תורת ארץ ישראל

תורת ארץ ישראל 

פרק חלק הידוע במסכת סנהדרין העוסק בעניינים של גאולה ועולם הבא, נקרא בבבלי – פרק חלק על שם המילה החמישית שבמשנה הראשונה של הפרק – 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא'. ואילו בירושלמי פרק זה נקרא 'כל ישראל' על שם המילים הראשונות. מה ההבדל? תורת בבל היא תורת הפרט, ולפרט חשוב שיהיה לו חלק בעולם הבא. ואילו תורת ארץ ישראל היא תורת הכלל.

ללא ספק עניין השכינה והנבואה קשורים וממילא ענייני הכלל קשורים לתורת ארץ ישראל, אבל אי אפשר לקנות עם זה במכולת… סיכום זה הוא ניסיון לא שלם לבאר באופן מעשי מהי תורת ארץ ישראל לעומת תורת הגלות, ולתת לכך כמה שיותר דוגמאות.

המושג 'תורת ארץ ישראל' מופיע לראשונה בבראשית רבה טז,ד – "וזהב הארץ ההיא טוב (בראשית ב,יב) – מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל, ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל".

גם בתלמוד הבבלי ובזוהר ניתן למצוא מקורות המהללים ומשבחים את ארץ ישראל על כך ש'אוירא מחכים' ושהלימוד בה שונה ומיוחד, עד כדי כך שאומר ר' זעירא שאפילו שיחתן של בני ארץ ישראל תורה. סיפור מיוחד במינו מספרת הגמ' בבבא מציעא (פה, א) על ר' זירא שלמד אצל רב יהודה בבבל, וכשברח ממנו ועלה לארץ ישראל, התענה מאה תעניות כדי לשכוח את תורת בבל ולהצליח לקבל את תורת ארץ ישראל.[1] ולמה ברח מבבל? כי על תורת בבל כתוב במסכת סנהדרין כד. – "במחשכים הושיבני כמתי עולם" (איכה) – זה תלמודה של בבל. עוד אמרו חכמים במסכת חגיגה (ה:) 'כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה'. וזה שנאמר (איכה ב, ט)  – '…מלכהּ ושריה בגוים – אין תורה…'.

מסקנה – יש משהו מאוד מיוחד בתורת ארץ ישראל.

וצריך להבין שאין הכוונה רק למשהו סגולי, אלא הסגולה מתבטאת בדרך הטבע ממש כמו שקורה עם מעמד האישה, עליו אמרו חכמים שאף שכיום (בזמנם) מעמד האיש גבוה יותר, לעתיד לבוא (כלומר בימינו) יהיה שוויון, ובעולם הבא נקבה תסובב גבר – מעמד האישה יהיה גבוה יותר. ואנו רואים בעינינו איך הדבר קורה בדרך הטבע, שכן בדורות שבהן האישה נשארת בבית כדי לכבס ולבשל ולגדל את הילדים, ואינה לומדת קרוא וכתוב, ותלויה בפרנסתו של הגבר, ממילא מעמדה בהתאם. אבל ברגע שנשים התחילו ללמוד ולעבוד, מעמדם נעשה שווה.

מה ההבדל בין תורת הגלות לתורת ארץ ישראל?

בגלות אין ליהודי שומר התורה והמצוות עניין לפתח ולתרום לבניין המדינה שנמצא בה, שכיון שיודע שאין זו מדינתו, הוא מרגיש מנותק, וממילא כל רצונו הוא אך ורק לשמור על יהדותו ולהתפרנס. לכן רבים מהיהודים התפרנסו מעבודות פשוטות. רק יהודי שוויתר על רמתו הדתית (בדרך כלל דובר על כך שלפחות כלפי חוץ יראה שעבר צד והתנצר או התאסלם), יכול היה להיפתח לעולם הנוכרי ולעבוד בעבודות נחשבות, כמו ניהול בנק או בית חרושת.

פועל יוצא מחיים אלו הוא הניתוק שנוצר בין התורה לבין החיים בפועל, ולאט לאט כל קשר שיש בין התורה לחיים נעשה מנוכר, וכך נוצר מצב שבו היהודי אוהב את התורה ושונא את החיים (מזה אפשר להבין איך הגיע המשפט החרדי – רק תורה ומצוות). ואם זה קורה דורות אחרי דורות – אלפיים שנה – נוצר נתק גמור בין התורה שאמורה להיות תורת חיים, לבין החיים היומיומיים בפועל, ובוודאי בין התורה לבין חיים לאומיים. החסרון הגדול הזה גורם כמובן לתורה להיות מאוד מצומצמת, וזהו שאמרו חכמים (ברכות ח.)– מיום שנחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. במילים שלנו – תורת הגלות עניינה לעסוק בהישרדותו של היהודי, ולשמור עליו היטב עד שתבוא הגאולה ונגיע לארץ ישראל.

דבר נוסף שקורה בגלות זה התמעטות התורה, שכן אין כבר צורך בהלכות שקשורות רק לארץ ישראל כתרומות ומעשרות ושמיטה, וכן להלכות שקשורות רק למדינה עצמאית שצריכה לדאוג לעצמה בכל המובנים הגשמיים, ובראשם צבא, משטרה, משפט וכלכלה. וממילא חסרה לנו ספרות ענפה בנתח חשוב מאוד בתורה שלא פותח באלפיים שנות הגלות, דבר שהקשה ומקשה מאוד על הכרעות שונות בכל הנושאים הללו כפי שנראה.

ומה קורה בגאולה בארץ ישראל? היהודי הקטן והשורד של הגלות, כבר לא קטן בכלל, הביטחון העצמי שלו גובר ואפילו נעשה חצוף וכבר אינו מוכן לקבל כמובן מאליו כל מה שאומרים לו. זה במובן האישי. במובן הכלל, כדי להקים מדינה לאומית אנחנו עוברים מהפרט של הגלות אל הכלל, יש כבר צורך לעבוד לא רק כדי להתפרנס, אלא כדי להקים מדינה עצמאית. זאת עליית מדרגה! ובמצב המתוקן גם סיבה זו משתכללת ו'הצורך' לעבוד נעשה ל'רצון' לעבוד כדי לעשות טוב בעולם. זה כבר חתיכת בומבה!

ממילא היהודי הדתי, לא רק אוהב את התורה, אלא גם אוהב את החיים שברא הקב"ה. וממילא נעשה חיבור בין התורה שלומד לחיים היומיומיים. וממילא כאשר לומד כל סוגיה הוא מיד רוצה לראות איך ניתן ליישם אותה באופן הטוב ביותר בחיים, ואם הוא חווה סתירה בין הסוגיה לבין החיים, הוא חוזר שוב אל הסוגיה תוך התבוננות חדשה איך אפשר ליישב אותה עם החיים, ומגלה דברים שלא שם לב אליהם. לפעמים זו נקודה קטנה שהיתה צריכה הבנה, ולפעמים זה דבר מאוד יסודי שמסתבר שלא הובן כראוי. בגלות שהחיים על מינון נמוך, הסתירות פחות ניכרות. אבל בחיי הגאולה בארץ ישראל שהחיים במינון גבוה כפי שצריך להיות, ממילא הסתירות צריכות לדרוש מאיתנו שידרוג בהבנת התורה.

הדבר נכון גם במובן האישי וגם במובן הלאומי.

במובן האישי:

אם בחיי הגלות היה אפשר לקבל כפשוטה את הדרכת חכמים (פרקי אבות ו, ד) של "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל", וזאת משום שגם כך אין כל כך עניין בגלות ליהנות מהאוכל. בארץ ישראל שנשתבחה בפירותיה, ודאי שנקבל את אלו שפרשו הדרכה זו שלא כפשוטה והוסיפו את המילה 'אפילו' לתחילת המשנה, כלומר – אל תהיה תלוי באוכל. כלומר אם קרה ולא דוגמתה באוכל, אל תעשה מזה עניין, תהיה בשליטה, תאכל ותמשיך את היום. אבל אם יש לפניך אוכל טוב שבראו הקב"ה – תהנה לשם שמים. וזהו שאמרו בירושלמי קידושין ד, יב – עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל.

אם בחיי הגלות אנחנו יכולים להסתפק בפירוש הרמב"ם לפסוק במשלי 'בכל דרכיך דעהו' שהאכילה והפרנסה נועדו רק כאמצעי לעבודת ה' האמיתית – תורה ומצוות, בארץ ישראל שהשכינה שורה בה בקביעות, ובמיוחד בגאולה שאנו נמצאים בה, המוח והלב נפתחים להבין את דברי המקובלים שרואים באכילה ובעבודות הגשמיות דברים יותר נעלים מרק אמצעי לדבר אחר עד כדי תיקונים והעלאת ניצוצות. פתאום אנחנו נפתחים להבנה שאם הקב"ה ברא את כל המאכלים השונים, וברא את הצורך הפשוט שלנו לאכול אותם וליהנות מהם, כנראה שיש בהם משהו מיוחד. ואם הקב"ה ברא את הצורך במלאכות השונות שיש בעולם, וקבע שלא ניתן להקים מדינה בלי מלאכות אלו, אז אם הקמת מדינת ישראל זה צו אלוקי, פתאום כל המלאכות מתעלות למדרגה של מצוות יישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות. ואם עד היום חשבנו שהשינה נצרכת רק למנוחת הגוף, מבארים לנו המקובלים שהיא גם נצרכת לדברים נוספים…

כמו כן, אם בגלות היה אפשר לקבל את פסיקת הרמב"ם והרמ"א שבפורים ישתה ויישן; בארץ ישראל, ארץ החיים, כבר אי אפשר לקבל זאת, כי אם כולם ישתו ויישנו, לא תהיה שמחת פורים… דבר זה כל כך פשוט לנו היום עד שקשה להבין את ההלכה-הדרכה הזו של הרמב"ם, עד שנראה לנו סביר יותר שהרמב"ם לא התכוון לאיך שרבים הבינו אותו, אלא שנתן מדד לרמת השתייה – שתהיה מעייפת עד שאדם שאינו באמצע שמחה ירצה ללכת לישון. אך עכ"פ עובדה שכך הבינו אותו בלי לתמוה על דבריו, עד כדי כך שיש ש'מהדרים' ועושים זאת בפועל – שותים והולכים קצת לנוח, ובכך חושבים שמקיימים את מצוות היום, זאת למרות שכל העניין הוא לשמוח מתוך השתיה, ולא חלילה לברוח לעולם של שינה.

במובן הלאומי:

פתאום נוצר צורך להתמודד עם שאלות של צבא ומשטרה בשבת, ועם שאלות של משפט עברי, גיור המוני, כלכלה ומסחר עם גויים. למזלנו הקב"ה ראה שאין סיכוי לעם ישראל שעבר אלפיים שנות גלות לענות על שאלות אלו, ולכן עשה לנו טובה גדולה וייצר את החילונות, כדי שהם יקימו את המדינה בלי עיכובים, ואחר כך נבוא אנחנו הדתיים שהבינו את המהלך האלוקי ונגייר את המערכות.

דוגמא מאלפת לכך מובאת בספר על הרב גורן (עמוד 139) כאשר במלחמת השחרור היה מידע על פריצה של הירדנים לירושלים בשבת בבוקר בשעה אחת עשרה. מפקד ירושלים הלך בבהלה לרב גורן ביום שישי כדי שיארגן במהירות כמה שיותר בחורי ישיבה שיחפרו תעלה גדולה כל הלילה לחסום את הטנקים. למה בחורי ישיבה? כי רק אותם אפשר לארגן הרבה במהירות כיון שנמצאים יחד. הרב גורן הלך לקבל מכתב אישור מהרב הרצוג ואכן קיבל, ואח"כ הלך לרב של החרדים בירושלים (הרב דושינסקי), ולמרות שפשוט שמדובר על פיקוח נפש של כל אנשי ירושלים, הרב שמעולם לא קיבל שאלה על חילול שבת המוני של כל הבחורים הצדיקים של ירושלים, לא הסכים לתת אישור כי זה רק ספק ואולי אפשר לפתור את הבעיה בדרך אחרת וכו'. הרב גורן לא האמין למשמע אוזניו. ולמרות זאת הלך לשכנע את התלמידים שהתחבאו מקובצים בכל מיני מקומות, וב"ה הצליח. ואכן עבדו כל הלילה, ובבוקר עמדו מפקד ירושלים והרב גורן בתצפית כדי לראות מה קורה, ובשעה אחת עשרה בדיוק אכן הגיעו הטנקים לכיוון ירושלים. הראשון נפל לתעלה, השני אחריו, השלישי פגע בו, והשאר עשו אחורה פנה.

