האם גוי יכול להקריב קרבן לה'?

תוכן עניינים

מקור הדין בתורה

נאמר בפרשת אמור, בפתיחה לדיני קרבן בעל מום (ויקרא כב, יח):

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' לְעֹלָה".

חכמים דרשו מהכפילות "איש איש", שגם גויים יכולים להקריב קרבנות, ולא רק ישראל (כמובא בסמוך).

עוד נאמר שם (כב, כד-כה) שאין לקבל קרבן בעל מום מן הגוי, ומשמע שקרבן תמים אפשר לקבל:

"וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה' וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ.

וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹוהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם".

קרבנות גויים בדברי הנביאים

דברי הימים

בספר דברי הימים ב' לב, כב-כג, מסופר שלאחר נס הכאת צבא סנחריב, מלכי האזור הקריבו מנחה לה':

"וַיּוֹשַׁע ה' אֶת יְחִזְקִיָּהוּ וְאֵת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם מִיַּד סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּמִיַּד כֹּל וַיְנַהֲלֵם מִסָּבִיב.

וְרַבִּים מְבִיאִים מִנְחָה לַה' לִירוּשָׁלִַם וּמִגְדָּנוֹת לִיחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּנַּשֵּׂא לְעֵינֵי כָל הַגּוֹיִם מֵאַחֲרֵי כֵן".

ישעיהו

הנביא ישעיהו (נו, ו-ז) מנבא שלעתיד לבוא יקריבו "בני הנכר הנלווים אל ה'" קרבנות עולה וזבחים (שלמים) בבית ה', "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים". ואמנם המפרשים מבארים שמדובר בגרים[1], אך פשט הפסוקים שמדובר בגויים:

"וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי.

וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים".

עוד מנבא הנביא ישעיהו בהמשך הספר (ס, ו-ז), שעמי האזור (מדין, עיפה, קדר, נביות) יקריבו קרבנות לה' בבית המקדש:

"שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ וּתְהִלֹּת ה' יְבַשֵּׂרוּ.

כָּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר".

זכריה

הנביא זכריה (יד, טז-כא) מנבא על כך שהגויים יעלו לירושלים לחוג את חג הסוכות[2]:

"וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת.

וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם.

וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת.

זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת.

בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַה' וְהָיָה הַסִּירוֹת בְּבֵית ה' כַּמִּזְרָקִים לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ.

וְהָיָה כָּל סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה קֹדֶשׁ לַה' צְבָאוֹת וּבָאוּ כָּל הַזֹּבְחִים וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא".

מלאכי

הנביא מלאכי (א, יא-יב) מוכיח את ישראל שאפילו הגויים מקריבים לפני ה'מנחות טהורות, ואילו ישראל ממאיסים את המזבח "באמרכם: שולחן ה' מגואל הוא, וניבו נבזה אכלו"[3]:

"כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת.

וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אוֹתוֹ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ".

בית המקדש נועד גם לתפילות הגויים

בספר מלכים א' ח, מא-מג, מסופר ששלמה המלך התפלל לפני ה' שיקבל גם את תפילות הגויים שבאים למקדש להתפלל על צרכיהם, כי יש בכך קידוש השם, "לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל":

"וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ.

כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה.

אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי".

האם גוי יכול להקריב קרבן, ואיזה קרבן

משנה

במשנה במסכת שקלים א, ה, מבואר שאין מקבלים מחצית השקל מן הגויים, וגם לא כל קרבן חובה כלשהו, בין חובת יחיד ובין חובת ציבור. רק נדרים ונדבות מקבלים מן הגויים:

"העובד כוכבים והכותי ששקלו – אין מקבלין מידן. ואין מקבלין מידן קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות וחטאות ואשמות, אבל נדרים ונדבות מקבלין מידן. זה הכלל: כל שנידר ונידב – מקבלין מידן, כל שאין נידר ונידב – אין מקבלין מידן. וכן הוא מפורש על ידי עזרא, שנאמר: 'לא לכם ולנו לבנות את בית אלוהינו'".

תלמוד בבלי

הגמרא במנחות עג, ב, דורשת מהריבוי "איש איש" בפסוק בפרשת אמור הנ"ל, שגם גויים יכולים להקריב קרבנות לה' במקדש:

"תניא: 'איש' – מה ת"ל 'איש איש'? לרבות את העובדי כוכבים, שנודרין נדרים ונדבות כישראל".

בגמרא במסכת מנחות עג, ב, מובאת מחלוקת רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי אם גוי יכול להביא רק עולות או גם שלמים, מנחות, נסכים, עצים ובשמים. לר"י הגלילי יכול להביא הכל מלבד קרבן נזירות (ולאחת האפשרויות בגמ' גם אינו יכול להביא יין לנסכים). לר"ע מביא רק עולה, והגמ' מסיקה שגם לדעת רבי עקיבא, כשמביא הגוי עולה, הוא מביא עימה את נסכיה:

"אמר רב הונא: שלמי העובדי כוכבים – עולות. איבעית אימא: קרא, ואיבעית אימא: סברא. איבעית אימא סברא, עובד כוכבים לבו לשמים; ואיבעית אימא קרא: אשר יקריבו לה' לעולה – כל דמקרבי עולה ליהוי. מתיב רב חמא בר גוריא: עובד כוכבים שהתנדב להביא שלמים, נתנן לישראל – ישראל אוכלן, נתנן לכהן – הכהן אוכלן! אמר רבא, הכי קא אמר: על מנת שיתכפר בהן ישראל – ישראל אוכלן, על מנת שיתכפר בהן כהן – כהן אוכלן. מתיב רב שיזבי, אלו מנחות נקמצות ושיריהן לכהנים: מנחת עובדי כוכבים! א"ר יוחנן, לא קשיא: הא רבי יוסי הגלילי, הא ר"ע; דתניא: 'איש' – מה ת"ל 'איש איש'? לרבות את העובדי כוכבים, שנודרין נדרים ונדבות כישראל. 'אשר יקריבו לה' לעולה' – אין לי אלא עולה, שלמים מנין? תלמוד לומר: 'נדריהם', תודה מנין? תלמוד לומר: 'נדבותם', מנין לרבות העופות והיין והלבונה והעצים? ת"ל: 'נדריהם' – 'לכל נדריהם', 'נדבותם' – 'לכל נדבותם'. א"כ מה ת"ל 'עולה'? עולה – פרט לנזירות, דברי ר' יוסי הגלילי. ר"ע אומר: אשר יקריבו לה' לעולה – אין לי אלא עולה בלבד… כמאן אזלא הא דתנן: אמר ר"ש, שבעה דברים התקינו בית דין וזה אחד מהן: עובד כוכבים ששלח עולתו ממדינת הים ושילח עמה נסכיה – קריבין משלו, ואם לאו – קריבין משל ציבור? לימא ר' יוסי הגלילי ולא ר"ע? אפילו תימא ר"ע, עולה וכל חבירתה. מאן תנא להא דת"ר: אזרח – אזרח מביא נסכים ואין העובד כוכבים מביא נסכים, יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים? ת"ל: ככה; מני? לא ר' יוסי הגלילי ולא ר"ע, אי רבי יוסי הגלילי, הא אמר: אפילו יין נמי! אי ר' עקיבא, הא אמר: עולה אין, מידי אחרינא לא! איבעית אימא: ר' יוסי הגלילי, ואיבעית אימא: ר"ע. איבעית אימא: ר' יוסי הגלילי, סמי מההיא יין; ואיבעית אימא: ר"ע, עולה וכל חבירתה".

רש"י שם מבאר שלר"ע אם הגוי נדר להביא שלמים – דין הקרבן כעולה, שעולה כליל. וכן אם נדר מנחה – היא מוקטרת כליל (כמו מנחת כהן):

שלמי העובדי כוכבים – עובד כוכבים שנדר להביא שלמים – עולות הן, ואין נאכלין. וה"ה דמנחתן כליל.

לבו לשמים – כוונתו הוא שיהא קרבנותיו כליל לשמים ולא שיאכלו.

פרט לנזירות – כלומר עולה סתם יכולין להביא ולא עולת נזירות, שאם נדר בנזיר אין נזירות חל עליו לפי שיש בה עולה חטאת ושלמים.

ר"ע אומר אין לי שמביא אלא עולה לחוד – פרט לכל שאר קרבנות, והאי דתני שלמי העובדי כוכבים עולות היינו אליבא דר"ע, ומתני' דקתני מנחת עובדי כוכבים רבי יוסי הגלילי היא…

אפי' תימא ר"ע – דהאי דאמר ר"ע דאין נודרין אלא עולה – עולה וכל חבירתה, דהיינו נסכים. אבל נסכים לחודייהו לא

כמי נפסקה ההלכה

רמב"ם

הרמב"ם על משנה מסכת שקלים א, ה, הנ"ל פוסק כרבי עקיבא, שגויים יכולים להביא עולה:

"ופסק ההלכה שאין מקבלין מן הגוים קרבן אלא עולה הבאה בנדר ונדבה בלבד. ואמרו בתלמוד: אין מקבלין מהם לא לאמת המים ולא לחומת העיר ולמגדלותיה, כלומר ירושלם, כמו שאמרו להם הזקנים: ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם".

וכן פסק הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות ג, ב, שמקבלים מהגויים רק קרבנות עולה שאינם חובה:

"ואחד אנשים ואחד נשים או עבדים מביאין כל הקרבנות, אבל העכו"ם אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד, שנאמר: "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלוהיכם", אפילו עולת העוף מקבלין מן הנכרי אף על פי שהוא עובד ע"ז, אבל אין מקבלין מהן שלמים ולא מנחות ולא חטאות ואשמות, וכן עולות שאינן באות בנדר ונדבה אין מקבלין אותן מן הנכרי, כגון עולת יולדת וכיוצא בה מעולות שאינן באות משום נדר ולא משום נדבה".

רבי עובדיה מברטנורא

לעומת זאת רבי עובדיה מברטנורא על המשנה בשקלים שם כותב בפשטות כדעת רבי יוסי הגלילי, שגויים יכולים להקריב גם שלמים ומנחות ויין ושאר דברי נדבה:

"כל שהוא נידר ונידב מקבלין מידם – דתניא: 'איש איש' – לרבות את הגוים, שנודרים נדרים ונדבות כישראל. ואין לי אלא עולה, כדכתיב: 'אשר יקריבו לה' עולה', שלמים מנין? תלמוד לומר: 'לכל נדריהם'. מנין לרבות העופות והמנחות היין והלבונה והעצים? תלמוד לומר: לכל נדריהם ולכל נדבותם".

למה דווקא קרבן עולה (לר"ע ורמב"ם)

מהר"ל

המהר"ל בפירושי מהר"ל לפרשת צו, ויקרא ז, יא, לא מתייחס במפורש לדעת רבי עקיבא, אך מבאר שקרבן שלמים הוא קרבן שלא מתאים לגויים, כי רק עם ישראל שקיבלו את התורה שעושה שלום בעולם כיוון שהיא מסדרת את הכל, ראויים להקרבת שלמים שמבטאים את השלום בין הכל:

"במדרש: וזאת תורת זבח השלמים. זה שאמר הכתוב: אשמעה מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו'. אמרו אומות העולם לבלעם: למה אמר הקב"ה לישראל שיביאו לו קרבנות ולנו לא אמר? אמר להם בלעם: הקרבנות אינם שלום אלא למי שקבל את התורה שהן כתובים בה, צריך שיקריב קרבן. אתם מתחלה פסלתם אותה, ועכשיו אתם מבקשים להקריב קרבן?! מי שקבלהּ הוא מקריב, שנאמר: ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. לכך נאמר: 'כי ידבר שלום אל עמו'. ומה דבר? 'וזאת תורת זבח השלמים', עד כאן.

ונראה כי המדרש בא לתרץ לשון שלמים, שהיה לכתוב 'זבח שלום', ורצה לומר כי כל ענין הקרבנות אינו אלא קירוב ושלום, שכאשר חוטא האדם העונות הם מפרידים בין השם יתברך ובין האדם, והקרבנות הם מקרבים את האדם אל השם יתברך אחר שחטא. ולפיכך מי שקבל את התורה, שהתורה היא השלום כי התורה היא מסדרת הכל עד שהכל הוא מסודר, והסדר הוא השלום הגמור, וכאשר ישראל קבלו התורה שהוא השלום הגמור, אז ראוי שיהיה להם הקרבן גם כן שהוא קירוב ושלום אחר שיש הפרד וחלוק. אבל האומות שלא רצו בשלום, היא התורה, וכאשר הם חסרים עיקר השלום אז אין ראוי להם הקרבנות שהם שלום גם כן. ולפיכך נקראים "שלמים" לשון רבים, כי מאחר שיש להם התורה שהיא שלום, ראוי להם קרבן זה שהוא השלום לגמרי גם כן".

רש"ר הירש

הרש"ר הירש ויקרא כב, יח, מבאר שקרבן השלמים מבטא את השלמות בעבודת ה', שמתגלה דרך הופעת הקדושה בשמחת החיים שבאכילת בשר השלמים. שלמות זאת שייכת רק בישראל ולא באומות, שלא מסוגלות להכיל את הרעיון הזה של התפשטות הקדושה לכל רובדי החיים:

"איש איש – "לרבות את העכו"ם שנודרים נדרים ונדבות כישראל". דין זה כלול מאליו גם להלן בפסוק כה; שהרי נאסר לנו שם לקבל קרבן בעל מום מיד בן נכר. אכן מזבח אלוהי ישראל מוכן לקבל את קרבנו של כל אדם; ודבר זה רמוז כבר בפתיחה להלכות הקרבנות: "אדם כי – יקריב". הרשות הנתונה לנכרים להקריב קרבן נדבה רמוזה כאן בקרבן עולה; ללמדנו, שקרבנו של נכרי ראוי רק לעולה: "אשר יקריבו לה' לעולה, אין לי אלא עולה בלבד". ואפילו הביא הנכרי את קרבנו לשם שלמים, יש להקריב אותו לעולה. נכרי "לבו לשמים"; והרעיון היסודי של הקרבנות – שאדם מוסר את עצמו לשמים – מצוי בלב הנכרי. אך אין הוא מכיר את הרעיון המיוחד לישראל, הבא לידי ביטוי בקרבן שלמים: כי גם הנאות החיים מתוך שמחה של מצוה – גם בהן ודווקא בהן יש משום עבודת ה'. וכבר הערנו בהזדמנויות רבות על הבדל זה שבין היהדות לאליליות – מבחינת השקפת החיים והרעיון האלוהי".

הלכה ברורה

כיוצא בזה מובא באתר מכון הלכה ברורה:

"צריך להבין, מדוע מוגבלת האפשרות של גוים להקריב קרבן עולה בלבד?

ייתכן שהסיבה היא משום שכל הקרבנות האחרים נאכלים (על ידי הכהנים או הבעלים) ואילו קרבן עולה נשרף כולו כליל על המזבח. אצל אומות העולם ההבנה היא שקדושה היא בהכרח ניתוק מהגשמיות ומרצונות הגוף והתדבקות רוחנית בקב"ה, ולכן הם אינם יכולים להבין איך ייתכן שקרבן שמטרתו היא להתקרב לקב"ה ולהתעלות בקדושה ייאכל על ידי בני אדם. משום כך הם יכולים להביא דווקא קרבן עולה שכולו נשרף על המזבח. לעומת זאת רצון התורה הוא שיהודי דווקא יקדש את החומר ויתכוון במעשיו הגשמיים לשם שמים, ולכן אכילת הקרבן היא מצווה ונחשבת למעשה קדוש, "הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים".

במסכת ע"ז נאמר שלעתיד לבוא ינסה הקב"ה לתת לגוים לקיים את מצוות סוכה, אבל כשיהיה להם חם מדי הם יצאו ויבעטו בסוכה. לעומת זאת יהודים יוצאים בהכנעה ולא בועטים. ההבדל הוא משום שהגוים לא הבינו מלכתחילה איך יכולה להיות מצווה באכילה ושתיה ושינה (שהם עיקר מצוות סוכה) שהן פעולות גשמיות, וכאשר הם לא יכולים לעמוד בכך הם בועטים, לעומת זאת היהודים מבינים את מהות המצווה, וכשאינם יכולים לקיימה הם מצטערים".

גרסת הספרא למחלוקת התנאים

בספרא אמור פרשה ז, מובאת המחלוקת הנ"ל בדעות הפוכות, שרבי עקיבא הוא זה שסובר שנכרי יכול להקריב כל קרבן מלבד נזירות, ור"י הגלילי סובר שיכול להקריב רק עולה:

"א"כ מה תלמוד לומר: 'איש איש"? להביא את הגוים, שהם נודרים בנדרים ובנדבות כישראל. 'אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם, אשר יקריב לה' לעולה', אין לי אלא עולה, מנין לרבות את השלמים? תלמוד לומר 'נדריהם', מנין את התודה? תלמוד לומר 'נדבותם', מנין לרבות את העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים? תלמוד לומר 'נדריהם' 'לכל נדריהם', 'נדבותם' 'לכל נדבותם', א"כ למה נאמר 'אשר יקריבו לה' לעולה'? – פרט לנזירות דברי רבי עקיבא. א"ל ר' יוסי הגלילי: אפי' אתה מרבה כל היום אין כאן אלא עולה בלבד".

גרסת התוספתא למחלוקת התנאים

בתוספתא שקלים א, ז, מובא שרבי עקיבא סובר שאפשר לקבל מהגויים עולות ושלמים, ולר"י הגלילי גם מנחות, עצים לבונה. מלח ועולת עוף:

"לוקחין מן הגוים קרבנות צבור בכסף, ומקבלין מהן עולות ושלמים עופות ומנחות עצים ולבונה ומלח, דברי ר' יוסה הגלילי. אמר לו ר' עקיבא: אפי' אתה יושב ודורש כל היום, אין מקבלין מהן אלא עולה ושלמים בלבד. אין מקבלין מהן נדבה להקדיש בדק הבית ואם הקדישו הקדישן הקדש".

מקורות שמשמע מהם שאין לקבל קורבנות מגויים כלל ועיקר

פסיקתא רבתי

בפסיקתא רבתי (איש שלום) הוספה א פיסקא א, מובא מדרש לפיו דעת רבי יוסי היא שאין לקבל קרבנות מן הגויים כלל ועיקר:

"ילמדנו רבינו, גוי שהביא קרבן – מהו לקבל הימנו? כך שנו רבותינו: נדבות מקבלין מן הגוי, וקרבנות אין מקבלין מהן. למה? מפני שקרבנותיהם פסולין לפני הקדוש ברוך הוא. כך אמר שלמה: 'זבח רשעים תועבה'. מעשה בגוי אחד ששאל את ר' יוסי בן חלפתא, אמר לו: למה אין מקבלין ממנו קרבנות? אין כתיב 'ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים, [ובכל מקום מקטר מגש לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגוים']? אמר לו ר' יוסי: היך אתה קורא מה שאתה רוצה, [ומה שאין אתה רוצה] אין אתה קורא, שבשעה שבקש בלעם ובלק להקריב קרבנות לפני הקדוש ברוך הוא, לא קיבל מהם, שנאמר: הירצה ה' באלפי אלים וגו', מה כתיב? ולא אבה ה' אלוהיך לשמע אל בלעם, וחוץ מזו ומזו אין כתיב זבח רשעים תועבה? [אמר לו] בוודאי על הרשעים אמרה תורה, שאפילו יהא ישראל ויהא רשע – אלהיכם מתעב קרבנו, [ועוד] מה שאתה מדחה אותי למקומות אחרים, אמור לי מן התורה! אמר לו ר' יוסי: חייך, כתוב מלא הוא, כך אתה מוצא בשעה שבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל ופרשת הקרבנות בן כמה שנים או בן כמה ימים שיהו מקריבים קרבנותיהם, הזהיר הקדוש ברוך הוא שלא יקבלו מכם קרבן, מה כתיב למעלן ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה כי משחתם בהם, אבל מישראל אני מקבל, [מנין?] ממה שקראו בענין שור או כשב או עז וגו'".

ילקוט שמעוני

כיוצ"ב מובא בילקוט שמעוני בלק רמז תשסו, בתוך הדו-שיח שבין בלעם לבלק:

"אמר ליה: הכתובים חולקין כבוד ליעקב ואני באתי לקללו? ראה מה כתיב: 'אדם כי יקריב מכם' – מכם אני מבקש קרבן, ולא מאומות העולם. וכן כתיב 'אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם', אשר תקראו אתם. וכן 'החדש הזה לכם'. אבל לענין נגעים, 'אדם כי יהיה בעור בשרו', אביהם כשבא לקנתרם לא קלל אלא אפם, שנאמר: 'ארור אפם כי עז וגו", מה כתיב בבטן עקב את אחיו, הרי הכתובים חלקו לו כבוד מה אקב לא קבה אל".

מדרש תנחומא

כיוצ"ב במדרש תנחומא בחוקותי ו[4]:

"דבר אחר, איש כי יפליא נדר, אף העכו"ם אומרם: 'במה אקדם ה' אכף לאלוהי מרום, הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי'? אמר להם הקדוש ברוך הוא: עכו"ם, בניכם אתם מבקשין להקריב לפני? איני מבקש לא בניכם ולא קרבנותיכם, אלא לבני נתתי פרשת קרבנות ופרשת ערכין, שקרבנותיהם חביבים לפני. וכן הוא אומר: 'טוב מעט לצדיק וגו", תדע לך, תחלתו של ספר: 'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: אדם כי יקריב מכם קרבן לה", 'מכם' ולא מהעכו"ם, וסופו של ספר: 'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: איש כי יפליא', וכן הוא אומר: 'מגיד דבריו ליעקב וגו" ".

כיוצ"ב במדרש תנחומא צו א, בהקשר של קרבנות בלעם:

"למה היה אותו רשע דומה? לטבח שהי' מוכר בשוק, והיתה חנותו מלאה בשר, ועבר הליגסטי' ומסתכל בבשר, ראה אותו טבח שהיה מסתכל בבשר, אמר ליה: מרי, כבר שלחתי אפסוגין לבית ביד העבד. כך בלעם, אמר ליה הקדוש ברוך הוא: רשע, מה אתה עושה בכאן? אמר ליה: 'את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח', אמר ליה הקדוש ברוך הוא: 'הירצה ה' באלפי אילים', א"ל: 'האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי'? א"ל הקדוש ברוך הוא: רשע, אלו הייתי מבקש קרבן, הייתי אומר למיכאל ולגבריאל והיו מקריבין לפני, שנאמר: 'כי מי בשחק יערוך לה', ידמה לה' בבני אלים'. זה בלעם, שבקש להדמות להקב"ה בבני אלים, בבני אברהם יצחק ויעקב שהן אילי העולם. א"ל הקדוש ברוך הוא: מה אתה מבקש להטעות את עצמך לפני, שאקבל קרבן מן האומות? – אין אתה יכול, שבועה היא מאת בני ישראל ברית עולם, תנאי הן שאיני מקבל קרבן אלא מישראל. לכך נאמר 'צו את אהרן ואת בניו לאמר', והאומות אומרים: מה הוא כך שישראל מקריבין ומקטירין? אמר להם הקדוש ברוך הוא: זאת תורת העולה, ומי זאת עולה מן המדבר".

אוצר המדרשים

וכן הוא באוצר המדרשים על יונה, עמוד 219:

"ראו המלחים את כל האותות והנפלאות הגדולות שעשה הקדוש ברוך הוא עם יונה, מיד עמדו והשליכו איש את אלהיו בים, שנאמר: 'משמרים הבלי שוא, חסדם יעזובו'. וחזרו ליפו ועלו לירושלם ומלו את בשר ערלתם, שנאמר: 'וייראו המלחים יראה גדולה את ה', ויזבחו זבח לה'. וכי זבח זבחו? והלא אין מקבלין זבח מן עובדי גלולים? אלא זה הוא דם ברית שהוא כדם זבח, ונדרו ושלמו להביא איש את אשתו ואת כל אשר לו ליראת אלוהי יונה, שנאמר וידרו נדרים, ונדרו ושלמו. ועליהם הוא אומר: על הגרים – גירי הצדק".

קבלת קרבן מגוי רשע

במסכת עירובין סט, ב, מובא שאין מקבלים קרבן מן המומר, אולם אצל הגויים מקבלים מכולם, ללא חילוק בין צדיק לרשע:

"תניא: 'מכם' ולא כולכם, פרט למומר. מכם – בכם חלקתי ולא באומות".

רש"י שם:

אדם כי יקריב מכם פרט למומר – דאין מקבלין קרבנות דמכם משמע מקצתכם.

מכם – מדכתיב האי מיעוטא גבי ישראל, ולא כתיב כי יקריב מן האדם קרבן – שמע מינה בישראל הוא דחלק ומיעט מומר.

ולא באומות – שמקבלין קרבן מכולם, כדתניא: איש מה תלמוד לומר איש איש לרבות את הנכרים שנודרין נדרים ונדבות כישראל, בהכל שוחטין.

והביא זאת החזקוני ויקרא א, ב:

"'מכם' – בכם חלקתי ולא באומות. דאפילו א"י רשע גמור – מקבלים ממנו קרבן כדי לקרבו תחת כנפי השכינה".

וכ"כ בכור שור שם:

"מכם – ולא כולכם; להוציא "וזבח רשעים תועבה". בכם חלקתי, לא באומות; דאפילו הגוי רשע גמור , מקבלין הימנו קרבן , כדי לקרבו תחת כנפי השכינה".

הקרבת גוי מחוץ למקדש

בגמ' במסכת זבחים קטז, ב, מבואר שמותר לגוי להקריב קרבן לה' מחוץ לבית המקדש, ומותר לישראל להדריך אותו כיצד יעשה זאת, אך אסור לו לסייע לו בכך, משום איסור שחוטי חוץ. עוד מסופר שם שאיפרא הורמיז, אימו של שבור מלכא, ביקשה מרבא שיקריב עבורה קרבן לה'. רבא הורה לתלמידיו רב ספרא ורב אחא בר הונא לקחת שני גויים ולהדריך אותם כיצד יקריבו את הקרבן, וכך עשו:

"אמר מר: ועובדי כוכבים בזמן הזה רשאין לעשות כן. מנא ה"מ? דת"ר: 'דבר אל בני ישראל' – בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ, ואין העובדי כוכבים מצווין על שחוטי חוץ, לפיכך כל אחד ואחד בונה לו במה לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה. א"ר יעקב בר אחא אמר רב אסי: אסור לסייען ולעשות שליחותן. אמר רבה: ולאורינהו [להו] שרי, כי הא דאיפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה קורבנא לרבא, שלחה ליה: אסקוה ניהליה לשם שמים, אמר להו לרב ספרא ולרב אחא בר הונא: זילו ודברו תרי עולמי גולאי, וחזו היכא דמסקא ימא שירטון, ושקלו ציבי חדתי ואפיקו נורא ממרא חדתא, ואסקוה ניהליה לשם שמים".

וכן פסק הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות יט, טז:

"השוחט קדשי נכרים בחוץ חייב, וכן המעלה אותן בחוץ, והנכרים מותרין להקריב עולות לשם בכל מקום, והוא שיקריבו בבמה שיבנו, ואסור לסייען ולעשות שליחותן שהרי נאסר עלינו להקריב בחוץ, ומותר להורות להם וללמדם היאך יקריבו לשם האל ברוך הוא".


[1] כנראה משום שמדובר בפסוק על "כל שומר שבת מחללו, ומחזיקים בבריתי".

[2] המשמעות של המילה "לחוג" היא להקריב קרבנות החג, כפי שמבארים המפרשים.

[3] יש מפרשים שהגויים מקריבים לאלילים, אך יודעים שה' הוא אלוהי הכוחות כולם, ולכן זה בעצם קצת כאילו הקריבו לה' (רש"י, מצו"ד ומלבי"ם שם). ויש מפרשים שלו היה ה' מצווה את הגויים להקריב לפניו, היו מקריבים לו מנחה טהורה וכו' (ראב"ע ורד"ק). ויש מפרשים את הפסוק כפשוטו, שאכן יש גויים ברחבי העולם שמקריבים קרבנות לה' (דעת מקרא).

[4] אם כי אפשר להעמיד שמדובר כאן (וגם במדרש תנחומא הבא) על קרבנות ציבור של גויים, כלומר קרבן שהגויים רוצים להקריב במקדש כאומה. אבל אולי מודים בקרבן פרטי שמותר.

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן