שלום וברכה לכבוד הרב,
יש דבר כזה הלכות תלמוד תורה? לכאורה פשוט צריך ללמוד תורה, לא?
שלושת הפרקים הראשונים של פניני הלכה ליקוטים א' עוסקים בזה. אפשר לקרוא דרך האתר.
אביא לך את הדברים מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה:
קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא
א. המצווה החשובה ביותר היא מצוות תלמוד תורה, שעליה אמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל שאר המצוות (פאה א, א). שתי סיבות עיקריות לכך:
ראשית, על ידי הלימוד ניתן להבין את הייעוד של הבריאה ולחיות על פי ערכי התורה המקודשים, לקיים את מצוות התורה ולתקן את המידות. וזהו שאמרו חכמים: "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".
שנית, על ידי לימוד התורה האלוקית אנו מתקשרים אל המימד הרוחני שהוא שורשו של העולם הזה הגשמי, ומתוך כך נמשכת ברכה לעולם. וזהו שאמרו חכמים שהתורה קדמה לעולם, והוסיפו ואמרו שאילו היה העולם בטל רגע אחד מתורה, מיד היה חוזר לתוהו ובוהו.
מכיוון שכך, גם אדם שזכה לדעת את כל יסודות התורה (להלן, ה), צריך להוסיף ולהתעמק בה, כדי להמשיך אורה וברכה לעולם. שכן תכלית הלימוד אינה רק לדעת כיצד לנהוג וכיצד להתבונן בעולם, אלא הלימוד עצמו נחשב למצווה הנעלה ביותר, מפני שבלימוד התורה אנו עוסקים בדבר ה' שמופיע בעולם, ואין מצווה שמקשרת את האדם אל ה' יותר מאשר מצוות תלמוד תורה, שעל ידה דברי התורה האלוקית נספגים בשכלו של הלומד והופכים להיות חלק ממנו.
ב. לרוב חשיבותה של מצוות תלמוד תורה, קיומה מבוסס על שלוש מצוות: ראשית, חובה על ההורים לדאוג לכך שילדיהם ידעו את יסודות התורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". בנוסף לכך, חובה על חכמי ישראל ללמד את העם תורה, שנאמר (דברים ו, ז): "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ", וביארו חכמים שהכוונה לתלמידים, שגם הם קרויים בנים. בנוסף לכך, חובה אישית על כל אחד ללמוד בעצמו את התורה, שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם".
ג. נאמר על דברי התורה (דברים ו, ז): "וְדִבַּרְתָּ בָּם", ודרשו חכמים: "בם יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים". וכן נאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". מכאן למדנו שמצוות לימוד תורה היא מצווה תמידית, ולכן אסור לאדם לאבד את זמנו לבטלה, ואם אינו עושה דבר בעל ערך חיובי – אסור לו להתבטל מלימוד תורה.
אמנם גם העושה דברים בעלי ערך חיובי, כמו רוב האנשים העוסקים בפרנסה וביישובו של עולם, לא ימלא את כל יומו בהם, אלא עליו להקדיש בכל יום זמן ניכר עבור לימוד תורה, כל אחד לפי יכולתו. ובימים שבהם הוא טרוד מאוד, ילמד מעט בבוקר ומעט בערב, ובזה יצא ידי חובת "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". ובשבתות וחגים שנועדו ללימוד תורה (ירושלמי שבת טו, ג), צריך כל אחד להקדיש שעות רבות ללימוד (עי' בהלכות שבת ה, א).
ד. חובה על כל אדם לחזור על תלמודו, כדי להיות כמה שיותר קשור לדברי התורה, וכדי לזכור את דברי התורה המדריכים את חייו, שנאמר "וְשִׁנַּנְתָּם", ולמדו חכמים – "שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, שאם ישאלך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד". ומי שמתרשל ואינו חוזר על תלמודו ושכחו, עובר על האיסור: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים" (דברים ד, ט).
דברי תורה שכל אדם צריך עבור חייו השוטפים, הן בהלכה והן באמונה – חובה על כל אחד לזכור. ורבנים שהציבור שואל אותם שאלות – צריכים לזכור יותר, וצריכים לדעת למצוא תשובות בספרים ובמאגרי המידע המצויים.