עם זאת, בסיטואציה אחרת רואים גם אצל הרב גורן את הקושי בניתוח המציאות מול הסכנה. אנחנו עדיין במלחמת השחרור. הרב גורן נעשה הרב הראשי של צה"ל, וצריך לפסוק האם מותר ללוחמים לאכול ולשתות ביום כיפור (שוב – הוראה של רב לא ליחיד אלא לכלל), וכך הוא כותב: "סיכמנו שהחיילים ימשיכו להילחם ביום כיפור ללא הפסקה, 'ומי שירגיש לא טוב', מותר לו לשתות ולאכול כדי לא להחליש את המאמץ המלחמתי שלו". היום זה נראה לנו מוזר- וכי חייל שלוחם כדי להציל את עמו צריך לחכות להרגיש לא טוב ורק אז יהיה מותר לו לשתות. אין זה ברור שכדי להילחם צריך לשתות כראוי?! וכך הוא ממשיך- "אמרנו שמי שיכול להסתפק בפחות מכשיעור, שישתה ויאכל בכל 7-8 דקות כ 25-30 גרם". לא יאומן, לתת ללוחם כזו הוראה מוזרה. ובסוף מסיים בהתנצלות בכך שלא מורה לעשות כמו שעשה שאול שגזר על הלוחמים תענית בעת צרה – "מכיוון שאנחנו לא יכולים להסתמך על ניסים, ולא היה אפשר להשליך מסיפור אחד על המלחמה שלנו, לכן סיכמנו עם הרבנים הראשיים את מה שסיכמנו". אפשר ללמוד מזה גם לגבי הסיפור הקודם, את הקושי הגדול ביישום התורה בדברים שלא חווינו אותם עדיין.

לאחר שנים, במלחמת יום כיפור, כשהיה הרב גורן הרב הראשי לישראל, ניכר שכבר הבין את היחס הנכון, כאשר אנשי הרבנות לא רצו לחלל שבת ולאסוף חללים מהשדות (מוקצה), כיון שלא ראו בזה צורך מלחמתי, הרב גורן הורה להם לעשות זאת כיון שהדבר עלול לפגוע במורל החיילים ולשבור את רוחם שיראו תוך כדי לחימה את חבריהם שרועים מתים (עמ' 334).

דוגמא נוספת – משטרה בשבת

השאלות הגדולות הן במקרים שאין בהם פיקוח נפש בולט, כמו גניבות ונסיעה בכבישים, אבל אם לא תהיה התערבות משטרתית, הדבר יביא לפיקוח נפש: האם מותר לשוטרים לקיים סיורים שוטפים ברכב כדי להראות נוכחות ובכך למנוע גניבות ונסיעה לא זהירה, או שאפשר להתיר להם רק להסתובב רגלי או על אופניים או בעזרת נהג גוי. האם מותר להם לכתוב דוחו"ת, שהרי אם לא יכתבו דו"ח, אנשים ידעו שלא יבואו על ענשם. ואם היתה גניבה והסתיימה או שיש כעת גניבה אבל הדיירים לא בבית או שהגניבה בתוך בנק או חנות שאין שם אף אחד, האם מותר להזעיק את המשטרה והאם מותר לשוטרים לרדוף אחרי הגנבים תוך נסיעה ברכב – חילול שבת באיסור תורה ? לכאורה זה רק הפסד ממון. האם מותר להם לחזור לתחנה? לכאורה בזה כבר אין צד של פיקוח נפש.

אחרי דיון ממושך של גדולי הרבנים עד ימינו, הכריעו רבני הציונות הדתית ובראשם הרב שאול ישראלי, להקל בכל מה שצריך, שכן אם השבת תהפוך ליום שבו אפשר לנסוע ולגנוב מבלי הרתעה ראויה, יגיעו הדברים לידי פיקוח נפש ובוודאי שלא נוכל כך לקיים את המדינה.

פניני הלכה כז, טז – אחרי שהביא את דברי המחמירים סיים – ומורנו ורבנו הרב שאול ישראלי התיר לניידות השוטרים לסייר עם נהג יהודי, וגם לחזור מהאירוע ולהסיע גנבים שנתפסו עם נהג יהודי. כי אם נניח מעט לפושעים בשבת, או שנקשה על השוטרים למלא את תפקידם, עד שאולי יתפטרו או יתרשלו במילוי תפקידם, תגבר הפשיעה עד לסכנת נפשות. אבל לכל הדעות אסור להזמין משטרה כדי שימלאו דו"ח שנועד לצורך כספי, כדי לתבוע את חברת הביטוח וכדומה. וכן אסור להזעיק משטרה כדי לטפל בשכנים שמרעישים בלילה. והמשטרה צריכה להעמיד רבנים שיבדקו את כל מערך הפעילות המשטרתית, ויחד עם המפקדים יקבעו מה הכרחי לביצוע בשבת ומה אינו הכרחי. וכן יקבעו נהלים מיוחדים לשבת כדי למעט באיסורים, שבכל מה שאפשר לשנות – יוכלו השוטרים לשנות. וכן יקבעו נוהל, שאם יש במשמר שוטר גוי, מוטב שהוא יהיה הנהג והוא יכתוב את הדו"חות.

מה יהיה אם כל הגנבים יגלו שאם אין כלל סכנת נפשות, השוטרים לא יוכלו לנסוע בשבת, ויסכמו בהחלטה רשמית ואמינה שבשבת לא הורגים בכל מקרה? ברור שלא יהיה שום שינוי בדין. וכי אפשר להעלות על הדעת מדינה שבשבת אפשר לגנוב את כולה??? זה פיקוח נפש לאומי.

תקשורת ולשון הרע

התקשורת שמתקיימת כיום בעולם היא דבר חדש לחלוטין, הן בהיקף המידע, הן במהירות המידע, והן בנחיצותו כדי למנוע עוולות של אנשי שררה. על פי שבעת הכללים המובאים בחפץ חיים להתיר לומר לשון הרע, לא ניתן לקיים תקשורת נורמלית במדינת ישראל. מדינה שמבינה שכדי שאנשי ציבור חזקים לא יתנהלו בצורה כוחנית ומושחתת וישרתו את הציבור כראוי, התקשורת היא דבר מרכזי מאוד והתועלת בה עצומה, עד שכלל לא ניתן לוותר עליה, הן כדי לבקר והן כדי לספק מידע לציבור ולחשוף שחיתויות.

וממילא צריכים שוב להתבונן היטב בהלכות לשון הרע במבט של צרכי מדינה ולראות מה עיקרי ומה נאמר באופן לכתחילאי בלבד. ואז רואים ששני הכללים המרכזיים הם שהדבר יעשה לשם תועלת, ושהעובדות יהיו כמה שיותר אמינות. במצב כזה מתירים לבקר ולפרסם דברים רעים על אנשי ציבור וגופי ציבור כדי להרתיעם מלחטוא או כדי לחשוף את כלונם ברבים. ולא רק שמותר לקיים תקשורת טובה, אלא זו מצווה גדולה.[2]

כמובן שהעיתון בשבע והאתר של ערוץ שבע (לא מכיר אחרים) עושה בזה עבודת קודש. העורך עמנואל שילה הוא תלמיד חכם מובהק, ובשנים הראשונות של העיתון היתה לו כל שבוע פגישה עם הרב מלמד, עד שלמדו את העקרונות המנחים את העיתונאים. שאר קולות הרבנים שאומרים לא לקרוא בשבע כי יש שם לשון הרע או כי יש תמונות של נשים צנועות בפרסומות, לוקחים אותנו אחורה מאתיים שנה.

חשוב לציין – אין כאן ויתור על הלכות לשון הרע. כל עיתונאי חייב לעמוד בכל התנאים שהוא יכול. יתכן שבהתחלה הוא לא יוכל להיות עיתונאי נוצץ, עם כתבות מהממות. אבל עם הזמן הוא יצבור לו שם של עיתונאי אמין ויסודי. והדבר גם יגרום לו עצמו להתייחס לתפקידו באופן מקודש יותר, כפי שאכן ראוי.

לגבי פרסומות שיש בהם נשים, הנורמות השתנו, אנשים רואים היום תמונות של נשים בכל מקום, במציאות כזאת אין סיבה לאסור פרסומות צנועות כאשר הדבר נצרך, והדבר נצרך, כי כל הכסף של העיתון מגיע מפרסומות.

אותו דבר לגבי שירת נשים ביוטיוב – מותר לאישה להעלות את השירים שלה אם הדבר חשוב לה לפרנסה וכד', אין בזה לפני עיוור, כי אין שום סיבה שאדם שרוצה לנהוג כדעות המחמירות יפתח את השיר. הרוצה לחטוא, ימצא דברים אחרים, אל דאגה.

לגבי תקשורת ולשון הרע, ניתן לשמוע את שיעוריו של הרב מלמד בעניין המובאים באתר של הישיבה וביוטיוב.

https://yhb.org.il/?sfid=26147&_sf_s=%D7%AA%D7%A7%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%AA

דוגמאות נוספות:

איסור גידול בהמה דקה בארץ ישראל

יש ראשונים שכתבו שהטעם משום יישוב הארץ, ויש שכתבו שהטעם משום דיני נזיקין. למדתי עם בחור ישיבה וותיק את הסוגיה, והוא הציג את הדבר כמחלוקת, כאשר נטייתו היא שהסיבה משום דיני נזיקין, שכן הלכה זו הובאה במסכת של דיני נזיקין וגם השו"ע כתב אותה בהלכות דיני נזיקין. זו מחשבה פרטנית ופורמלית שרחשנו בגלות, לראות כל דעה כחולקת ולתת סברות ענייניות, בלי לחשוב בהגיון.

אין שום ספק שכאשר חז"ל תקנו תקנה זו, מחשבתם היתה על יישוב הארץ, שהרי כל האיסור הוא רק בארץ ישראל. וברור הדבר שיביאו הלכה זו בהלכות נזיקין, שהרי סוף סוף היא קשורה להלכות נזיקין. וממילא אין צורך לומר שיש מחלוקת בין הראשונים, אלא כל אחד הדגיש נקודה אחרת (אלא אם כן נראה שהם בעצמם הביאו את חבריהם וחלקו עליהם, מה שלא קרה במקרה הזה).

הנפק"מ במקרה זה היא חשובה מאוד, שכן השאלה היא האם גם כיום שייך איסור זה. הפוסקים האחרונים נחלקו בזה כמובא בפנה"ל, וההכרעה פשוטה של הרב להקל, והחידוש הוא שלא רק בגלל שמדובר בספק דרבנן, אלא בעיקר משום שאם אנחנו מבינים את כוונת חכמים לשמור על יישוב הארץ, אם כן כיום אין מקום לחשוש בזה לפגיעה ביישוב הארץ, שכן כיום כמעט ואין רועי צאן, ועל אלו שרועים ניתן לאסור להיכנס לשטחים פרטיים ולפקח על כך, שכן כיום יש לנו ב"ה משטרה. ויותר מכך – כיון שעל ידי מרעה ניתן לתפוס שטחים נרחבים, ולקיים את מצוות ירושת הארץ גם בדרך זו, אין הדבר רק מותר, אלא נעשה מצווה.

הרי לנו שעל ידי לימוד נכון של הסוגיה, לימוד ארץ ישראלי, אנו מגיעים למסקנה הפוכה מאשר סגנון הלימוד הגלותי.

פניני הלכה – למעשה, כיוון שהמחלוקת באיסור חכמים, הלכה כדברי המקילים, שכלל הוא, ספק בדברי חכמים להקל. (ואחרי שנרגענו, אפשר להוסיף את העיקר באמת-) לא זו בלבד שאפשר להקל בזה אלא שכך ראוי, מפני שעל ידי רעיית הבהמות מתקיימת כיום מצוות ישוב הארץ, שכן על ידי מרעה ניתן לתפוס שטחים נרחבים, ולקיים את מצוות ירושת הארץ שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת. וכיוון שיסוד התקנה משום ישוב הארץ, כאשר הדבר מועיל לישוב הארץ יש בגידולן כיום מצווה.

וכמו שאמרנו – הרב הצדיק שיושב לו בחדרו ולומד את הסוגיה, אינו רואה בעיה להכריע שגם כיום חל האיסור. אבל אם יאהב את החיים הממשיים של ארץ ישראל, ויהיה יותר מעורה במה שקורה בשטח, יברר את ההשלכות של הכרעה זו, אולי פתאום יחזור אל הסוגיה ויראה בה צדדים אחרים.

מצוות עונה

כל מי שלומד את הסוגיה רואה שאם האישה מוחלת, הבעל פטור מהמצווה. ואם כך יכול בקלות להיווצר מצב שבו הזוג גם כך לא בקשר משהו, וממילא מעט מאוד ביחד וממילא הקשר ביניהם נעשה עוד יותר לא משהו.

בגלות כאשר שמחת החיים הגשמיים פחות מודגשת, לא שמים לב לבעיה הנ"ל, ולכן הפוסקים שעסקו בסוגיה זו רק כותבים את הכללים. אבל בארץ ישראל של הגאולה, שמחת החיים הגשמיים מתפתחת, וק"ו כאשר מדובר על דבר שהוא המשמח ביותר בחיים ואף מצווה מדאו', ממילא קשה לקבל מציאות כזו, ואז חוזרים לחשוב על הסוגיה, ומבינים שלא יתכן שאפשר למחול באופן קבוע, שהרי הקשר הפיזי הוא יסוד בנישואין, אלא כוונת הפוסקים היתה דרך ארעי בלבד. וכפי שבאר יפה בפנה"ל.

