאסור לילך במקומות שהנשים יושבות והולכות מגולות בשרן ממקומות שצריכין להיות מכוסות, כמו אצל חוף הים ולרחוץ עמהם בימים ובנהרות, אם הוא בדין יהרג ואל יעבור. והוכיח כתר"ה מסנהדרין דף ע"ה במי שהעלה לבו טינא שאמרו חכמים: 'ימות ואל תעמוד לפניו ערומה'. ולמ"ד אשת איש היתה משמע דהוא מדינא, דהא אמר: 'בשלמא למ"ד אשת איש היתה, שפיר'. ורק למ"ד פנויה היתה הוצרך להטעמים דפגם משפחה וכדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות, וכדאיתא דיוק זה בבעל המאור.

הנה שני חלוקים יש: חדא דשם הוא להתרפאות מתאוותו להעבירה ליהנות מהערוה, שזה חמור מלעבור להנצל מהריגת המאנס, כדסובר בעל המאור חלוק זה לענין הנאת עצמן, שמתיר בעה"מ אף בג"ע כשמאנסין אותו לעבור, שמ"מ להנאתו להתרפאות מתאותו אוסר גם הוא בג"ע, אף שבשאר עבירות כמו שמתאוה לאכול הנבלה או לאכול ביו"כ מותר, כדביאר בהגהות הב"ח שם שיטת בעל המאור, עיין שם. והוא מהר"ן פסחים דף כ"ה. וחלוק זה אפשר הוא גם בתעמוד לפניו ערומה שלהתרפאות מתאותו ליהנות בהסתכלותו בערמימותה אסור, אף שאינו איסור ממש, אבל ליהרג כשמאנסין אותו להסתכל בערומה – כיון שאינו איסור ממש בלא נגיעה, אפשר דאינו מחוייב ליהרג. ואף הרמב"ן שאינו מחלק בין להתרפאות מתאותו להעבירה ובין להנצל מהריגת המאנס להנאת עצמו, הוא רק לענין עצם הדין שסובר בעה"מ שאין חלוק בין שאר עבירות לג"ע באונסין להנאת עצמן, והוא משום דסובר דהחומר בג' עבירות אלו שגם בצנעא יהרג ולא יעבור הוא משום דבדידהו איכא דין קדוש השם אף בצנעא… אבל לענין מה שאמרו: ימות ולא יתרפא, אף רק בעמידתה לפניו ערומה, שאינו איסור ממש, גם הרמב"ן אפשר יחלק שהוא רק להתרפאות מתאותו להעבירה אסור אף בזה, ולא במאנסין אותו להסתכל, שלא יתחייב ליהרג ע"ז שהרי הוא חלוק דמסתבר, ולמה יפלוג הרמב"ן על סברא זו?…

עכ"פ ממה שאסור להתרפאות ליכא ראיה שגם יהרג באנסו אותו להסתכל בערומה. וגם לבד זה הא כשאינו מתכוין ליהנות מההסתכלות גם האיסור קיל טובא, שהא בלא דרך תאוה אף בנגיעה וחבוק ונשוק ליכא הלאו, ואינו לוקה, כמפורש בש"ך סימן קנ"ז ס"ק י"א. ומשמע לו כן גם מן הרמב"ם. כל שכן שבהסתכלות שלא בדרך תאוה שהוקלש האיסור, וממילא אף כשיעשה מזה קצת תאוה – ודאי קיל ממסתכל לכוונה ליהנות ממנה, כהא דרוצה להתרפאות בזה שימלא תאותו בהסתכלותו. וא"כ אין למילף מזה שאסור להתרפאות בהסתכלות לכוונת הנאה ממנה, שיהיה מחוייב ליהרג כשמסתכל שלא לכוונת הנאה אף שיוגרם מזה קצת הנאה שהוא איסור קלוש".

כעין דברי האגרות משה הנ"ל, כתב האגרות משה באופן דומה גם בחלק יו"ד ב, קעד, שאם מעשה הזנות הוא מכח תאוותו שגרמה לחולי, הרי שגם ביאת פנויה יש בה איסור 'לא תקרבו', כיוון הריפוי דרך זנות הוא אביזריהו של ריפוי בערווה עצמה. אך אם כפו אותו לבעול פנויה, ברור שאין זה אביזריהו דעריות:

"אבל נראה דבפנויה הוא רק לענין איסור להתרפאות דהוא מצד רצונו בהאיסור, שלענין זה אף שהוא ערוה רק מדרבנן לרוב השיטות ואף להרמב"ם דעל פנויה לוקה בלאו דקדשה הוא רק ערוה דחייבי לאוין, הוי זה כמתרפא בעריות דלענין הרפוי הוא אופן אחד עם עריות דאורייתא וכריתות דהטינא שעלתה בלבו מחמת רצונו בזנות הרי אפשר להיות גם בחיי"כ ונמצא דהרפוי בזנות אף שבפעם הזה הוא בזנות דפנויה הרי זה ממש אפשר להיות באשת איש ובחייבי כריתות, ולכן שייך להחשיב רפוי זה אביזרייהו דעריות כיון דשם זנות הוא גם בפנויה כדחזינן מפגם המשפחה וממה שנפרצו מזה לעריות, ועל אביזרייהו איכא נמי איסור ימות ולא יעבור. אבל באנסוהו עכו"ם לבעול פנויה שאין הצלתו כשיבעול מצד שרוצה בזנות אלא בזה שעושה רצון המאנס ורק שמ"מ בג' עבירות דע"ז ג"ע וש"ד מחוייב ליהרג ולא לעבור לא שייך ביאות דכל הנשים האסורות לו להחשיבם כולהו כענין אחד לומר על ביאות הפנויות שהן מדרבנן ועל האסורות רק בלאו שהן אביזרייהו דעריות דאורייתא וחיי"כ, שלכן כתב שפיר הש"ך בס"ק זה בסופו, ומ"מ משמע דבערוה דרבנן לכו"ע יעבור ואל יהרג ופשוט הוא, ולא הוקשה לו כלל מהא דלחד מ"ד דפנויה היתה אמרו ג"כ דימות וכן איפסק הלכתא ברמב"ם שם אף שלרוב השיטות הוא רק דרבנן, משום דלענין העלה לבו טינא בשביל שרצונו בהעבירה נחשבו כל ביאות דזנות כענין אחד והוי הרפוי בזנות דפנויה אביזרייהו דרפוי גם מזנות דחיי"כ, אבל באנסוהו עכו"ם כל אשה הוא ענין בפני עצמה ולא שייך להחשיב אביזרייהו מזנות זו לזנות זו, ולכן בערוה דרבנן שהוא לרוב השיטות בביאת פנויה כשאנסוהו לבועלה יעבור ואל יהרג. ואיכא גם דסברי שאף בחייבי לאוין יעבור ולא יהרג, כדסובר רעק"א וגליון מהרש"א הביא כן גם מספר זרע אברהם ובברכי יוסף הביא גם כן מרמב"ח בספר תוס' יו"כ עיין שם. אך מ"מ שפיר הביא הש"ך ראיה דגם על אביזרייהו דלאו דלא תקרבו שהוא העמדת לפניו ערומה וחבוק ונשוק וכדומה יהרג ולא יעבור שהוא באנסוהו עכו"ם אף דבגמ' הא איירי ברפוי דהעלה טינא, דהא אם על הלאוין דבע"ז ג"ע וש"ד ליכא הדין דיהרג ולא יעבור רק על הביאה דהוא איסור הכרת דוקא לא היה לנו לאסור גם להתרפאות מהלאו דלא תקרבו דהא בכל איסורי התורה מתרפאין בסכנה ואף כשהסכנה באה לו מצד שנתאווה להאיסור כגון בהריח בשר חזיר כדאיתא בכתובות דף ס"א אלא צריך לומר משום דעל הלאווין דעריות נמי יהרג ואל יעבור ואיסור לא תקרבו הוא לאו בערוה זו, אך ממילא יצא חלוק בביאת פנויה וחייבי לאוין בין העלה טינא להתרפא בביאתן ובהקרבות שימות ואל יעבור לחד מ"ד גם בפנויה, ובין אנסוהו עכו"ם לבעול פנויה וחייבי לאוין דיעבור ואל יהרג, כדבארתי".