ה. במשך הדורות נכתבו ספרים רבים מאוד כדי לבאר את דברי התורה, עד שכיום נעשתה התורה מרובה ומפורטת מאוד, ולא ניתן לדעת את כל מה שכתוב בה. אמנם את יסודות התורה המבארים כיצד לנהוג ולהתייחס למאורעות החיים, ניתן לדעת.
על כן חובה על כל אחד ללמוד את כל התנ"ך עם פירוש פשוט, ואת יסודות האמונה והמוסר המבוארים בספריהם של גדולי ישראל, וכן ללמוד את ההלכות הנצרכות לחייו בטעמיהן, בלא פירוט מדוקדק המחייב רק תלמידי חכמים. על גבי זה, יוסיף כל אחד להעמיק לפי זמנו, כישרונו ונטיית ליבו.
ו. המקור לכך שיש להקדים את הלימוד הנוגע למעשה, מן הפסוק (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם", כלומר צריך ללמוד כדי לדעת לשמור ולעשות. וכן אמרו חכמים (קידושין מ, ב): "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה", משמע שהעיקר הוא ללמוד את הדברים המביאים לידי מעשה, וכך הדריכו רבים מגדולי ישראל (עי' בפניני הלכה ליקוטים א' פרק א הערה 2).
לכן, נכון שבכל הישיבות ילמדו את המסכתות הנוגעות למעשה, עם שיטות הראשונים והאחרונים המרכזיות ועד ההלכה למעשה, מתוך מטרה להקיף בשנים המעטות של הלימוד בישיבה כמה שיותר סוגיות מעשיות, הן בהלכה והן בתנ"ך ואמונה, כך שכאשר הבחורים יסיימו את המסלול הישיבתי, יהיו מוכנים כראוי לחיי המעשה ולבניית ביתם.
ז. מצד אחד מצוות לימוד התורה היא המצווה החשובה ביותר, ומצד שני מגמתה של התורה להדריך את חיינו ולשם כך ניתנו כל המצוות. לכן, כל מצווה שיש חיוב אישי לקיימה, כגון תפילה וסוכה – חייב כל אחד לקיימה, גם אם הדבר יבוא על חשבון זמן לימוד התורה.
אבל מצווה שאינה חיוב אישי, ואנשים שאינם לומדים תורה יכולים לקיימה, כגון עזרה לזולת – אין ראוי לאדם לבטל תורה עבורה. ואם אין אחרים שיכולים לקיימה – חובה עליו לקיימה על חשבון זמן לימוד התורה. וכן הדין לגבי מי שצריך עזרה מחברו, שמתחילה עליו לפנות למי שאינו לומד תורה באותה שעה, ורק אם לא מצא, יכול לפנות למי שלומד תורה.
ח. בחורי ישיבה שמקדישים את כל זמנם ללימוד תורה במשך כמה שנים, כדי לדעת את יסודות התורה – אם עשייתם את המצוות שאין אחרים יכולים לקיימן, תפגע בידיעתם את יסודות התורה, או שתפגע בהתקשרותם לתורה, כגון כאשר מדובר בהתנדבויות שדורשות זמן רב – מצוות הלימוד גוברת, והמצווה האחרת תידחה מפניה (מצוות הגיוס לצבא, מובאת בהלכות העם והארץ ד, ד) .
ט. גם מצוות הנישואין נדחית מפני חובת לימוד יסודות התורה. לשם כך רשאים הבחורים לדחות את נישואיהם לכל היותר עד גיל עשרים וארבע (עי' בפניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, ט).
י. מלבד הצורך החשוב שיש בלימודי החול כדי להתפרנס בכבוד, יש בלימוד חכמות העולם ערך גדול, שכן בעזרתם ניתן לשפר את תנאי חייו של האדם ולהוסיף טוב בעולם, ומעבר לכך – חכמות אלו הן ענף מן החכמה האלוקית המתגלה בעולם (שבת עה, א; מהר"ל נתיב התורה, יד).
זהו שתיקנו חכמים לברך בעת שרואים חכם גדול מחכמי אומות העולם: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם" (ברכות נח, א). ויותר מכך אמר הגר"א, שכפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה.
לפיכך ראוי לכל אדם, ובפרט לתלמידי חכמים, להיות מצויים באופן כללי בחכמות העולם, כמתמטיקה, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה ומוזיקה (הרב קוק, עקבי הצאן עמ' קכט). לכן נכון ללמוד לימודים אלו כבר בבתי הספר ובישיבות התיכוניות, מתוך דגש על המעלות של ידיעת חכמות אלו.
יא. שלא כחובת הגברים (לעיל, א), החובה המוטלת על הנשים היא רק לדעת את הדרכתה של התורה לחיים. לכן אישה שיודעת כראוי את ההלכות המעשיות הנוגעות לחייה הפרטיים, ויודעת כראוי את יסודות האמונה והמוסר באופן מספיק כדי ליצור בנפשה את ההזדהות והמסירות לקיום התורה – אינה חייבת ללמוד עוד, אמנם מצווה שתמשיך להרחיב את ידיעותיה, כדי שתהיה כמה שיותר קשורה לדברי התורה. ואישה שרוצה להעמיק עוד בתורה לשם שמיים, רשאית אף ללמוד גמרא בעיון, תוך התעמקות בשיטות השונות ובחילופי הגרסאות.
יב. מצווה מן התורה לכבד תלמידי חכמים (פסחים כב, ב). תלמיד חכם הוא מי שלמד הרבה תורה והבינה כראוי, עד שיודע ללמד ולהורות על פיה בשאלות החיים. על כן, חובה לעמוד לכבוד תלמיד חכם כאשר הוא נכנס לתוך ארבע אמותיו (1.82 מטר) של היושב, ועד שיעבור ויצא מארבע אמותיו. ואם הוא רבו המובהק, עליו לקום כבר כשרואהו ממרחק שניכר שהוא קם לכבודו, וימשיך לעמוד עד שהרב יתרחק או יגיע למקומו.
יג. רבים נוהגים להסתפק בעשיית 'הידור' לתלמיד חכם שעובר על פניהם, כלומר מתרוממים מעט לכבודו. אמנם לכבוד רבו המובהק צריך התלמיד לקום מלא קומתו, וכן הדין במשך התקופה שבה תלמידים לומדים תורה מרב, או הלומדים אצל רב בשיעור קבוע, או לכבוד רב מקומי שמרביץ תורה בקהילתו.
יד. הנמצאים עם התלמיד חכם במשך זמן רב, כגון תלמידי ישיבה בשעת סדרי הלימוד בבית המדרש, נוהגים להקל ולא לקום כל פעם שהרב עובר לידם, אלא רק פעם אחת בכניסתו בבוקר לבית המדרש ופעם אחת ביציאתו בלילה, או בשעת כניסתו לתת שיעור וביציאתו, או כאשר הוא בא לדבר עימם.
טו. אין חכם אחד צריך לקום מפני חברו החכם, אלא יעשה לו 'הידור'. וטוב שגם רב יעשה 'הידור' לתלמידו החכם. ונכון לעמוד כאשר הדבר מתבקש, כגון כאשר הוא עומד לתת שיעור והכל קמים לכבודו.
טז. גם בשעה שאדם לומד תורה, הוא צריך לקום בפני תלמיד חכם. אמנם באמצע שיעור תורה, אין מצווה לקום לכבוד רב אחר שנכנס באיחור, ופעמים שאף יש בזה פגיעה בכבוד השיעור והרב שמעביר אותו.
יז. תלמיד הנפטר מרבו המובהק, כגון ששוחחו יחד ויוצא מלפניו, לא יפנה לו את גבו וילך, אלא ייפטר ממנו מספר צעדים כשפניו כלפי רבו.
יח. מצווה לקום גם לכבוד אשת תלמיד חכם, אף אם בעלה נפטר. וכן מצווה לקום לכבוד רבנית תלמידה חכמה, וכן תלמידות לכבוד מורה שמלמדת אותן תורה.
א. מצווה מהתורה על ההורים לדאוג לכך שילדיהם ידעו את יסודות התורה ויתרגלו בשמירת המצוות. לכן כאשר הילד הגיע לגיל שבו הוא יכול לעשות מצווה מסוימת כהלכתה, מחנכים אותו לקיימה, כדי שכאשר יגיעו הילדים לגיל מצוות (13 לבן ו-12 לבת) ויהיו חייבים בכל המצוות מהתורה, יוכלו לחיות חיי תורה כראוי. יחד עם זאת, אמרו חכמים שמצווה על ההורים לדאוג לכך שילדיהם ילמדו מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו בכבוד.
ב. מכיוון שלא כל ההורים יכולים בעצמם לקיים חובה זו במלואה, תיקנו חכמים לייסד בתי ספר שבהם ילמדו הילדים מגיל שש (תקנת יהושע בן גמלא), וחייבו את ההורים לשלם עבור כך ולעזור לילדים להצליח בלימודיהם. לשם כך, חובת ההורים להקנות לילדיהם את כוחות הנפש והרצון ללמוד, ולעקוב אחר התקדמותם ולעמוד בקשר עם המורים, וללמוד עם הילדים כפי יכולתם, ולהוות להם דוגמא אישית כיצד חיים על פי התורה בשמחה.
ג. כשיגיעו הילדים לגיל מצוות, החובה לדעת כראוי את יסודות התורה מוטלת גם עליהם. ורק כאשר יגיעו הילדים לרמה התורנית המספיקה כדי לחיות על פי הדרכתה של התורה, קיימו ההורים את חובתם, ומעתה עוברת האחריות כולה אל הילדים לחזור על תלמודם ולהתעמק בו, ומצווה להורים להמשיך לעודדם לכך כפי יכולתם.
ד. אחריות גדולה מוטלת על מורי ישראל, שכן עתידו של עם ישראל תלוי בהם. על כן צריכים המורים לעשות את מלאכתם נאמנה – לישון כראוי ולאכול כראוי, כדי שלא יהיו עייפים או חלשים בשעת הלימוד. וכן עליהם להכין את השיעור כראוי, להתחילו בזמן, ולא לשוחח או להתכתב בטלפון הנייד באמצע השיעור, וקל וחומר שלא לבטל שיעור.
כל מורה שמתרשל בתפקידו, עליו הכתוב אומר: "אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה" (ירמיה מח, י; ב"ב כא, ב). מצאו מורה טוב יותר מהמורה הנוכחי, צריך לעשות כל מה שאפשר כדי שהתלמידים יקבלו את המורה הטוב יותר (ע' בהלכות העם והארץ ו, יא האם מותר למורים לשבות).
ה. נחלקו הפוסקים כמה תלמידים מותר שיהיו בכיתה. מצד אחד אנו רוצים שכל תלמיד יקבל כמה שיותר יחס וטיפוח, ומצד שני ככל שמספר התלמידים בכיתה יהיה רב יותר, הוצאות החינוך יקטנו, ויקל על ההורים ועל הקופה הציבורית לממן את שכר המורים.
בגמרא מובא שמספר התלמידים בכיתה הוא עשרים וחמישה (ב"ב כא, א). יש שהבינו שאם יש יותר מעשרים וחמישה תלמידים, צריך עוזר שיסייע למורה בכיתה. ואם יש יותר מארבעים תלמידים, צריך לחלקם לשתי כיתות (רמב"ם, שו"ע). ויש שהבינו שעד שלושים ותשעה תלמידים, מספיק מורה אחד. מארבעים, צריך עוזר. ומחמישים, צריך לחלקם לשתי כיתות (רא"ש, ר' ירוחם). למעשה, בשעת הצורך אפשר להקל, בתנאי שרואים שהמורה מצליח ללמד את התלמידים.
נהגו ישראל לשמוח בזמנים מיוחדים שמציינים את התחלת חינוך הילדים לתורה ומצוות:
ו. רבים נוהגים לערוך מסיבת יום הולדת מיוחדת לבניהם בהגיעם לגיל שלוש, לכבוד כניסתם לשלב שבו מתחילים לחנכם לקיום חלק מהמצוות (עי' בהלכות זמנים ה, ד על מנהג ה'חלקה').
ז. כאשר הילדים מתחילים את כיתה א', נוהגים לערוך בבתי הספר מסיבת פתיחה חגיגית. בנוסף לכך, מקיימים במהלך השנה עוד שתי מסיבות מיוחדות: אחת כאשר הילדים מתחילים להתפלל מתוך סידור – 'מסיבת סידור', ואחת כאשר הם מקבלים את החומש – 'מסיבת חומש'.
