שלום הרב, אני יוצאת עם בחור שגר רחוק ממני (שעתיים וחצי נסיעה). בע"ה דיברנו על האפשרות שאגיע להכיר את ההורים שלו. הבחור העלה שיש להם חדר נוסף בבית שאוכל לישון בו. בבית של ההורים שלי נוהגים שעד שהזוג אינו נשוי לא ישנים באותו הבית. בע"ה אעלה את הנושא, אבל אני לא יודעת האם יש אופציה שהוא ישן במקום אחר/או אני והאם האופציה באמת תהיה טובה יותר מאשר לישון בבית הוריו. אציין, שיש לו 3 אחיות שגרות בבית והוא חוזר בתשובה כך שהגיוני שהוא אינו בקיא במנהגים הללו. רציתי לשאול, מה ההלכה אומרת במקרה זה? האם באמת הכרחי לישון בבית נפרד? תודה

כפי שדייקת, זהו מנהג נאה שנוהגים בו רבים, אבל לא דין מחייב. לכן כשאי אפשר, ניתן להקל לפי רמת הצורך. לשיקולכם לפי האפשרויות השונות.

גם הרב יעקב אריאל סובר כך – https://www.toraland.org.il/%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA/%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-%D7%95%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%94/%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99-%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%9F/%D7%A6%D7%A0%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%AA/%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%AA-%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%95-%D7%91%D7%99%D7%AA/

וכאן-

https://www.toraland.org.il/%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA/%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-%D7%95%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%94/%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99-%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%9F/%D7%A6%D7%A0%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%AA/%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%91%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%95-%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%90%D7%97%D7%A8-%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%9F/

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2025-11-08 21:12:16

מה הכי פחות צנוע שמותר לאשה להיות על פי הלכה והיינו בכיסוי ראש, שיעור הכי פחות בחצאית, שיעור הכי פחות בשרוול, וכדו' גם אני רוצה לידע אם כל הלכות צניעות צריכים גם כשאני ובעלי לבד בבית, בימי טהרה או בימי נדה יש"כ

דברים אלו מבוארים בפניני הלכה ליקוטים משפחה בפרק העוסק בצניעות. אפשר לקרוא מכל ספרי פניני הלכה דרך האתר. ממליץ מאוד לקרוא גם את הפרקים הראשונים של פניני הלכה שמחת הבית וברכתו.

אביא לך את הדברים הלכה למעשה מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה שאני כותב כעת כהמשך לספר שכבר יצא:

קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא

ז – הלכות צניעות

חשיבות הצניעות

א. גדרי הצניעות שקבעו חכמים נועדו לתת מסגרת מאוזנת שתדגיש את הרוח והמידות הטובות של הגבר ושל האישה, ותכוון כראוי את הכוחות הגשמיים שיש באדם, ותסייע להם להתרומם אל הערכים המקודשים של החיים. הצניעות מייחדת את תשומת הלב לנשמה הפנימית, ויוצרת מרחק מכובד בין גברים לנשים, שומרת מן החטא, ומחזקת את האהבה שבין איש לאשתו.

למרות שגם גברים צריכים להתנהל בצניעות (שו"ע ומ"ב, או"ח סימן ב), עיקר הדינים נאמרו לנשים משום הכרת חכמים בעוצמתה ויופייה של האישה, והרצון לנתבו למקום הנכון. לטווח קצר נראה שחוסר הצניעות מסייע לגילוי עוצמת החיים, אבל מי שמביט יותר לעומק ולטווח ארוך, מבין שדווקא הצניעות מגלה את העוצמה הפנימית שבחיים, את הקדושה, ומתוך כך גם הצדדים החומריים שבחיים מתברכים ומתעלים.

כיוון שלבושו של האדם בולט וניכר, שמירת גדרי הצניעות מבטאת יותר מכל את הנאמנות להלכה, והמתלבשת כהלכה מקדשת את השם ומכריזה בכל עת שאינה נגררת אחר התרבות והאופנה החילונית, אלא היא נאמנה בשלמות למסורת התורה והמצוות ולייעוד האלוקי המיוחד של עם ישראל.

ב. לפני שנביא את פרטי הדינים, יש להדגיש שהכלל היסודי של הלכות צניעות, בין לגברים ובין לנשים, הוא לא למשוך תשומת לב מוגזמת. לכן הלובשת בגד צמוד מדי או צעקני מדי, גם אם הוא עונה על פרטי הדינים, אישה זו עוברת על הלכות צניעות. לכן לדעת רבים אסור ללבוש בגד שרובו בצבע אדום, וכך ראוי לנהוג, ולרוצה להקל יש על מי לסמוך.

אורך השרוול והחצאית

ג. כל אישה חייבת לכסות את הזרוע עד אחרי המרפק באופן שבכל תנועה שתעשה המרפק יהיה מכוסה. ואף שכך ההלכה, אפשר ללמד זכות על מי ששרוולה מגיע עד סמוך למפרק ואינו מכסה אותו.

ד. לדעת רוב הפוסקים, חובה לכסות את כל הרגל עד הקרסול, באופן שעד אחרי הברך צריך ללכת עם חצאית, ואת שאר הרגל אפשר לכסות בגרביון. ולדעת המשנה ברורה, אין חובה לכסות את שאר הרגל בגרביון, ורבות נוהגות כמותו והולכות רק עם חצאית עד אחרי הברך.

ה. כאשר הבנות מגיעות לגיל חינוך (סביב גיל שש), על ההורים לחנכם להתלבש לפי ההלכה. בת שאימה נוהגת כדעת רוב הפוסקים בכיסוי הזרוע והרגל, ומבקשת ממנה שתמשיך במנהגה, עליה לנהוג כמותה לפחות בעת שהיא גרה בבית הוריה.

