ב"ה נולד לנו בן בכור. מתי בדיוק צריך לעשות את הפדיון?
מתוך ספר הקיצור הבא של פניני הלכה:
קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא
א. ישראל שנולד לו בן בכור, צריך לפדותו לאחר שלושים יום, על ידי מתן שווי של חמישה שקלים בשקל הקודש לכהן, שנאמר (שמות יג): "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל… וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה". ונאמר (במדבר יח, טז): "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא".
ב. כאשר אבי הבן כהן או לוי, או שאימו של הבן היא בת כהן או בת לוי, הילד פטור מפדיון. אמנם בת בתו של כהן או בת בתו של לוי, שאביהן ישראל, נחשבות ישראליות, והבן הבכור שייוולד להן יהיה חייב בפדיון, והסבא-רבה הכהן יכול לפדות את נינו.
ג. הפדיון צריך להיערך ביום השלושים ואחד מהלידה, כלומר לאחר ארבע שבועות ויומיים, לכן אם הלידה היתה למשל ביום ראשון, הפדיון יהיה לאחר ארבע שבועות ביום שלישי. אמנם אם הלידה היתה ביום חמישי, הפדיון יהיה ביום ראשון, מכיוון שאסור לפדות בשבת.
ד. יש נוהגים להקפיד שאם הבן נולד לקראת סוף היום, לערוך את הפדיון ביום השלושים ואחד ולא בלילו, ובמקום הצורך אפשר לקיים את הפדיון בלילה.
ה. אם נפדה הבכור לפני יום השלושים ואחד, צריך לחזור ולפדותו. ואם לא נפדה ביום השלושים ואחד, צריך לפדותו בהקדם (ועי' להלן, יא).
ו. משקל הכסף שהיה בחמישה שקלים בזמן התורה, הוא כ-85 גרם כסף טהור, אמנם למעשה מפני הספק טוב להחמיר ולתת לכהן כסף טהור במשקל 100 גרם, או לתת לו אוכל או חפץ כגון בגדים או פמוטים שערכם שווה לפחות מאה גרם כסף באותו היום (אין לפדות בצ'ק או שטרות כסף, אבל לאחר שנתן לכהן כסף טהור, יכול לקנותו ממנו בצ'ק או בשטרות כשווי מאה כסף גרם באותו יום).
ז. הואיל ובפועל הכהנים אינם ממלאים כיום את תפקידם המקודש בבית המקדש והוראת תורה לישראל, כהנים רבים נוהגים להחזיר את כסף הפדיון במתנה לאבי הבן, אך לא יחזירו תמיד, כי אז כל ההורים יבואו אליהם ויקופחו הכהנים האחרים, וגם כדי להדגיש שנתינת הפדיון היא נתינה גמורה, ורק הכהן יכול להחליט אם לתת בחזרה את הכסף כמתנה להורי הבכור.
ח. מצווה לקיים סעודה מכובדת לכבוד הפדיון, ומעלה גדולה להשתתף בה. נוהגים ליטול ידיים, לבצוע על הלחם ולאכול ממנו מעט, ולאחר מכן לקיים את טקס הפדיון שעיקרו שיח קצר בין האב לכהן על כך שהוא מעוניין לפדות את בנו כדי שלא יהיה מיועד לתפקידים מקודשים בלבד. האב מברך 'על פדיון הבן' ו'שהחיינו' ונותן לכהן את דמי הפדיון, והכהן מברך את הבכור ברכת כהנים ומוסיף לברך על כוס יין כדי לבטא את השמחה שבמצווה (נוסח הפדיון מובא בסידורים).
ט. הגדרת התורה לגבי פדיון בכורות היא 'פטר רחם', כלומר הראשון שיצא מרחם אמו. לכן אדם שיש לו בכור מאשתו הראשונה, והתחתן שוב עם אישה שעדיין לא ילדה, הבן הראשון שייוולד לו מאשתו השנייה גם יהיה חייב בפדיון בכורות, מפני שהבכור לגבי פדיון תלוי באמו. לכן גם כאשר יהודייה ילדה את בנה הבכור מגוי, הילד חייב בפדיון (ועי' להלן יב).
י. בכור שנולד בניתוח קיסרי פטור מפדיון, מפני שלא יצא בדרך הטבע מפתח הרחם. אבל אם יצא מפתח הרחם בעזרת משאבת ואקום או מלקחיים, או שהרופאים הוצרכו להרחיב את פתח הרחם על ידי מספריים – חייב בפדיון.
יא. אישה שהפילה את עוברה הראשון בתוך ארבעים יום מעת ההפריה, היינו חיבור הזרע לביצית (הביצית מוכנה להפריית הזרע 14 יום לפני הווסת הבא, וממילא פעמים רבות ההפריה סמוכה לליל הטבילה), הבן הבכור שייוולד אחריו יהיה חייב בפדיון. אבל אם ההפלה ארעה לאחר ארבעים יום ואיבריו של העובר החלו להתפתח, הבן שייוולד אחריו פטור מפדיון, מפני שאינו 'פטר רחם'. לכן נכון שאישה שהפילה את עוברה הראשון לאחר היום הארבעים, תברר היטב אצל הרופא האם היה ריקום של איברים או בשר, ובמצב של ספק יעשו פדיון בלי ברכה.
יב. כשאין אב, כגון שהוא נפטר לפני הולדת בנו, או כאשר האב אינו מעוניין לפדות את בנו, נחלקו הפוסקים האם ניתן לפדותו, או שרק הבן יכול לפדות את עצמו כשיגיע לגיל מצוות. ויש מורים מפני הספק לקיים את הפדיון פעמיים בלי ברכה, פעם אחת ביום השלושים ואחד על ידי הרב או סבו של הילד או אמו, או שבית הדין ימנה מישהו שיפדהו, ופעם נוספת הוא יפדה את עצמו בהגיעו לגיל מצוות.