ציץ אליעזר

בשו"ת ציץ אליעזר ז, מד, ב, כותב שגם בייחוד יש איסור 'לא תקרבו', והוא בכלל אביזריהו דגילוי עריות, אך בפועל בדרך כלל אין בזה דין של ימות ואל יעבור, כמבואר באריכות בצי"א ו, מ (המובא בסמוך):

"… וירשה לי להעיר הערה קצרה על דברי חידושו שם, לומר שאין איסור יחוד נכלל לגמרי בתוך אביזרייהו דג"ע ואינו בסוג של קריבה לעריות כלל. והוא, דלפענ"ד לא כן מבואר בספר החינוך מצוה קפ"ח, דכלל שם בהדיא איסור היחוד בלאו ד'לא תקרבו לגלות ערוה', וכותב וז"ל: ועוד אמרו רז"ל במצוה זו שאסור להתיחד עם כל העריות וכו' ע"ש. הרי דס"ל להחינוך בהדיא שאיסור היחוד נכלל ויוצא מתוך מצוה זאת של 'לא תקרבו', וא"כ היינו אביזרייהו דג"ע. ועיין בספרי שם בפ"א אות י"א מה שהבאתי גם מדברי רש"י בשבת ד' י"ג, ומזה חיזקתי שם דברי הגאונים השם אריה והטוטו"ד, דסבירא להו שאיסור היחוד הוא בכלל אביזריהו דג"ע, אלא דצדדתי שם בספרי להתיר היחוד במקום פקו"נ מצדדים אחרים המבוססים לפענ"ד על יסודות חזקים של דברי גדולי הפוסקים".

בציץ אליעזר ו, מ, קונטרס איסורי יחוד א יד-טז, דן בשאלה הדומה לשאלה שנשאל ה'שם אריה', האם עדיף לחלל שבת או שתתייחד עם גוי. וכתב שכל מה שאמרו שייהרג ואל יעבור באביזריהו דעריות, זה דווקא כשההצלה נעשית על ידי ההנאה מהעבירה, וכמעשה של אותו אדם שהעלה טינא, אך אם איסור הוא רק אמצעי כדי להגיע להצלה, ואם היה אפשר בלעדיו היה עדיף – בזה לא אומרים ימות ואל יעבור. ולכן אם צריכה להתייחד כדי להגיע ליולדת, אין בזה משום ימות ואל יעבור. אח"כ הוסיף גם הסברה שדווקא כשהוא גרם לעצמו העבירה אומרים ימות ואל יעבור, כדברי תוספת יום הכיפורים וחוות יאיר:

"עוד אמינא מילתא דשוו לכולי עלמא, שיצא שבכגון נידוננו כולהו יודו דלא נאמר הך דינא דיהרג ואל יעבור גם באביזרייהו דג"ע. והוא דאימתי אמרינן להאי דינא דאפילו אאביזרייהו דגילוי עריות יהרג ואל יעבור, זהו דווקא היכא דהעבירה הזאת של האביזרייהו היא המטרה של המבוקש, כגון שהמכוון של הכופה שיעבור ע"ז, או שהדבר כשלעצמו הוא המטרה לרפואה להתרפאות מזה, וכל כדומה לזה, אבל היכא שזה רק אמצעי כדי להגיע אל המטרה, ואין על העבירה הזאת כשלעצמה שום כפיה של עבירה על דת, וגם אינה שלעצמה שום מטרה לרפואה להתרפאות על ידה, אזי בכה"ג כו"ע יודו דאין ע"ז דינא דיהרג ואל יעבור, ולא על כגון זה הוא שנפסק בשו"ע יו"ד שם דיהרג ואל יעבור. וא"כ בנידוננו שעבירת היחוד אינה מטרה כלל כשלעצמה, והוא משמש רק לאמצעי טכני שיוכל עי"ז להגיע אל המטרה להציל את היולדת, בכל כגון זה יש לומר דכו"ע יודו שאין נחשב העבירה על זאת, כי אם כעבירה על אחת משאר מצות התורה אשר אין לך דבר שעומד מפני פקו"נ.

ויסוד לדברי אלה מצינו בדברים מפורשים בשו"ת רדב"ז ח"ד סי' ב'… ואחרי שנושא ונתן בדברי הראשונים בזה זאת הלכה העלה דמכיון שהם במחבואה ואין שם מי שישמשנה אין זה דרכי נועם שיניחנה שתמות. ואם תאמר: הרי ערוה וכל אביזרהא אמרינן ימות ואל יעבור, מההיא עובדא דהעלה לבו טינא! לא קשיא כלל, דהתם בא החולי מחמת העבירה, ולפיכך ימות ואל ידבר עמה מאחורי הגדר, אבל הכא לא בא החולי מחמת העבירה. ואפי' חולי שאין בו סכנה, אני אומר שמותר כיון שא"א אלא בו, שהרי אין הרפואה תלויה בעשיית האיסור וכו'… הרי למדנו מדברי הרדב"ז יסוד לחילוקנו הנ"ל, בין אם הרפואה תלויה בעשיית האיסור לבין כשאינה תלויה, ומשום הך חילוקא התיר עשיית האיסור כשאין הרפואה תלויה בעשיית האיסור, אפילו שאין בו סכנה. והוסיף לזה עוד סברא בהיות שלא בא החולי מחמת העבירה

בגדולה מזו מצינו בשו"ת זרע אברהם (יצחקי) חיו"ד סי' ה', שנשאל… ובשאלה זו נשא ונתן באריכות המחבר שם בסימנים ה' ו' עם הרב ר' יצחק הכהן בעל בתי כהונה, ונוגעים גם בהסברות של שאין כוונתו של זה ליהנות מן הערוה וכל ישעו וחפצו אל הרפואה הנמשכת, ואם היה מוצא במותר לו, ודאי שאין רצונו בערוה הלז כלל, וכן כשהרפואה אינה תלויה בעשיית האיסור… וכן מזכיר שם מה שיש לחלק דשאני ההיא דסנהדרין דאיהו דאפסיד אנפשיה, דאיבעי ליה ליתובי דעתיה, לכן חטאים תרדוף רעה, ושאינו בדין שנדחה נפש אחת מישראל במידי דרבנן כל שאין בזה משום הוראת שעה… וקריבה בודאי דחמירא מיחוד, וכן מבאר בהדיא גם בספר חקרי לב חאה"ע סי' י"ז בד"ה ולכאורה אין לשונו, דיחוד וקריבה בודאי דקריבה חמור דהיינו חיבוק ונישוק כמו שכל הישר הולך יודה בו, ושגם שקריבה בלאו ויחוד באיסור קל כחצי שיעור, עיין שם. וא"כ אם מצינו להפוסקים שהתירו משום סכנה מיני קריבות, מכ"ש שיש ללמוד מזה להתיר משום סכנה גם איסור יחוד אשר אם היה מוצא במותר לו בודאי שלא היה ברצונו בכך.

ועוד זאת. עיין בספר תוספות יוה"כ… שכותב על ראית הר"ן מההיא דסו"פ בן סורר שמזכיר הש"ך שם, וז"ל: וראיה זו איני מכיר… עכ"ל. ועיין גם בשו"ת חות יאיר סי' קפ"ב מה שמרבה להשיב על דברי הר"ן עיין שם. והשם אריה שם כותב… וא"כ לפי"ז, ולפי דבריו הברורים של המהר"מ בן חביב להלכה דאין חייב למסור עצמו באיסור לאוין דג"ע, מכ"ש דאין חייב למסור א"ע משום איסור יחוד… ונהי דישנם החולקים עליהם, עיין שם בזרע אברהם, וכן בשיורי ברכה על יו"ד סי' קנ"ז סק"ה עיין שם, אבל בכגון זה יש לנו לומר ספק נפשות להקל, וכדכותב בדומה לזה התוספות יוה"כ שם בפיסקא אחרינא… דבכל פלוגתא דרבוותא דיש בענין זה כל שאין בדבר משום קידוש ד' – אזלינן לקולא משום דספק נפשות להקל, ע"ש…".

משרת משה

כיוצא בזה כתב בספר משרת משה (לרבי יצחק עטיה, נולד בשנת תקט"ו (1755)) יסודי התורה פרק ה, ב, שגם לר"ן שעל אביזריהו ייהרג ואל יעבור, זה דווקא כשרוצה להתרפא על ידי מעשה האיסור, שמאת ה' היתה המחלה, ומרצונו הוא רוצה להתרפא ממנה. אך אם כופים אותו לעבור על האיסור או שיהרגוהו, בזה אפשר שיודה הר"ן שיעבור ואל ייהרג:

"… ולענ"ד דלא קאמר הר"ן אלא לעניין רפואה להתרפאות מהן, דאז לא שנא עבירה גופה לא שנא אביזרייהו. אבל אם אנס הגוי לישראל לדבר עם אשה מאחורי הפרגוד, או תעמוד לפניו ערומה ויסתכל בה, ואם לאו יהרגוהו – דזה בכלל איסור לאו ד'לא תקרבו' – לא קאמר הר"ן עלה דיהרג ואל יעבור. וכן אם אמר לו לאכול מעצי אשירה – יעבור ואל יהרג. וטעמא איכא במילתא, דיש לחלק משום שהמיתה והחולי ממילא בא לו, ומאת ה' היתה זאת, אבל היכא שבאים להורגו בידים שיעשה איסור לאו, ואם יעשה האיסור ינצל מהריגה, אפשר דס"ל להר"ן בזה דיעבור ואל יהרג. דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. ומינה לנידון דידן, שאם יקטע אבר חבירו וע"י כך ניצול מהריגה – יעבור אלאו ד'לא תוסיף להכותו' ואל יהרג, וכמ"ש מהרמב"ח ז"ל".

מנחת חינוך בדעת הרמב"ם

המנחת חינוך מצוה רצה-רצו, א, סובר שלרמב"ם אין כלל דין של ייהרג ואל יעבור באביזריהו של עבודה זרה או גילוי עריות, שכן הרמב"ם לא הזכיר דין אביזריהו בשום מקום:

"והנה הר"מ כתב: 'אבל עבודה זרה', וכן גבי חלאים כתב דאין מתרפאין בע"ז, ולא כתב כלל עצי אשירה, נראה דלא סבירא ליה כהשיטות דעל אביזרא יהרג, דאי סבירא ליה הוה ליה למכתב 'עצי אשירה'. על כן נראה דוקא ע"ז, אבל לא אביזרא. וכן בשאר הדברים, ויתבארו לקמן בעזהשי"ת. ומ"מ נראה בודאי דהר"מ מודה דבאומר דוקא מאשירה דזה מחזיק ידי ע"ז מחויב למסור נפשו, כשיטת התוס', אף שאין סוברים דעל אביזרא יהרג, מ"מ בכה"ג ה"ל כע"ז ממש… וער"מ הלכות ע"ז כמה לאוין בע"ז שאין בהם מיתת בית דין, רק מלקות, ותבין בעצמך איזה מחמת כבוד ע"ז אסור וחייב למסור נפשו, ואם לאו – אינו חייב, כי לא סבירא ליה כסברא זו דעל אביזרא יהרג, כמו שכתבתי. והרב המחבר מביא דיעות אלו, ונראה מדבריו דאף על אביזרא ע"ש…

ולכאורה קשה כיון דבג"ע יהרג ולא מהני הנאת עצמו… קשה לשיטות הסוברים דאף על אביזרא דג"ע יהרג, א"כ מאי מהני הנאת עצמו? התינח להר"מ, שכתבתי לעיל דלית ליה האי סברא דאביזרא נמי יהרג, אבל לרוב שיטות הראשונים דגם על אביזרא יהרג מאי מהני דלא הוי ג"ע…".

האם יש דין ייהרג ואל יעבור בהסתכלות על ערווה

הקדמה

לעיל הוזכרו הפוסקים הסוברים שאין ללמוד עקרון כללי לכל הסכנות מהוראת חכמים ביחס לאותו אדם שהעלה טינא שימות ואל יעבור, משום ששם הוא הביא על עצמו את חוליו. ולשיטתם על אחת כמה וכמה שכך הדין ביחס לדין הסתכלות על הערווה, כל זמן שהסכנה לא נבעה מחמת הרצון להסתכל עליה.