ו. אישה שאינה רוצה לקיים את ההלכה וללבוש חצאית שמכסה את הברך, עדיף שתלבש מכנסי נשים רחבות וצנועות מאשר תלך עם חצאית קצרה.

כיסוי ראש

ז. כל אישה צריכה לשמור על צניעותה, אולם אישה נשואה מחויבת בכך כפליים, כדי שיופיה ואהבתה יהיו שמורים אך ורק לבעלה. על כן חובה על כל אישה נשואה לכסות את שיער ראשה. חובה זו שייכת גם באלמנה או גרושה, אלא אם כן יש מקום אמיתי לחשוש שבעקבות כך לא ימצאו שידוך, כי אנשים יחשבו שהן נשואות. לגבי רווקות, יש נוהגות להחמיר ללכת עם שיער אסוף ולא פזור.

ח. יש אומרים שיש להקפיד לכסות את כל השערות, חוץ ממעט השערות שמציצות בעורף ובצדעיים. ויש אומרים שאף שראוי להחמיר, מצד הדין אין איסור לגלות פחות מטפח מרובע מהשיער, ואם כן, מכיוון שרוחב הפנים הוא כשני טפחים, מותר לגלות שיער פחות משיעור של חצי טפח מלפנים או מאחור (טפח הוא 7.6 ס"מ, וממילא מותר לגלות פחות מ-3.8 ס"מ לרוחב המצח או העורף).

ט. יש אומרים שדווקא השערות הטבעיות הגדלות בראש האישה מבטאות צד אישי שצריך להצניעו, ולכן מותר לכסותן עם פאה יפה וצנועה. ויש אומרים שיסוד התקנה לכסות את השיער הוא ההופעה הצנועה, ולכן אסור ללכת עם פאה, שהרי היא נראית בדיוק כמו שערות הראש הטבעיות. למעשה, הרוצה להקל, אין למחות בידה.

הנהגת האישה במקום שאין בו גברים

י. במקום שיש בו רק נשים או גברים מבני ביתה, כגון בבריכה או בשיעור ספורט או בתוך הבית, מעיקר הדין מותר לאישה להקל ולהיות בלי כיסוי ראש ועם מכנסי נשים ושרוולים שאינם מגיעים למרפק, ובלבד שתראה מכובד וצנוע לפי אופי המקום. וכאשר הדבר אינו קשה, המהדרות משתדלות תמיד להיות לבושות לפי כללי ההלכה לנמצאת במקום שיש בו גברים (דין אישה נידה בפני בעלה מבואר להלן בהלכות טהרת המשפחה ג, ה, ודין הלבוש בשעת התפילה מבואר בספר הקיצור לפניני הלכה, הלכות תפילה ה, ג).

שירת נשים

יא. מגדרי הצניעות שגבר לא ישמע אישה שרה, משום שקולה היפה יחד עם העובדה שקול הזמר חושף את מעמקי הנפש, עלול ליצור קירבה אסורה או הרהורים אסורים. אמנם מותר לאדם לשמוע את שירת אמו, סבתו, אחותו, ביתו, נכדתו וכן את שירת אשתו גם בימי נידותה (עי' להלן בהלכות טהרת המשפחה ג, ה). כמו כן, משפחה שרוצה להקל גם כאשר נמצאים בשולחן השבת קרובים מדרגה שנייה, כגון גיסים וגיסות, רשאית להקל.

יב. עיקר האיסור הוא כאשר הגבר רואה מולו את האישה ששרה, בין אם זה בשולחן השבת או בהופעה חיה, בין אם היא שרה לבד או כמה נשים שרות יחד. וכן אסור להשתתף בשירה בציבור של גברים ונשים יחד (עי' בפניני הלכה סעיף יב), אמנם נוהגים שלא להקפיד על שירת הנשים שעולה מעזרת הנשים בשעת התפילה.

המעוניין לסמוך על המקלים בשמיעה דרך מכשיר אלקטרוני – רשאי, ובמיוחד אם אינו רואה את האישה דרך המסך ואינו מכיר אותה, וככל שמכיר אותה פחות, כך יש יותר מקום להקל ולא לחשוש שהדבר יעורר בו הרהורי עבירה (גדר איסור הרהור עבירה מובא להלן בהלכות שמחת הבית וברכתו ד, ז-ח).

יג. המשתתף בטקס שנשים שרות בו, חייב לצאת, ובמקרים מסוימים ראוי גם לבנות להזדהות עם הבנים ולצאת עמהם כדי למחות. ורק בשעת הדחק ניתן להישאר בטקס כזה תוך הקפדה שלא ליהנות ולא להסתכל על הנשים ששרות, כגון במקרה שרב משתתף בטקס זיכרון לחייל שנפל, ויש חשש שאם יצא, בני משפחת החייל הקדוש ייפגעו. או במקרה שאדם מתארח אצל משפחה בסעודת שבת, וגם נשות המשפחה שרות. וכן חייל שחושש שייענש בחומרה אם יצא מטקס שנשים שרות בו, רשאי להישאר, אבל בלא שעת הדחק מיוחדת, נכון לחייל לצאת תוך נכונות לשלם על כך מחיר (עי' בפניני הלכה הערה 3).

אמירת דברים שבקדושה

יד. אסור לומר דברים שבקדושה מול ערווה, כגון לברך, להתפלל או לומר קריאת שמע. כאשר גבר רואה גבר אחר, או אישה רואה אישה אחרת, רק אם מקום הערווה עצמו גלוי, אסור לומר מולו דברים שבקדושה. אבל כאשר גבר רואה אישה שמגלה טפח (7.6 ס"מ) מעל מקום הברך או המרפק, אסור לו לומר מולה דברים שבקדושה אלא אם כן יפנה עצמו לכיוון אחר, ואם אינו יכול להסתובב, יביט בסידור או יעצום את עיניו.

טו. במקום הצורך ניתן להקל ולומר דבר שבקדושה מול אישה נשואה שמגלה את שיער ראשה, או בשעה ששומע אישה שרה דרך מכשיר חשמלי ואינו רואה אותה.

עבודה ולימודים במקום לא צנוע

טז. גבר או אישה שאין להם אפשרות סבירה לעבוד או ללמוד את המקצוע המתאים להם במסגרת צנועה, יכולים להקל אם הם מעריכים שרמתם הדתית לא תרד וייצרם לא יגבר עליהם. לכן מעבר להתנהגות מנומסת ואדיבה, יימנעו מהתערות יתירה עם המין השני או עם אנשים שעלולים להוריד את רמתם הדתית, ייקבעו עתים לתורה ויחזקו את הקשר עם קהילה דתית וחברים דתיים (עי' בהלכות שמחת הבית וברכתו ד, יא-יג).

יז. אסור לאיש ואישה שאינם נשואים לגעת זה בזה, אמנם רופא ואחות מותרים לגעת במטופלים מהמין השני לצורך הטיפול בהם, הואיל ואין במגעם צד של חיבה. לגבי טיפול פיזיותרפי, מוטב שגבר יטפל בגבר ואישה באישה, מפני שמדובר על טיפול ממושך. והלומדים פיזיותרפיה אסורים לתרגל עיסויים על בני המין השני, מפני שעל פי חוות דעת של מומחים בתחום אין בכך צורך אמיתי, לכן אסור ללמוד במקום שדורש זאת.

ייחוד ו'לא ילבש'

יח. כדי למנוע מעשי פריצות, אסרה התורה על גבר ואישה ללבוש בגד מובהק של המין השני (דברים כב, ה), וכן גבר ואישה שאינם נשואים אסורים להיות יחד במקום מבודד או סגור, ואף לא גבר עם שתי נשים או אישה עם שני גברים. אמנם אם יש סבירות גבוהה שמישהו ייכנס לשם בלא התראה, או שיש במקום מצלמות בשידור חי, אין איסור ייחוד. כמו כן, אין איסור ייחוד על אח ואחות, הורה עם ילדו, סב וסבתא עם נכדיהם (פרטי האיסור מבוארים בשו"ע אבן העזר, כב).

מעבר לאיסור ייחוד, צריכים כל איש ואישה שאינם נשואים לשמור על גדרי הצניעות ולא לדבר יחד בנושאים אישיים, וקל וחומר שלא לצאת יחד לבילוי כגון ארוחה זוגית.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2025-11-09 07:36:42

שלום לרבנים. האם לדעת הרב מלמד שליטא מותר לשים דוארדורנט (ספיד סטיק) ג'ל בשבת?

לא. מותר למרוח בשבת רק דברים נוזליים כמבואר בפניני הלכה שבת.

אביא לך את מסקנת הדברים מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה:

קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא

שמן, בושם, קרם וסבון

ט. אסור למרוח על השפתיים והגוף דבר שאינו נוזלי, כגון ווזלין, קרם ושאר משחות, משום איסור 'ממרח'. ובמקום צער משמעותי, מותר למרוח משחה רפואית שמעוניין שכולה תיבלע בגוף ולא יישאר ממנה דבר על העור.

י. מותר לסוך את הגוף בשמן או כל דבר נוזלי להנאתו. אם זהו שמן רפואי, השימוש בו מותר רק לבריא או במקום צער משמעותי, ולא במקום מיחוש מטריד בלבד. ואם הוא שמן שגם בריאים משתמשים בו – מותר לכל (כמבואר בפרק כח, יא). כמו כן, מותר לסוך את הגוף בנוזל שנועד להרחקת יתושים.

יא. מותר להתיז על הגוף והשיער בושם, אך אסור להתיז בושם על בגד, מפני שדומה למלאכה ('מוליד').

יב. נוהגים להחמיר ולרחוץ בסבון נוזלי ולא קשה, כיוון שיש בזה דמיון לממרח ומוליד. והנוהגים להקל, יש להם על מי לסמוך. בשעת הצורך ניתן להקל ולצחצח שיניים במשחה סמיכה.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2025-11-09 06:52:11

שלום, תודה על התשובה. איך בדיוק מפרישים תרומות ומעשרות? ניסיתי ללמוד בפניני הלכה, ולא הבנתי.

מתוך ספר קיצור הלכה:

קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא

י – סדר ההפרשה למעשה

סדר ההפרשה

א. את התרומות והמעשרות צריך להפריש כסדר:

תחילה מפרישים לתרומה גדולה כלשהו מהפירות (בנוסח להלן – "החלק הנוסף על אחד ממאה").

לאחר מכן מפרישים מעשר ראשון עבור הלוי (10% מכלל הפירות. בנוסח – "אחד ממאה עם עוד תשעה חלקים כמוהו").

מתוך המעשר הראשון מפריש כיום בעל הפירות במקום הלוי תרומת מעשר (10% מהמעשר הראשון, שהוא 1% מכלל הפירות. בנוסח – "אחד ממאה". נמצא שנשאר ללוי 9% מכלל הפירות).

בסוף מפרישים מעשר שני או מעשר עני, לפי שנת הפרי (בנוסח – "מעשר ממה שנותר". כיוון שנשארו לאחר הפרשת המעשר הראשון 90% מכלל הפירות שהיו בתחילה, מעשר זה הוא 9% מהפירות).

ב. את שתי התרומות (אחוז ומשהו) מוציאים בפועל מתוך הפירות, וכיוון שיש בהן קדושה, עוטפים אותן ומניחים בפח. ואילו את המעשר ללוי ולעני לא מוציאים בפועל בשעת ההפרשה, אלא מייחדים להם מקום באחד הצדדים של הפירות, ולאחר מכן ייתן אותם או את שוויים ללוי ולעני (עי' לעיל ט, יח). גם לפירות המעשר השני מייחדים מקום בשעת ההפרשה, ולאחר מכן פודים אותם על פרוטה.

נוסח ההפרשה עם פירוש

ג. מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומות ומעשרות". כאשר לא ברור שצריך להפריש תרו"מ מהפירות, לא מברכים.

נוטלים מעט יותר מאחוז אחד מהפירות המיועד לתרומה גדולה ותרומת מעשר, מפרידים אותו משאר הפירות, ואומרים: "החלק הנוסף על אחד ממאה ממה שהפרשתי שנמצא בצד ימין שלי, יהיה 'תרומה גדולה' (בכך מייחדים מקום לחלק הנוסף על האחוז בצד ימין של כלל הפירות המיועדים לתרומות).

האחד ממאה שנשאר כאן (הוא האחוז שהפרדנו מכלל הפירות המיועד לתרומת מעשר שתופרש להלן מתוך המעשר הראשון) עם עוד תשעה חלקים כמוהו (היינו 9% המיועדים למעשר ראשון) בצד ימין של הפירות הללו (היינו כלל הפירות המיועדים לאכילה) יהיו 'מעשר ראשון' (בכך מייחדים מקום לפירות המיועדים למעשר ראשון, שאותם או את שוויים ייתן אח"כ ללוי).

אותו אחד ממאה שעשיתיו מעשר ראשון ומונח מופרד מהפירות (הוא האחוז שהופרד מתחילה מכלל הפירות, ועדיין נחשב בכלל המעשר הראשון), הרי הוא 'תרומת מעשר' (ובכך הפרשנו תרומת מעשר מהמעשר הראשון. אחר כך עוטפים את התרומות ומניחים אותן בפח).

מעשר ממה שנותר (10% ממה שנותר לאחר מה שכבר הפרשנו. וכיוון שהפרשנו מעשר ללוי, נותרו 90% מכלל הפירות שהיו בתחילה, ומעשר מהם הינו 9%) בצד השמאלי של הפירות יהיה 'מעשר שני' (בכך מייחדים מקום למעשר שני בשנים א' ב' ד' ה') / 'מעשר עני' (בשנים ג' ו'). (כאשר יש ספק לאיזו שנה שייכים הפירות, יאמר לאחר הפרשת מעשר שני – "ואם הם חייבים במעשר עני, הרי הם מעשר עני". להלן, ו).

ד. בשנים של מעשר עני, מסיימים כאן את ההפרשה, וייתן אחר כך את הפירות או את שוויים לעני. ובשנים של מעשר שני, יש לפדות את הפירות כדי להוציאם לחולין:

אם ההפרשה נעשית מפירות שוודאי אינם מעושרים, וברור שהם משנה שמפרישים בה 'מעשר שני', יש לברך תחילה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לפדות מעשר שני". ואם יש ספק בדבר, פודים בלא ברכה. ואומרים: "מעשר שני זה (הכוונה לפירות שייחדנו להם מקום בצד שמאל של כלל הפירות), הוא וחומשו (מצוות התורה להוסיף חומש בעת הפדיון), יהיה מחולל על פרוטה אחת מן המטבע שייחדתי לפדיון מעשר שני" (עי' לעיל ט, לא-לז. אם פודהו על מאכל, יאמר: "יהיה מחולל על מאכל זה").

ה. כאשר אדם פודה את המעשר השני על מטבע של חברו, או כאשר פירות המעשר השני שווים יותר מפרוטה אחת אבל פחות מארבע פרוטות (פרוטה שווה בין חמש לעשר אגורות. הערך משתנה מעט מתקופה לתקופה), לא מוסיפים חומש, ולכן יאמר: "מעשר שני זה יהיה מחולל על פרוטה מן המטבע שייחדתי/שפלוני ייחד לפדיון מעשר שני". ואם הוסיף בטעות "הוא וחומשו" – יצא.

ו. שנות השמיטה הבאות הן תשפ"ט, תשצ"ו וכן הלאה. המסופק האם הפירות שלפניו שייכים לשנת מעשר שני או מעשר עני, יפריש מספק את שני המעשרות. את המעשר שני יפדה על פרוטה, ואת המעשר עני ייתן לעני. והרוצה להקל, רשאי להפריש מעשר שני בלבד.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2025-11-09 07:15:55

ברוך השם ביתינו מתחתנת בשבוע הבא.שתי שאלות לגביי החתונה: 1. באיזה אופן ההורים לוקחים את החתן והכלה לחופה? מתי האמהות ומתי האבות? האם יש משהו חשוב בהקשר זה? נציין שאנחנו אנשים שומרי תורה ומצוות אך המחותנים שלנו לא לךגמרי שומרים לפי ההלכה. 2. הבת שלנו רוצה לקיים את המנהג של שבע פעמים לסובב את החתן תחת החופה. היא רוצה לבחור מנגינה אחרת ולא את זו המקובלת. לקחת מנגינה חסידית של ארבע בבות. אשמח לדעת מה מקור המנהג ומה לגביי המנגינה? אציין שלי מוזר לעשות זאת ובטח עם מנגינה של קשורה למנהג… אודה לתשובתכם!

ההתחלה היא הליכת החתן לקראת הכלה בליווי האבות או הוריו למי שחשוב לו שדווקא הוריו ילוו אותו. הם מגיעים עד תחילת השביל של הבד הלבן הפרוס עד הכלה. שם ההורים עוצרים והחתן הולך לכלה להוריד את ההינומה. בכל הזמן הזה שהחתן הולך לכלה בליווי האבות, האמהות עומדות בשני צידיה של הכלה כאשר היא יושבת על כיסא הכלה. לאחר שהחתן מוריד את ההינומה, הוא ממשיך עם האבות לחופה, וכאשר הוא מגיע לחופה החברים שמלווים את החתן בשמחה, הולכים ללוות את הכלה, כשהם מגיעים אליהם היא קמה בליווי האמהות ופוסעת לכיוון החופה. שם היא מקיפה את החתן יחד עם האמהות שבע פעמים באיזו מנגינה שרוצים, זה ממש לא משנה אם זו המנגינה הרגילה או שבע בבות. אין זה מוזר בכלל, מן הסתם היא מכירה את זה מחתונות אחרות, סביר שזו לא המצאה שלה. כל עוד מדובר על מנגינה של דוסים זה בסדר גמור. תודו לה' שאינה רוצה מנגינה חילונית.

מנהגי החופה ועוד מובאים בפניני הלכה ליקוטים משפחה. ניתן לקרוא מהספר דרך האתר של פניני הלכה.

אביא לך את הדברים מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה שאני כותב כעת כהמשך לספר שכבר יצא:

קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא

ה – החתונה ומנהגיה

יום החתונה

א. יום החתונה הוא היום הגדול והחשוב בחייהם של החתן והכלה, ביום זה הם פורצים את מחסום אישיותם הפרטית וכורתים ברית אהבה ונאמנות, וניצוץ מהאחדות האלוקית מתגלה ביניהם, ומתוך כך הם זכאים להיות שותפים בהמשך תהליך הבריאה ולהוליד חיים ונשמות לעולם.

קשה ללב להכיל את גודל המסע המופלא שהחתן והכלה מתחילים בו בעת כניסתם לחופה, הן במובן הזוגי והן במובן המשפחתי. מנישואין אלו בעזרת ה' יגדלו ילדים שיבוא יום וגם הם יכנסו לחופתם ויתחילו את מסעם שממנו ייוולדו נכדיהם וניניהם עד סוף כל הדורות. לו החתן והכלה היו מבינים את מלוא המשמעות של כניסתם לחופה, לא היו יכולים להכיל את גודל הקדושה והאחריות.

ב. אמרו חכמים שביום החתונה נמחלים עוונותיהם של החתן והכלה (ירושלמי ביכורים ג, ג). זאת משום שביום זה הם רוצים בכל ליבם להתחיל את חייהם החדשים באופן מושלם, לשמח זה את זה ולהיות טובים בעיני אלוהים ואדם. כדי להעצים את התהליך החיובי הזה, ראוי לחתן ולכלה לשוב בתשובה ביום חתונתם, ולהתפלל לה' שיסייע להם להגשים את כל שאיפותיהם הטובות (מנהג הצום מובא להלן בהלכות טהרת המשפחה ח, יג).

סדר החתונה

ג. נביא תחילה את סדר החתונה בקצרה, ולאחר מכן נפרט כל שלב.

החתונה מתחילה בליווי החתן לקראת הכלה כדי לפרוס את ההינומה על פניה. לאחר מכן מלווים אותם למקום החופה ומתחילים בשלב הקידושין: הרב שעורך את החופה מברך על כוס יין את ברכת האירוסין, ונותן לחתן ולכלה לשתות, ואז החתן מקדש את כלתו בנתינת הטבעת.

לאחר מכן, כדי שיהיו רשאים לעבור לשלב הנישואין, החתן צריך לתת לכלה את הכתובה הכוללת את כל התחייבויותיו כלפיה (לעיל ד, ז-יג), ומכבדים רב לקרוא אותה לפני הקהל.

לאחר מכן מגיעים לשלב הנישואין, שהוא העמידה תחת החופה ואמירת שבע ברכות הנישואין על כוס יין, שבסיומם החתן והכלה שותים מהכוס.

לאחר מכן נוהגים להזכיר את חורבן בית המקדש על ידי שיר ועל ידי שבירת הכוס, ומלווים את הזוג לחדר הייחוד.

הקידושין

ד. הרב מסדר הקידושין נוטל כוס יין ומברך 'הגפן' וברכת האירוסין, למנהג יוצאי ספרד הרב שותה תחילה מהיין, ולמנהג יוצאי אשכנז הרב אינו שותה מהיין אלא נותן את הכוס לחתן לשתות מעט, ואז הרב נותן את הכוס לאם הכלה כדי שתיתן לכלה לטעום מעט. לאחר מכן טוב שההורים או אנשים אחרים ישתו את היין שנותר בכוס, ואם השותים לא חשבו בעת ברכת 'הגפן' שברך הרב שאולי ישתו מהכוס, יברכו לפני שתייתם.

ה. לאחר שתיית היין, הרב מוודא שהטבעת שייכת לחתן ושהעדים נמצאים שם, הוא שואל את הכלה אם היא מוכנה להתקדש ומבקש שתושיט את אצבעה, ואז החתן אומר: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", ועונד עליה את הטבעת (עי' בפרק ד, ב-ד).

ו. לאחר הקידושין, מזמינים רב לקרוא את הכתובה לפני שהחתן ייתן אותה לכלתו, כדי לתת משקל להתחייבות החתן. רבים נוהגים לקרוא את עיקר הכתובה בלא הפרטים שבאמצע כדי שלא להטריח את הציבור, ויש נוהגים לקוראה בתרגום עברי כדי שמשמעותה תובן לכולם.

חופה – נישואין

ז. הנישואין מתקיימים על ידי עמידת החתן והכלה תחת החופה ואמירת שבע ברכות הנישואין בנוכחות עשרה גברים לפחות, שאין לומר את שבע הברכות בלא מניין. עניינן של ברכות אלו לברך את החתן והכלה שיבנו את ביתם בשמחה ואהבה, ולהודות לה' על יצירת העולם והאדם, ולבקש על בניין ירושלים והגאולה.

ח. מוזגים כוס יין, ומזמינים כמה מנכבדי הקהל לברך את שבע הברכות, וכיוון שהחתן והכלה ישתו מהיין בסוף הברכות, עליהם להקפיד לא לדבר בין ברכת 'הגפן' שנאמרת בתחילת שבע הברכות, לבין שתיית היין. לאחר סיום שבע הברכות, הרב נותן לחתן לשתות מהיין, וכיוון שהם כבר נשואים, החתן בעצמו נותן לכלתו לשתות אחריו. לאחר מכן, טוב שההורים או האורחים יסיימו את הכוס.

ט. כמה דעות ישנן בהגדרת החופה שעל ידה מתקיימים הנישואין, ומנהג ישראל להדר ולצאת ידי חובה על פי כמה מהן, כל עדה לפי מנהגה (העדים צריכים ללוות את כל שלבי החופה מתחילה ועד סוף): א – תחילה מכסה החתן את פני הכלה בהינומה כביטוי לפריסת חסותו עליה, שמעתה הוא אחראי לרווחתה ואושרה, וכך היא נשארת עד סוף טקס החופה. ב – לאחר מכן עומדים החתן והכלה במקום מיוחד המכוסה ביריעה שנועד לטקס הנישואין, ויש נוהגים לפרוס מעל החתן והכלה טלית במשך שבע הברכות כביטוי לחופה. ג – לבסוף נכנסים החתן והכלה לבדם כמה דקות לחדר המיוחד להם, כביטוי לתחילת חיי נישואיהם (יש שמקיימים זאת לאחר סיום החתונה בביתם החדש או בחדר השכור להם).

את מי מכבדים בברכות

י. הרב שעורך את החופה מברך את שתי ברכות הקידושין, על היין ועל האירוסין. לאחר מכן מכבדים רב לקרוא את הכתובה. ולגבי שבע ברכות הנישואין, יש נוהגים שרב אחד מברך את כולן, והמנהג הרווח כיום להזמין שישה מנכבדי הקהל לברך; הראשון מברך את שתי הברכות הראשונות, ועוד חמישה מברכים את שאר הברכות. ראוי לכבד רבנים בברכות, וכאשר יש חשש שאם לא יכבדו מבני המשפחה יהיה עלבון – יכבדו אותם.

השושבינים

יא. אחד המנהגים היפים הוא שהורי החתן והכלה מלווים אותם בדרכם לחופה, ושאר הנאספים שרים ורוקדים סביבם. תחילה מלווים את החתן למקום הכלה כדי לכסות את פניה בהינומה, ולאחר מכן מלווים את שניהם לחוד בדרכם לחופה (מפני הצניעות, לא ירקדו הנשים בקרבת הגברים בליווי הכלה). למנהג יוצאי אשכנז השושבינים נושאים בידם נרות לסימן טוב, שחייהם של בני הזוג יהיו מלאים אורה ושמחה.

יב. המנהג המקובל בארץ ישראל הוא שהאבות מלווים את החתן והאימהות את הכלה, כאשר כל הורה נעמד בצד ימין של הילד שלו. אמנם אם חשוב לזוג או להורים שהליווי של כל ילד יהיה על ידי אביו ואמו, אפשר לנהוג כך, וכאשר יש ויכוח בזה, יש לנהוג כמנהג המקובל בארץ ישראל.

יג. המנהג הרווח כיום הוא שגם אם ההורים גרושים או אלמנים, אם הם בכל זאת רוצים ללוות את ילדיהם לחופה, יהיו הם השושבינים (עדיף במקרה כזה שהאבות ילוו את החתן והאימהות את הכלה), ויש נוהגים לסימן טוב שזוג נשוי בזיווג ראשון שיש להם ילדים, ילכו בסמוך להורים וייחשבו גם הם לשושבינים (מתחת לחופה אין צורך בזוג נוסף).

מנהגי החופה

יד. האורחים: על האורחים שנאספים סביב החופה לעמוד בשקט לכבוד המעמד הגדול ולכבוד החתן והכלה שדומים ביום זה למלך ומלכה. מי שקשה לו לעמוד במשך כל טקס החופה, רשאי לשבת, וישתדל לעמוד בשעת ברכות האירוסין והנישואין. לפיכך נכון להכין כסאות ליד החופה עבור זקנים וחולים שמתקשים לעמוד זמן ממושך.

טו. החתן והכלה: מנהג ישראל מדורי דורות שהכלות לובשות שמלות לבנות, כדי שלא יהיה הבדל בין העשירות לעניות. כהמשך לכך, ראוי לחתן ולכלה לנהוג בצניעות ולהימנע מניסיון ליצור טקס ראוותני וייחודי, או להבליט את עצמם יתר על המידה. וכן ראוי שלא יביעו את אהבתם זה לזו בפומבי, ולא ידברו בעת החופה, אלא יקשיבו ויכוונו לכל הברכות שנאמרות לכבודם.

טז. יש חתנים שנוהגים בתחילת החופה להתעטף בטלית חדשה, ובברכת 'שהחיינו' מכוונים גם על מצוות הקידושין והחופה שהם עומדים לקיים (אם החופה לפני השקיעה, יברכו על הטלית גם 'להתעטף בציצית').

יז. החופה: מנהג יוצאי אשכנז להעמיד את החופה מתחת לרקיע השמים, לסימן ברכה שיהיה זרעם של החתן והכלה ככוכבי השמים. אמנם כאשר יורד גשם, גם יוצאי אשכנז יכולים לקיים את החופה בתוך האולם כמנהג יוצאי ספרד.

יח. הקפות: למנהג אשכנז, לאחר שהכלה נכנסת לחופה, היא מקיפה את החתן שבע פעמים יחד עם אימה וחמותה, כביטוי למדרגה גדולה וגבוהה מהבנתנו שאנו זוכים לה במעמד הנישואין.

יט. זכר לחורבן: תקנו חכמים לזכור בשעת החופה את ירושלים ובית המקדש שעדיין לא זכינו לבנותו. רק לאחר שנזכור זאת, תוכל השמחה להיות מכוונת כראוי לתיקון העולם, ובכך תחשב חתונה זו כבנייה של אחת מחורבות ירושלים. המנהג הרווח כיום הוא לשבור כוס זכר לחורבן בסוף טקס החופה, לאחר שירת 'אם אשכך' או 'תיתן אחרית לעמך'. ורבים נוהגים גם לשרוף מעט נייר, ואת האפר שם החתן על ראשו במקום הנחת התפילין לפני שיוצא לחופה.

כשבית המקדש היה קיים, היו רגילים לעטר את ראש החתן בכתר או בעטרה, אך לאחר החורבן נאסר הדבר כשם שמצנפת הכהן הגדול אינה על ראשו. וכן אסור להניח על ראש הכלה עטרה עשויה מכסף או זהב, אבל אם היא מבד מקושט מותר אף אם קבועות בה משבצות כסף וזהב.

כ. חדר הייחוד: המנהג הרווח שלאחר סיום טקס החופה נכנסים החתן והכלה לבדם לחדר המיוחד להם, ונכון שיקפידו לאכול שם לחם ויתחילו בכך את סעודת הנישואין, שכן הם מרכז השמחה והסעודה, ואם ישכחו ליטול ידיים ולאכול, סעודת החתונה תיפגם.

שמחת החתונה והסעודה

כא. החתונה היא האירוע השמח ביותר במסגרת החיים היהודיים, ולכן מצווה גדולה לשמח את החתן והכלה, לשבח בפניהם את בן הזוג ולרקוד לפניהם. נוהגים להזמין לחתונה אורחים רבים, לבטא בכך שיש לשמחתם הפרטית של הזוג ולהחלטתם להקים משפחה בישראל, ערך עצום וכלל ישראלי.

כב. יחד עם שמחת החתונה, יש לשים לב שהתזמורת לא תרעיש מדי, ותגרום בכך סבל לרבים, ובשעת הסעודה אף כדאי שלא תנגן כלל, כדי שיוכלו האורחים להירגע מעט ולשוחח זה עם זה בנוחות, כי גם השיחות היפות הללו הן חלק משמחת החתונה.

כג. סעודת החתונה צריכה להיות גדולה ומשמחת יותר מסעודות השבתות והחגים. נוהגים לעשות סעודה בשרית, אבל משפחות ששמחות יותר במאכלים חלביים, רשאיות להכין סעודה חלבית, ובתנאי שהמאכלים יהיו משובחים וטובים במיוחד.

כד. ראוי לעודד את הציבור לקיים חתונות שמחות וצנועות, באופן שסעודת החתונה תהיה יותר חשובה ומכובדת מכל שאר הסעודות שהם רגילים לערוך במשך השנה, אבל לא בהפרזה, כל ציבור לפי מנהגו. ורק עשירים שנוהגים להוציא סכומים רבים על מותרות, ראוי שיעשו לילדיהם חתונות יקרות לשם שמיים, כדי להעלות את ערך מצוות הנישואין וקדושתה מעל לכל שאר המותרות וענייני החולין.

כה. בשעה שאדם עורך את רשימת מוזמניו, עליו לחשוב תחילה על הגרים, העניים, האלמנות ומרי הנפש שבין מכריו, שכן רק אם יזמינם, יוכל לזכות לשמחה אמיתית שמוסיפה טובה וברכה לעולם.

כו. מתי מותר לאורחים ללכת: על המוזמנים להתנהג בדרך ארץ ולשמח כראוי את החתן והכלה. אורחים שלא נותנים מתנה ששווה למחיר המנה שהם נהנים ממנה, כמו רבים מחברי החתן והכלה, בלא אונס מיוחד עליהם לרקוד במשך כל זמן הריקודים ולהישאר עד סוף החתונה, שהרי לשם כך הוזמנו. ואילו אורחים שנותנים מתנה ששווה למחיר המנה, כמו רבים מחברי ההורים של החתן והכלה, רשאים במקום הצורך לרקוד פחות ולצאת לפני סוף החתונה, שכן במתנתם השלימו את שמחת החתן והכלה שהם חייבים בה.

הנאלצים לצאת לפני ברכת המזון הכללית, יזמנו בשקט בשלושה או בעשרה, ויאמרו בזימון 'שהשמחה במעונו'. ואם אין חשש לפגיעה בבעלי השמחה, גם אם החתן והכלה לא נמצאים איתם בשולחן, יכולים לברך על כוס יין ולזכות בשבע ברכות אם הם עשרה, או בברכת 'אשר ברא' אם הם שלושה (עי' בספר הקיצור לפניני הלכה, הלכות ברכות ה, ט-יב).

כז. המתנות: נכון שהמוזמנים יתנו מתנה כספית בשווי של מעט יותר מערך המנה, וכפי שנוהגים רבים מיוצאי ספרד, וכפי שהיה המנהג הקדום בישראל (שו"ע אה"ע ס, א), שעל ידי כך יוכלו משפחות החתן והכלה להתחזק בקיום השמחה ובעזרה לבני הזוג. ומי שקשה לו לשלם את מחיר המנה, יכול לתת מתנה כפי הנהוג במקומו, שכן בעלי השמחה נערכים מראש לכך שהמתנות לא יכסו את עלות החתונה.

שבעה ימים של שמחה

כח. מצווה על החתן והכלה לשמוח יחד שבעה ימים, ולא לעשות מלאכה ומסחר. נוהגים שהחתן והכלה לובשים בגדים חגיגיים, ומותר להם לכבסם ולגהצם לצורך שבעת ימי השמחה. עוד נוהגים שאם החתן או הכלה צריכים לצאת לבד לרחוב העיר, לכתחילה ילווה אותם לפחות אדם אחד, משום שהם דומים למלך ומלכה, ואין זה מכבודם להלך ברחוב יחידים.

כט. במשך שבעת ימי השמחה, מצווה לקיים עבור החתן והכלה סעודות, ולברך בהן את שבע ברכות הנישואין על כוס יין לאחר ברכת המזון. למנהג יוצאי אשכנז ורוב יוצאי ספרד, בכל מקום שבו עורכים סעודה לכבוד החתן והכלה, אם אוכלים שם מניין גברים שמתוכם לפחות שבעה אכלו לחם (דין 'פנים חדשות' להלן) – מברכים שבע ברכות (מזמנים על כוס אחת, ועל כוס אחרת אומרים שש ברכות לאחר ברכת המזון, ובסיומן המזמן מברך על הכוס שבידו 'הגפן', שותה ממנה לפחות 'מלא לוגמיו', מערבב את היין שבשתי הכוסות ומגישן לחתן ולכלה). ואם יש שם שלושה גברים שעושים זימון (או שאין 'פנים חדשות') – מברכים רק את ברכת 'אשר ברא' על כוס יין (לאחר ברכת המזון, המזמן מברך 'הגפן' ו'אשר ברא' על הכוס שזימן עליה, שותה ממנה לפחות 'מלא לוגמיו' ומגיש אותה לזוג).

למנהג חלק מיוצאי ספרד, רק בסעודה שנערכת בבית החתן והכלה אפשר לברך שבע ברכות, אבל אם עורכים את הסעודה במקום אחר, מברכים רק את ברכת 'אשר ברא' על כוס יין.

ל. אם הסעודות שעושים עבור החתן והכלה הן בימי החול, רק כאשר לפחות אחד מהמסובים לא השתתף בשמחת החתונה או בסעודת שבע ברכות שנערכה לכבוד הזוג ('פנים חדשות'), ובזכותו השמחה מתגברת – ניתן לברך שבע ברכות. ולמנהג חלק מיוצאי ספרד, צריך שיהיו שני אנשים חדשים כדי לברך שבע ברכות. בשעת הצורך יכולים כל יוצאי ספרד להקל בזה.

לא. לכתחילה יברכו את שבע הברכות רק אלו שאכלו לחם, והמקלים לברך גם אם אכלו דברים אחרים או אף אם לא אכלו כלום, יש להם על מי לסמוך.

לב. אם החופה היתה לפני השקיעה (לכל הפחות נתינת הטבעת והכתובה), למשל ביום ראשון, הרי שבצאת הכוכבים מתחיל היום השני של שבע הברכות ('מקצת היום ככולו'), וממילא ניתן לברכן בסעודות שעד שקיעת החמה שלפני צאת השבת (יש להקפיד לברך את שבע הברכות לפני השקיעה של היום האחרון).

לג. כשהחתן נמצא בבית הכנסת במשך שבעת ימי שמחתו, לא אומרים ווידוי ותחנון, ובימים שיש בהם קריאה בתורה, מעלים אותו לתורה. את שבעת הימים הללו סופרים מעת לעת, ולכן אם החופה היתה לפני השקיעה של יום ראשון, לא אומרים ווידוי ותחנון גם במנחה של יום ראשון הבא.

לד. אם אלו נישואין שניים גם של החתן וגם של הכלה, מצווה עליהם לשמוח יחד שלושה ימים בלבד בלא לעשות מלאכה, ואת שבע הברכות מברכים רק בסעודה הראשונה שאחר החתונה, ובתנאי שאותה סעודה תהיה ביום החתונה עצמו, ולכן אם החתונה התקיימה לפני השקיעה, מברכים בסוף הסעודה רק אם היא התקיימה לפני השקיעה.

לה. בשבת שלפני החתונה, נוהגים יוצאי אשכנז ורבים מיוצאי ספרד להעלות את החתן לתורה, ורבים מיוצאי אשכנז נוהגים אף לערוך לכבודו סעודה שמחה. בשבת שלאחר החתונה, נוהגים בכל העדות להעלות את החתן לתורה, ולכתחילה מעלים גם את אב החתן ואב הכלה, ושתי המשפחות שמחות יחד בסעודות.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2025-11-06 19:57:35