ח. כאשר הבנים מגיעים לגיל שלוש עשרה, והבנות לגיל שתים עשרה, עורכים להם מסיבה גדולה לכבוד הגיעם לגיל שבו חובת קיום כל התורה חלה עליהם כמו כל אדם גדול בישראל. מעתה גדולה החשיבות של כל מעשה שלהם, וגדולה האחריות שיש להם לתיקון העולם.
ט. נכון שבן או בת המצווה ילמדו לקראת המסיבה ספר חשוב, ויעשו את ה'סיום' שלו במסיבה, ויאמרו דבר תורה מכובד. כמו כן, נכון שיברכו 'שהחיינו' על בגד חדש או על אנשים במסיבה שהם שמחים מאוד לראות ולא ראו שלושים יום, ויכוונו בברכה זו גם להודות לה' על כניסתם לעול המצוות.
י. רבים נוהגים שנער בר המצווה קורא בציבור את הפרשה וההפטרה בשבת הראשונה אחר הגיעו למצוות. אבל צריך להשתדל שעול הקריאה לא יכבד עליו ויעיב על שמחת הכניסה למצוות. כמו כן, אם נראה שלא יצליח לקרוא את כל הפרשה ברמה הנאותה, ילמד חצי פרשה, או רק את ההפטרה.
יא. מנהג רבים מיוצאי אשכנז, שהאב מברך בהגיע בנו לגיל מצוות: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שפטרני מעונשו של זה" (גר"א, הרב קוק). משמעות הברכה, שעד גיל שלוש עשרה האב אחראי על מעשיו של בנו ונענש עליהם, ומעתה הבן אחראי על מעשיו. מנהג יוצאי ספרד ורבים מיוצאי אשכנז, לומר את הברכה בלא שם ומלכות (רמ"א, בא"ח, יבי"א. יוצאי אשכנז אומרים זאת לאחר העלייה לתורה של בר המצווה, ויוצאי ספרד בסעודה). ומנהג רבים מעולי צפון אפריקה ותימן ועוד קהילות ספרדים, שאין אומרים ברכה זו.
יב. המנהג הרווח לדחות את החינוך למצוות תפילין עד כחודש או חודשיים סמוך לבר המצווה, משום שהנחת התפילין צריכה להתקיים ביראת כבוד, תוך שמירה על גוף נקי ובלא היסח הדעת.
יג. נער או נערה שהגיעו לגיל מצוות ורוצים לקיים מצווה מהתורה שמותר לקיימה רק לאחר גיל מצוות, כגון נער שרוצה לכתוב תפילין, או כאשר הם רוצים להוציא אחרים ידי חובה במצווה מהתורה, כגון נער שרוצה להוציא אחרים בקריאת פרשת 'זכור' – צריכים לדעת שיש להם לפחות שתי שערות בבית השחי או סביב מקום הערווה, משום שרק אז הם נחשבים כגדולים.
אבל אם המצווה מדברי חכמים, כגון נער שרוצה להיות חזן בתפילה, או לקרוא את פרשת השבוע עבור הציבור – לא צריכים לבדוק האם יש לו שתי שערות, מפני שבגיל מצוות יש לרוב הנערים והנערות שתי שערות, ולכן חזקה שגם לנער זה יש שתי שערות.
א. ייעד ה' את כל בני שבט לוי ללמד תורה לישראל, שנאמר (דברים לג, י): "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". כדי שהכהנים והלוויים יהיו פנויים לעבודתם הרוחנית, קבעה התורה שיקבלו תרומות ומעשרות מהגידולים החקלאיים של ישראל, ובנוסף לכך יקבלו הכהנים מתנות מהבהמות (בכור בהמה ופטר חמור, זרוע, לחיים וקיבה). כך יצא שממאכלי הצומח הפרישו ישראל כשנים עשר אחוז לכהנים וללוויים, ומהבשר הפרישו כחמישה עשר אחוז לכהנים (עי' בהלכות כשרות, פרקים ז, יט).
ב. בימי בית המקדש הראשון, למעלה מתשעים אחוז מהתוצרת הלאומית היתה מחקלאות וממקנה, וממילא התרומות והמעשרות יכלו לקיים את בני שבט לוי, וגם עזרו לעניים על ידי מעשר עני ומתנות לקט שכחה ופאה.
בעקבות חורבן בית המקדש והגלות, הכהנים והלוויים כבר לא הקדישו את חייהם ללמד את ישראל תורה, ובמקביל רוב ישראל כבר לא התפרנסו מחקלאות ומקנה. בשל כך, המתנות שקבעה התורה מהבהמות ומיבול השדות, לא הספיקו לפרנסת מלמדי התורה, שכבר לא היו בעיקר משבט לוי.
לכן קבעו חכמים, שכדי להחזיק את מלמדי התורה והעניים, ייתנו להם ישראל 'מעשר כספים', כלומר עשירית מתוך כלל הרווחים שלהם מפרנסתם. והרוצה לקיים את המצווה במידה טובה, יפריש חמישית מרווחיו (20%), שכן מן התורה המתנות שהיו ישראל צריכים לתת לכהנים, ללוויים ולעניים, עולים לסך של בין מעשר לחומש (הלכות מעשר כספים מבוארות בפניני הלכה ליקוטים ב' פרק ו).
ג. לימוד התורה צריך להיות במטרה לדעת את דבר ה', ולא כדי לקבל כסף או כל טובת הנאה אחרת. וכל הלומד תורה כדי להתפרנס, מועל בקדושתה ונוטל חייו מן העולם (אבות ד, ה). לכן, מלכתחילה היה ראוי שכל תלמיד חכם שאינו מקדיש את עיקר זמנו עבור הציבור כדי ללמד תורה או לפסוק הלכה, יתפרנס מעמל כפיו, וכפי שנהגו גדולי ישראל התנאים והאמוראים (ברכות ח, א; תשב"ץ קמז).
אלא שבמשך הדורות חומר הלימוד התרבה מאוד, עד שהרוצה להיות תלמיד חכם, צריך להקדיש את כל יומו במשך כמה שנים עבור לימוד התורה. ועל כן הוסכם שכדי שיהיו בישראל רבנים ברמה הראויה, הציבור צריך לפרנסם כבר בשנות לימודיהם (בי"ו ורמ"א יו"ד רמו, כא).
ד. בימינו ראוי שהציבור יתרום כספים לקיום הישיבות, שכן אף שרוב הבחורים אינם מתכוונים להיות תלמידי חכמים שמקדישים את חייהם כדי ללמד את הציבור תורה; אם הם לא ילמדו שנים אחדות בישיבה לפני יציאתם לחיי המעשה, לא יגיעו לרמה תורנית שתספיק כדי להדריך את חייהם לאורה של תורה ולהקים משפחות טובות, ולהעמיד את הדור הבא על ערכי התורה והמוסר.
אמנם לאחר שקיבלו את הבסיס הנדרש, אסור להם להמשיך ליהנות מכספי הציבור, אלא עליהם ללמוד מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו, ויקבעו עיתים לתורה. שכן מעבר לקניית הבסיס לשמירת התורה והמצוות, רק מי שמתאים ללמד תורה בישראל, רשאי להתפרנס מכספי הציבור, כדי שיוכל למלא את תפקידו לטובת הציבור.
אמנם אם ישנו עשיר החפץ לפרנס תלמידים שישבו וילמדו תורה, אף שאינם מתכוונים ללמד תורה בישראל, כיוון שהיוזמה לכך באה מן העשיר, הדבר מותר. אבל מנהג חסידות לאדם שאינו מתכוון ללמוד על מנת ללמד, להתפרנס ממעשה ידיו (רמב"ם הל' ת"ת ג, יא; רמ"א שם).
ה. מצווה גדולה לסייע ללומדי התורה בישראל בפרנסתם, ואף השכר על כך גדול במיוחד (תנחומא ראה יז). ומי שלוקח על עצמו לספק את כל מחסורו של הלומד תורה על מנת ללמדה, כפי שעשו שבט זבולון לשבט יששכר, נעשה שותף מלא בלימודו, ושכרו שווה לשכר לומד התורה, שכן בזכותו הלימוד מתקיים (עי' בפניני הלכה האם יש מקום שהעשיר יעשה הסכם מפורש עם לומד התורה על שכרו בלימוד).
ו. אמרו חכמים שאין לאדם לתת לצדקה יותר מחמישית מרווחיו, אלא יחסוך את כספו לימים קשים. אבל מי שלוקח על עצמו לספק את פרנסת משפחתו של תלמיד חכם הלומד על מנת ללמד תורה בישראל, מותר לו לתת לשם כך אפילו מחצית מרווחיו.