המחלוקת לגבי הגשמת האל

הסוברים שהמאמין בגשמות האל נחשב לכופר או מין

רב האי גאון

בתשובות הגאונים החדשות – (עמנואל [אופק]) סימן קנה, סז, מובא בשם רב האי גאון שיראי ה' יודעים שאין מי ש"נותן דמות לבוראנו", אך "חלוקי לב רשעי ארץ מינים" כן נותנים לו דמות, ומסיים "מי שפרע מדור המבול יפרע מהם":

"לרבינו האיי בן שרירא. מנין שהקב"ה מניח תפילין… וכהנה רבות למביני הדעת יריאי השם פחות מזה, די להם להבין ולידע שאין בכל התלמוד דבר מודיע שיש בישראל נותן דמות לבוראנו ישתבח שמו ויתעלה זכרו, אמנם חלוקי לב רשעי ארץ מינים מחפאים דברים לא כן כדי לגנות עצמם, מי שפרע מדור המבול יפרע מהם".

רבנו חננאל

כיוצא בזה מובא בתשובות הגאונים (מוסאפיה [ליק]) בסימן קטו, בשם רבנו חננאל:

"ומצאנו לשון הקדש שקורא כעין זה ראיה: "וירא יעקב כי יש שבר במצרים". ויעקב לא היה במצרים כי אם בארץ כנען, אלא שראה בלבו. וכהנה רבות. ולמביני מדע ויראי שמים בפחות מכן די להם להבין ולידע שאין בכל התלמוד דברים מודיעים שיש בישראל נותן דמות לבוראנו ישתבח שמו ויתעלה זכרו. אמנם חלוקי לב רשעי ארץ המינים מחפאים דברים אשר לא כן כדי לגנות את עצמן. מי שפרע מדור המבול הוא יפרע מהם".

ראב"ן בשמו

וכ"כ הראב"ן ברכות קכז, בשם רב נו חננאל:

"ולמביני הדעת ויראי שמים בפחות מכן, דיי להם להבין ולידע שאין בכל התלמוד דברים שמודיע שיש בישראל נותן דמות לבוראינו יתברך שמו [ויתעלה זכרו. אמנם חלוקי לב רשעי ארץ המינים מחפאים דברים אשר לא כן כדי לגנות את עצמן. מי שפרע מדור המבול הוא יפרע מהם]".

מהר"ם אלשקר בשמו

גם בשו"ת מהר"ם אלשקר קיז, מביא דברים אלו בשם רבנו חננאל:

"ואנכי הצעיר נמס ונבזה תמה אם נחלקו אבות העולם על זה, שהרי דבר זה קבלה היא בידינו אשר רבו מרבו אליו מסרן ולא מפי עצמו אמרן, כי כן כתבו כל הגאונים הקדמונים וחכמי גליותינו, וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בפירושי חגיגה שלו וכו' וכן רבינו נסים גאון ז"ל בפרק הרואה כו' עד וכבר האריך ר"ח ז"ל לדבר בענין זה בפי' ערבות, וכך אמר באחרית דבריו: ולמביני מדע יראי שמים פחות מזה כדאי להם להבין ולידע שאין בכל התלמוד מודיע שיש בישראל מי שנותן דמות לבורא ישתבח שמו ויתעלה זכרו, אמנם חלוקי לב רשעי ישראל המינים מחפאים דברים אשר לא כן כדי לגנות את עצמן. מי שפרע מדור המבול יפרע מהם ע"כ".

רמב"ם

הרמב"ם במורה הנבוכים א, לו, כותב שהמאמין בהגשמה גרוע מעובד עבודה זרה, והוא נחשב לכופר. ו"אין התנצלות" בטענה שהאדם גדל על אמונה זו או שהגיע למסקנה זו "לסכלותו וקוצר השגתו":

"ודע, שאתה כשתאמין הגשמה או ענין מעניני הגשם, שאתה מקנא ומכעיס וקודח אש וחמה, ושונא ואויב וצר, יותר קשה מעובדי ע"ז מאד. ואם יעלה בדעתך שמאמין ההגשמה יש לו התנצלות בעבור שגדל עליה או לסכלותו וקוצר השגתו, כן ראוי שתאמין בעובדי עבודה זרה שהוא לא יעבוד אלא לסכלות או מפני שגדל על זה מנהג אבותיו בידיו. ואם תאמר שפשוטי הכתובים ישליכום בזה הספק, כן תדע שעובד עבודה זרה אמנם הביאוהו לעבודתה דמיונים וציורים חסרים, אין התנצלות אם כן למי שלא יקבל מן המאמתים המעיינים אם יהיה מקצר מן העיון, שאני לא אחשוב לכופר מי שלא יביא מופת על הרחקת הגשמות, אבל אחשוב לכופר מי שלא יאמין הרחקתה, וכל שכן במצוא פי' אונקלוס ופירוש יונתן ב"ע עליו השלום ירחקו מן ההגשמה כל מה שאיפשר. וזאת היתה כוונת זה הפרק".

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה א, ז-ח, מבאר שאין לה' גוף (ובהלכות שאחר כך מאריך לבאר את המקומות בתנ"ך שמהם משמע שיש לה' גוף):

"אלוה זה אחד הוא ואינו שנים ולא יתר על שנים, אלא אחד, שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם, לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם, אילו היו אלוהות הרבה היו גופין וגויות, מפני שאין הנמנים השוין במציאותן נפרדין זה מזה אלא במאורעין שיארעו בגופות והגויות, ואילו היה היוצר גוף וגוייה היה לו קץ ותכלית שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ, וכל שיש לגופו קץ ותכלית יש לכחו קץ וסוף, ואלוהינו ברוך שמו הואיל וכחו אין לו קץ ואינו פוסק שהרי הגלגל סובב תמיד, אין כחו כח גוף, והואיל ואינו גוף לא יארעו לו מאורעות הגופות כדי שיהא נחלק ונפרד מאחר, לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד, וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר ה' אלוהינו ה' אחד.

הרי מפורש בתורה ובנביאים שאין הקדוש ברוך הוא גוף וגוייה, שנאמר: כי ה' אלוהיכם הוא אלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. והגוף לא יהיה בשני מקומות. ונאמר: כי לא ראיתם כל תמונה, ונאמר: ואל מי תדמיוני ואשוה, ואילו היה גוף היה דומה לשאר גופים".

בהלכות תשובה ג, ז, כותב הרמב"ם שהמאמין שיש לה' גוף, הוא נחשב ל"מין":

"חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים. כל אחד מחמשה אלו הוא מין".

באיגרת תחית המתים מספר הרמב"ם על חכם מחכמי ישראל שהסתפק אם יש לה' גוף או לא, ועל "אנשי קצת ארצות" (צרפת) ש"פסקו לגמרי שהוא גוף", ואף סברו שמי שלא מאמין בכך נחשב למין ואפיקורס:

"וכאשר נחלצנו לזה, ראינו שאינו מן הדין לדון למה שנרצה, ורוצה לומר לבאר ולקרב סעיפי הדת ולהניח שרשיו נעזבים שלא אבארם ולא אישיר אמתתם. וכל שכן שכבר פגשנו אדם שהיה נחשב שהיה מחכמי ישראל, וחי השם יודע היה דרך משא ומתן במלחמתה של תורה לפי מחשבתו מנעוריו, והוא היה מסופק אם השם גשם בעל עין יד ורגל בני מעיים, כמו שבא בפסוקים, או אינו גוף. אמנם אחרים שפגשתי מאנשי קצת ארצות פסקו לגמרי שהוא גוף, והחזיקו לכופר מי שהיה מאמין חילופו, וקראוהו מין ואפיקורס, והבינו דרשות רבות על פשוטיהן, וכיוצא בזה שמעתי על קצת אנשים שלא ראיתי".

אוהל מועד

בספר אהל מועד שער ראשית חכמה הארוך דרך ב, נתיב ו, הולך בדרכו של הרמב"ם, שמי שלא מאמין באחד מעיקרי האמונה, נחשב לכופר ומין גמור, ובנתיב ז מבאר את עניין שלילת הגשמות כאחד מעיקרי האמונה:

"כל אדם שירצה חלק בתורת משה רבינו ע"ה, יש עליו להאמין אמונה שלימה באילו העיקרין. ואם לא יאמין בכולם אפי' קיים כל התורה כולה מלבד שלא האמין בעיקר ההוא הרי זה מין גמור. א. אמונת מציאות השם ית'. ב. אמונת היחוד וזהו להאמין שהוא אחד מכל צד וענין כמו שאמ' החכם לא כאחד הקנוי והמנוי לא כאחד המין הפרטי ולא כאחד המורכב ותחלק לאחדים רבים ולא כגוף הפשוט אשר הוא אחד במספרו אבל הוא ית' אחד בכל מיני אחדות ודברים הללו עמוקים מאד ועל כן טוב לקצר הדבור בהם. ג. הרחקת הגשמות ממנו יתברך…

כשם שצריך להתפשט בהמון ויחנכו הנערים על שהשם יתברך אחד, ושצריך לאדם שלא יעבוד זולתו, כן צריך שימסור להם דרך קבלה שהשם יתברך אינו גוף ולא כח בגוף ואין דמיון בינו ובין ברואיו כלל בדבר מהדברים. ואין מציאותו מציאותם ולא חייו בדמות חיי מהם, ולא חכמתו בדמות מי שיש לו מהם חכמה, ושאין חילוף בינו לבינם ברב או במעט לבד. אבל במין המציאה, וזה השיעור יספיק לקטנים ולהמון בישב דעותם שיש נמצא שלם בלתי גשם ולא כח בגשם הוא האלוה לא ישיגהו מין ממיני החסרון, ולזה לא ישיגוהו הפעולות כלל אמנם הדברים בתארים ואיך ירוחקו ממנו ומה ענין התארים המיוחסים לו וכן הדברים בבריאותו מה שברא ובתואר הנהגתו לעולם ואיך השגחתו לזולתו ועניני רצונו והשגתו וידיעתו בכל מה שידעהו וכן ענין הנבואה ואיך הם מעלותיה, ומה ענין שמותיו המורים על יחודו אלו כלם סתרי תורה ואין מדברים בהם אלא בראשי פרקים שכלם ענינים עמוקים ע"כ מלשון הרב מורה צדק, ומשכיל על [זאת] ימצא טוב…".

אברבנאל

האברבנאל ב'ראש אמנה' יב, ד"ה: 'ואמנם', חולק על הראב"ד וספר העיקרים (המובאים להלן) בתוקף, וכותב שכשם שאדם שאוכל רעל, אפילו יעשה כן בשוגג, ימות, כך הכופר, אפילו בשוגג, ייגרע מהעולם הבא, כיוון שנפשו נשחתה באמונה מוטעית זו. אלא שהכופר מחמת טעותו, יש לנפשו תקנה אם יובהר לו שטעה ויחזור בו מטעותו, ואילו הכופר מתוך התרסה כמו אלישע בן אבויה, אין לו דרך תשובה כי יודע ריבונו ומתכוון למרוד בו, ואינו עושה כן מחמת טעות:

"ואמנם הרב רבי אברהם בר דוד ז"ל כתב בהשגותיו אשר עשה נגד הרב, שהאומר שה' יתברך גוף, מפני שנמשך לפשוטי הכתובים, אינו מין. וז"ל… וכן כתב בעל ספר העיקרים. אבל זה עם ההתבוננות מבואר הנפילה, שלדבריו כל כופר בכל עיקר, לא לכוונה, יהיה בעל העולם הבא. וגם אמונת צדוק ובייתוס, שהם יבינו הדברים בתורה ובנבואה כפשטן, ויחשבו שהכוונה בהם מה שיבינוהו, תהיה בלתי חולקת על ההצלחה האמיתית, לא נאמר שהם כופרים ומינים. ויהיה אפשר כפי זה, שימצא איש בלתי מאמין בשום עיקר מהעיקרים, ובשום אמונה מאמונות התורה, ולא יקרא מין ולא כופר, אם שהביאוהו אל זה סכלות ועורון, והיותו בלתי מבין כוונת התורה.

והדברים האלה כולם, לא יסבלם האמונה התוריית והשכל הישר. לפי שהדעת הכוזב כשיהיה בעיקר מעיקרי האמונה, כבר יסיר הנפש מהצלחתו האמיתית, ולא יביאהו לחיי העולם הבא. אף על פי שלא יעשה אותה בכוונה למרוד. כי כמו שהסם המות כשיאכל הדם אותו יכלה רוחו, ונשמתו אליו יאסוף, אף על פי שנאמר שאכל אותו בחשבו שהיה מאכל בריא ונאות, כן הכפירה והאמונה הכוזבת בענין עיקרי הדת, יגרשו נפש האדם וימנעוהו מירושת העולם הבא בלא ספק.

ומה שהביאו מאלישע בן אבויה, שהיה יודע רבונו ומכוין למרוד בו. הנה האיש ההוא היתה כפירתו מגונה מכל כפירה, כי לרוע מזגו ושטיפתו אל התאוות הגופניות היה מבקש טענות מזויפות, חולקות על האמת המצויר אצלנו, ולכן היתה כפירתו גדולה מאד. אבל מי שיאמין דעות כוזבות בחוק התורה, למה שעיונו הביאו עליהם, או שקבלם ממלמד טועה, אין ספק שהוא כופר ומין, אחר שהוא סותר באמונתו לעיקרי הדת, אבל עם כל זה יש לו התנצלות יותר ממה שהיה לאלישע בן אבויה, שהיה רודף ברצונו אחר השקרים.

וענין זה הכפירה, בבחינת סִבתה, שני מינים: המין הראשון, שסבתה הסכלות והעדר ההבנה האמתית, אם מפני המשכו אחר פשוטי הכתובים, או מפני אופן אחר, ועל אלו אמר: שובו בנים שובבים וכופרים, אבל אם ישובו בתשובה, בהישרת דעתם, באמיתת הנבואה – יצילו נפשם מני שחת. והמין השני מהכפירה הוא בהסבת מרד ידוע התבונה, כאלישע אחר, שהיתה כפירתו במרד ובמעל, והיה מתעולל עלילות ברשע, לחלוק על האמת ולכפור בו, ומפני זה שערי תשובה לפניו ננעלו.

וזה אמרם: 'חוץ מאלישע', אחר, שיודע רבונו ומכוין למרוד בו. ולפי זה, הבנים השובבים הכופרים מפאת הסכלות, ואלישע אחר, הכופר מפאת המרי, הצד השוה שבהם שכל עוד שיאמינו בטעות ובאמונה הכוזבת, הם מינים וכופרים, ואין להם חלק לעולם הבא. האמנם יתחלפו כשהבנים השובבים הם מוכנים להיות סכלותם העדרי לתקן את אשר עותו בעשותם תשובה, והשתלמם בעיון התוריי כפי האמת. אמנם אלישע לא היתה לו אותה תקוה והכנה, למה שכבר הושרש בכפירה מדעת ובשלימות שכלו. כן ראוי שיובנו דברי הרב באלו העיקרים. ולכן צוה בסוף מאמרו שיעויינו דבריו עיון והתבוננות מוסף, וכי אינם קלי ההבנה, ושנפל באותם העיקרים ובמספרם אחרי חקירה ארוכה ועמוקה, ועל כן אין ראוי לסתור אותם בקלות ולחלוק עליהם כפי הסברא הגוברת".

קובץ מאמרים

כיוצא בזה כתב בקובץ מאמרים (לרב אלחנן וסרמן הי"ד) מאמר שיבוש הדעות א, שגם הכופר בשוגג הוא כופר, וכשם שהטועה אחר עבודה זרה עושה כן כי טעה והבין כך, ובכל זאת אנו סוברים שהוא כופר, כך המאמין בגשמות מחמת שטעה, נחשב לכופר. אמנם אם טעה לא מחמת שיבוש דעתו אלא מחמת שכך הבין ממקורות חז"ל – אינו נחשב לכופר. וכך רצה הקובץ מאמרים לבאר את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, שלראב"ד טעות המגשימים היא בהבנה לא נכונה של מקורות המקרא וחז"ל, ולכן אין דינם כמינים וכופרים אלא תועים, ויש להם חלק לעולם הבא, ואילו לרמב"ם טעותם היא מחמת דעתם המשובשת, ולכן הם כן נחשבים כופרים ומינים כמו כל אדם שחוטא מחמת דעתו המשובשת:

"דעת הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ז), דהמאמין בהגשמה הוא מין, והראב"ד (שם) כתב שגדולים וטובים טעו בזה מפני האגדות המשבשות הדעות. ושמעתי בשם כבוד מו"ר הגר"ח הלוי זצ"ל מבריסק בדעת הרמב"ם, כי בכפירה לא שייך שוגג, דהא מכל מקום אינו מאמין, ואי אפשר להיות בכלל ישראל בלא אמונה… ולכאורה דבריו מוכרחין, שהרי כל הכופרים וכל עובדי עבודה זרה הם מוטעין. ואין לך מוטעה יותר מהמקריב בנו למולך, והוא חייב מיתה. אבל קשה, דהא תינוק המוטל בעריסה גם כן אין לו אמונה, ומכל מקום הוא בכלל ישראל, ותינוק שנשבה לבין העכו"ם מביא קרבן על שגגתו, ואין דינו כמומר, ומוכח דאנוס רחמנא פטריה גם בחסרון אמונה.

