"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א)

הפנייה האלוקית לאברהם מגיעה ללא כל הקדמה. על נח נאמר "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (בראשית ו, ח), ועל מעלותיו של אברהם לא מסופר דבר. שאלה זו כבר שאל הרמב"ן (בראשית יב, ב):

מָה טַעַם שֶׁיֹּאמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲזֹב אַרְצְךָ וְאֵיטִיבָה עִמְּךָ טוֹבָה שֶׁלֹּא הָיְתָה כְּמוֹהוּ בָּעוֹלָם, מִבְּלִי שֶׁיַּקְדִּים שֶׁהָיָה אַבְרָהָם עוֹבֵד אֱלֹקִים אוֹ צַדִּיק תָּמִים?

תשובה מפתיעה מציע ה"שפת אמת" (לך לך):

כִּי זֶה עַצְמוֹ הַשֶּׁבַח, שֶׁשָּׁמַע זֶה הַמַּאֲמָר "לֶךְ לְךָ" שֶׁנֶּאֱמַר מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְכָל הָאֲנָשִׁים תָּמִיד, כְּמוֹ שֶּכָּתוּב "וַי לְאִינּוּן דְּשִׁינְתָּא בְּחוֹרֵיהוֹן"… וְאַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שָׁמַע וְקִבֵּל. וּמִמֵּילָא נִקְרָא רַק הַדִּבּוּר אֵלָיו, כִּי הֲלֹא לֹא נִמְצָא מְיֻחָד לִשְׁמֹעַ רַק הוּא.

הקריאה "לך לך" אינה אירוע חד-פעמי. מאז גורש האדם מגן עדן היא מהדהדת בעולם ללא הפסק, וכל מי שרצה יכול היה לשמוע אותה. אך כל העולם היה שקוע בשינתו, ורק אברהם הקשיב. שבחו של אברהם אינו כתוב לפני הקריאה, כי הוא גלוי בה: הוא שמע.

מהי אפוא אותה "שינה בחורים"? זו אובדן הרגישות לקול האומר לאדם: יש לך שליחות, עליך לשנות כיוון, האתגר שנדמה רחוק ממך – שלך הוא. והשאלה המתבקשת היא: מה מאפשר לאדם להתעורר משנתו?
ניתן ללמוד מאברהם אבינו שלוש יסודות איך מצליחים להקשיב לקול האלוקי, איך מצליחים לא לפספס את הקריאות האלוקיות אלינו (הדברים מבוססים על דברים שאמר הרב איתמר אלדר).

סקרנות

היסוד הראשון המוציא את האדם משנתו הוא הסקרנות. כך מתאר המדרש את ראשית דרכו של אברהם (בראשית רבה לט, א):

מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְרָאָה בִּירָה אַחַת דּוֹלֶקֶת. אָמַר: תֹּאמַר שֶׁהַבִּירָה זוֹ בְּלֹא מַנְהִיג? הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה, אָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא בַּעַל הַבִּירָה.

רבים עברו על פני הבירה, ורק אברהם עצר ושאל מי שוכן בה. בעל הבירה מציץ רק אל מי ששואל.

כעין זה מצינו אצל משה רבנו (שמות ג, ג-ד):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה, מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת, וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה.

יתכן שרועים רבים חלפו על פני הסנה. יש שלא הבחינו בו כלל, ויש שהבחינו והמשיכו בדרכם. הקריאה "מֹשֶׁה מֹשֶׁה" באה רק אחרי "כִּי סָר לִרְאוֹת".

וכך גם אצל גדעון. המלאך מברכו "ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל", וגדעון אינו מקבל את הברכה בשתיקה (שופטים ו, יג-יד):

בִּי אֲדֹנִי, וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת, וְאַיֵּה כָל נִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ… וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר: לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל.

"בכוחך זה" – בכוח השאלה, בכוח הסירוב להשלים עם המציאות.

הסקרנות היא הרצון להבין את המשמעות של המציאות, לא להתעלם ממה שקורה סביבנו. לשים לב לרמזים האלוקיים שנמצאים בחיינו. להתעורר מן השינה – זה לא היות עירני וקשוב למציאות ולחיים.

להרפות מן העבר

היסוד השני טמון במילים "מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ". הפסוק מרבה לפרט את מה שעל אברהם לעזוב: את הנוף המוכר, את המשפחה, את ההרגלים ואת דפוסי המחשבה שקיבל בבית אביו. פעמים רבות מה שמרדים את האדם אינו חוסר כוח, אלא אחיזה חזקה מדי במה שכבר יש בידו.

היכולת לשחרר את האחיזה בעבר אינה ביטול שלו, אלא תנאי לתנועה. אברהם לא שכח את בית אביו, אך הוא הסכים שבית אביו לא יקבע עבורו את הדרך.

כל תזוזה וכל תנועה כוללת בתוכה עזיבה מסויימת של מה שהיה עד עכשיו, העזיבה הזאת דורשת ויתור מסויים, היא דורשת גמישות.

אל הלא נודע

היסוד השלישי נוגע לעתיד: "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". הקב"ה אינו מגלה לאברהם את שם היעד, אף שתרח אביו כבר יצא "לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן" (בראשית יא, לא). כתב רש"י:

לֹא גִּלָּה לוֹ הָאָרֶץ מִיָּד, כְּדֵי לְחַבְּבָהּ בְּעֵינָיו, וְלִתֵּן לוֹ שְׂכַר עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר.

רק כשהגיע לשכם נגלה אליו הקב"ה ואמר: "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (שם יב, ז). עד אז הלך אברהם עם הבטחה עמומה, שיש בה חזון ותקווה, אך אין בה מפה.

אם הרפיית המושכות היא שחרור מן העבר, הרי שהליכה אל הלא נודע היא שחרור מן הצורך לשלוט בעתיד. מי שמתנה את צעדיו בידיעת כל הפרטים מראש, לעולם לא יצא לדרך.

הפחד ממה שיש מחוץ לגבולות המוכר והידוע משאיר אותנו ללא תזוזה, בעולם האימון קוראים לזה 'מעגל הנוחות', שהגבולות סביבו הם החשש והפחד – שבולמים אותנו מלצאת מהמעגל הנוחות ומשאירים אותנו ללא תזוזה משמעותית.

תנועה זו עברה בירושה לבניו. כך אמר משה לפרעה: "וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה" (שמות י, כו), וכך משבח הנביא את כנסת ישראל (ירמיה ב, ב):

זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.

השער שלך

פרנץ קפקא תיאר במשלו "לפני החוק" אדם המבקש להיכנס בשער, ושומר עומד בפתח. שנים רבות יושב האדם לפני השער, מהסס וממתין, ואינו נכנס כי הוא מחכה לרשות להיכנס, הוא רוצה להיכנס שידיעה שמותר לו להיכנס, והשומר אומר לו שאין לו רשות ואז רגע לפני מותו הוא שואל מדוע איש מלבדו לא ביקש להיכנס, והשומר משיבו: השער הזה נועד לך לבד, ועתה אני סוגר אותו.

וְהִנֵּה הִגִּיעָה שְׁעָתוֹ לָמוּת, וְלִפְנֵי מוֹתוֹ הִתְרַכְּזוּ בְּמוֹחוֹ כָּל הַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁל כָּל הַיָּמִים לִשְׁאֵלָה אַחַת גְּדוֹלָה שֶׁעַד כֹּה לֹא הִצִּיעַ אוֹתָהּ לְשׁוֹמֵר. הוּא קָרָא לַשּׁוֹמֵר בִּרְמִיזָה, בַּאֲשֶׁר לֹא יָכוֹל עוֹד לִזְקֹף אֶת גּוּפוֹ הַנֻּקְשֶׁה; הַשּׁוֹמֵר נֶאֱלַץ הָיָה לִגְחֹן עָלָיו, שֶׁכֵּן הַהֶבְדֵּל בְּגֹדֶל הַקּוֹמָה נִשְׁתַּנָּה מְאֹד בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים לְרָעָתוֹ שֶׁל אִישׁ הַכְּפָר.

“וְכִי מָה עוֹד אַתָּה רוֹצֶה לָדַעַת בְּשָׁעָה זוֹ?” שָׁאַל הַשּׁוֹמֵר, “אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שִׁבְעָה!”

“הַכֹּל הֲלֹא נִכְסָפִים אֶל הַחֹק”, לָחַשׁ הָאִישׁ, “וְאֵיךְ זֶה קָרָה הַדָּבָר שֶׁבְּמֶשֶׁךְ כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים, שׁוּם אָדָם לֹא בִּקֵּשׁ לְהִכָּנֵס אֶל תּוֹךְ הַחֹק?”

רָאָה הַשּׁוֹמֵר בְּאוֹתוֹ אָדָם כִּי הוֹלֵךְ הוּא לָמוּת, וְיִנְהֹם עָלָיו בְּקוֹלוֹ, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אֶל שְׁמִיעָתוֹ הַגּוֹוַעַת: “שׁוּם אָדָם אַחֵר לֹא יָכוֹל הָיָה פֹּה לְהַשִּׂיג רִשְׁיוֹן כְּנִיסָה, כִּי שַׁעַר זֶה נוֹעַד אַךְ וְרַק בִּשְׁבִילְךָ; הִנְנִי הוֹלֵךְ עַתָּה לִנְעֹל אוֹתוֹ!”

זו בדיוק הטרגדיה שהזוהר זועק עליה: "וַי לְאִינּוּן דְּשִׁינְתָּא בְּחוֹרֵיהוֹן". לכל אדם יש שער משלו, קריאת "לך לך" המכוונת אליו במיוחד, אבל יש שומר, שומר שלא נותן להיכנס, השומר הזה דורש וודאות ואישור, אבל אי אפשר לקבל וודאות ואישור כדי להתקדם יש צורך בתעוזה, יש צורך בלקיחת סיכון, כי אם אין סיכון – אין סיכוי!

אברהם, אבי האומה, מספר לנו סיפור אחר: סיפור של אדם ששמע, קם והלך. מעשה זה חזר בדורותינו בדמויות רבות, וחנה סנש ה"ד היטיבה לבטאו במילים "קול קרא והלכתי".

הקריאה לא פסקה גם בימינו. כך שנינו (אבות ו, ב):

בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת: אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה.

סקרנות שמוציאה את האדם מן השיגרה, הרפיה מן העבר, ואומץ ללכת אל הלא נודע – אלו הן התנועות שפותחות את האוזן לקול הקורא. זהו שבחו של אברהם, וזו ירושתו לבניו.

יהי רצון שנזכה להיות מן הערים ולא מן הישנים בחוריהם, לשמוע את ה"לך לך" המכוון אל כל אחד ואחת מאיתנו, ולהיכנס בשער שנפתח לפנינו בעוד הוא פתוח!