הסוברים שיש ייהרג ואל יעבור בהסתכלות בערווה לשם הנאה

חלקת יעקב

בשו"ת חלקת יעקב (לרבי מרדכי יעקב ברייש, נולד בשנת התרנ"ו [1896]) יו"ד קלח, ג, נשאל האם מחויבים למחות בהולכים לבריכה מעורבת, והשיב שצריך למחות משום שגם על לאו של 'לא תקרבו' ייהרג ואל יעבור, ובכלל זה אשה העומדת לפני גבר בחצי עירום כדי שיביט בה, ולכן יש על הליכה לבריכה מעורבת דין ייהרג ואל יעבור:

"ועל שאלתו בבריכת שחיה שרוחצים אנשים ונשים בתערובות, איזה איסור יש בזה, בכדי לדעת עד כמה מחויבים למחות כשיש בידו למחות, ואם האיסור על הגברים יותר מעל הגברות. הלכה פסוקה בשו"ע יו"ד סי' קנ"ז, דעל גילוי עריות אף על פי שאין בו מיתה, יהרג ואל יעבור, ובש"ך שם ס"ק י' מרוב פוסקים דאפי' בלא ביאה, רק חיבוק ונשוק והדומה להם מפעולות הזרות, הוא אמרו באזהרה מזה 'איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה', ובכללם גם לעמוד לפניו ערומה, או אף חצי ערומה באופן שמגרי' יצה"ר. ועל עובדא דמילתא אין להתווכח, וזה עיקר כוונת ההולכים לשם, ומחויבים למסור נפשו ע"ז. ומי שבידו למחות ואינו מוחה, הקולר תלוי גם בצוארו, שזה איסור ברור ופשוט וגם חמור למאד. וגם להרמב"ן, שרוב הפוסקים חולקין עליו, שאין מלקין מן התורה רק בביאה גמורה, יודה בזה דהוי איסור חמור, וכידוע דזה מביא לידי עבירות חמורות דער אונן רח"ל, וגורמים זאת בשאט נפש כשהולכין לשם. וההולך לשם באמתלא שלעצמו אינו מזיק, ואף אם כנים הדברים, זה בעצמו כבר סימן רע לו, שכבר נשקע בתאוות הנמבזות האלו, עד שפעולות הזרות האלו אינן עושות כבר רושם לאגרוי' יצרי' – וזה קשה עוד יותר מן הראשונה, כמה עבירות חמורות כבר עשה עד שנתרגל לזה, ואין להעלות על הכתב יותר לדבר מענינים נמבזים כאלו, השם ירחם. וגם על הנשים האיסור כרוך עליהן, ומי זוטר מה שמבואר בגיטין צ' ב' פרומה משני צדדיה ורוחצת עם בני אדם, עם בני אדם ס"ד וברש"י שם ופרומה משני צדדיה אצל ידיה כדרך אדומיות שבצרפת שבשרן נראה מצדיהן… א"כ רגלים לדבר שזונה היא ואסורה לו – וכאמור שצריכין למחות בחוזק יד בכל מה דאפשר. ועי' מ"ב סוסי' של"ט בביא"ה אריכות בזה, ולגבי אנשים עם כיפה על ראשם ונשים עם פאה נכרית, שזה סימנים של יהדות חרדית, וכשהולכים לשם זה חילול השם, וכברמב"ם פרק ה' מיסוה"ת, וגדול עונם מנשא, כברמב"ם הלכות תשובה".

הסוברים שיש דין ייהרג ואל יעבור בהסתכלות רק כשהיא בדרך הכנה לזנות

אגרות משה

בשו"ת אגרות משה אה"ע א, נו, נשאל האם מותר ללכת במקום שנשים הולכות בגילוי מקומות המכוסים שבגופן, והשיב שאין בזה דין ייהרג ואל יעבור, כי מה שאמרו על אותו אדם שהעלה ליבו טינא שימות ואל יעבור, שם הרפואה היתה מכח ההנאה מהעבירה. ועוד, ששם הרופאים רצו שהאשה תובא לפניו כדי שיתבונן בה או ידבר עימה דברי חיבה וכו', שבזה יש איסור של 'לא תקרבו', או גם אם לא ממש איסור תורה של 'לא תקרבו', יש בזה מעשה של הכנה לזנות, שאסור מהתורה, אך כאשר האשה נמצאת שם ללא כוונת זנות, וכלל לא שמה ליבה לאיש שעובר שם, בזה האיסור להסתכל עליה הוא לא משום 'לא תקרבו' או סניף שלו, אלא מחמת איסור 'ונשמרת מכל דבר רע', שלא יבוא לידי הרהור, ועל איסור זה לא חל הכלל של 'ייהרג ואל יעבור'.

"בענין איסור הסתכלות בנשים מגולות ממקומות שדרכן לכסות, אם יש בזה חומר לאוין דגילוי עריות, ובאם צריך לילך במקומות שהנשים נמצאות כן. ב' מנחם אב תש"כ. מע"כ ידידי הנכבד מו"ה ר' יעקב גרשון בורשטין שליט"א.

הנה בדבר שאסור לילך במקומות שהנשים יושבות והולכות מגולות בשרן ממקומות שצריכין להיות מכוסות, כמו אצל חוף הים ולרחוץ עמהם בימים ובנהרות, אם הוא בדין יהרג ואל יעבור. והוכיח כתר"ה מסנהדרין דף ע"ה במי שהעלה לבו טינא שאמרו חכמים: 'ימות ואל תעמוד לפניו ערומה'. ולמ"ד אשת איש היתה משמע דהוא מדינא, דהא אמר: 'בשלמא למ"ד אשת איש היתה, שפיר'. ורק למ"ד פנויה היתה הוצרך להטעמים דפגם משפחה וכדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות, וכדאיתא דיוק זה בבעל המאור.

הנה שני חלוקים יש: חדא דשם הוא להתרפאות מתאוותו להעבירה ליהנות מהערוה, שזה חמור מלעבור להנצל מהריגת המאנס, כדסובר בעל המאור חלוק זה לענין הנאת עצמן, שמתיר בעה"מ אף בג"ע כשמאנסין אותו לעבור, שמ"מ להנאתו להתרפאות מתאותו אוסר גם הוא בג"ע, אף שבשאר עבירות כמו שמתאוה לאכול הנבלה או לאכול ביו"כ מותר, כדביאר בהגהות הב"ח שם שיטת בעל המאור, עיין שם. והוא מהר"ן פסחים דף כ"ה. וחלוק זה אפשר הוא גם בתעמוד לפניו ערומה שלהתרפאות מתאותו ליהנות בהסתכלותו בערמימותה אסור, אף שאינו איסור ממש, אבל ליהרג כשמאנסין אותו להסתכל בערומה – כיון שאינו איסור ממש בלא נגיעה, אפשר דאינו מחוייב ליהרג. ואף הרמב"ן שאינו מחלק בין להתרפאות מתאותו להעבירה ובין להנצל מהריגת המאנס להנאת עצמו, הוא רק לענין עצם הדין שסובר בעה"מ שאין חלוק בין שאר עבירות לג"ע באונסין להנאת עצמן, והוא משום דסובר דהחומר בג' עבירות אלו שגם בצנעא יהרג ולא יעבור הוא משום דבדידהו איכא דין קדוש השם אף בצנעא… אבל לענין מה שאמרו: ימות ולא יתרפא, אף רק בעמידתה לפניו ערומה, שאינו איסור ממש, גם הרמב"ן אפשר יחלק שהוא רק להתרפאות מתאותו להעבירה אסור אף בזה, ולא במאנסין אותו להסתכל, שלא יתחייב ליהרג ע"ז שהרי הוא חלוק דמסתבר, ולמה יפלוג הרמב"ן על סברא זו?…

עכ"פ ממה שאסור להתרפאות ליכא ראיה שגם יהרג באנסו אותו להסתכל בערומה. וגם לבד זה הא כשאינו מתכוין ליהנות מההסתכלות גם האיסור קיל טובא, שהא בלא דרך תאוה אף בנגיעה וחבוק ונשוק ליכא הלאו, ואינו לוקה, כמפורש בש"ך סימן קנ"ז ס"ק י"א. ומשמע לו כן גם מן הרמב"ם. כל שכן שבהסתכלות שלא בדרך תאוה שהוקלש האיסור, וממילא אף כשיעשה מזה קצת תאוה – ודאי קיל ממסתכל לכוונה ליהנות ממנה, כהא דרוצה להתרפאות בזה שימלא תאותו בהסתכלותו. וא"כ אין למילף מזה שאסור להתרפאות בהסתכלות לכוונת הנאה ממנה, שיהיה מחוייב ליהרג כשמסתכל שלא לכוונת הנאה אף שיוגרם מזה קצת הנאה שהוא איסור קלוש.

ועוד שהסתכלות שיהיה שייך לאיסור ג"ע הוא רק כעובדא דהתם שהאשה באה או שהובאה לזה שיסתכל בערמומיתה, אבל מה שהוא הולך למקום שנשים נמצאות מגולות בבשרן אין זה שייך לג"ע אלא שהוא איסור אחר דמביא לידי הרהור, ועובר על 'ונשמרת מכל דבר' שהוא איסור הרהור, שיש לחוש שיבא מזה להוצאת זרע לבטלה. וגם לפעמים בא תיכף להוצאת זרע. והטעם דבקרא שילפינן משם איסור לשאר דברים לבד ביאה להרמב"ם שהוא מדאורייתא נאמר 'לא תקרבו', שהוא לאו על נגיעה דרך תאוה בקירוב בשר, כדכתב הרמב"ם בר"פ כ"א מאי"ב: כל הבא על העריות דרך אברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר – הרי זה לוקה. אבל הסתכלות ליכא בלאו זה, אלא הוא איסור אחר דנקט הרמב"ם בה"ב וליכא ע"ז מלקות אלא מכת מרדות, ואף שלא הזכיר טעם האיסור בכאן הזכיר זה שם בהכ"א באיסור להסתכל בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה ובאיסור להסתכל בבגדי צמר של אשה שהוא מכירה שהוא שלא יבא לידי הרהור, והוא כדכתבתי שאיסור הסתכלות אף כשהיא מגולה ממקום שדרך לכסותן כמו בעומדות על הכביסה הוא משום שלא יבא לידי הרהור, וא"כ אין בזה שייכות לאיסורים דג"ע. אך אפשר אולי לומר שהאיסור דה"ב הוא ג"כ איסור קריבה אבל בלא נגיעה הוא רק מדרבנן, ועיין בהגמיי' אות א' שהביא מאדר"נ שדריש מלא תקרב גם שלא ידבר עמה דברים בטלים והוא אסמכתא אבל כיון שסמיך להא ד'לא תקרב', אלמא דהוא מדרבנן מאיסורי קריבה, ואם כן גם הסתכלות הוא מאיסורי קריבה מדרבנן אף שאינו נוגע בה כמו הדבור, אבל איסור זה הוא רק בכוונה ליהנות מזה, ולכן כתב אפילו באצבע קטנה שהוא ממקום שהדרך להיות מגולה דכיון שנתכוין ליהנות אין לחלק בין מקום שצריך להיות מגולה למקום שדרכן לכסות. ובהכ"א איירי בלא כוונה ליהנות מ"מ אסור להסתכל במקום שדרכן להיות מכוסה אף שאין בזה ענין קריבה, מחשש שלא יבא לידי הרהור, וכן איסור להסתכל בבגדי צבעונין אין שייך קריבה רק שאסור מצד הרהור.

ואיכא לפי זה בהסתכלות במקומות שדרכן לכסות בכוונה ליהנות ב' איסורין: אחד מצד קריבות ואחד מצד הרהור, ובמקומות שדרכן לגלות במכוין ליהנות רק איסור קריבה, ובלא כוונה ליהנות יהיה אסור רק במקום שדרכן לכסות ורק מצד חשש הרהור…

ע"כ איסור הסתכלות הוא מצד ונשמרת שלא יבוא לידי הרהור אף במקומות שדרכן לכסות וכן משמע מש"ע אה"ע סימן כ"א שכתב שני הדינים שבשתי ההלכות בדין אחד בסעיף א'. וכיון שהוא דין הרהור מקרא דונשמרת אינם בכלל דין ג"ע שיהיה בהם דין יהרג ואל יעבור, דאף בשביל הוצאת זרע ממש לא מצינו דיהיה בדין יהרג ולא יעבור ובפירוש איתא בסדור ריעב"ץ בחלק מלון מדור ד' סעיף י"ב דאם א"א לו להחזיק הזרע אם לא יכניס עצמו בסכנה אינו מחוייב ולא רשאי להמית עצמו בשביל כך… וממילא למה שנתבאר שאף בהביא עצמו במזיד לידי זה שיוציא לבטלה ליכא דין דיהרג, יקשה לכאורה עובדא דהעלה לבו טינא שאסרו לעמוד לפניו ערומה והוא באשת איש מדינא, כדיוק בעל המאור, דאף שהוא להתרפאות ממה שנחלה מתאותו היה להו להתיר כיון שאין לזה דין ג"ע, אלא שהוא כשאר איסורין כמו שלא הי"ל ליהרג במאנסין אותו כקושית הרמב"ן על בעה"מ לשיטתו. ולמה שנתבאר דאין לזה דין ג"ע יקשה אף להרמב"ן, ואין שייך חלוק להתרפאות מליהרג שכתב הר"ן והב"ח. ולכן צ"ל דלהביא אצלו האשה ערומה שיסתכל בערמומיתה הוא שייך לג"ע, אף שלא יעשה יותר מהסתכלות דהרי כן עושין מגלי עריות להכנת מעשה הזנות שלהם והוא ג"כ מדברים המעמיקים בזמה ואפשר שבאופן כזה שהוא מעשה הכנה משניהם למעשה הזנות אף שהחליטו שלא יעשו מעשה הזנות ממש אלא רק מעשה הכנה דהסתכלות להגדיל תאותם ולא יותר יהיה אף בהסתכלות הלאו דלא תקרבו אף בלא נגיעה כיון שאין לך דבר מביא לידי גילוי ערוה יותר מזה, ויותר מסתבר שעכ"פ בלא נגיעה אינו בלשון לא תקרבו שבקרא, אבל עכ"פ מעשה זמה ודאי הוי, שזהו ההכנה שלהם והוי זה מאביזרייהו, ולכן ודאי שאין שייך לומר שלעשות הכנה לעבירה הוא מעשה המותר מדאורייתא דיש רק לומר שעדיין לא עברו על האיסור אבל לא שעשו מעשה היתר, וברור דכשיעשה האיסור יענש בד"ש גם על ההכנות שעשה לזה אף כשלא יאסרו רבנן, כמו שיש שכר גם על ההכנות לקיום מצוה אך כשלא יעשה האיסור מאיזה מניעה אף שלא מצד תשובה, אולי לא יענש, דיהיה רק כמו מחשבה רעה שלא נחשבה כמעשה כדאיתא בספ"ק דקידושין. ולכן יש להחשיב הכנות למעשה עבירה שעושה מעשה עבירה מדאורייתא אף שעדיין לא עבר בלאו ממש, לכן אמרו חכמים שאסור לו להתרפאות מזה כמו מן העבירה עצמה. ואם היה שייך במאנסין אותו ג"כ שיהיה ההסתכלות מעשה הכנה לזנות היה מחוייב גם ליהרג, אבל מסתבר שבמאנסין אותו אין זה הכנה ממילא לזנות שדבר כזה תלוי בלב, וכיון שהוא באונס הריגה אין זה הכנה כלל. אבל בהעלה לבו טינא שמתאוה לזנות אבל יתרפא גם בהכנתו ע"י ההסתכלות זה ודאי הויא הכנה להעבירה שלכן אסרו לו. ורק לבעה"מ הקשה הרמב"ן שפיר דגם הזנות עצמה הי"ל להתיר כיון שהוא להנאת עצמן, וכ"ש שהי"ל להתיר עמידתה ערומה, וע"ז תירץ הר"ן והב"ח שפיר שיש חלוק בין להתיר להתרפאות מליהרג וכדבארתי מחלוקתם.

וא"כ הוא רק להביא אצלו האשה ערומה שזה הויא הכנה לזנות, אבל מה שהוא הולך למקום שיושבות מגולות בשרן שהנשים לא בשביל מחשבת זמה יושבות שם כן, וגם לא משימין כלל לב למה שהוא בא שם, אין שייך כלל לג"ע, שאין זה מהכנות זמה כלל, ועובר רק באיסור הרהור בנשים מקרא ד'ונשמרת' אף בנתכוין ליהנות, וכ"ש בלא נתכוין ליהנות שהוא רק באיסור ד'ונשמרת' שאין בזה דין דיהרג ואל יעבור.

ולמה שבארתי יש מקום לתרץ דברי הר"ן ע"ז דף כ"ח שכתב על תעמוד ערומה ותספר עמו מאחורי הגדר שדברים אלו אינן ג"ע ממש אלא שעובר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דג"ע וכתב הש"ך בסימן קנ"ז סק"י שהר"ן סובר כהרמב"ם שעל קריבה איכא לאו ומלקות מה"ת ולא כרמב"ן, שתמוה מאד הא ליכא לאו ומלקות אף על הסתכלות בערומה וכ"ש על לספר עמה שליכא לאו, ועיין בגליון מהרש"א שהקשה זה וכתב קשה אטו דבור דאורייתא הוא ונשאר בקושיא, ומה שלא הקשה מתעמוד ערומה אולי משום דעכ"פ אסור מדאורייתא מקרא דונשמרת ואף שבארתי שבשביל איסור זה ליכא דין דיהרג ולא יעבור משום שאינו לאו דג"ע אולי נחית למה שכתבתי שהסתכלות באופן שהאשה באה אצלו לשם זה נחשב מג"ע, ואולי סובר כהר"י שהביא הב"ש סימן כ"א סק"ב דלהביט ביופיה הוא איסור מדאורייתא מקרא דלא תתורו ויסבור שזה ג"כ נחשב מג"ע ולכן הקשה מדבור שודאי אין בזה איסור דאורייתא אבל ודאי שקשה גם מתעמוד ערומה שהרי מפורש בר"ן שהוא מלא תקרבו וזה ליכא. ולכן אפשר שהר"ן סובר שהסתכלות כזה שהוא מעשה הכנה משניהם למעשה זנות אף שהחליטו שלא יעשו מעשה הזנות ממש יש בזה לאו דלא תקרבו כהאפשר שכתבתי, וא"כ סובר יותר דאף דבור כזה עם המתאוה לה לזנות עמה הוא קריבה והכנה למעשה זנות משום שגם דבור של אהבה וחבה הם מדברים המכינים למעשה הזנות, דהא מסתבר שתספר עמו מאחורי הגדר הם בדברים כאלו שדברים בעלמא לא שייך שיתרפא ואף אם יתרפא לא מסתבר שיאמרו שימות ולא ידבר דברים בעלמא, דמ"ש מעמידה לפניו כשהיא לבושה שמשמע שהיו מתירין לו מטעם דכיון שבזה ליכא אלא האיסור מצד כוונתו ליהנות, דהכנה לזנות ליכא בזה, הוא רק איסור דהרהור מונשמרת שאינו מחוייב למות כמו בשביל שאר איסורין, וא"כ גם לדבר דברים בעלמא לא יגרע. אלא שאיירי לדבר עמו דברי אהבה וחבה שהם גם הכנה לזנות כשמתכוונים לזה, כהא שמתרפא מזה לכן סובר הר"ן דיש בזה משום לא תקרבו באופן ההוא דוקא. אבל אף אם לא נימא כהר"ן דיהיה בזה הלאו דלא תקרבו, שפיר אמרו דאסור להתרפאות בהן אף שלאיסורי דרבנן נימא דאין לו למות כדבארתי הטעם לעיל.

והנה על הסתכלות בלא מתכוין ליהנות אף שיבא מזה לידי הרהור והנאה יש ראיות מפורשות שנדחה מפני פיקוח נפש, דהא הגמ' בסוטה דף כ"א שהוא חסיד שוטה ומבלי עולם בטבעה איתתא בנהרא ואמר לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ולאצולה, וברור שאף אם ברי לו שיבא לידי הרהור מחוייב לאצולה וברור שאין חלוק בין אצולי נפשיה לאצולי אחרים, דבהג' דברים אסור לעבור אף בשביל אצולי אחרים, אלא ודאי שזה לא הוי מאיסורי ג"ע כיון שרק מדין הרהור הוא האיסור, ואף שמחוייב גם ליגע בה ולחבקה בידיו אף שהנגיעה בגופה הוא מלאו דקריבה שהוא לאו דג"ע, נראה פשוט משום דעצם הנגיעה והחבוק אינו משום חבה והאיסור דחבוק ונשוק וכל נגיעה הוא רק כשעושה דרך תאוה, ואף שידע בנפשו שכשיגע בה ויחבקנה בידיו להוציאה מן הנהר יתכוין גם ליהנות ממנה, אין להחשיב איסור זה על מעשה הנגיעה והחבוק שעושה כיון שהמעשה ודאי אינו דרך תאוה כיון דאף מי שאין לו שום תאוה היה עושה זה, והוי האיסור רק הנאה שבלב שיש לו מזה ממילא אין ע"ז איסור קריבה אלא איסור הרהור מקרא דונשמרת שזה נדחה מפני פ"נ…

והנה מדסתם בגמ' משמע יותר שאף שלא בטוח שלא יבוא להרהור נמי מותר לילך בליכא דרכא אחריתא לעשות צורך פרנסתו ושאר צרכיו, מטעם שאיסור הרהור אינו מצד עצמו אלא כדי שלא יבוא לידי טומאה בלילה שלא ברור הדבר שיבוא לידי טומאה אלא שיש לו לחוש לזה לכן לא מחוייב למנוע מצרכיו ולהפסיד פרנסתו בשביל הספק. אבל לא מסתבר להקל כ"כ דכיון שהקרא אסר להרהר מצד ספק זה הרי נמצא שהרהור הוא כבר איסור בעצם וממילא כיון שיודע שא"א לו בלא הרהור איך יהיה מותר לו לעבור על איסור שבתורה בשביל פרנסתו וצורכו בלא פ"נ, אך אולי כיון שבקרא נאמר הטעם דשמירה משום שיבוא מזה לדבר רע הוא כנאמר שאינו איסור ברור ולכן צ"ע לדינא במי שלא בטוח שלא יבא להרהר. אבל במי שסובר שיותר נוטה שלא יבוא בזה לידי הרהור מותר לילך לפרנסתו ולשאר צרכיו בליכא דרכא אחריתא במקום שיושבות הנשים מגולות בשרן שדרכן לכסות. וכן אם צריך לרפואה להיות אצל הים נמי אם סובר שלא יבוא לידי הרהור מותר להיות שם אם אינו מוצא מקום ושעות שאין שם נשים ואם אינו בטוח צ"ע לדינא. וברחובות שבעוה"ר הולכות פרוצות הרבה שהוא דבר שא"א לאסור, צריך להשתדל בכל האפשר שלא להסתכל והעיקר להסיח דעתו מכל הרהור. ומסתבר שברחובות הוא דבר נקל להסיח דעתו משום שטרוד בהליכתו שלא יוזק ולא יזיק, אבל בכל אופן אי אפשר לאסור דבר שאין יכולין לעמוד בה.

ובדבר שראית שיש מקילין אף מיראי ה' ליתן יד לאשה כשהיא מושיטה אולי סוברין דאין זה דרך חבה ותאוה אבל למעשה קשה לסמוך ע"ז. והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין".

מנחת יצחק

דברי האגרות משה הללו הובאו בשו"ת מנחת יצחק ה, ח.

סיכום לסיכום

הסוברים שאיסורי 'לא תקרבו' בכלל אביזריהו

לר"ן, נימוקי יוסף, מאירי, מהר"ם חלוואה, בעל הטורים, אורחות חיים, רמ"א, כלי יקר, כנסת הגדולה, ש"ך בית שמואל, נו"ב, חכמת אדם, מנחת חינוך, שיורי ברכה וערוך לנר, מהמעשה בסנהדרין של אותו אדם שהעלה טינא, למדנו שלא רק על גילוי עריות ממש חל הדין של ייהרג ואל יעבור, אלא גם על הלאו של 'לא תקרבו'.

הסוברים שדין ייהרג ואל יעבור הוא גם באביזרייהו מדברי חכמים

לריב"ש, בית יוסף בדעת הרמב"ם, רא"ם, משנה למלך, פני יהושע[15], סדרי טהרה, גר"א ואור גדול, מהמעשה בסנהדרין למדנו שגם על איסורי דרבנן שמסתעפים מהאיסור 'לא תקרבו', חל הדין של ייהרג ואל יעבור.

הסוברים שאין ללמוד מהמעשה של האדם שהעלה ליבו טינא, כי הוא גרם לעצמו[16]

בתוספות חכמי אנגליה, רדב"ז, תוספת יום הכיפורים, חוות יאיר, יעב"ץ, משרת משה, שם אריה, שפת אמת ודברי יציב, כתבו שאין ללמוד המעשה באדם שהעלה ליבו טינא שגם על אביזריהו ימות ואל יעבור, כי חכמים הורו זאת דווקא שם, משום שהוא גרם לעצמו לבוא לידי חולי זה. אך כאשר כופים על האדם למות או לעבור על אביזריהו, או כשצריך לעבור על אביזריהו כדי להציל אשה, וכדומה – יעבור ואל ימות.

הסוברים שאין ללמוד מהמעשה של האדם שהעלה ליבו טינא, כי שם הרפואה היא מההנאה עצמה

לפני יהושע, זרע אברהם, פרי אדמה וציץ אליעזר, אין ללמוד מהמעשה של האדם שהעלה ליבו טינא למקרים שכופים על האדם לעבור על אביזריהו, משום שדווקא שם הורו חכמים שימות ואל יעבור, הואיל והרפואה היא מעצם ההנאה מן הערווה. אך במקרים שבהם ההצלה היא לא מההנאה, אלא מעשה האיסור נצרך כדי להציל, אך לא ההנאה ממנו, בזה הדין הוא שיעבור ואל ימות. בדומה לזה כתב משרת משה, שדווקא כשרוצה להתרפא חולי על ידי הערווה, הדין הוא שימות ואל יתרפא, אך כשכופים אותו לעבור ואם לא ימות – הדין הוא שיעבור ואל ימות.

למנחת חינוך, דעת הרמב"ם שאין כלל דין אביזריהו להלכה, ורק על גילוי עריות ממש ייהרג ואל יעבור.

האם יש דין ייהרג ואל יעבור בהסתכלות על ערווה

לכל הסוברים שאין ללמוד מהמעשה של האדם שהעלה ליבו טינא כי הוא גרם לעצמו, כך הדין בין באיסור נגיעה ובין באיסור הסתכלות בערווה, שכל עוד לא הוא גרם לעצמו את הדבר – יעבור ואל ימות.

הסוברים שיש ייהרג ואל יעבור בהסתכלות בערווה לשם הנאה

לחלקת יעקב, בבריכה מעורבת, ששם נפגשים אנשים ונשים בחצי עירום כדי ליהנות מהסתכלות זו, יש דין של ייהרג ואל יעבור, ולכן צריך למחות בהם בתוקף (אך אם מדזמן לשם במקרה, לא כדי להסתכל בערווה – אין בזה ייהרג ואל יעבור).

הסוברים שיש דין ייהרג ואל יעבור בהסתכלות רק כשהיא בדרך הכנה לזנות

לאגרות משה, יש דין ייהרג ואל יעבור בהסתכלות בערווה דווקא אם ההסתכלות היא כהכנה לזנות, אך אם עובר ברחוב ויודע שיש שם נשים שבשרן מגולה, אך הן לא באו לשם למטרת זנות, וגם לא שמות לב לבואו לשם ולא מנסות שיסתכל עליהן – בזה אין דין של ייהרג ואל יעבור, כי על איסור 'ונשמרת מכל דבר רע' אין חובת מסירות נפש. והביאו המנחת יצחק.


[1] בספר יוחסין  (לרבי אברהם זכות, נולד בספרד בשנת ה'רי"ב [1452]) מאמר שני אות נו"ן בערך 'נתן דצוציתא', מובא המעשה בשם השאילתות עם שמות האיש והאשה ופרטים נוספים: "ובשאלתות דרב אחא משחבא פ' וארא: בכל מתרפאין חוץ מע"ז וג"ע ושפיכות דמים, היכי דמי רפואה בגילוי עריות? כדרב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד, ונתן דצוציתא שמו, ונתן עינו באשה אחת, וחנה שמה, והעלה בלבו טינא. ושגר לה כסף וזהב ולא קבלה, ומרוב תאותו נפל בחולי וחלה ימים רבים. באו ושאלו לרופאים ואמרו להם הרופאים: אין לו תקנה עד שתבעל לו, וכששמעו חכמים בדבר אמרו: ימות ואל תבעל לו, ולא שתשב לפניו ערומה, ואפילו לספר עמה מאחורי הגדר. ובזה פליגי בגמרא, יש אומרים שאשת איש היתה, ויש אומרים שפנויה היתה, ומשום פגם משפחה או משום שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות".

[2] הסובר שהיתה אשת איש, יתרץ בפשטות שבמקרה שאסר היא היתה אשת איש, ובמקרה שהתיר היא היתה פנויה.

[3] הגרסה ב'פני משה' (על פי המובאה המקבילה למעשה במסכת שבת יד, ד) היא: "וסכן, ושרא לי רבי אלעזר". ולפי זה מובנת יותר תמיהת הגמרא.

[4] ולמעשה יסוד זה מפורש בגמ' בסנהדרין עד, ב, לגבי נתינת קוואקי ודימוניקי לגויים ביום אידם, שבארו הראשונים שאין בזה ייהרג ואל יעבור היות ומדובר שם על איסור לפני עוור ולא על איסור עבודה זרה.

[5] וגם הש"ך (להלן) כותב בשיטת הנימוק"י, שדעתו כדעת הר"ן שאומרים 'ימות ואל יעבור' רק על איסור תורה. וכ"כ סדרי טהרה (להלן), ואג"מ אה"ע ד, ס (ג"כ להלן), ואחרונים נוספים. מאידך, הנודע ביהודה (להלן) מעלה אפשרות שלנימוקי יוסף גם איסורי דרבנן של 'לא תקרבו' בכלל ייהרג ואל יעבור.

[6] אלא שהציע שהנימוקי יוסף סובר שגם על דרבנן יש דין ייהרג ואל יעבור. ועי' לעיל הערה 5.

[7] אם כי זה מנוגד ללשון הרמב"ם שהדגיש שהאיסור הוא בנגיעה דרך תאוה (איסורי ביאה כא, א): "כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה".

[8] למשל הנו"ב תניינא אה"ע קנ, הנזכר לעיל. מנגד, עי' לעיל שלבית יוסף הרמב"ן סובר שאין על נגיעה שאינה של חיבה באשתו נדה דין ייהרג ואל יעבור כי נגיעה אסורה מדרבנן. ואפשר שהרמב"ן מחלק בין להתרפא על ידי ההנאה מהערווה לבין למשש הדופק, שהרפואה היא לא מההנאה מהערווה, כפי שחילקו כמה אחרונים, וכפי שניתן לדייק מלשון הרמב"ן עצמו.

[9] אמנם מדבריו לא מבואר אם כל זה מתייחס רק לאיסורי חכמים משום קרבה לערווה, אך באיסורי תורה יודה שימות ואל ייהרג, כדעת הר"ן וסיעתו, או לא.

[10] עי' זרע אברהם הנ"ל, שהקשה על החוו"י שהרי ישנם ראשונים רבים העומדים בשיטת הר"ן.

[11] ועוד מציע כבדרך אגב שאולי חכמים לא סמכו על קביעת הרופאים שימות אם לא יעשה כן, אך נראה שהתשובה העיקרית בעיניו היא שהוא גרם לעצמו.

[12] כלומר הר"ן כתב שעל 'לא תקרבו' ימות ואל יעבור, אך כל זה כשמנשק כדי ליהנות, ועל ידי כך יתרפא. אך אם מנשק כמי שכפאו שד, אין בזה איסור תורה של לא תקרבו, כי זה לא נעשה לכוונת תאוה וחיבה, ולכן יודה הר"ן שבזה לא אומרים ימות ואל יעבור.

[13] המשנה למלך הנ"ל.

[14] ובגילוי עריות ממש, של ביאת איסור, גם אם החטא לא בא באשמתו ימות ואל יעבור, משום שעשה אינו דוחה לא תעשה שיש בו כרת, ואמנם לגבי שאר מצוות לימדה התורה 'וחי בהם' ולכן צו זה דוחה גם איסורי כרת וסקילה כמו שבת, אך הגמ' בסנהדרין עד, א, למדה מדרשת הפסוקים שגילוי עריות אינו בכלל היתר זה.

[15] אלא שלהלן הוא מסייג שכל זה רק כשהריפוי נעשה על ידי ההנאה מהערווה.

[16] בפשטות, מצד הסברה, אם מחריגים את המעשה בסנהדרין מאחר ששם הוא גרם לעצמו, הרי שאין מקור לדין אביזריהו בגילוי עריות, ואזי רק בגילוי ערווה ממש הדין הוא שייהרג ואל עיבור. וכך אכן משמע מתוספות חכמי אנגליה, תוספת יום הכיפורים, משרת משה ושם אריה. וקצת משמע כך גם מהרדב"ז (וכמבואר מדברי משרת משה). אמנם משאר הפוסקים המובאים כאן לא מבורר מספיק האם התכוונו לומר שכשלא גרם לעצמו אין כלל דין אביזריהו, או שעקרונית יש דין אביזריהו (הנלמד מעצי אשרה, למשל) אלא שאין ללמוד מהסיפור שם שגם על אביזריהו דרבנן יש דין ייהרג ואל יעבור. ולחוות יאיר ויעב"ץ כשנושק מרצונו (חוששים לסוברים ש)יש דין אביזריהו, אך כשכופים עליו לנשק אין זו נחשבת נגיעה של חיבה, ולכן יעבור ואל ימות.

אולי יעניין אותך

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן