האם מותר היה לשאול להתאבד?

תוכן עניינים

הרב יאיר וייץ

סיפור מות שאול

בספר שמואל א' לא, א-ה, מסופר על מותו של שאול, שהפיל עצמו על חרבו כדי שלא יתעללו בו הפלישתים:

"וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ. וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל וְאֶת בָּנָיו וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת יְהוֹנָתָן וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת מַלְכִּי שׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל. וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ. וַיַּרְא נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי מֵת שָׁאוּל וַיִּפֹּל גַּם הוּא עַל חַרְבּוֹ וַיָּמָת עִמּוֹ".

הסוברים ששאול נהג כדין

מדרשים המשבחים את מעשה שאול

בראשית רבה

במדרש בראשית רבה נח פרשה לד, יג, מושווה שאול לחנניה מישאל ועזריה, שמסרו נפשם כדי לא להשתחוות לפסל, ומשמע מכך שהמדרש רואה במות שאול מעשה גבורה ואצילות, בדומה למעשיהם של חנניה מישאל ועזריה:

"'כל רמש אשר הוא חי, אך בשר בנפשו דמו', ר' יוסי בר איבו בשם ר' יוחנן: אדם הראשון שלא הותר לבשר תאוה, לא הוזהר על אבר מן החי. אבל בני נח שהותרו לבשר תאוה, הוזהרו על אבר מן החי. 'אך' – להביא את החונק עצמו, יכול כשאול? ת"ל: 'אך', יכול כחנניה מישאל ועזריה? תלמוד לומר: 'אך'".

פרקי דרבי אליעזר

בפרקי דרבי אליעזר לב, מובא ששאול שמע בעצת שמואל ויצא לקרב על אף שידע שימות, ובזכות זאת זכה להיות במחיצתו של שמואל בעולם הבא, ומשמע שאין גנות במותו של שאול אלא שבח, שאם לא כן לא היה זוכה למעלה הגדולה להיות במחיצתו של שמואל:

"רבי יוחנן אומר: כל הנביאים נתנבאו בחייהם, ושמואל נתנבא בחייו ולאחר מותו. שנ' שמואל לשאול: אם אתה שומע לעצתי לנפול בחרב, ותהא מיתתך כפרה עליך, ויהא גורלך עמי במקום שאני שמי שם. ושמע שאול לעצתו ונפל בחרב הוא וכל בניו, שנאמר: 'וימת שאול וכל בניו'. למה שיהא חלקו עם שמואל הנביא לעתיד לבא? שנאמר: 'ומחר אתה ובניך עמי', מה הוא עמי. ר' יוחנן אומר: 'עמי' – במחיצתי".

ילקוט שמעוני

גם בילקוט שמעוני שמואל א רמז קמ-קמא, מובאים דברי שבח על מותו של שאול:

"תלמידוי דרבי אמי בר אבא בשם רבי שמואל בר נחמני: חביבה היא מיתתו של שאול יותר מחייו, שבחייו לא נאמר 'אתה ובניך עמי', ובמיתתו נאמר: 'אתה ובניך עמי', עמי, במחיצתי…

רבי יונתן אומר כל הנביאים נתנבאו בחייהון, שמואל נתנבא בחייו ולאחר מיתתו, שאמר שמואל לשאול: 'אם אתה שומע לעצתי ליפול בחרב – תהא מיתתך כפרה עליך, ויהא גורלך עמי במקום שאני שרוי שם'. ושמע שאול לעצתו ונהרג הוא ובניו עמו, שיהא חלקו עם שמואל הנביא, שנאמר: 'עמי' – עמי במחיצתי".

ביאור הרב גורן למדרש

הרב שלמה גורן, במאמר "גבורת מצדה לאור ההלכה" שהתפרסם במחניים גיליון פז, כותב שעל אף שאפשר לבאר שכוונת המדרש היא ששמואל עודד את שאול לצאת לקרב שימות בו, ולא דווקא ליפול על חרבו, מכל מקום מלשון המדרש בילקוט שמואל נראה שהמדרש משבח גם את המוות שבחר בו שאול:

"יתכן אומנם לפרש שבכוונת עצתו של שמואל לא היתה שיפיל עצמו שאול על החרב, אלא שלא ימנע מלצאת בעצמו למלחמה, על אף שהודיע לו מראש את הצפוי לו מכך, כמו שמצינו במדרש רבה פר' אמור פרק כ"ו ז', שאמר שמואל לשאול "אין ערקת את משתזיב, ואם את מקבל עליך מדת הדין מחר אתה ובניך עמי" וכו'. ולאחר מכאן מפורש שם: באותה שעה קרא הקב"ה למלאכי השרת ואמר להם באו וראו בריה שבראתי בעולמי, בנוהג שבעולם אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו, מפני מראית העין וזה יוצא למלחמה ויודע שנהרג ונוטל בניו עמו, ושמח על מידת הדין שפוגעת בו. יתכן איפוא, שדבריו של שמואל נסבו על עצם היציאה למלחמה, מאחר והוא הודיעו שהוא יפול בה חלל, ולא על צורת הנפילה. אבל מהנ"ל חביבה היא מיתתו וכו' לא משמע כן".

מדרשים על חובת ההספד על שאול ובניו, והעונש מההתרשלות בכך

גמרא ביבמות

הרמב"ן בתורת האדם שער הסוף ענין ההספד, מביא את הגמ' ביבמות עח, ב, שנענשו ישראל על שלא ספדו לשאול כראוי, כהוכחה לכך שמותר היה לשאול להתאבד, ואין לו דין של 'מאבד עצמו לדעת' שאין סופדים לו:

"… וכן מצינו בגדול שאיבד עצמו לדעת מפני האונס, שמספידין אותו. כגון שאול מלך ישראל שאבד עצמו, אלא שהיה אבודו מותר לו, כדאמרינן בבראשית רבה: 'אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש' – מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם. יכול אפילו נרדף כשאול? ת"ל: 'אך'. לפיכך לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת, ונענשו עליו כשלא הספידוהו כראוי, כדאמרינן ביבמות (ע"ח ב') ויאמר ה' על שאול ועל בית הדמים. על שאול שלא נספד כהלכה וכו'".

פרקי דרבי אליעזר

גם בפרקי דרבי אליעזר יז, משבח המדרש את שאול ויהונתן, שלא נרקבו גופותיהם לאחר מותם, ומתאר כיצד ישראל התאבלו על מותו לאחר שנעצרו הגשמים בעקבות ההתרשלות מכך, ורק אז שבו הגשמים:

"… מיד עמד דוד ונכנס לכל זקני ישראל וגדוליהן, ועברו את הירדן ובאו ליבש גלעד ומצאו את עצמות שאול ויהונתן בנו שלא משלה בהם רמה, שנאמר: 'שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה'. ונטלו את עצמות שאול ויהונתן בנו ונתנו אותם בתוך ארון המת, ועברו את הירדן, שנ' ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו ויעש כל אשר צוה המלך, מה צוה המלך צוה להיות מעבירין ארונו של שאול בכל גבול שבטו, והיה השבט שהיה נכנס בו ארונו של שאול היו יוצאים הם ונשיהם ובניהם ובנותיהן וגומלים חסד עם שאול ועם בנו כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסד, וכן עשה עד שבא לארץ אחוזתו לגבול ישראל בארץ בנימין בירושלים, שנאמר: ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו בארץ בנימין בסביב ירושלם, וכיון שראה הב"ה שגמלו חסד כל ישראל מיד נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ, שנאמר: ויעתר אלוהים לארץ אחרי כן".

ראשונים הסוברים ששאול נהג כדין, וחלקם אף משבחים את מעשהו

רמב"ן

הרמב"ן בתורת האדם שער הסוף ענין ההספד, כותב בשם המדרש שמותר היה לשאול להתאבד, כיוון שהיה נרדף על ידי הפלישתים, ולכן נענשו ישראל שלא ספדו לו כראוי, כיוון שאין לו דין של מתאבד שלא מספידים אותו:

"… וכן מצינו בגדול שאיבד עצמו לדעת מפני האונס, שמספידין אותו. כגון שאול מלך ישראל שאבד עצמו, אלא שהיה אבודו מותר לו, כדאמרינן בבראשית רבה: 'אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש' – מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם. יכול אפילו נרדף כשאול? ת"ל: 'אך'. לפיכך לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת, ונענשו עליו כשלא הספידוהו כראוי, כדאמרינן ביבמות (ע"ח ב') ויאמר ה' על שאול ועל בית הדמים. על שאול שלא נספד כהלכה וכו'".

סמ"ק

מדברי הסמ"ק עשה ג, נראה שלא רק שסובר שמעשהו של שאול היה מותר, אלא "צדקה תחשב לו":

"ואין לומר מאחר שאמרו חכמים יעבור ואל יהרוג, אם יעבור פיהם גם דמו הנה נדרש. כי מאחר שכוונתו לשמים – צדקה תחשב לווראיה משאול, שמסר עצמו למיתה ואמר לנערו, פגע בי ואל יתעוללו בי הערלים, שנתכון לש"ש".

רבנו פרץ

וכתב בהגהות רבינו פרץ שם הגהה ז, שעל סמך הראיה משאול היו אנשים שוחטים עצמם, כי לא סמכה דעתם שיצליחו לעמוד בניסיון, ו"קדושים גמורים הם":

"ואותם קדושים ששחטו עצמם, שלא סמכה דעתם לעמוד בניסיון קדושים גמורים הם, וראיה משאול. ואין להקשות מר' חנינא בן תרדיון שלא רצה לפתוח פיו ואמר מוטב שיטלנה מי שנתנה וכו' שיודע היה בעצמו שלא יתחלל שם שמים על ידו".

ב"ח

הב"ח יו"ד קנז, א, מביא את הסמ"ק ורבנו פרץ הללו, ומשמע שסובר כמותם שכאשר חושש שלא יעמוד בניסיון – מותר להיהרג:

"מיהו הסמ"ק בתחלת ספרו כתב: והסכים לדעת התוספות והרא"ש דמדת חסידות הוא שלא יעבור ואינו מתחייב בנפשו, מאחר שכוונתו לשמים – צדקה תחשב לו, וראיה משאול שמסר עצמו למיתה, ואמר לנערו: פגע בי, ואל יתעללו בי הערלים. שנתכוין לשם שמים וכו', עכ"ל. אכן נראה שאין ראיה משאול, דאפשר שלא סמכה דעתו לעמוד בנסיון, וכן כתב שם בהגה"ה, דקדושים ששחטו עצמם שלא סמכה דעתם לעמוד בנסיון – קדושים גמורים הם. וראיה משאול וכו'. והכי איתא בספרי: 'אך את דמכם וגו", יכול כמעשה שאול? ת"ל: 'אך'. אלמא דוקא היכא שלא סמכה דעתו לעמוד בנסיון, כשאול שאמר: 'ואל יתעללו בי הערלים', הא לאו הכי – ודאי מתחייב בנפשו, וכדעת הרמב"ם עיקר נראה לי".

הרב גורן בדעת הרמב"ם

הרב גורן במאמר הנ"ל סובר שגם לרמב"ם, שלדעתו המוסר נפשו כשלא צריך מתחייב בנפשו, מותר היה לשאול להמית את עצמו:

"אין מחלוקת זו שבין הרמב"ם לראשונים נוגעת לנידון דידן, ביחס למקרהו של שאול או לאנשי מצדה וכיוצא בהן שפחדו מפני אונס פן יתעללו בהם ויתחלל שם שמים על ידם, שעליהם למדו במפורש במדרש להיתר ולמצוה לנהוג כפי שנהג שאול, מאחר שהיה במעשהו משום צדקה וקידוש השם כמבואר בסמ"ק. וכל זה זהה עם האמור בילקוט הנ"ל. וגם לדעת הרמב"ם יש להעיר מדבריו באגרת השמד, משם יש ללמוד לכאורה שמותר למסור את הנפש במקרים מיוחדים בהם הדין הוא יעבור ואל יהרג. וכבר ביארנו דעתו במאמר אחר בנושא "קידוש השם". אבל ביחס לבעיה שלנו, גם הרמב"ם יודה ששאול נהג כדת וכהלכה כמו שהוכיח זאת הרמב"ן והרא"ש מסוגיות התלמוד, וכמו שהוכחנו גם אנו מהילקוט ומפרקי דר"א הנ"ל".

הסברים על מעשה שאול

ידיעה שימות, מניעת התעללות

רד"ק

הרד"ק שמואל א' לא, ה, מביא שני טעמים למעשהו של שאול: 1. הוא ידע משמואל שימות, ולקרב את מותו כדי להינצל מהמורים שממילא יהרגוהו, מותר לו. 2. כיוון שידע שיתפסוהו המורים בקשת, מוטב שימות בעצמו ולא יתעללו בו הערלים:

"כי מת שאול – קרוב למיתה, כמו: 'בצאת נפשה כי מתה', כי לא מת עדיין עד שהמיתו העמלקי, כמו שאמר הוא בבשורתו לדוד. ואפשר כי כזב העמלקי כי לא המיתו הוא, אלא מצאו מת אחר שנפל על חרבו, ולמצוא חן בעיני דוד לפי מחשבתו אמר כן. ולא חטא שאול בהרגו עצמו, ואף על פי שכתוב: 'אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש' כלומר מידכם אדרוש אותו אם תהרגו עצמכם, וכן מיד כל חיה אדרשנו ומיד איש אחיו, אף על פי כן לא חטא, לפי שהיה יודע שאול כי סופו היה למות במלחמה, כי כן אמר לו שמואל. ועוד, כי ראה כי מצאוהו המורים אנשים בקשת, ולא היה יכול להמלט מידם, טוב היה שיהרוג הוא עצמו ולא יתעללו בו הערלים. וכן אמרו רז"ל: 'אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש' יכול כשאול? ת"ל: 'אך'".

יפה תואר

בספר יפה תואר (לרבי שמואל יפה אשכנזי, נולד בשנת הרפ"ה [1525], מחכמי אינסטנבול) על מדרש רבה הנ"ל בפרשת נח, כתב ביחס למילים "יכול כשאול" שאין ללמוד ממעשה שאול, שידע בוודאות שהולך למות ולכן מותר היה לו להתאבד, אך במקרה שיש סיכוי שיינצל (כי אולי יחוסו עליו הגויים וכדומה) אין היתר להתאבד. עוד כתב, ששאול הניח שיתעללו בו, משום שהיה מלך ישראל, וכך היתה דרכם של הגויים להתעלל במלך המובס. אך במקרה שאין להניח שיתעללו בו אלא יהרגוהו מיד, אסור להתאבד:

"יכול כשאול – שנפל הוא עצמו על חרבו ומת, פן יבואו הערלים ודקרוהו והתעללו בו. ומכל מקום אין ללמוד מכאן לכל מסובב מאויבים וירא פן יתעללו בו, שימית את עצמו, דדילמא שאני שאול, דקים ליה שימות, שכבר נאמר לו 'מחר אתה ובניך עמי', אבל אחרים לא, דאפשר דיחיוהו, ואפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם לא ימנע עצמו מן הרחמים, כדאיתא בפ"ק דברכות. ועוד, דשאני שאול, שהיה מלך, דמסתמא יתעללו בו לבזותו, אבל סתם אדם מנא ליה שיתעללו בו ולא יהרגוהו בלי התעללות".

שיירי כנסת הגדולה

בספר שיירי כנסת הגדולה לרבי חיים בנבנישתי, יו"ד קנז הגהות בית יוסף כא, כותב שמותר היה לשאול להתאבד, כיוון שידע על פי נבואת שמואל שלא יחיה עוד:

"ומה שכתב בספר בדק הבית בשם אורחות חיים, דשאול בן קיש שלא כרצון חכמים עבד, אינו נראה לי. דשאול בחיר ה' שאמר לו הקב"ה על ידי שמואל: מחר אתה ובניך עמי במחיצתי, יפגע בעצמו שלא כדין? ולכן נראה דמשאול ליכא ראיה, שכבר היה יודע שלא יחיה עוד, שאמר לו שמואל מחר אתה ובניך עמי, ומוטב שיהרוג עצמו ולא יתעללו בו פלשתים. אבל מי שהוא ספק, שאם לא יהרוג את עצמו אולי ינצל, אין לפגוע בעצמו".

תורה שלמה

התורה שלמה הנ"ל בשם ה'חמדת ימים' מעלה את האפשרות שכיוון שכבר פגע חץ בשאול, ועמד למות, מותר היה לו להקדים מיתתו כדי שלא יתעללו בו. בזאת שונה דעתו של התורה שלמה מדעת הרד"ק ורב פעלים, שלא די בכך שידע שאול על פי הנבואה שימות, אלא גם ממש החלה מיתתו על ידי החץ שפגע בו:

" ובספר חמדת הימים הביא: ואם תאמר, למה שאול הרג עצמו חס ושלום, אלא שודאי כבר נזרק בו חץ, שנאמר: 'ויאמר לנושא כליו: שלוף חרבך ומותתני, כי אחזי השבץ, פן יבואו הערלים ויתעללו בי'. רוצה לומר: גמור מיתתי, ולא כתיב 'והרגני' או 'והמיתני'".

רב פעלים

גם בשו"ת רב פעלים ג, יו"ד כט, כתב שבשונה מהיתרו המופלג של שו"ת בשמים ראש ביחס לאבל על המתאבד (שמכוח התמיהות על היתרו זה קבע החת"ס שהספר מזויף!), שהסתמך בין השאר על התאבדות שאול, הסיבה האמיתית שמותר היה לשאול להתאבד היא כי הוא ידע שימות, ורצה למנוע את ההתעללות בו. וכן לגבי צדקיהו, שחז"ל באו בביקורת על שלא התאבד, היה זה משום שכבר ידע שיומת על ידי נבוכדנאצר. וכן לגבי אחיתופל, ידע שיומת. אך במקרה שלא ברור שימות – אסור להתאבד:

"בדין מאבד עצמו לדעת – שאלה: המאבד עצמו לדעת שפסק בש"ע סי' שמ"ה דאין מתאבלין עליו ולא קורעין ולא חולצין וכו', אם נמנעים ג"כ מלהתפלל בביתו תוך שבעה כנהוג, וגם אם נמנעים מלומר קדיש בעבורו, וגם הדלקת נר כל יב"ח, או"ד דברים אלו שאני מדין אבלות הנז' ואין נמנעים מלעשותם, יורינו ושכמ"ה…

והנה בתשובת בשמים ראש סי' שמ"ה הביא הוכחות להקל בדין מאבד עצמו לדעת, ובאמת הרואה יראה דבריו תמוהים, דמה שהוכיח משאול הע"ה אין כאן ריח ראיה דהתם מלבד שהוגד לו קודם הלילה ע"פ שמואל הע"ה שלמחר ימות, הנה כבר ירו בו חיצים וידע שלא נשאר בו תקוה לחיות ולכן רצה שזה העומד אצלו ימיתהו, שלא יתעללו בו פלשתים להמיתו באכזריות ויסורים משונים, וגם מן צדקיהו הע"ה ליכא הוכחה כלל כי הוא ברור לו, שנ"נ ימית אותו, וכבר גזר עליו מות ורק רצה להקדים שחיטת בניו לעיניו כדי לצערו, ועל זה אמרו מה שאמרו וגם מאחיתופל ליכא ראיה דמאן אמר לך שאינו נקרא מאבד עצמו לדעת, ומה שלא הזכירו עליו עון זה היינו דקי"ל בדרבא מיניה שמרד במלכות ב"ד ומסר כמה צדיקים להריגה בעצתו הרעה, ועוד י"ל נמי אחיתופל לא נקרא מאבד עצמו לדעת מפני שידע דאבשלום לא יצליח בעצת חושי הארכי ויפול בודאי ואז בודאי גם אחיתופל יהרג, ואם לא נהרג במלחמה יהיה נהרג בסנהדרין, ולכן חשב שאין לו דין מע"ל ועשה בידו חנק לעצמו, דכיון לכפרה. ועל כן כל דברי תשובת בשמים ראש הנז' תמוהים, ולכן חשב הגאון ח"ס דתשובה זו אינה להרא"ש אלא מזוייפת מאחד שבדאה מלבו והכניסה בכלל התשובות".

בית אפרים

בשו"ת בית אפרים יו"ד עו, האריך לדון לגבי אבלות על מתאבד, ואגב הכי הביא את עניין התאבדותו של שאול, וכתב ששם מותר היה לו להתאבד משום שידע שימות. עוד כתב, שגם כדי להינצל מעבירה מותר להתאבד, וגם כדי להימנע מצער גדול, כמו במעשה של האשה ששבעת בניה נהרגו, וקפצה מהגג ומתה:

"… וכן מצאתי בשו"ת בשמים ראש שנדפס מחדש, בסי' שכתב ג"כ דלא מיקרי מעבד אלא במואס בטובת הבורא וכענין הפלסופים אבל מי שאומר מאסתי חיי מחמת עניות אין זה מאבד. ואף על פי שראייתו שם משאול אינו מכרעת, כמ"ש הרמב"ן ושאר מפורשים, שהתנצלו עבור שאול שהי' יודע שעומד ליהרג מחמת נבואת שמואל שאמר לו: 'מחר אתה ובניך עמי', ובשביל חיי שעה לחוד שרי, כדי שלא יתעללו כו'. מ"מ אפשר כדבריו. וראייתו מצדקיהו שאמרו עליו נוח היה לו להקיש ראשו בכותל וימות, ואל יראה שחיטת בניו לעיניו, ג"כ אינו ראי', דלא אמרו שראוי לו לעשות כן רק לומר שהי' לו צער יותר בראיית שחיטת בניו מאם הי' ממית עצמו. אבל מ"מ ודאי דאשכחן טובא בש"ס שעשו מחמת צער, וכדאיתא בהנזקין באשה ושבעה בניה: אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה, יצאה ב"ק ואמרה: 'אם הבנים שמחה'. ודוחק לומר שהיתה יראה שלא יתעללו בה ויענו אותהכמ"ש התוס' שם בילדים שקפצו לתוך הים וכעובדא דר' צדוק ורב כהנא בסוף פ"ק דקידושין, דתבעתי' מטרוניתא וסליק לאיגרא ונפל לארעא כדי להנצל מעבירה, וכן עובדא דמר עוקבא בכתובות שלא ילבין פני חבירו ורבים, כיוצא בזה…

דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד".

שואל ומשיב

בשו"ת שואל ומשיב מהדו"א א, קעב, כתב שמותר היה לשאול להתאבד משום שידע שממילא ימות במלחמה זו:

"ובאמת שלכאורה אין מקום להספיד לשאול, דהרי שאול היה מאבד עצמו לדעת, וכמבואר במקרא, והרי המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו בשום דבר! וכמבואר ביו"ד סי' שמ"ה. וא"כ אין מקום להספידו! אמנם באמת אמרו במדרש ב"ר: 'אך בשר בנפשו' להביא ההורג עצמו לדעת. יכול כשאול? ת"ל: 'אך'. והטעם, משום דבלא"ה כבר אמר לו שמואל למחר אתה ובניך עמי במחיצתי. וכן מצאתי ביפ"ת שם שכתב כן. ואני המתקתי הדברים לפי מה שכתב בחוה"ל בטעם דמאבד עצמו לדעת דאין לו חלק לעוה"ב דהוה כמו מלך שמצוה לעבדו שישמור פקדונו עד יום פקדו, והעבד לא חש לזה והשליך פקדונו מידו טרם בא המלך. וה"ה בזה, הקדוש ברוך הוא צוהו שישמור גופו ונשמתו עד יום פקדו ויקח מידו נשמתו, והוא אבד עצמו טרם המועד. ולפ"ז כאן שבלא"ה הגיע המועד, שהרי א"ל: 'מחר אתה ובניך עמי במחיצתי', א"כ כבר הגיע המועד והיה מותר לקחת נפשו בעצמו, שלא יתעללו בו הגוים".

מלבי"ם

כיוצא בזה כתב המלבי"ם שמואל א' לא, ד, ששאול סבר שכיוון שוודאי ימות, מוטב שימות מיתת עצמו מאשר שימיתוהו הפלישתים מיתת "צער וקלון":

"פן יבואו. ר"ל שהם ידקרוני וגם יתעללו בי, וכונתו שאם יתעללו בי ולא ימיתוני, אפשר לומר שחיי צער טובים ממות, וכן אם ידקרוני ולא ימיתוני – טוב שלא אפגע בעצמי. אבל אחר שבודאי ימיתוני וגם קודם לכן יתעללו בי ג"כ, טוב שאמות בלא צער וקלון".

משנה הלכות

גם בשו"ת משנה הלכות ו, שיד, כתב שמותר היה לשאול להיהרג כדי שלא יתעללו בו התעללות של ייסורים קשים, אך הוא לא התנה זאת בכך שידע שימות:

"שמעינן מיהו דלכ"ע הכאה שאין לה קצבה של מלכות חמורה ממיתה. ולדעת ר"א הי' לעבור ולא יהרג, ולר"ת יהרג ואל יעבור. אפ"ה ולפ"ז נלפענ"ד בנידון דידן שידוע שהני רשיעי ימ"ש אם התחילו להכות ח"ו למי שהוא הכאה שלהם היתה הכאה שאין לה קצבה וגרע יותר ממיתה ולא עוד אלא שלבסוף הכהו פצעוהו עד שמת מהכאתם ופשוט דמיתה קיל וממילא אם מי שהי' מאבד עצמו ח"ו באותו שעה שלא יעללו בו הרשעים ויכוהו מכות בלי קצבה לא הי' עליו דין מאע"ל ח"ו ולא הי' מקרי רשע כלל ואדרבה היתר גמור הוא. וראי' ברורה משאול מלך ישראל שאבד עצמו אלא שהיה אבוד מותר לו כדדרשו בב"ר פל"ד י"ט הובא גם ברמב"ם בתה"א אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם יכול אפילו נרדף כשאול ת"ל אך לפיכך לא הי' בכלל מאבד עצמו לדעת ונענשו עליו בשלא הספידוהו כראוי ועיין יו"ד סי' שמ"ה ס"ג ובברכ"י כתב דכן נמי אם ממית עצמו מחמת שירא מענויים גדולים ר"ל. ולפ"ז פשוט דהזקן לעצמו הי' מותר להציל עצמו מענויים קשים כאלו בבקשת שימיתוהו הרשע ולא ייסרוהו מכות בלי קצבה ממילא גם בנו שעשה שליחות אביו עשה בזה שהוא לטובתו (כמובן דשם שליחות כאן הוא שם מושאל)".

חשש מהעברה על דת

ריטב"א

הריטב"א עבודה זרה יח, א, מבאר שהסיבה שמותר היה לשאול להמית עצמו היא שחשש שיעבירו אותו על הדת:

"הא דאמרינן בהגדה דר' חנינא בן תרדיון: מוטב יטלנה מי שנתנה ולא אחבול בעצמי. כתוב בגליוני התוספות, שהיה אומר ר"ת דהיכא שמתירא שלא יכריחוהו לעבור על דת – מותר לחבול בעצמו, והכי איתא במדרש: כתיב 'אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש', מכאן אזהרה לאדם שלא יחבול בעצמו. יכול אפי' כשאול מלך ישראל? פירוש שחבל בעצמו מפני שהיה מתירא שמא יעבירוהו על דת, תלמוד לומר: 'אך' מיעט, דבכי האי גונא שרי".

יערות דבש

רבי יהונתן אייבשיץ בספרו 'יערות דבש' א, דרוש ג, אמנם לא דן על שאול המלך, אך דן בסיפור חנניה, מישאל ועזריה, ומסיק ממנו שחמ"ו חששו שיענו אותם בעינויים קשים עד שייאלצו לעבור העבירה, ולכן הקדימו והשליכו עצמם מבחירה אל האש:

"אמנם הענין נראה לישב קושית התוספות, דפרוש בגמ' כך, דאמרינן בר' חנניה בן תרדיון שאמרו לו: אף אתה פתח פיך שתכנס בך האש, אמר: מוטב שיטלנו מי שנתנו בי, ואל אחבול בעצמי. וכתבו תוספות בשעת השמד נהגו להקל לשחוט בניהם ובנותיהם מפחד שחס ושלום יעבירו אותם על דת. ואמרינן במדרש: 'אך דמכם לנפשותיכם אדרוש', יכול כחנניה מישאל ועזריה וכו', וצריך לומר דגם הם היה להם פחד אולי יכו אותם ויעבירו אותם על דת, כמאמרם: אילו הוו נגדי לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחא לצלמא, כי היו מפונקים מנוער מזרע מלוכה, ואין להם כח לסבול יסורין, לכך בהגיעם לכבשן אש מיהרו והשליכו עצמם לכבשן אש ולא המתינו עד שהשליכו אותם הגוים לכבשן אש, כדי ליפטר מידי נבוכדנאצר לבל יתעולל בהם בהכאות, ולא עשו כמו רבי חנניה בן תרדיון הנ"ל. וכן מורים פסוקי דניאל, כי אנשים ההמה אשר קרבו לכבשן להפילם נשרפים מחום, השכילו עצמם לכבשן אש לקידוש השם. וזהו: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהשליכו עצמם לכבשן אש ולמה לא המתינו עד שהשליכו אותם? על זה קאמר דלמדו קל וחומר מצפרדעים שעלו מעצמן בתנור. אף כי המה בעלי דת ומדעת עשו כן, אבל אילו השליכו אותם, אין כאן שאלה, פשיטא יהרג ואל יעבור. ולכך נענשו ישראל שהשתחוו ולא עמדו בניסיון…".

משמרות כהונה

וכ"כ משמרות כהונה על פסחים נג, ב:

"תוס' בד"ה מה ראו וכו': והא בפרהסיא הוה וכו', עכ"ל. ונ"ל ליישב, דודאי כיון דבפרהסיא יהרג ואל יעבור, אלא דק"ל לתודוס אמאי מסרו עצמן לכבשן האש וחבלו בעצמן? לא היה להם אלא למאן מלעבוד ע"א, והגוים ימיתו אותם, ואין עליהם חיוב למסור עצמן! ובזה ניחא נמי מאי דקשיא מאי קושיא זה מצפרדעים? שאני התם דלא כתיב בהו קרא 'וחי בהם'! ולמ"ש התוס' בפ' אין מעמידין דאף דכתיב 'וחי בהם' אם רצה למסור עצמו רשאי – ניחא, אך למ"ש הר"מ בהלכות יסה"ת דבמקום שאמרו יעבור ואל יהרג אם מסר עצמו מתחייב בנפשו, קשה. ועל פי הנ"ל ניחא שפיר, דודאי כיון דבפרהסיא הוא – מחוייב למסור עצמו, אלא דקושיית הברייתא אמאי מסרו עצמן מאליהן? ומשני משום קדושת ה' מסרו עצמן, אפי' שאין מחוייבים מן הדין מק"ו".

האלף לך שלמה

בשו"ת שו"ת האלף לך שלמה (לרבי שלמה קלוגר) יו"ד ש, מביא סתירה בדברי הש"ך, שפעם אחת כותב ששאול הרג עצמו כי חשש שהפלישתים יעשו בו כרצונם ואז יהרגוהו, ובמקום אחר כתב שחשש שיעבירו אותו על דת. וכתב שהעיקר שחשש שיעבירו אותו על דת, וכמשמעות דברי הפוסקים:

"… ובהיותי בזה תמה אני על הש"ך בסי' שמ"ה סק"ו, שכתב בשאול המלך שהרג א"ע שנתיירא שהפלשתים יעשו בו כרצונם ויהרגוהו. דמשמע מכח פחד הריגה הרג א"ע. וסותר דברי עצמו שבסי' קנ"ז הנ"ל בשם הגהת הסמ"ק משמע שפחדו היה פן יכופו אותו להמיר ולא יוכל לעמוד בנסיון, לכך הרג עצמו, ולא בשביל חשש שיהרגוהו. והעיקר כמשמעות דברי הפוסקים בסי' קנ"ז".

תורה שלמה

בספר תורה שלמה (לרב מנחם מנדל כשר, נולד בשנת התרנ"ה [1895]), על פרשת נח פרק ט, הערה לא, מביא שני נימוקים למעשה שאול: 1. כבר פגע בו חץ, וידע שימות. וביקש להקדים מיתתו שלא יתעללו בו. 2. חשש שיעבירוהו על דת. ומוסיף התורה שלמה שיש אומרים ששאול אכן לא נהג כדין:

"ובספר חמדת הימים הביא: ואם תאמר, למה שאול הרג עצמו חס ושלום, אלא שודאי כבר נזרק בו חץ, שנאמר: 'ויאמר לנושא כליו: שלוף חרבך ומותתני, כי אחזי השבץ, פן יבואו הערלים ויתעללו בי'. רוצה לומר: גמור מיתתי, ולא כתיב 'והרגני' או 'והמיתני'. פירש בירושלמי: שאול נתירא שלא יעבירוהו על דת יהודית. וכן נהגו לשחוט הילדים בשעת הגזירות שלא יעבירום על דת יהודית… ומכאן מביאין ראיה אותן ששוחטין התינוק בשעת השמד. ויש שאוסרין ומפרשים כן: יכול כחנניה וחבריו שכבר נמסרו למיתה? תלמוד לומר: 'אך', אבל אינו יכול להרוג את עצמו, יכול כשאול שמסר עצמו למיתה? תלמוד לומר 'אך', פירוש: שאינו יכול לחבול בעצמו כלל, ושאול שלא ברשות חכמים עשה. מהר"ש בר אברהם המכונה אוכמן".

משפט כהן

בשו"ת משפט כהן קמד, כותב מרן הרב קוק שלרא"ש הפלישתים רצו להתעלל בשאול במשכב זכר, ולכן היה מותר לו להתאבד:

"ולשיטת הרמב"ם נלע"ד שמתפרש המדרש בב"ר פל"ד פסוק 'אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש': יכול כשאול? תלמוד לומר: 'אך', יכול כחנניה מישאל ועזריה? ת"ל: 'אך'. על פי דברי הרא"ש במו"ק פ"ג סי' צ"ד, שכתב: וכן מצינו בגדול… שאבד עצמו בדעת מחמת שמפקירין אותו, כגון שאול מלך ישראל שאבד א"ע לדעת, אלא שהי' איבוד מותר לו, כדאיתא בב"ר: אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם, יכול אפילו נרדף כשאול? ת"ל: 'אך' כו'. נראה שפירש הרא"ש ענין של שאול, שהי' חושש פן יבואו הפלשתים הערלים ויתעללו בו בענין עריות, כהא דפילגש בגבעה, שופטים י"ט כ"ה, שיש שם ג"כ לשון 'ויתעללו בה'. וחידש בזה שאם חושש שיטמאו אותו בעריות – מותר לו להקדים ולאבד את עצמווזהו מובן הלשון של הרא"ש 'מחמת שמפקירין אותו', כלשון מנהג הפקר נהגו בה, גיטין ל"ח ב'. וכבר דנו הפוסקים ע"ד אותם הקדושים, שאבדו עצמם לדעת קודם שבאו לידי נסיון, מדאגה מדבר שמא לא יוכלו לעמוד בנסיון, אם הם בכלל קדושים. ואף על גב דנשכב י"ל דהו"ל כקרקע – עולם, הנה על הרמב"ם לא קשיא מידי, שהרי הוא ז"ל לא חילק כלל (ברה"ב דפ"ה מיסוה"ת) בין איש לאשה, ונראה דס"ל דרבא שתירץ (סנהדרין ע"ד ע"ב) הנאת עצמן שאני לא ס"ל כאביי בסברת קרקע עולם, ופסק כמובן כרבאוחוץ מזה י"ל, דחשש שאול שמא יתעללו בו בפרהסיא, ולהכעיס את דת ישראל, והוי להעביר על דתועכ"פ ממה ששבחו, גיטין נ"ז ב', את התינוקות שנשבו לקלון, שטבעו עצמם בים קודם שיבאו לידי טומאה, נראה דדבר הגון הוא, וזה למדנו משאול…".

מניעת חילול השם שבהתעללות במלך או מניעת מוות של רבים

ספר יוחסין

בספר יוחסין (לרבי אברהם זכות, נולד בשנת ה'רי"ב [1452]) מאמר ראשון, ד"ה: 'וראוי', כותב ששאול המלך הרג עצמו כדי לא לחלל השם כשהערלים יתעללו בו:

"וראוי להביא בכאן כפי זמננו שראינו צדיקים שהרגו עצמם ובניהם כדי שלא יוציאום על כרחם מתורת י"י שזה היה מותר ודבר קדוש… וכ"ש בזמן השמדות, שלא לחלל השם ולהיות מקדש השם, כמו ר' יהודה בן השר אשר הקדוש בטוליטולא שנת קנ"א שהרגו עצמם הוא ואשתו וחמותו אשת ר' יעקב בעל הטורים. וכן בפורטוגאל החכם ר' יצחק בן צחין בן החכם ר' אברהם בן צחין מבונילייא דילא שיירא ובניו בשנת נז"ר. וכן אמרו בסנהדרין: 'ואך את דמכם וגו", יכול כשאול, שלא יתעללו בו הערלים? ת"ל: 'אך', מיעט. וכן שמשון בן מנוח שידענו שזכה לחיי העה"ב בזכות עין אחד כמו שאמרו ז"ל".

ים של שלמה

הים של שלמה בבא קמא ח, נט, דוחה את הפרשנות ששאול נהרג מחשש להעברה על דת, וכותב שהעברה על דת אינה סיבה מספקת להתיר התאבדות. ההסברים שנותן הים של שלמה למעשה שאול הם: 1. חשש שאם לא ימית עצמו, הפלישתים יתעללו בו, ואז רבים מישראל ינסו להצילו וייהרגו אף הם. 2. אין ראוי שמשיח ה' ימות בידי הערלים, "ויעשו בו מיתת עינוי ובזיון" שהוא חילול השם:

"ונראה, אפילו אם נתפס בידי גוים, ומתיירא שלא יענו אותו עד שיעבוד ע"ז. מ"מ לא ימית את עצמו. ויסבול כל העינויים לפי כחו, והבא לטהר מסייעים לו. ואולי יכול לקבל הענויים. ואף שאמרינן: אלמלא נגדינהו לחנניא מישאל ועזריה כבר פלחו לצלמא, הלא פירש התוספות משום דהצלם דנבוכדנצר אינו עשוי אלא לכבוד המלך, ולא היה ע"ז ממש, אבל אם היה ע"ז ממש – ח"ו שלא היו מקבלים העינוים, דהא ר' עקיבא היו סורקים את בשרו במסרק של ברזל, ואמר: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, אימתי יבא לידי ואקיימנה. בכל לבבך ובכל נפשך. וג"כ אין דרך מלכות לענות אותו על שיעבוד ע"ז. אלא דנין אותו או בשריפה, או במיתה חמורה. וא"כ יהרג ואל יעבור, וזה אינו קרוי חובל בעצמו, כמו שכתב הרא"ש בפרק אין מעמידין (ע"ז פ"ב סימן ט'). שאין קרוי חובל בעצמו כשמניח עצמו ליהרג כו'. אבל בעצמו פשיטא אסור. וכן מצינו להדיא בפ"ק דע"ז גבי ר' חנינא בן תרדיון, שא"ל תלמידיו, ר' פתח פיך ותכניס בו האש, ותצא נשמתך במהרה. אמר, מוטב שיטלנה מי שנתנה, ואל יחבול בעצמו. אבל בקש לאחרים לקרב מיתתו. ומ"מ אם מתיירא שלא יענו אותו על יהודים אחרים, ויאבדו ח"ו כמה נפשות מישראל, כמו שיש מקצת מושלים על דבר שקר, שמענין יהודי אחד על הכלל. ואחד יאבד בעו"ה הרבה – מותר להרוג בעצמו. ואולי שאול ע"ה כיון על זה שנפל על חרבושסבר אם יפול חי בידם יתעללו בו, ויענו אותו. ומסתמא בני ישראל לא יכולים לראות ולשמוע בצרת המלך, ולא יעמדו על נפשם מלנקום נקמתו ולהצילו. ויפלו כמה רבבות מישראל. והוא כבר ידע שנגזרה עליו הגזירה, שלא ימלט מהם. ועל זה אמר קרא: 'פן יבואו הערלים ודקרני', כלומר, שבסוף ידקרוני, וממיתים אותי, ויתעללו בי קודם מיתה, ולפקוח נפש אחרים מותר לחבול בעצמו. וגם אפשר משום כבוד מלך משוח ה'. שאין ראוי שימות בידי הערלים, ויעשו בו מיתת עינוי ובזיון, והוא חילול ה' בדת אמונתנו.

אף שמצאתי כתוב בשם הריטב"א ז"ל (עין יעקב ע"ז י"ח ע"א) וז"ל, הא דאמרינן בהגדה דר' חנינא בן תרדיון, מוטב שיטלנה מי שנתנה, ולא אחבול בעצמי. כתוב בגליוני התו', שהיה אומר ר"ת ז"ל, היכא דמתיירא שלא יכריחוהו לעבור על דת. מותר לחבל בעצמו, והכי איתא במדרש (ב"ר ל"ד, י"ט) כתיב (בראשית ט', ה') אך את דמכם לנפשותכם אדרוש, מכאן אזהרה לאדם שלא יחבול בעצמו. יכול אפילו כשאול מלך ישראל, ת"ל אך מיעוט. פירש שחבל בעצמו, מפני שהיה מתיירא שמא יעבירוהו על דת. דבכה"ג שרי, ומכאן לומדים לשחוט הנערים בגזירות, מפני העברת דת. ע"כ מצאתי בגליוני התו'. והם דברים שצריכין תלמוד ועיון. אלא שכבר הורה זקן, ושמענו בשם גדולי צרפת, שהתירו בו הלכה למעשה עכ"ל. אבל כבר מוכח מדעת ר"י (תוד"ה אלא) שאינו. שכתב אסור להרוג את עצמו מפני שירא. ומדכתב סתם שירא, משמע אפילו מיראת שמים, שלא יעבירוהו על דת. וכן הרא"ש (ע"ז שם) לא התיר אלא להניח עצמו ליהרג, וזה אינו קרוי חובל בעצמו. אבל לא שיחבול בעצמו. וגם דעת שאול לא היה כן, כמו שכתב. דא"כ לא היה רוצה לקיים המקרא בכל לבבך ובכל נפשך כמו ר' עקיבא, שהיה מצטער על זה, וגם לישנא דקרא לא משמעת כלל, משום שיעברוהו על דת. אלא שלא יעללו בו, לצערו ולענות אותו. כמו שנאמר פן יבואו הערלים ויתעללו בי. ואפשר שהוא מפרש ויתעללו בי על עבירות, ועל זה היה מתיירא. הלא אמר ודקרני, וזה עניין מיתה, וכן תרגום יהונתן וקטלוני. אלא הוא מטעמא שכתבתי. ועל זה מיעט במדרש לעיל אך לנפשותיכם. אבל לא כיון המדרש שהיה שאול עושה מפני העברת דת. וק"ו שאסור בשעת הגזירה לשחוט את בניו, כדי שלא יטמאו אותם בשמד. כי אפילו בעצמו אין אדם רשאי לחבול, ק"ו באחרים. ומסתמא אם (אינם) ראוים וזוכים לכך יחזרו מעצמן, ועכשיו הן אנוסים, ופטורים לגמרי, וג"כ רוב האנוסים חוזרים אחר כמה שנים. ולפעמים בניהם חוזרים. ומ"מ יכול להצית את הבית, כדי שישרפו הוא ובניו בעת הגזירה, וזה אינו קרוי חובל בעצמו. אלא כמו שהניח עצמו ליהרג, וזהו מותר. ור' חנינא בן תרדיון נמי ביקש לקרב מיתתו. רק שלא רצה לעשות בגופו. כגון לפתוח פיו, ולקבל האש, דהוי כחובל בגופו ממש. ועוד מסקינן (צ"א ע"ב) שאסור לקרוע על המת יותר מדאי. משום בל תשחית, אף על פי שעושה לצורך מצוה. ומ"מ משום כבוד ת"ח אין שיעור לדבר, ואין נקרא יותר מדאי. כדאיתא במ"ק (כ"ד ע"א) דשמואל קרע על רב שלש עשרה אצטלי דמילתא".

מתנות כהונה

בפירוש מתנות כהונה (לרבי יששכר בער הכהן כ"ץ, בן המאה ה-16. ספרו נדפס בשנת השנ"ז [1597]) על בראשית רבה לד, מג, כותב ששאול המית עצמו כדי שלא יתחלל כבוד שמים כשפלישתים יתעללו בו:

"כשאול – שהפיל עצמו בחרב בעבור שלא יתעללו בו הפלשתי ויהיה חלול כבוד שמים בדבר".

אפרקסתא דעניא

והביאו בשו"ת אפרקסתא דעניא ד, שע:

"ועי' ב"ר פל"ד סי' י"ט אך את דמכם, להביא את החונק עצמו. יכול כשאול, ת"ל: 'אך', יכול כחנניא משאל ועזריה? ת"ל: 'אך'. ופי' במתנות כהונה: כשאול שהפיל עצמו בחרב, בעבור שלא יתעללו בו פלשתים ויהי' חלול כבוד שמים בדבר, ע"כ. הרי דאפי' מטעם שלא יתעללו בו ל"ה מהני, אם לא מפני חילול השם".

לב אריה

בפירוש לב אריה (לרבי יהודה אריה לייב גרוסנס, נולד בשנת התרע"ב [1912]), פרשת אמור א, כתב ששאול רצה למנוע חילול השם, ולכן מותר היה לו להתאבד:

"… ומצינו עוד בפסוק גבי מיתת שאול: ויאמר שאול לנושא כליו… ע"כ. דקשה, באמרו 'ודקרני והתעללו בי', הלא אם הוא ידקור את עצמו גם כן יתעוללו בו? אבל הפירוש הוא שהוא מילתא בטעמא אמר, שמא ידקרני העלים אותי, זה יהיה סיבה להעולל בי בית דגון אלהיהם, ויתנו שבח לטעותם לומר שטעותם גרם זה, לכך כוונתו היה לטובה, שרצה שיהרוג וידקר אותו נושא כליו, שלא יאמרו הפלשתים כוחם ועוצם ידם עשה זה, אלא שמצאו אותו הרוג. אם כן, מזה משמע שכוונת שאול המלך עליו השלום היתה בדקירתו בחרב לקדש את שם שמים, שמצאו את ההרוג ולא יתנו שבח לטעותם, ואין חילול שם שמים בדבר".

דובב שפתי ישנים

גם בספר דובב שפתי ישנים ג, ו, י, כותב ששאול הרג את עצמו כדי למנוע חילול השם שהפלישתים היו מתעללים בו ומטמאים אותו:

"… ועל זה אמר: יכול כשאול שהרג עצמו, גם כן ידרוש דמו? והכתוב אומר: 'וימת שאול במעלו אשר מעל בה' וכו' וימיתהו ה", הרי הכתוב מעיד שה' המיתו ולא שהמית את עצמו? אלא על ששאול נפל ביד פלשתים שבאו להרגו, והיו מתעללים בו ומטמאים אותו, והיה בזה חילול שמו יתברך יותר, ועל כן בחר שיהרוג את עצמו וכו', ועל זה רמז בתורה במה שכתוב: 'ואך את דמכם' – למעט, שיש אופן שאינו חייב אם הורג עצמו…".

הסוברים ששאול נהג שלא כדין

דעת זקנים

בספר דעת זקנים מבעלי התוספות בראשית ט, ה, מביא תחילה את הסוברים שמותר להתאבד אם משער שלא יעמוד בייסורים, ואחר כך הביא את דעת 'מהר"ש בר אברהם המכונה אוכמן', שלדעתו אסור להתאבד אף במקרה כזה, ושאול "שלא ברשות חכמים עשה". ומביא מעשה נורא מרב שהיה שוחט תינוקות מחשש שימירו את דתם, ורב אחר התנגד לזה בתוקף וקרא לו 'רוצח', ואמר שאם כדבריו, ימות אותו הרב השוחט במיתה משונה. וכך היה. ומשמע שגם דעת זקנים עצמו נוטה לדעה זו:

"ואך את דמכם וגו'. אזהרה לחונק עצמו. ואמרו בב"ר: יכול אפי' כחנניה מישאל ועזריה? ת"ל: 'אך'. פירוש: יכול אפילו כמו אלו שמסרו עצמן לקדוש השם, שלא יוכל לחבול בעצמו אם הוא ירא שלא יוכל בעצמו לעמוד בנסיון? ת"ל: 'אך', כי בשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג עצמו. וכן בשאול בן קיש שאמר לנערו שלוף חרבך ודקרני בה וכו', ת"ל: 'אך', שאם ירא אדם שמא יעשו לו יסורין קשים שלא יוכל לסבול ולעמוד בנסיון שיכול להרוג את עצמו. ומכאן מביאין ראיה אותן ששוחטין התינוק בשעת הגזירה. ויש שאוסרין ומפרשים כן יכול כחנניה וחבריו שכבר נמסרו למיתה ת"ל 'אך', אבל אינו יכול להרוג את עצמו. יכול כשאול שמסר עצמו למיתה? ת"ל אך, פי' שאינו יכול לחבול בעצמו כלל, ושאול שלא ברשות חכמים עשה, מהר"ש בר אברהם המכונה אוכמן. ומעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד כי היה ירא שיעבירום על דת, והיה רב אחד עמו והיה כועס עליו ביותר, וקראו רוצח, והוא לא היה חושש. ואמר אותו רב: אם כדברי, יהרג אותו רב במיתה משונה. וכן היה, שתפסוהו עכו"ם והיו פושטין עורו ונותנין חול בין העור והבשר, ואחר כך נתבטלה הגזרה. ואם לא שחט אותן התינוקות היו ניצולין".

אורחות חיים

והביא מחלוקת זו גם האורחות חיים דין אהבת השם ויראתו א, וגם מדבריו משמע שנוטה לדעת האוסרים:

"ואין לומר מאחר שאמרו חכמים יעבור ואל יהרג אם יעבור את פיהם דמו הנה נדרש מאחר שכוונתו לשמים צדקה תחשב לו וראיה משאול ומרבינו יהודה חסיד ז"ל, עכ"ל. ובב"ר דורש: אך את דמכם לנפשותיכם אזהרה לחונק נפשו… ומכאן מביאין ראיה השוחטים התינוקות בשעת השמד. ויש שאוסרין ומפרשין: ת"ל 'אך', שאינו יכול לעמוד, וחנניה מישאל ועזריה מסרו עצמן ביד אחרים אבל הם לא פגעו בעצמן. ושאול בן קיש שלא כרצון חכמים עשה. ומעשה ברב ששחט תינוקת בשעת השמד שירא שיעבירום על דת והיה עמו רב אחר וכעס עליו וקראו רוצח והוא לא חשש לדבריו. ואמ' הרב המונע אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה וכן היה שתפשוהו גויים והיו פושטין את עורו ונותנין חול בין העור לבשר ואחר כך נתבטלה הגזרה ואם לא שחט אותן איפשר שהיו ניצולין".

בדק הבית (לבית יוסף)

והביאו בית יוסף יו"ד קנז, בבדק הבית:

"וכתוב בארחות חיים: בבראשית רבה דורש 'ואך את דמכם לנפשותיכם' וגו', אזהרה לחונק את נפשו. יכול אפילו כחנניה מישאל ועזריה? תלמוד לומר: 'אך', פירוש שבשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג את עצמו, אם הוא ירא שלא יוכל לעמוד בניסיון. וכן יכול אפילו כשאול בן קיש, שאם ירא שמא יעשו לו יסורים קשים שיכול למסור עצמו למיתה, תלמוד לומר: 'אך'. ומכאן מביאין ראיה השוחטים התינוקות בשעת השמד. ויש אוסרים, ומפרשים הך תלמוד לומר 'אך' שאינו יכול להרוג עצמו, וחנניה מישאל ועזריה מסרו עצמם ביד אחרים, אבל הם לא פגעו בעצמם. ושאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה. ומעשה ברב אחד ששחט תינוקות הרבה בשעת השמד שירא שיעבירום על דת, והיה עמו רב אחר, וכעס עליו וקראו רוצח, והוא לא חש לדבריו. ואמר הרב המונע: אם כדברי – יהרג אותו רב במיתה משונה. וכן היה, שתפשוהו גוים והיו פושטים עורו ונותנין חול בין העור והבשר, ואח"כ נתבטלה הגזרה. ואם לא שחט אותם אפשר שהיו ניצולים ולא היו הורגים אותם".

דחיית הרב גורן

אולם הרב שלמה גורן במאמר הנ"ל דוחה את האפשרות להבין שכך סובר האורחות חיים. וטענתו, דעת האורחות חיים עצמו כפי הדעה שהזכיר ראשונה, שהיא המתאימה לדברי המדרש, אלא שהזכיר גם את החולקים:

"והנה לכאורה מגירסת הא"ח והב"י במדרש רבה נראה ששאול נכלל בכלל האיסור של "אך את דמכם לנפשותיכם אדרש", ואינו בכלל חנניה מישאל ועזריה. אלא שזה לא יתכן לדברי האורחות חיים בעצמו, שלמד משאול עצמו להיתר גמור ליהרג ולא לעבור, ולא למדה מחנניה מישאל ועזריה. לא יתכן איפוא שלפי גירסתו במדרש יכלל שאול בכלל איסור מאבד עצמו לדעת. וכן נראה מסיום דבריו של הא"ח המועתק בב"י עצמו שכתב: ומכאן מביאין ראיה השוחטים התינוקות בשעת השמד. ורק האוסרים כתבו ששאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה, משמע שמהמדרש עצמו מבואר להיתר גם אצל שאול כמפורש להדיא לפני כן בארחות חיים. לכן צריך לומר שגירסת הא"ח המובאת בב"י גם היא מתפרשת כגירסא שלנו אלא שהא"ח שינה אותה קצת והכניס את המילים שיכול למסור עצמו למיתה כמסקנת ההלכה, ונלמד זה מאך. ואם כי יתכן שבגירסתו היה הסדר הפוך מהסדר שבמדרש שלפנינו, כי אצלנו כתוב מקודם: יכול כשאול תלמוד לומר אך, ואחרי כן יכול כחנניה מישאל וכו', ובא"ח כתוב מקודם יכול כחנניה מישאל ועזריה, ואחרי כן: יכול כשאול, אין בזה כדי לשנות את עקרה ותכנה של הדרשה שכוונתה להתיר את מעשהו של שאול ולחשוב אותה כמעשה של צדקה וקידוש השם, כמבואר בסמ"ק ובילקוט".

שכלו סר ממנו

מיוחס לרב שמואל בן חופני גאון

במבוא לספר 'השגות על רב סעדיה גאון' שכתב רב מבשר הלוי איש בגדאד, כותב ר' משה צוקר, המהדיר  (עמ' 10):

"בקטע מגניזת קמברידג' שהוא לפי דעתי חלק מתשובות ר' שמואל בן חפני על שאלות שהוצעו לפניו בענייני דת ואמונה, נאמר… ואם יאמר: ומה דעתכם בשאול, שהרג את עצמו [ובכל זאת הוא] אצלכם בין שמונת הנסיכים? יאמר לו: כבר נאמרו בשאלה זו שתי תשובות, האחת: דעת מי שקבע שהרג את עצמו, כמשמעותו הגלויה של הכתוב האומר ויקח שאול את החרב ויפול עליה, אבל אמר שאפשר ששכלו סר ממנו באותה שעה מחמת שהיה צפוי אלי נפילה ביד הפלישתים והתגברותם עליוומכיון שסר שכלו – סרה ממנו האחריות. והעובר עבירה בשעה ששכלו סר ממנו  לא ינזף ולא יגונה".

רבי מבשר הלוי

באוצר הגאונים על סנהדרין נז, ב, מובא בשם רב מבשר הלוי (גם הוא מתקופת הגאונים):

"ומה שאנו משיבים בדבר הזה הוא שכבר קרו לשאול מקרים של בלבול הדעת במקצת מהזמנים, כ"כ 'ובעתתו רוח רעה', ולא יכחד שגם באותה שעה קרה לו כך, מה ששיבש את שכלו עד שהרג את עצמו, ומי שמצבו כך, הרי הגנות והענוש נופלים ממנו".

המחלוקת בין הרב גורן לרב נריה

הרב שלמה גורן

בכסליו שנת התשכ"ד פורסם בכתב העת 'מחניים' של הרבנות הצבאית, גיליון פז, מאמר של הרב שלמה גורן העוסק במעשה ההתאבדות של אנשי מצדה לאור ההלכה. במאמרו הוא דן בהרחבה גם בסוגיית התאבדותו של שאול המלך. מסקנות מאמרו הן כדלהלן:

"מכל האמור נוכל להסיק כי:
א) הנופל בידי אויב אכזרי שעומד להורגו בזמן מלחמה וירא שיכופו אותו תוך כדי יסורים לעבור על סוג עבירות כאלה שנצטווינו עליהם לההרג ולא לעבור, כגון עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים, מצוה למות מיתת עצמו ולא ליפול בידי האויב.

ב) הנופל בידי האויב, כנ"ל, העומד ודאי לכוף אותו לעבור על עבירות אחרות תוך יסורי מות כבדים מנשוא, שבזמן רגיל אין מצוה להיהרג עליהם; אבל האויב כוונתו תהיה להעבירו על דתו ואמונתו ולבסוף יהרגו אותו, דינו כבשעת גזירת השמד ורשאי למות מיתת עצמו ולא ליפול בידי האויב.

ג) כאשר נפילתו בשבי האויב יביא לידי חילול השם, ויתן בידי האויב אמצעי להתפאר ולהתגדל בו, ובסופו של דבר יהרגו אותו, מותר גם כן למות בידי עצמו ולא ליפול בידי האויב מעין מה שקרה לשאול המלך ולאנשי מצדה.

ד) כאשר קיים חשש שלפני המוות תוך כדי יסורים והתעללויות ינסה האויב לסחוט ממנו ידיעות בטחוניות חשובות, שגם על אי מסירתם לידי האויב אנו מצווים למסור את הנפש, כי המוסר ידיעות כאלה לידי האויב נדון כרודף אחר חברו להורגו וכמוסר נפש מישראל לידי הגויים, שמצווה על כל אדם להורגו, לכן ההימנעות מזה היא גם כן מצווה, ומוטב להיהרג על כך ולא לעבור.

ה) כאשר ירא מפני יסורים נוראים ביותר בנופלו בידי האויב, ללא קשר עם כפיה על דת, והאויב הוא אכזרי שבודאי ימיתהו בסופו של דבר, תוך כדי יסורים שאין לעמוד בהם, יש שמתירים גם בזה למות בידי עצמו ע"מ למנוע נפילתו בידי האויב.

ו) בכל המקרים הנ"ל מסתבר שמוטב למות בידי עצמו ולא לצוות על ישראל אחר שיהרגהו, אבל ממעשיהם של אנשי מצדה ומקרהו של שאול המלך ונושא כליו נראה שאין הבדל בזה, ומותר גם לבקש אחרים שיהרגוהו.

ז) כל שאין חשש ליסורים ממושכים כבדים מנשוא בנופלו בידי האויב, ולא לכפיה לעבור על הדת, ולא קיים חשש של התפארות ומתן כבוד מדיני לאויב בנפלו לידם, וגם אין חשש לכפיה למסור ידיעות בטחוניות לאויב, גם כאשר המתתו בידי האויב בטוחה, אסור לו להמית את עצמו וחייב לסמוך על רחמי שמים.

ח) מעשהו של שאול המלך בנופלו על חרבו היה ע"פ צו הנבואה, ומעשי הגבורה של לוחמי מצדה היו בהתאם להלכה המקובלת בידינו, על פי המדרש ושאר הפוסקים הראשונים ביניהם הארחות חיים, הרמב"ן, הרא"ש, הבית יוסף ושאר המקורות הנקוטים בידינו".

הרב משה צבי נריה

הרב משה צבי נריה, במאמרו "התאבדות אנשי מצדה בהלכה" (פורסם ב"עלי משמרת 14; צניף מלוכה עמ' 196-198; מאורות נריה עמ' 93-97), יוצא בחריפות נגד מסקנותיו ההלכתיות של הרב גורן, וסובר שאין ללמוד ממעשיהם של אנשי מצדה הוראה למעשה שיש מעלה להתאבד במקרים דומים. תמצית טענותיו: 1. המדרש לא אומר ששמואל הורה לשאול ליפול על חרבו, אלא לצאת למלחמה ו"ליפול בחרב", כלומר ליפול במלחמה. 2. הנבואה של שמואל היתה הוראת שעה. 3. הריטב"א לא גורס בדברי ר"ת 'מצוה לאבד עצמו' אלא 'מותר לאבד עצמו'. 4. יש סוברים ששאול שלא כדין עשה, או שמעמידים את ההיתר של שאול להתאבד להיתר מקומי שהיה שייך באותה מציאות אך אין להקיש ממנה למקרים אחרים:

"… הרב גורן מציע אח"כ בדרך "יתכן", את הפירוש הנכון, וכותב : "יתכן אמנם לפרש שכוונת עצתו של שמואל לא היתה שיפיל עצמו שאול על החרב, אלא שלא ימנע עצמו מלצאת למלחמה, על אף שהודיע לו מראש את הצפוי לו מכך… יתכן אפוא שדבריו של שמואל היו על עצם היציאה למלחמה, מאחר והוא הודיעו שהוא יפול בה חלל, ולא על צורת הנפילה שיאבד עצמו בחרב".

אולם כאמור, אין זה כלל בגדר "יתכן אמנם", אלא זהו הפירוש הנכון, ואין כאן מקום לפירושים אחרים, ואם כי היינו סולחים לו את פירושו המוטעה, אילו היה משאירו בגדר "סלקא דעתך", והיה מקיים בעצמו "ומודה ועוזב ירוחם", אולם כמה משונה הדבר שאחר כך, בהמשך תשובתו חוזר הרב גורן מפירושו השני, האמיתי, ומבסס את הפסק שלו דוקא על פירושו הראשון – המוטעה – והוא חוזר וכותב : "אבל מהילקוט שמעוני בשמואל, הנ"ל, מפורש שנצטווה שאול לנהוג כן", וגם במסקנות הפסקניות הוא חוזר וכותב: "מעשהו של שאול המלך, בנפלו על חרבו, היה על פי צו-הנבואה".

והמעניין הוא שפירוש מוטעה זה, שכל עיקרו לא בא אלא להוכיח שאנשי מצדה לא רק שהיו ר ש א י ם לאבד עצמם לדעת אלא שהיו מ צ ו ו י ם על כך, משיג למעשה מטרה הפוכה. ואילו היה פירוש זה נכון, היה וה דוקא "מעשה לסתור", ו"כהאי עורבא דאייתי נורא לקיניה".

כי אם אנו אומרים שמעשהו של שאול היה על דעת עצמו, יש מקום לומר כי כתורה עשה וגם במצבו הנואש הורה לעצמו כהלכה, וממילא למדין ממנו לדורות, לא כן אם באים לחדש ש"מעשהו של שאול לא היה על דעת עצמו" אלא "על פי צו הנבואה". הרי כלל גדול הוא ש"אין נביא רשאי לחדש דבר", והוראתו אינה אלא הוראת-שעה, ואין למדין ממנה לדורות (עי' רמב"ם פ"ט מיסודי התורה הל' א' והל' ד').

אכן כאמור : פירוש זה אין לו שחר, לא היה כאן שום צו-נבואה ליפול על החרב, ומהאי-טעמא הציע שאול קודם לנושא-כליו להמיתו, ודוקא משום שמעשהו של שאול היה על דעת עצמו, יש מקום לכאורה להוכיח מכאן שהדבר מותר, אלא שמצינו בזה מחלוקת בראשונים – שעיקרה לא הובא כלל בתשובתו של הרב גורן – והיא צריכה עיון גדול ותלמוד רב.

עיקר הראיה היא ממדרש – שאותו מביא הרב גורן אחר כך – והוא בבראשית רבה לד, יט: "ואך את דמכם בנפשותיכם אדרש וגו'" – להביא את החונק עצמו. יכול כשאול? תלמוד לומר "אך". מדרש זה מובא ברמב"ן בספרו "תורת האדם", הכותב: "וכן מצינו בגדול שאיבד עצמו לדעת מפני האונס, כגון שאול מלך ישראל שאיבד עצמו, אלא שהיה האיבוד מותר לו, כדאמרינן – יכול אפילו נרדף כשאול, תלמוד לומר "אך", לפיכך לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת".

והנה הדגיש הרב גורן ש"מכל זה אין ראיה שמצווה היה לעשות כן", ולכן הוא מביא אחר כך את דעת רבינו תם בתוספות עבוד זרה יח, א, ד"ה: 'ואל וכו', "דהיכא שיראים פן יעבירום עכו"ם לעבירה וכו', אז הוא מצוה לחבול בעצמו".

אולם מה נעשה שגם בדעת רבינו תם אין הדבר מבורר? שכן הריטב"א בעבודה זרה… מביא את דעת רבינו תם בנוסח אחר: "אומר רבינו תם.. מותר לחבול בעצמו". ובכן: רק מותר (כדעת הרמב"ן), ולא מצוה. וגם מדברי התוספות בגיטין נז, ב… גבי הילדים שנשבו לקלון, רואים רק היתר ולא מצוה, עיין שם.

הרב גורן מרכיב אמנם את דעת רבינו תם בתוספות בעבודה זרה על התוספות בגיטין, וכותב: "מדברי התוספות נראה בבירור שאם יראים מפני כפייה לעבירה על ידי יסורים והתעללויות – מצוה לחבל בעצמו". אבל להרכבה זו אין כל יסוד, כי זה לא נאמר כלל בתוספות שם, ולא עוד אלא שבפסקי תוספות שם נאמר בפירוש – על יסוד האמור בתוספות – "בשעת השמד מותר להרוג את עצמו". שוב: מותר ולא מצוה…

אולם מצאנו דעת ראשונים אשר לא רק שהם סוברים שאין זו מצוה, אלא שגם היתר אין כאן, והם בפירוש אוסרים. ומצאנו חבל אחרונים שהם פוסקים כמותם לאיסור, וכל הדברים המפורשים הללו נתעלמו מהרב גורן.

הבית יוסף בטור יורה דעה סימן קנז, מביא בבדק הבית את דברי אורחות חיים האומר: "ויש אוסרים ומפרשים הך "תלמוד לומר אך" שאינו יכול להרוג עצמו… ושאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה. ומעשה ברב אחד ששחט תינוקות הרבה בשעת השמד, שירא שיעבירום על דת…

ואחד מעמודי ההוראה בישראל, המהרש"ל בספרו "ים של שלמה"…הריהו פוסק כדעת ר"י, וכותב בפירוש: "ונראה, אפילו אם נתפס בידי גויים, ומתיירא שלא יענו אותו עד שיעבוד עבודה זרה, מכל מקום לא ימית את עצמו, ויסבול כל העינויים לפי כוחו, והבא לטהר מסייעין לו, ואולי יוכל לקבל העינויים". ובפסק המנוסח שם נאמר: "ולהרוג עצמו אסור, אפילו מתיירא שמא יעבירוהו על דת".

המהרש"ל אינו רוצה לומר כי "שאול שלא ברצון חכמים עשה", אלא הוא נותן שני טעמים מיוחדים שבגללם הותר הדבר רק לשאול…

בדרך אחרת מסביר גם מהר"ש יפה בפירושו למדרש רבה "יפה תאר", שאין ללמוד משאול, והוא מחלק ואומר שרק לשאול הותר הדבר, שידע כבר בבירור שימות, והיה זה רק איבוד של חיי שעה… והקדימו הרד"ק…

הרב גורן מביא את דברי מהר"ש יפה ז"ל, ומעיר "אבל הראשונים אינם מחלקים בכך". אולם אין זה ברור, ואפשר שגם הראשונים המתירים אף הם מחלקים כך, שהרי ניתן לפרש בדברי הרמב"ן "אלא שהיה האיבוד מותר לו כדאמרינן וכו', יכול אפילו נרדף כשאול? תלמוד לומר 'אך'", שכוונתו היא שלא הותר הדבר אלא במצב דומה למצבו של שאול, שעצם מותו היה ודאי, ולא היה שם אלא ענין של חיי שעה, אבל במקרה של ספק – אף הוא לא התיר. אכן, לעומת זה ברור כי הראשונים האוסרים, ודאי שהם מחלקים כך.

ומצינו שלושה מגדולי האחרונים שהם פוסקים בפירוש לאיסור על יסוד חילוק זה, והם: רבי חיים בנבינישתי ב"כנסת הגדולה" יורה דעה סימן שמ"ה (הגהות בית יוסף אות כא), החיד"א בשו"ת חיים שאל חלק א סימן מו; והגאון ר' אפרים זלמן מרגליות בבית אפרים יורה דעה סימן עו.

המסקנה הפסקנית של הרב גורן כי "הנופל בידי אויב אכזרי שעומד להורגו בזמן מלחמה, וירא שיכפו אותו תוך כדי יסורים לעבור על סוג עבירות שנצטוינו עליהם ליהרג ולא לעבור… מצוה למות מיתת עצמו ולא ליפול ביד האויב", היא אינה אפוא אלא לרבינו תם… היא בניגוד לדעת הרמב"ן וחבריו שאינם אלא מתירים (ויתכן שבמצב שאין שם ודאות – אף הם אינם מתירים), ובניגוד גמור לדעת הראשונים המובאים בבית יוסף בשם אורחות חיים, ולדעת ר"י בתוספות בבבא קמא ולדעת המהרש"ל, שהם בפירוש אוסרים, וכמותם דעת מספר מהאחרונים.

תמוה מאד כיצד אפשר לקבוע הלכה פסוקה בדיני נפשות ללא עיון יסודי, ולחייב אנשים מישראל לאבד עצמם לדעת על פי דעה אחת, בה בשעה שחבל ראשונים חולקים עליה, וגדולי פוסקים מהאחרונים מכריעים לאיסור.

אף הוראתו של רבינו תם, ודאי נאמרה בתנאים מיוחדיםוצריך להתיישב הרבה בדבר, בשעה שבאים לדמות "מילתא למילתא" ולהורות הלכה למעשה בעניינים חמורים אלו. ואם הורו לנו חז"ל ש"אין אומרים בטריפות זו דומה לזו – שהרי חותכה מכאן ומתה, חותכה מכאן וחיה" – בדיני נפשות על אחת כמה וכמה.

אחינו שהיו נתונים בצרה ובשביה, בגיטאות ובמחנות המוות, והיו צפויים ליסורים והתעללות ולהעברה על דת – אילו היו נוהגים כפסק דינו של הרב גורן, לא היה נשאר מהם שריד ופליט.

זהו אפוא פסק דין מוטעה ומסוכן, ויש להסתייג ממנו, כי נותן התורה ציוה עלינו את החיים: "וחי בהם – ולא שימות בהם".

אולי יעניין אותך

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן