אנחנו נמצאים בימי התשובה, ופרשות ניצבים-וילך מציבות בפנינו את אחת השאלות החשובות ביותר של הימים האלה:
מהי בעצם תשובה?
בפרשת ניצבים התורה מתארת תחילה את התשובה הגדולה של עם ישראל:
וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ… וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ… וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ…
עם ישראל שב לארצו, לעצמאותו, לחייו ולייעודו.
ומיד אחר כך התורה עוברת אל התשובה של כל אחד ואחד:
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת… לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.
הרמב"ן מפרש שהמצווה הזאת היא מצוות התשובה.
והתורה אומרת לנו דבר מדהים, תשובה היא קרובה. היא לא בשמיים. היא לא מעבר לים. היא נמצאת בפה שלנו, בלב שלנו, בידיים שלנו.
תשובה אינה להרגיש רע
יש טעות שחשוב מאוד להשתחרר ממנה בימים האלה.
לפעמים כשאדם שומע את המילה "תשובה", הוא מיד חושב על עצבות, אשמה, ביקורת עצמית. כאילו כדי לעשות תשובה אני צריך קודם כול להרגיש כמה אני לא בסדר.
הרב קוק מזהיר בדיוק מן התפיסה הזאת. הוא כותב שהמושג תשובה נקשר בטעות עם:
דִּלְדּוּל נֶפֶשׁ, עִם חֻלְשָׁה וְרִפְיוֹן וְהַנְמָכַת הַחַיִּים.
פעם ניגש אליי תלמיד באלול ואמר לי: "הרב, יש לי בעיה. אני לא מרגיש את אלול".
שאלתי אותו למה הוא מתכוון.
והוא אמר: "אני לא מרגיש רע עם עצמי. אני מרגיש שאני עובד, מתקדם, משתדל. אני לא מושלם, אבל אני בעלייה. ואני לא מצליח להרגיש רע…".
אמרתי לו: מצוין!
תשובה אינה אמורה לגרום לנו לשנוא את עצמנו.להפך.
הרב קוק כותב:
הַתְּשׁוּבָה אֵינָהּ בָּאָה לְמָרֵר אֶת הַחַיִּים, כִּי אִם לְהַנְעִימָם.
תשובה היא שיבה לחיים. שיבה לעצמיות שלנו. שיבה לכוחות שהקב"ה נטע בנו.
לכן הפרשה נפתחת:
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם.
כדי לשוב אנחנו צריכים להגיע כולנו. לא רק עם החולשות שלנו, אלא גם עם הכוחות, העוצמות, הרצונות והטוב הגדול שבתוכנו.
אבל מה עושים כשנופלים?
וכאן מגיעה פרשת וילך.
הקב"ה אומר למשה שעם ישראל עתיד לחטוא. יהיו נפילות, יהיו טעויות, יהיה גם הסתר פנים.
ובתוך כל זה אומר עם ישראל:
הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה.
הרמב"ן מסביר שעדיין אין כאן תשובה שלמה. אין וידוי מלא, אין עדיין שינוי מעשי שלם.
יש כאן רק הרהור תשובה. רגע שבו האדם אומר לעצמו: טעיתי. אני לא רוצה להמשיך כך.
אבל מתברר שגם לרגע הזה יש כוח עצום.
הרמב"ן כותב שבגלל עצם הרהור התשובה כבר ראוי היה:
לְרֹב חַסְדֵי הַשֵּׁם שֶׁיַּעְזְרֵם וְיַצִּילֵם.
כלומר, עוד לפני שהכול תוקן – משהו כבר השתנה.
וזה אולי אחד הדברים החשובים ביותר לקחת איתנו לימי התשובה.
אדם יכול לומר לעצמו: "אבל אני עדיין לא שם. אני יודע שיש דברים שאני רוצה לשנות, ואני אפילו לא בטוח שאצליח".
והתשובה היא: אל תזלזל בהתחלה.
ברצון שלך יש כוח.
בהחלטה שלך יש כוח.
אפילו בהרהור אמיתי של תשובה יש כוח.
הרב קוק כותב:
צְרִיכִים לְהַעֲמִיק מְאֹד בֶּאֱמוּנַת הַתְּשׁוּבָה, וְלִהְיוֹת בָּטוּחַ שֶׁבְּהִרְהוּר תְּשׁוּבָה לְבַד גַּם כֵּן מְתַקְּנִים הַרְבֵּה אֶת עַצְמוֹ וְאֶת הָעוֹלָם.
והוא מוסיף דבר מופלא: אחרי הרהור תשובה האדם צריך להיות
יוֹתֵר שָׂמֵחַ וּמְרֻצֶּה בְּנַפְשׁוֹ מִמָּה שֶׁהָיָה בַּתְּחִלָּה.
לא יותר שבור – יותר שמח.
כי התחלת לזוז.
ניצבים – וילך
אולי זה החיבור העמוק בין שתי הפרשות.
ניצבים אומרת: תעמוד.
תאמין בעצמך. תכיר בכוחות שלך. תזכור מי אתה באמת.
וילך אומרת: ועכשיו – תלך.
אל תחכה שתהיה מושלם.
אל תחכה שתדע בוודאות שתצליח.
קח דבר אחד שאתה יודע שאתה רוצה לתקן – ותתחיל.
דווקא בימים האלה אני מציע לכל אחד מאיתנו לעצור לכמה דקות ולשאול שלוש שאלות:
- איפה אני רוצה להיות טוב יותר השנה?
- מהו דבר אחד שאני באמת רוצה לשנות?
- מה הצעד הקטן שאני יכול לעשות כבר היום?
לא עשרה דברים. לא מהפכה שלמה.
דבר אחד.
כי תשובה היא לא רק חרטה על מה שהיה. תשובה היא החלטה לאן אני הולך מכאן.
הקב"ה יודע שיש לנו יצר הרע. הוא יודע שאנחנו נופלים. והוא בכל זאת בוחר בנו, חפץ בנו ומאמין ביכולת שלנו לשוב.
יהי רצון שבימים האלה נזכה להיות ניצבים – להכיר בטוב, בכוחות ובעוצמות שהקב"ה נטע בנו; ומתוך כך גם וילך – לצאת לדרך, בצעד אחד אמיתי של תשובה.
כי לפעמים שינוי גדול מתחיל ברגע קטן שבו אדם אומר לעצמו:
אני רוצה אחרת.
ומכאן – מתחילים ללכת.