בדין גרמא ודוד שמש

יש הרחבה גדולה בדין גרמא בספר ההרחבות לפניני הלכה שבת בפרקים ט ו-יז. אפשר לקרוא דרך האתר.

אביא לך קצת מהנאמר שם הנוגע לענייננו:

הרחבות יז ג,א לגבי ההיתר לדבר לאדם שיש לו מכשיר שמיעה – לפי השיטה שהגברת זרמי חשמל אסורה מהתורה, עיקר ההיתר להשתמש במכשיר שמיעה הוא משום 'גרמא'. ועיקר ההבדל בין מעשה ל'גרמא', שהמעשה נעשה בכוח ראשון וה'גרמא' בכוח שני, כמבואר בסנהדרין עז, ב, וחולין טז, א. ואמנם מלשון רש"י בסנהדרין למדנו שההבדל תלוי גם בזמן, שכתב: "ולא נפלו המים מיד בצאתו מגדרותיהן עליו, אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם, גרמא הוא ולא מכחו". הרי שגרמא הוא גם רחוק וגם לא מיד. וכ"כ מרן הרב באורח משפט עא, לעניין שימוש ברמקול. ועיין לעיל בהרחבות ט, ט, בגדר גרמא. ונלענ"ד שאף שהמרחק לבדו אינו הופך פעולה לגרמא, מ"מ כאשר המרחק גורם לכך שהפעולה אינה נתפשת כפעולה שלו, כמו דיבור לכבד שמיעה, הרי זה נחשב ככוח שני שלו. מה שאין כן בדיבור ברמקול שהמדבר מתקרב למקרופון וכך היא דרך השימוש במגבר קול, שבזה ברור שהמדבר מפעיל את המגבר בכוח ראשון, ועיין בהרחבות ט, ט, שכל פעולה שנעשית כדרכה ובמודעות נחשבת תמיד כוח ראשון ולא גרמא.

ונראה שהוא נחשב כוח שני גם לרמ"ה. שהרמ"ה סובר שכוח שני הוא לאחר שהמים עברו דבר שעכב אותם, או שהפעולה נגרמה מן המים השניים (עיין לעיל בהרחבות ט, ט, ג-ד). ונראה שגם הרמ"ה מסכים שההגדרה הבסיסית היא שפעולה שנתפסת כפעולה ישירה היא כוח ראשון, וכאשר היא משתלשלת ונגרמת מפעולה שלו, היא נחשבת כוח שני. וכאשר גלי הקול מתפשטים ולאחר שמגיעים למכשיר השמיעה מתגבשים לזרמי חשמל ומתורגמים שוב לקול, הרי זה ככוח שני. ואין זה דומה לדיבור אל הרמקול או האינטרקום, שנתפס ככוח ראשון. (עוד אפשר להוסיף, שהמדבר אל כבד השמיעה, אינו מתכוון להפעיל את המכשיר, מפני שגם אל חרשים גמורים מדברים כרגיל, והם מתבוננים בתנועות הפה והידיים ומבינים מעט. והרי המדבר אל כבד שמיעה כמוהו כמי שמדבר כדרכו, ומה שנעשה במכשיר כמתעסק). שוב ראיתי בציץ אליעזר יז, טז, א, שהתיר בכיוצא בזה משום 'גרמא' (שהתיר לשרוק או למחוא כף כדי להפעיל על ידי גלי הקול מעגל חשמלי שיוצר קול, ועל ידי כך מוצאים את מחזיק המפתחות).

מסקנה – כאשר בולט עניין הכח השני, לא צריך שיהוי זמן.

עוד יש לציין את הנאמר בפניני הלכה פרק ט סוף הערה 2:

ח) פעולה שאינה דרך מלאכה כלל – מותרת. לפעמים מלאכה שנעשית בדרך של פסיק רישא מותרת לגמרי הואיל ואינה כדרך מלאכה כלל, וזאת כאשר לא ניכר כלל הקשר שבין פעולת האדם לתוצאה האסורה, ואף התוצאה האסורה אינה ניכרת. כגון לחתוך אשכולית או להוציא ממנה בכפית, למרות שנסחט ממנה מיץ (להלן יב, 15), וכפי שכתב במפורש בבית יוסף (שכ, י) לעניין שבירת קרח תוך התזת רסיסי מים. וכן לעניין מילוי מים קרים בכלי מתכת לוהט, שאם אין כוונה לצרוף את הכלי – מותר (בית יוסף שיח, יב, בשם המגיד משנה יב, ב; ועי' שו"ע שיט, ח, ונשמת אדם יח, ב, ובהרחבות ט, ה, ט-י; כ, ז, ב). וזה יסוד ההיתר לפתוח דלת מקרר שעובד על תרמוסטט, ודלת חדר שיש בו חימום על תרמוסטט, שהואיל ופתיחת הדלת אינה כדרך מלאכה, ולא ניכרת המלאכה הנגרמת מכך – מותר (להלן יז, ח). יסוד זה למדנו ב­כל המלאכות הנוגעות לאכילה, שכדרך מלאכה אסור וכדרך אכילה מותר (להלן בורר יא, ב, וטוחן יב, א-ב). מנגד, כאשר תוצאת המלאכה ניכרת מאוד, נוטים לכתחילה להחמיר אפילו בפסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן (להלן יח, 2).

להרחבת הדברים עי' כאן:

הלכות שבת – אינו דרך מלאכה כלל