ויש לומר לפי המבואר למעלה, כי יסודי האמונה מוכרחין, ודעת האדם מצד עצמה לא תתן מקום לכפירה, ורק רצון האדם לפריקת עול מטה את שכלו לטעות בדברים פשוטים ומוכרחים, ועל כן שגגתו עולה זדון. אבל האומר מותר לעבוד עבודה זרה, הוא שוגג ופטור ממיתה, כיון שסבור שעושה ברשות התורה.

ואפשר שזו כוונת הראב"ד "מפני האגדות המשבשות הדעות", היינו שטעותן אינה מדעת עצמן אלא מפני שמבטלין דעתן לדעת האגדות. וזהו בכלל 'אומר מותר' דחשוב שגגה גם בכפירה, ותתישב בזה מה שמקשין מהא דאמר ר' הלל 'אין משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה', ואיך אפשר לומר שר' הלל יצא מכלל ישראל ח"ו, שהרי כפר באחד מעיקרי הדת, ולפי המבואר ניחא, שר' הלל אמר כן מפני שטעה בהבנת הכתובים, והוי כאומר מותר ודינו כשוגג. ומשום הכי קאמר רב יוסף התם 'שרא ליה מריה לר' הלל'. ודעת הרמב"ם כי הטעות בענין הגשמה באה מדעת עצמן ולא מפני האגדות, כי אילו היתה דעתן צלולה לא היו האגדות מטעות אותם, והיו מוצאים דרך ליישב דברי האגדות שלא יהיו נגד הדעת".

הסוברים שהמאמין בגשמות האל אינו נחשב לכופר

ראב"ד

הראב"ד משיג על דברי הרמב"ם בהלכות תשובה ג, ז, שהמאמין בגשמות האל נקרא מין, כותב ש"גדולים וטובים ממנו[1] הלכות בזו המחשבה" ולכן אף שזו מחשבת טעות, מכל מקום אין לייחס לסוברים כך מינות:

"[רמב"ם] חמשה הן הנקראים מינים… והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה. [השגת הראב"ד] והאומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה. אמר אברהם: ולמה קרא לזה מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות. ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".

פסקי ריא"ז

וכדברי הראב"ד כתב גם הריא"ז בפסקיו על סנהדרין צ, א, ומוכיח זאת מכך שלא מצאנו שחכמים הזהירו על כך, ואם על איסור מוקצה הקל, הזהירו חכמים שלא ייכשלו בו, על אחת כמה וכמה על איסור שגורם לאדם לאבד את עולמו היה להם להזהיר באזהרה חמורה שלא יטעו בזה. "אלא ודאי לא הקפידו לכך, אלא יאמין אדם היחוד כפי שכלו":

"ורבינו משה כתב בפ"ג דהלכות תשובה… ודבריו הן חוץ משטת התלמוד, ואמנם כי כן הדעת מכרעת, וכן פשוטן של מקראות, שהקדוש ברוך הוא אינו גוף ובעל תמונה… אבל מי שיטעה בכך ולא ירד לעמקו של דבר, ומבין המקראות כפשוטן וסבור שהקדוש ברוך הוא בעל תמונה, לא נקרא מין. שאם כן הוא הדבר, איך לא פרסמה תורה על דבר זה ולא גלו חכמי התלמוד להודיע דבר זה בגלוי, ולהזהיר נשים ועמי הארץ על כך שלא יהוא מינים ויאבדו עולמן! הלא כמה אסורים קלים כגון אסור מוקצה וכיוצא בו, חברו חכמים כמה הלכות והרבו כמה דקדוקין להעמיד כל דבר על מכונו, ועל דבר זה שכל האמונה תלויה בו, ויש בו כרת בעולם הזה ובעולם הבא, איך לא הורו חכמים על דבר זה בגלוי! אלא ודאי לא הקפידו לכך, אלא יאמין אדם היחוד כפי שכלו, ואפילו הנשים כפי מיעוט שכלן… ואם היו יחידים שהיו בקיאין בהם, לא היו מורין בהם לרבים, שלא צותה תורה להורות על אלה הדברים".

ספר העיקרים

בספר העיקרים מאמר א, ב, מביא את השגת הראב"ד על הרמב"ם ומחזק את דעת הראב"ד, וכותב שיש בזה חילוק בין מי שכופר מחמת שמתכוון למרוד, כמו אלישע בן אבויה, שהוא אכן מאבד את עולמו, לבין מי ש"אינו מתכוין למרוד ולא לנטות מדרך האמת, ולא לכפור מה שבא בתורה… אלא לפרש הפסוקים לפי דעתו, אף על פי שיפרש אותם בחלוף האמת, אינו מין ולא כופר חלילה":

"וזהו דרך אונקלוס הגר ויונתן בן עוזיאל ושאר חכמי ישראל שפירשו כל הפסוקים שבאו בתורה ובנביאים מורים על ההגשמה באופן מסכים אל האמת, והוציאו אותן מפשוטן להיות פשוטיהן דעת כוזב, ואמרו דברה תורה כלשון בני אדם וכדי לשכך את האוזן.

וזה הדרך שכתבנו הוא בעצמו דרך קצת האחרונים שפירשו בפתיחת פ' האתון דבר בלתי מסכים לדעת רבותינו ז"ל, כונתם לומר שאין מהכרח דרכי התורה להאמין הנס ההוא אלא על הדרך שהבינוהו הם. וכן נאמר לפי זה כי מי שלא הגיעה מדרגת עיונו להאמין הכתובים בדרך מסכים אל האמת ומאמין אותם כפשטן, ועלה מזה בידו דעת כוזב להיותו חושב שזהו דעת התורה, איננו יוצא בזה מכלל בעלי התורה חלילה, ולא הותר לספר בגנותו ולקרותו מגלה פנים בתורה ולא כופר ולמנותו בכלל המינים חס ושלום.

וגדולה מזו כתב הראב"ד ז"ל, שאפילו המבין עקר מעקרי התורה בחלוף האמת, מפני שהוא טועה בעיונו – אין ראוי לקראו מין, שכך כתב בספר ההשגות על מה שכתב הרמב"ם ז"ל שהאומר שהשם יתברך הוא גוף הוא מין, וכתב עליו הראב"ד ז"ל: אמר אברהם – אף על פי שעקר האמונה כן הוא, המאמין היותו גוף מצד תפיסתו לשונות הפסוקים והמדרשות כפשטן, אין ראוי לקרותו מין, עד כאן לשונו.

וזה הדרך יראה אמתי ונכון ממה שנמצא לרבותינו ז"ל אומרים על אלישע בן אבויה שובו בנים שובבים (ירמיהו ג' כ"ב), חוץ מאלישע אחר שיודע בוראו ומתכוין למרוד בו, הנה בארו בפירוש כי מי שיודע האמת ומתכוין להכחישו הוא מכת הרשעים שאין ראוי לקבל אותו בתשובה, אבל מי שאינו מתכוין למרוד ולא לנטות מדרך האמת ולא לכפור מה שבא בתורה ולא להכחיש הקבלה אלא לפרש הפסוקים לפי דעתו, אף על פי שיפרש אותם בחלוף האמת, אינו מין ולא כופר חלילה".

באר שבע

והביאו הבאר שבע סנהדרין צ, א:

"ועוד, שהרי כבר כתב הרב בעל ספר עקרים במאמר א' בפ"ב שאפילו המבין עקר מעיקרי התורה בחלוף האמת מפני שהוא טועה בעיונו לפרש הפסוקים לפי דעתו, רק שאינו מתכוין להכחיש הקבלה אין ראוי לקראו מין ולא כופר חלילה, כמו ב"י [לפנינו: הראב"ד] האומר שהשי"ת הוא גוף מצד תפיסתו לשונות הפסוקים והמדרשים כפשוטן, וכמו קצת חכמי ישראל הראשונים האומרים שהיה סדר זמנים קודם לכן, כאלו יאמרו שאין התורה מכרחת להאמין שהזמן מחודש. וכן רבי אליעזר הגדול במה שאמר בפרקיו שמים מהיכן נבראו והארץ מהיכן נבראת כו', שכונתו לומר שאין מהכרח התורה להאמין שנברא העולם יש מאין אלא יש מיש, אבל לא שיהיה דעתו חלילה להכחיש הקבלה שנברא העולם יש מאין עכ"ל. ואם כן הוא הדין מי שמודה ומאמין על פי הקבלה בתחית המתים, אף על פי שהוא אומר דלא רמיזא באורייתא, אין ראוי לקראו כופר חלילה ויש לו חלק לעולם הבא. ותדע שהרי הרב בעל ספר עקרים במאמר רביעי פרק ל"ה כתב דלא רמיזא באורייתא תחית המתים, רק על צד הקבלה בלבד אנו מחוייבין להאמין בתחית המתים. על כן אומר אני שלא יצאו דברים אלו מפה קדוש רש"י אלא איזה תלמיד טועה פירש כן".

אוהב משפט לתשב"ץ

התשב"ץ בספרו אוהב משפט על ספר איוב, כותב בפרק ט שמי שטעה באחד משורשי התורה, ואם היינו אומרים לו שקבלה יש לנו מהחכמים שהוא טועה בהבנתו, היה חוזר בו ומסכים לדברי חכמים בקבלה – אין הוא נחשב לכופר:

"עוד יש לך לדעת, כי מי שעלו בידו שרשי התורה כראוי, ועומק עיונו הטה אותו להאמין בסעיף אחד מסעיפיה הפך ממה ש??? עליו, שהוא הראוי להאמין ומשתדל לפרש פסוקי התורה על יסוד מה שעלה בידיו באמונה, אף על פי שמאמין כן, אינו כופר אלא הביאהו לזאת הנטייה התשקרותו(?) כלל, ואלו באתהו קבלה מהחכמים שראוי לנטות ממה שעלה בידו – היה נוטה, ואינו מחזיק באמונה ההיא אלא שהוא חושב שזאת היא כוונת התורה, ולפי זה אף על פי שמאמין כן, לפי הסכמת אומתנו אינו כופר, אחר ששרשי התורה עלו בידו כראוי".

אור החיים (הקדמון)

בספר אור החיים הקדמון, לרבי יוסף יעב"ץ (נולד בשנת ה"ר [1440], מגדולי הרבנים בתקופת גירוש ספרד), בסוף פרק ה, כותב מצד אחד שכיום פשוט כמושכל ראשון שאין לה' גוף, אך מאידך איש או אשה שלגודל פתיותם יסברו שיש לה' גוף, אך ישמרו את מצוות ה' בנאמנות, עדיפים ללא ספק על חוקרים שהגיעו למסקנה שאין לה' גוף, אך לגודל פחיתות דבקותם באמונה התמימה לא יעמדו בניסיון ובמצבים שאדם נדרש לקדש את השם, יעדיפו לבחור ברע ולא לקדש את שמו יתברך, וגם יגיעו מתוך חקירתם לכפירה בעיקרים אחרים, ו"על כן לא מכרו את אדמתם נחלת העולם הזה על הספק, והיו מן כת המשומדים אשר אין להם תקנה":

"וכבר נתבאר כי האנשים האלה שמחו ללא דבר בפירוש אלו הפסוקים, והתועלת אשר מצאו בענין הרחקת הגשמות תהלה לאל אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו, כי אין פתי וסכל בישראל שנשתבש בו, כי הוא כמעט מושכל ראשון, ומבשרנו נחזה אלוה, כי רוחו ונפשו של אדם היא המנהגת אותו והמחייה אותו, והיא המשכלת בתורה ובמצות ומכירה את בוראה ואיננה גוף, וכל שכן המלאכים שאינם גוף ולא כח הגוף, קל וחומר עד אין סוף מלך מלכי המלכים מנהיגו של עולם. ואם ח"ו המצא ימצא פתי ועם הארץ אשר לא יצייר הדבר זה או אשה אשר לא נתן לה אלוה חכמה ולא חלק לה בבינה, ולא תוכל לצייר מציאות השם כי אם בעל גשם, והאשה ההיא תזהר בכל מצות השם יתברך ותחשוק בלבה אל יוצרה ותמסור נפשה על תורת היוצר בה אחרי שלא עשתה שום עבירה ולא עברה עוד, אדרבה, סבלה צרו רבות ורעות, תהיה מעלתה בלי ספק אצל יוצרה יותר מאלה החכמים בעיניהם, כאשר ראית בעיניך מה שכתבתי למעלה, כי הן הנה הנשים הספרדיות באו והביאו את בעליהן למות על קדושת הש"י, והאנשים אשר היו מתפארים באלו החכמות המירו את כבודם ביום מר, וזו ראיה גדולה ועצומה שאם לא התחכמו אלא היו מן כת הפתאים, היה פתיותם מצלת אותם, ושומר פתאים ה', אבל אחרי שלא נתפייסו להאמין בקבלה, ויצאו אל החקירה האמינו היסודות אשר בהם נתייחדנו עם חכמי האומות והפילוסופים, וכפרו כל העיקרים אשר נתבארו במופת, כגון שכר ועונש ותחיית המתים, או היו מסתפקים בהם, על כן לא מכרו את אדמתם נחלת העולם הזה על הספק, והיו מן כת המשומדים אשר אין להם תקנה".

המבארים את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד

הסוברים שגם הרמב"ם מודה בטועה משגגה שאינו כופר

רבי מאיר המעילי

רבי מאיר המעילי (מחכמי פרובנס) ב"מאמר משיב נפש" טו, חולק על הראב"ד בהבנת דברי הרמב"ם, ומבאר שהרמב"ם מעולם לא העלה בדעתו לקרוא לאדם שמחמת מיעוט שכלו והבנתו סובר שיש לה' גוף, שייחשב מין וכופר שמורידים ולא מעלים אותו, אלא מדובר על אדם שמתוך התבוננות שכלו הגיע למסקנה שונה מדברי חכמים:

"עוד כתב ז"ל בהלכות תשובה פ"ג… וכבוד הראב"ד מונח במקומו, כי חס ושלום הר"ם ז"ל לא כיון בזה שיקרא מין מי שלא השיג בכח שכלו לומר שאינו גוף או שאינו מוגבל, כי רוב בני המוננו, אנשים ונשים ונערים, הולכים על דרך סברא זו מכח פתיותם ומעוט שכלם. גם שחושבים שיש לו גבול שיושב בשמים לבד, אך אומרים שמלכותו וממשלתו אף על הארץ…. ואילו היה נקרא מין מי שיחשוב שהוא גוף, לא היה אומר "תו לא צריכת". גם רז"ל שנחלקו על שכינה במערב או במזרח או בכל מקום, וזה וזה הביא ראייה וסמך לדבריו… ואלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, ויש בהם סודות נפלאים, לא נוכל להשיגם על אמתתם. מכל מקום אין ראוי לומר על אחד מהם שיקרא מין וכופר, כי כולם חכמים גדולים, ואנשים חסידים וטובים, ומלומדים בנסים לרוב זכיותם, כמו שבא בספורי עניינם בהרבה מקומות. גם מקראות התורה והנביאים אינם מטעים בני העולם להיותם מינין ולא נפסדים באמונתם. גם כי הרב עצמו כתב בפ"ב מהלכות יסודי התורה על עניין הייחוד וז"ל: "דבר זה אין כח בפה לאמרו, ולא באזן לשמעו, ולא בלב האדם להכירו על בוריו". כל שכן שלא ידין ז"ל מין וכופר מי שלא ישיג אמתות ייחודו ומציאותו, רק שסומכים על הקבלה האמתית אשר בידינו. ואין ראוי לומר שיהיה עליהם דעתו ז"ל שיהיו כמינין שמורידים אותן ולא מעלין. וגם מי שיהרוג אחד מהם במזיד, דעתו באמת שהוא חייב מיתת בית דין וכרת בידי שמים.

אך הרב ז"ל כיוון במי שגוזר בכח שכלו ובהכרעת דעתו שכן הוא באמת, ובא לחלוק על חכמי התורה המבינים, והמקובלים רב מפי רב עד משה רבינו עליו השלום… ועל החולק ההוא אמר ז"ל מה שאמר, לא על אחרים, כבני ההמון והנשים הטובות יראות החטא, כי הן רצויות לשם יתברך. ואף על פי שאינם מהירות ומשכילות בדברים העמוקים, רק שהולכות בתם ליבן, ונמשכות אחר אמונת החסידים אנשי השם ההולכים בתורתו. וכן כל בני ההמון ההולכים אחר אמונת החסידים בדרך זה. גם כי רוב חכמי התורה והנביאים ומשנה ותלמוד ומדרש הזריזים במצות הלכה בה גם כן. ועליהן ועל כיוצא בהן נאמר 'אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה"…".

מעין גנים

כיוצא בזה כתב בהערות המעין גנים לרבי צבי אלימלך שפירא מדינוב (נולד בשנת התקמ"ג, [1783]) על הספר אור החיים הקדמון (לרבי יוסף יעב"ץ, נולד בשנת הת"ר [1440]), פרק ה, יח, שגם הרמב"ם דיבר דווקא על מי ש"עושה זאת בשאט נפש, אבל לעושה בשגגה, שאין לו שכל רחב להפשיט ממחשבתו הגשמיות – אין בידו עון":

"עיין בזה ברמב"ם הלכות תשובה פרק ג', והשגת הראב"ד עליו, ועיין שם דנראה לי דגם הרמב"ם לא קרא מין להמאמין בגשמיות, רק למי שעושה זאת בשאט נפש, אבל לעושה בשגגה, שאין לו שכל רחב להפשיט ממחשבתו הגשמיות – אין בידו עון, ומצותיו יהיו לרצון לפני ד'. אין כאן מקום הביאור בזה באורך ורוחב".

חזון איש

מעין זה כתב החזון איש יו"ד סב, כא, שגם הרמב"ם יודה "שמי שלא עיין ולבבו שלם בכל המסור מאמתת הבורא… ובכל זאת חשבו בתמונה – שהוא כישראל כשר וטוב, ואינו אלא מן התועים". מאידך הוא כותב שגם הראב"ד יודה שרק המגשים מחמת שלא עיין בדבר או כי דעתו קצרה, אינו נחשב למין, אך מי שמייחס את השמים והארץ לישות בעלת תמונה, אף שיודע שלא שייך לייחס לה' גוף – הריהו כופר. ונמצא שהמחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד מצומצמת מאד אם בכלל יש ביניהם מחלוקת[2]:

"ובעובד כוכבים ומזלות, נראה דדוקא בעובד נברא באמת, אבל אם צייר בנפשו כח-נברא כזב ועובדו, אינו אלא מינות, ואינו חייב על עבודתו, וכמו כן במאמין בכח נבדל זולת הבורא יתברך ועובדו, הוי מין, ולא עובד כוכבים ומזלות. וזה נכלל בדברי הר"מ בהלכות תשובה שהמיחס תמונה הוא מין, ולא כעובד. וגם לדעת הראב"ד ז"ל שם שאין זה מין, נראה דהיינו דוקא מי שלא עיין בדבר, או שדעתו קצרה, אבל המבין שאין יתכן כל המסור לנו באמונתינו מאמיתת הבורא ברוך הוא, לבעל גוף, ובכל זאת מיחס שמים וארץ לנבראים מבעלי תמונה, מודה הראב"ד שזה מין, שהרי הוא כופר בעיקר. ואפשר שהרמב"ם ז"ל מודה, שמי שלא עיין ולבבו שלם בכל המסור מאמתת הבורא, שהוא יתברך קדמון, ובורא הכל, ואין מצוי זולתו, ובכל זאת חשבו בתמונה שהוא כישראל כשר וטוב, ואינו אלא מן התועים, וכמו שסיים הראב"ד ז"ל בלשונו, ומה שכתב הראב"ד ז"ל [כפי נוסחת הספרים] 'וכמה גדולים וטובים ממנו כו", האי "ממנו" רוצה לומר ממנו עם ישראל".

הסוברים שגם הראב"ד מודה שהמתעקש במזיד לטעון שיש לה' גוף נחשב לכופר ונחלקו בשוגג וטועה

רבי משה קורדוברו (הרמ"ק)

מנגד, רבי משה קורדוברו, בספרו פרדס רמונים שער א, ט, כותב שאדם ש"נגלו לו שערי ההקדמות בסילוק הגשמות, ואינו מוה באמת ומעיז פניו ואומר שהאלוה הוא גשם", כלומר הוא מודע לכך שחכמי ישראל סוברים שאין לה' גוף, ובכל זאת מתעקש שיש לו גוף – אותו גם הראב"ד מחשיב לכופר, ומחלוקת הרמב"ם והראב"ד היא במקרה שהאדם מייחס לה' גוף מתוך טעותו וחוסר ידיעתו:

"אחרי אשר נתעסקנו בפרקים הקודמים בהכרת מציאות הספירות ומספרם, ראוי שנדע אם המכחיש ענין מציאות הספירות יקרא כופר או לאו. ונאמר כי טעות האדם בענין זה יהיה באחד משני פנים: הפן האחד, מי שלא ידע בהם כלל, לא מצד שאם יתגלו לו תעלומות חכמה יכחישם ח"ו, אלא מצד שלא הורגל בהם ולא נתגלו לו שערי אורה. האיש הזה ודאי ראוי שלא יקרא כופר ולא מכחיש. וראיה לזה, שהרי אפילו בענין סלוק הגשמיות מהפשוט האמיתי יתברך, אמר הרמב"ם בספר המדע בהלכות תשובה פ"ג, כי המאמין שהאחד הפשוט הוא גוף ובעל תמונה, הוא מין, וכלל אותו בכלל המינין. והשיג עליו הראב"ד עליו השלום וזו לשונו: אמר אברהם – ולמה קרא לזה מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר ממה שראו בדברי אגדות המשבשות את הדעת. ע"כ. הרי שהראב"ד עליו השלום תפס עליו על שאמר כי האומר שהאלוה גוף הוא מין. ואין ראוי לחשוב שיהיה סברת הראב"ד עליו השלום שלא יהיה מין, כי ודאי המגשים את האלוה הוא מין. אמנם מחלוקתם תלויה בזה, שהרמב"ם לפי הנראה מלשונו סבירא ליה שהאומר שאלוה הוא בעל גשם, הוא מין, ואע"פ שיהיה הטעות הזה מטעם כי לא הורגל באלהיית, ורדף אחר פשוטי המקראות והמדרשים, ולא ירד לעמקם להבין עניינם כצורתם. ולזה השיגו הראב"ד ז"ל והכחישו, ואמר שאיש כזה שבכל ענייניו עובד את האל והולך בדרכי התורה בתמימות, ומפני קוצר ידיעתו האמין בגשמות, לא יקרא מין, עם שהוא בודאי טועה, מאחר שאין כוונתו להרע ח"ו. אבל המכיר את בוראו, שנגלו לו שערי ההקדמות בסילוק הגשמות, ואינו מודה באמת ומעיז פניו ואומר שהאלוה הוא גשם, זה ודאי יקרא מין, ואפילו לסברת הראב"ד ז"ל. וכן נאמר בעניין הספירות…".

ר' צדוק הכהן מלובלין

ר' צדוק הכהן מלובלין בקונטרס ספר הזכרונות מצוה שלישית, דן במחלוקת הרמב"ם והראב"ד, וכותב שהרמב"ן סובר כראב"ד. עוד כותב שגם לראב"ד וסיעתו, אף שהמאמין בגשמות אינו כופר, מכל מקום הוא חוטא בחטא גדול, ור' צדוק מכנה את המאמין בזה "עובד עבודה זרה בטהרה", ומביא את הריקנאטי שממנו עולה שהכופר באחד העיקרים, כמו הגשמת האל, נחשב כעובד עבודה זרה:

"ולדעתי על ענין הרחקת הגשמות ממנו יתברך יש אזהרה מיוחדת, ראוי למנותה מצות לא תעשה מיוחדת. והוא מה שנאמר: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה וגו'"…

ובענין הרחקת הגשמות, האריכו כל חכמי הדורות הקדמונים בספריהם, וביחוד הרמב"ם יסד עיקר ספר מורה נבוכים על זה. כי ביותר צריך זירוז בענין זה, שפשטי הכתובים ומאמרי חז"ל כפי פשוטן מראים להיפך.

והוצרכו לכך ביותר באותן הדורות שהיו הרבה מאמינים גשמיות ממש, ומהם מרחיקים היותו בעל גוף ועם כל זה יציירוהו גשמי מאור ורוח וכדומה, שגם זה גשם ויגבילו לו מקום, וכמו שהאריך בזה רבי אברהם בן הרמב"ם באגרתו להתנצלות ספר המורה. ושם כתב, שכל המאמין כן הוא מין ואין לו חלק לעולם הבא, ונגרר בזה אחר דברי אביו הנזכרים.

אבל הרמב"ן באגרתו שטען גם כן נגד המאמינים כן, הביא רק שאמונת הרחקת הגשמות אמונה אמיתית ומוסכמת מכל הגאונים, והביא גם כן מדברי הרב רבי אלעזר גרמייזא כן [להיות דבריו מקובלים אצל חכמי צרפת] עיין שם. ודעתו בזה כהראב"ד בהלכות תשובה שם, שכתב שאין לקרות מין המאמין היותו גוף, מצד תפיסתו לשונות הפסוקים וההגדות כפשטן.

ואמנם ודאי גם הם מודים שהמאמין זה חוטא חטא גדול, אלא שאינו מכלל המינים ויש לו חלק לעולם הבא, אף על פי שחטא ועבר על אזהרת התורה ונשמרתם מאוד וגו', שלא בחנם אמר בשמירה זו מילת "מאוד", כי צריך שמירה יתירה בדבר זה מפני שבקל לטעות. ודלא כעיקרים, שלמד מזה שהטועה בעיונו אין לו חטא כלל עיין שם.

ועיין גם כן באוהב משפט להרשב"ץ בפרקיו שהקדים פרק ט' עיין שם. והא ליתא ודאי, והמאמין בגשמות אף שהוא מתוך תמימות אמונתו בתורה ובדברי חז"ל כפשוטן יש לקרותו עובד עבודה זרה בטהרה, דמקרא דונשמרתם וגו' בענין עבודה זרה אמור, שזה כעין עובד עבודה זרה.

וכן מפורש בריקנטי, שכל מי שפוסל מידה אחת מחברתה במידות העליונות אפילו במחשבתו הוא בכלל עובד עבודה זרה, [רצה לומר שחושב חכמתו יתברך ובינתו וחסדו וגבורתו וכדומה מכוחות ופעולות המיוחסות אליו הכל דברים נפרדים. וזה ענף מן ההגשמה והעדר היחוד, וכמו שכתב הרמב"ם (פרק ב' מיסודי התורה הלכה י'), ובמורה נבוכים באורך בזה בביאור לשונות שבכתובים]".

המאמר מאת הרב יאיר וייץ, חוקר תורני במכון הר ברכה, העוסק בבירור סוגיות עבור ספרי 'פניני הלכה'. כותב מאמרים בתחומי התנ"ך וההלכה, מחבר סדרת בדרכה של תורה על חמשת חומשי התורה, והספר בדרכם של כתובים על חמש המגילות.

[1] יש מפקפקים על המילה "ממנו" וטוענים שבמקור היא לא מופיעה בדברי הראב"ד. עכ"פ הכוונה לחכמי צרפת, שייחסו גשמות לאל ואף סברו שהשולל את גשמותו הוא מין ואפיקורס, כפי שהובא לעיל בדברי הרמב"ם באגרת תחיית המתים (אלא שלא צוין שם שאלו חכמי צרפת).

[2] כלומר הראב"ד ודאי סבר שיש, אך ייתכן שהרמב"ם למעשה מודה לראב"ד בטועה, והראב"ד מודה לרמב"ם במזיד, וממילא אין ביניהם מחלוקת.