עוד בעניין מצוות עונה – אין ספק שמה שכתוב כיום בשמחת הבית וברכתו על קיום המצווה עצמה בשמחה, זה חתיכת תורת ארץ ישראל. ירידה הכי פרקטית למציאות הכי גשמית, ולעשות אותה בטהרה ובקדושה, אבל לעשות אותה ממש בגשמיות כמו שצריך.

6 שעות בשבת

בסוגיה יש כמה וכמה דעות, וממילא הלומד הפשוט יסדר את הדעות השונות, ויסכם שהנכון הוא להשתדל ללמוד כמה שיותר תורה. כך עשו כל ספרי זמנינו. דבר זה כמובן לא יוסיף כלום ללימוד התורה בשבת. אבל אם חושבים בהגיון ובאופן רחב, מסתכלים על חיי היום יום של האנשים ומנסים כמה שיותר לחוות אותם, מבינים כמה לימוד התורה בשבת חשוב, שאם לא כן מה שיקרה פשוט הוא שאנשים יעברו את כל חייהם בלי באמת ללמוד יפה תורה. זו המציאות כיום של רוב האנשים! פה שיעור שם שיעור, פה חברותא שם חוטפים לימוד, וזהו.

ולאחר שהרב מבין כמה סוגיה זו משמעותית לכל חייהם של האנשים, הוא חוזר אל הסוגיה ומתבונן בה שוב, לא כאדם חיצוני אלא כחלק גמור מהסוגיה שנוגעת לחייו של כל אחד משומעי ליקחו. ופתאום רואה שלא רק שבגמרא כתוב חציו לה', אלא רבים מהראשונים והאחרונים מביאים את הדבר כפשוט, ובכלל מדובר על שנוגע למצווה דאו' של לימוד תורה.

ואז קורה דבר נוסף – כיון שהרב רוצה שהדברים יקרו בפועל, הוא מבין שלא ניתן רק לומר שההכרעה כסוברים חצי חצי, אלא חייבים לומר כמה שעות ללמוד! האם סביר שחז"ל התכוונו ללמוד חצי יממה – 12 שעות? ודאי שלא. ואז יושבים וחושבים וחושבים ולא מוותרים עד שיוצא זמן שהגיוני להכניס אותו במושג חצי, והגיוני לדרוש אותו מרוב האנשים.

וגם אז, אם הרב אכן מעורה בעולמם של האנשים ומכיר היטב את החיים, הוא מבין שלרבים קשה מאוד ללמוד ללמוד 6 שעות בשבת. אם כך צריך לארגן שיעורים כדי לעזור להם. וצריך לעודד אותם לקבוע חברותות עם חברים וחבורות לימוד עם ילדים.

רק איש ארץ ישראל של הגאולה שחווה את החיים של האנשים ורוצה לרומם את חייהם, מסוגל לכתוב דבר שאחרי שמתבוננים בסוגיה הוא נראה כל כך פשוט.

דוגמא נוספת:  קורבנות לעתיד לבוא

חז"ל – יתבטלו חוץ מקרבן מנחה.

הרב קוק – זה יקרה כאשר כל הציבור ימאס באכילת בשר. אבל לפני כן, לא יתכן שאנשים יאכלו בכיף בשר חולין, אבל להקריבו יהיה אסור. לכן אנשים היום שתמהים על כך שכשנבנה את בית המקדש, יהיו בו קרבנות, כי זה נראה להם מגעיל, הם לא מכוונים. פשוט בימינו השוחטים עושים לכולם את העבודה השחורה…

כלומר יש קשר ישיר בין המציאות לדיני התורה!

איך זה יקרה – על ידי לימוד מחודש של הסנהדרין מפסוקי התורה. קרבני לחמי – נקט הכתוב לשון לחמי כדי לרמוז שיהיה זמן שהקרבן יהיה רק לחם.

עד כאן היו דוגמאות של הבנת הסוגיה באופן חדש מתוך אהבת החיים והרצון הגדול לחיות אותם מתוך תורה במובן הכי מעשי של המילה. בהקשר לזה יש להוסיף שצריך ללמוד מנקודה זו דבר חשוב, והוא, שכאשר רוצים באמת להכריע, או אפילו להביע דעה ולסמוך עליה, צריך לחיות את המציאות. לדוגמא, אני ממש נגד זה שאוכלים בבית המדרש, כי לפי הסוגיה זה ממש אסור. אבל בזכות התובנה הנ"ל, אני מבין שכדי להכריע כראוי הלכה למעשה בזה, אני צריך לחיות את המציאות הזו, ואני לא חי אותה. ואמנם לפעמים הרב נדרש להכריע בסוגיה שלא חי אותה, אבל חשוב שידע שהוא בבעיה, ואז יש סיכוי שישקיע יותר בניסיון להבין את המציאות כדי להכריע נכון, ואז פתאום יכולות לעלות סברות טובות יותר. ולפעמים כמובן הדבר הוא הפוך, שדווקא בגלל שאדם חי את קושי המציאות, הוא כבר לא מספיק אובייקטיבי. אין מה לעשות, זו התמודדות שצריך לעמוד בה.

בעיה נוספת שאנו צריכים לפתור בחיים בארץ ישראל, היא המחלוקות הרבות שנוצרו במשך הגלות.

כל מי שלומד היום סוגיה פשוטה נתקל במחלוקות על כל פרט, וכדי שהתורה תהיה יותר מובנת וייסימה חייבים לנסות להכריע ולעשות אותה יותר בהירה. לשם כך חייבים לחזור לגמ' וליסודות בראשונים, ופעמים רבות שעי"כ הסוגיה מובנת יותר ומתוך כך קל יותר להכריע.

דוגמאות:

שתיה בפורים

כל מי שלומד את הסוגיה רואה מגוון דעות מאוד רחב, אבל באמת, כפי שמבאר הרב בפנה"ל, אפשר לצמצם את הדעות המרובות לשתי דעות עקריות (אלה שיותר זורמים עם שתיה ואלה שפחות), ולא רק זה אלא כשחושבים על יישום ההלכה הזו בחייהם של כל אחד ואחד, חייבים לומר שאין הכרעה ברורה, אלא כל אחד יחליט לעצמו מה טוב לו (שזה כל עניינו של היום, להיות בשמחה). כל כך פשוט אחרי שהדבר מבורר, שהרי אכן בעניין זה של שתייה אנחנו רואים כמה אנשים שונים זה מזה, וממילא לא סביר לפסוק כמו דעה אחת באופן בוטה.

דרך אגב יתכן מאוד שהסיבה שרבים מאוד מהאנשים לא מקיימים את מצוות השתיה בפורים כראוי, זה בגלל הדעות הרבות בסוגיה, וממילא אדם אומר 'מה שאעשה זה בסדר'. אמנם מי שלומד את הסוגיה רואה שאין היתר לא לשתות מעבר למה שרגיל כדי שהשתיה תשפיע עליו.

דיני הושטה לאשתו נידה

נחלקו האם גם זריקה בכלל האיסור ופוסקי זמנינו נוטים לחומרא, ומקלים במקום הצורך או צרוך גדול. וכן לגבי הנחת חפץ על אשתו או על צלחת שבידה, או לקיחת דבר מתוך תיק שעליה.

כאשר לא חושבים איך חיים בפועל את ההלכה, קל מאוד להכריע באופן נקודתי בכל סוגיה, אבל אם חושבים על החיים בפועל ועל האנשים שאמורים ליישם את ההלכה, חייבים להשתדרג. ולכן למעשה חייבים להכריע לפי כללי ההלכה, וממילא יצא שהושטה אסור ומה שאינו הושטה מותר. כך הסוגיה יותר מובנת והחיים יותר זורמים. איך הוא לפי כללי ההלכה? פשוט מאוד, שכן הושטה עצמה אינה דינא דגמ' אלא הובאה כמחלוקת בראשונים, וממילא כל מקרה אחר שנחלקו בו האם הוא בכלל הושטה הוי ס"ס בדרבנן.

זימון

כידוע יש בזימון שלוש מדרגות: חובה- אם קבעו לאכול יחד. רשות- אם אכלו יחד ללא קביעות. אסור- אם לא אכלו יחד. בגדר קביעות נאמרו בפוסקים דעות שונות ומורכבות עד שקשה מאוד לממש אותם בחיים בפועל. אמנם המעיין בסוגיה עם רצון ליישם אותה לבני אדם, יראה בבירור שהעיקר הוא האם בפועל הם קבעו לאכול יחד או לא. ואז יתאמץ לעזור להם לדעת האם קבעו יחד או לא ויאמר כך (פניני הלכה): "הסימן לכך שקבעו עצמם לאכול יחד, שאם אחד מהם יחליט ללכת באמצע הסעודה ללא סיבה מיוחדת, ייחשב הדבר כלא מנומס. ויש מצב ביניים בו מצווה לזמן אבל אין חובה, והוא כשיש קשר בין הסועדים, שהם אוכלים יחד וקצת מדברים ביניהם, אבל לא קבעו עצמם לאכול יחד, ואם אחד מהם יפרוש באמצע לא יֵראה הדבר כלא מנומס. במצב זה הם אינם חייבים לזמן אבל אם יזמנו יקיימו מצווה. וכשאין שום קשר בין הסועדים, כמו למשל במסעדה, כאשר יושבים בשולחנות נפרדים, אין מצטרפים לזימון".

קשה לתאר כמה הדברים פשוטים וכמה קשה היה לעלות עליהם בלימוד הסוגיה לפרטיה.

יש להעיר שגם אם אין דרך להכריע ע"י ביאור הסוגיה מחדש, חייבים להשתדל להכריע כדי שהתורה תהיה יותר ייסימה. הדבר בא לידי ביטוי באופן הבולט ביותר במחלוקות שיש בין העדות השונות. ברוך ה' אנחנו חיים היום ביחד ומתפללים ביחד, וחייבים להשתדל שהתורה תהיה אחת. לא יתכן שיהודי לא יכול לאכול אצל חברו כי אינו אוכל את הכשרות שהוא אוכל וכד'.

הדוגמא הכי בולטת ליכולת לאחד בין המנהגים היא כאשר יש מחלוקת למשל בתוך הפוסקים הספרדים, ואצל הפוסקים האשכנזים אין מחלוקת, אזי צריך להעמיד את הדעה העקרית כרוב הפוסקים, ואח"כ לתת מקום למי שיש לו מנהג מובהק כדעה השניה או להקל כמותה (אם היא הדעה המקלה) במקום צורך גדול. כמובן שפעמים רבות יש שטחיות גמורה בהצגת ההכרעה כאשכנזים – ספרדים.

נספח להנ"ל הוא הרצון למצוא בפוסקים החולקים עצמם, או יותר נכון המוצגים כחולקים בספרים, את נקודת המחלוקת המדויקת וממילא יבואר במה אינם חולקים. זו שיטתו הידועה של מו"ר שעושה זאת כל הזמן כמובא בהערות רבות.

חלק שלישי של הלכות שצריך להשתדרג בהם, הוא הלכות שכיום אינן הגיוניות. חייבים לחנך למחשבה מחודשת,

ובימים של גאולה שהנשמות מתאימות לכך, הדבר קל יותר.

דוגמאות:

שניים מקרא ואחד תרגום – הקוראים אונקלוס ללא הבנה מה התרגום שבו, חייבם לעבור לתרגום אמיתי בן זמנינו, בין אם זה רש"י או כל ספר אחר, כגון הספר המעולה – בדרכה של תורה.

פורים – דעת הרמב"ם והרמ"א שבפורים ההנהגה הנכונה היא לשתות וללכת לישון – מתאים למציאות פרטית, לעיל.

כלי מתכת וזכוכית אינם בולעים – כיום אנו יודעים שכלי המתכת והזכוכית אינם בולעים טעם. לאיש הגלות שומר המסורת המובהק קשה לשנות את מה שהיה נכון אלפי שנים וכבר לא נכון כיום. אבל איש ארץ ישראל חייב להיות אמיץ ולהבין שאם כך היא המציאות, ממילא יש לזה השלכה על כל הלכות כשרות הכלים. ולכן כלי בשרי נקי שבישלתי בו חלב באותו יום לבישול הבשר- האוכל כשר. כמו כן אין צורך להמתין עשרים וארבע שעות כדי שהטעם הבלוע בכלי יפגם ורק אח"כ אפשר יהיה להכשירו.

ברכת הגומל

למנהג הספרדים על מחלה או נסיעה שאין בה סכנה לכאורה מברכים הגומל, אבל לאחר לימוד נוסף של הדברים, ראה הרב קושי בכך שבלא שום סכנה הצריכו לברך, ושלפי זה יוצא שהמחלוקת בין המנהגים קוטבית – אלא אומרים שצריך סכנה ואלה אומרים שלא צריך. ואז חזר להתבונן בדברי הפוסקים ו'פתאום' ראה בפירוש שהסיבה שהצריכו ברכה למחלה, היא מחשש שיבוא לידי סכנה. אלא שבעבר כאשר אדם חלה, לא ידעו במה מדובר, האם זה חמור או משהו קל שהגוף יכול להתמודד איתו לבד, שכן לא היו תרופות, וממילא היה חשש אמיתי שאולי המחלה תחריף ויבוא לידי סכנה, כפי שקרה בפועל, וממילא בכל מחלה היתה סכנה מסוימת. אלא שלמנהג האשכנזים על פי הרמ"א היה צריך סכנה יותר ברורה.

לפי זה כיום שאנו יודעים שאין סכנה ברוב המחלות, אין מקום כלל לברך הגומל גם למנהג ספרדים.

ועל פי זה הכריע גם לגבי דין הולכי דרכים, שרק משום שבעבר היתה בכך סכנה מסויימת, היו שנהגו לברך, אבל כיום אין מקום לברך. וסיים יותר מזה, שכיום אפילו על הפלגה וטיסה אין סיבה אמיתית לברך, כיון שאין סכנתם יותר מנסיעה במכונית.

בסוגיה זו ממש נעשתה מחשבה מחודשת מתוך היכרות החיים וניסיון להבינם היטב על פי הדרכת התורה. לא סביר לומר למאות אלפי אנשים שנוסעים כל יום יותר מ72 דקות, שהם היו בסכנה מסויימת, ולכן יברכו הגומל. הרי זו ברכה שנתקנה על הצלה מסכנה. ופתאום חוזרים לסוגיה ומחפשים ומוצאים שאכן כיום צריך לתקן הלכה זו. [3]

הסקוטש של מכון צומת

הרואה סקוטש עם כשרות, שמח. אבל אדם רציני חייב לבדוק האם אכן הוא לא סוחט. ואכן בדקתי אותו וראיתי שאינו סוחט. אמנם מיד כשראיתי אותו תמהתי מאוד על כך שנראה מאוד דומה לסקוטש הרגיל, וממילא יש בו איסור של מראית עין דאו' ממש. לא מובן למה עשו אותו כל כך דומה. אמנם בעיה זו של מראית עין לאט לאט נפתרת, שכן עם הזמן אנשים מכירים בהבדל בין הסקוטש הרגיל לזה של מכון צומת.

אלא שלאחר זמן שהייתי במקום מסוים, ראיתי שהסקוטש נשאר גם לימות החול, והוא כבר משומש. חשבתי שזה סקוטש רגיל ואז השתמשתי בו וראיתי שהוא אחלה. ופתאום שמתי לב שהוא אחלה כי הוא ממש סוחט. אמנם לא כמו הסקוטש הרגיל, אבל סוחט.

מסתבר שכשהוא נעשה מעט משומש הוא מתכווץ ואז הוא סופג יותר סבון עם מעט מים, וסוחט ממש, וממילא אסור להשתמש בו בשבת (מדרבנן, משום שהסלילים עצמם אינם סופגים).

מה המסקנה – אנחנו צריכים לחיות את החיים ולשים לב אליהם במובן התורני של המילה. כלומר צריך שיהיה לנו בראש איך מחילים את התורה על החיים. רב שלא עושה כלים, לא ישים לב לבעיה הזו. אבל אם יעשה כלים, ודאי ישים לב לכך.

איסור האכלת חיות בשבת

בשו"ע, מ"ב וכל הפוסקים כתוב שאסור להאכיל חיות שאינן תחת אחריותך בשבת, משום שהוא טירחא שאין בה צורך. אמנם לאנשים שאוהבים להאכיל למשל חתולי רחוב, הדבר מאוד קשה, שהרי כתוב 'ורחמיו על כל מעשיו', ואינם רואים בזה טירחא שאין בה צורך. גם לרב היה מנהג להאכיל חתול רחוב, ובעקבות הקושי שלא לעשות כן בשבת, חיפש ומצא היתר ע"פ ערוה"ש להאכיל חיות רעבות שקשה להם להשיג אוכל, ואף יש בזה מצוה של הליכה בדרכי ה' שנאמר 'ורחמיו על כל מעשיו' (ובאמת הדבר כתוב במ"ב סימן שכד: השו"ע, יא כותב "אין נותנים מים ולא מזונות לפני דבורים (אפילו הם שלו, כיוון שמזונותיהם מצויים בשדה ואין הם עליו, וטרחא היא. מ"ב, כט), ולא לפני יוני שובך ויוני עליה, ולא לפני חזיר (שאין מזונותיו עליו לפי שאסור לגדלו. מ"ב, ל). אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים ויוני ביתות (ואף שהם של יהודי אחר מותר, כיוון שמותר לבעליהם להכין להם מזון. בה"ל 'ויוני'), וכן לפני כלב שמזונותיו עליך". מ"ב, לא- ואפילו כלב שאינו מגדלו בביתו מותר, שמצווה קצת ליתן לו מזונות, וכמו שאמרו חז"ל שחס עליו הקב"ה לפי שמזונותיו מועטין ומשהה אכילתו במעיו. עכ"ד. ומכאן שדוקא לבעלי חיים שמסתדרים יפה אסור, ולא לבעלי חיים שמתקשים במציאת מזונם). ובהרחבות הוסיף שהחתולים מועילים לאדם בכך שאוכלים עכברים עקרבים ונחשים שבקרבת ביתו, כבר אין זה טירחא שלא לצורך, שהרי רוצה להרגילם להשאר ליד ביתו (פנה"ל שבת כ,ג ופנה"ל כשרות א' טו,טו). עכ"ד.

בפשטות קשה על דבריו, שכן גם בלא האכלתם בשבת ישארו בקרבת ביתו (כידוע הם לא נעלמים כל כך מהר), וכן בלא האכלתם בשבת יסתדרו לא רע בזכות הפחים שביישוב ובזכות שאר הזוחלים. אמנם נראה יותר שבגלל שהרב חי את המציאות וממילא את הקושי באי האכלת החתול שלו בשבת, לא סביר לו שהדבר אסור. וניתן להסביר שע"י שהרגיל את החתול שמאכיל אותו, ממילא אם יבוא בשבת ולא יקבל את סעודתו, יצטער, וזה יותר קרוב לקולא של מזונותיו עליו.

ובאופן יותר שורשי ניתן להסביר את הדבר בכך שבעבר היחס לבעלי חיים היה יותר מנוכר, וממילא אנשים לא חשו בעיה באי האכלת בעלי חיים רעבים. ואילו כיום לרבים יש כלבים וחתולים בבית רק בשביל הכיף, וממילא היחס הכללי לבעלי חיים הרבה פחות מנוכר, וממילא באי האכלת בעל חיים שאתה רואה שצריך אותך (בין אם באמת צריך, ובין אם אתה הרגלת אותו לכך בזה שהבאת לו כמה פעמים אוכל בימות החול. והם מתרגלים מהר כידוע) אתה תרגיש רע, וממילא אין בזה טירחא שלא לצורך. והדבר מתאים לדור הגאולה, שכשם שבדור זה האישה מתקרבת במדרגתה לאיש, כמו שאמרו חז"ל, כך בעלי החיים מתעלים כמו שמובא בנביא, וממילא גם היחס אליהם מתעלה.

יש להעיר שדייקתי באמרי שדוקא בגלל שהחתול יצטער או בגלל שהאדם ירגיש רע, הדבר מותר, שכן רק בכה"ג לא החשיבו הפוסקים הדבר כטירחא שלא לצורך, כפי שמובא בשו"ע שה, ט- "אוכף שעל גבי החמור שבא מן הדרך ונתייגע וצריך להסירו לצננו, לא יטלנו בידו (משום דהוי טירחא שלא לצורך), אלא מתיר החבל מתחתיו ומוליכו ומביאו בחצר והוא נופל מאליו". מ"ב, לו- שאף שיש לחמור עונג בהסרתו, מ"מ כיוון שאין לו צער אם לא יסירנו, אסור.

שו"ע, י- "אין תולין לחמור טרסקל בצווארו (פרוש, כלי של ערבה קלופה ומכוסה בעור) לתן מאכלו בתוכו שיאכל משם. מ"ב, לז- שכל דבר שאינו אלא תענוג לבהמה, הוי טרחא שלא לצורך ואסור. שו"ע– "אבל עגלים וסיחים שצווארן קטן ומצטערים לאכול על גבי קרקע, שרי".

נקודה זו שכאשר יש לאדם צורך בזה, אף אם אין לבעל החיים צורך בזה, מותר, ניתן גם לראות מההיתר שהביאו חלק מהפוסקים ליתן לפני הציפורים פרורי לחם בשבת שירה מפני שגם הם שרו עם ישראל את שירת הים, ואין בזה טרחא שלא לצורך כיון שנעשה כדי לקיים המנהג (מ"ב- ויש הנוהגים לתת חיטים לפני עופות בשבת שירה, ואינו נכון שאין מזונותם עליך. עכ"ד. אמנם בפס"ת שכד, הערה 29 כתב שהובא בכתבי הריי"צ מלובאויטש שהמהר"ל מפארג נהג במנהג זה, והיה נותן לאנשים שהתאספו אצלו בשבת שירה דייסה לתת לציפורים, כיוון שהיו שרים ומזמרים בשירת הים יחד עם משה וכל ישראל. וכתב עוד שהרבה מהאחרונים כתבו מנהג זה, והביאו עוד טעמים, ומנהג ישראל תורה הוא, ואינו בגדר טרחא שלא לצורך כי הכוונה לשם מצווה).

יש לציין שכיון שצריך אומץ כדי לעשות 'שינויים' ולשדרג את התורה לתורת ארץ ישראל, יכולים להיות גם פשלות.

מצד אחד צריך להיזהר מהם, אך מצד שני לקבל את זה שכשעוסקים בדבר חדש מן הסתם יש טעויות, והקב"ה לוקח את זה בחשבון. לזה נועדה מצוות התשובה!

מסקנה: פשוט מאוד- אם אין מקור, כנראה החידוש לא נכון! אמנם מן הסתם יש יוצאים מן הכלל שבהם המציאות היום פשוט מכריחה לחשוב אחרת, ולכן במקרה כזה לא מוותרים על הסברה אלא משאירים בצ"ע, וימים יגידו…

מסקנה כללית:

הצורך שכל לימוד יהיה מכוון לחיים, אינו רק טכני כסגנון הלימוד הספרדי מהגמ' דרך הראשונים והאחרונים עד ההכרעה, אלא הצורך מביא להבנת התורה באופן טוב יותר ומכוון יותר! כשלומדים עם ידיעה שמחר אני הולך ליישם את מה שאני מסיק בלימוד, הלימוד חייב להיות הגיוני בחיים שאני מכיר, ואם הוא לא יוצא הגיוני, משהו פה לא תקין. ואז מחפשים ומוצאים. לפעמים זו נקודה קטנה שהיתה צריכה הבנה, ולפעמים זה דבר מאוד יסודי שמסתבר שלא הובן כראוי.

דוגמאות נוספות לשוני בהבדלי הפסיקה בין ארץ ישראל לבבל, עיין שבת ס: קמז. פסחים קיז: ביצה כט. כתובות נה.

ראה שוני במסקנות ההתנהגותיות בין ארץ ישראל לבבל 'הא לן והא להו' למשל בברכות מד. שבת ט: סוכה לו. ביצה ה. קידושין כט:.

כל זה הוא בתחום ההלכה, כמובן שגם בתחום המחשבה והמוסר יש לתורת ארץ ישראל מה לומר, וזוהי כל ספרות תורת הרב קוק. ועוד חזון למועד לדוגמאות בנושא, אך היסוד הוא ההבדל הגדול בין הבנת התורה וההדרכות של חז"ל וגדולי ישראל בעידן של ריחוק מהחיים וניסיון לשמור על הדת, לבין עידן של אהבת בריאתו של הקב"ה וממילא אהבת החיים הגשמיים ורצון לחיות אותם בשמחה וקדושה כראוי.

דוגמא לעניין זה:

עשיית הדבר נכון – נכונה בכל העולמות

מכיוון שהתורה היא שלמה, כל דבר שהתורה או חכמים אומרים נכון בכל הרבדים. לדוגמא: מעשר כספים – נכון לא רק בגלל העזרה לעניים, אלא זה הדבר הנכון לכל אדם, ולכן יש ממנו ברכה, לא רק סגולית, אלא הגיונית. וכן למשל לגבי נתינת מים בכוס היין, אין זה נכון רק מצד הסוד כדי למתק את הדינים, אלא הדבר נכון גם בעולם הזה – היין פשוט יותר טעים! וכן לגבי השבת, וכן לגבי נידה, וכן לגבי מדבר שקר תרחק ולשון הרב, שאנשים שמחים להיות בקשר עם אדם שיודעים שהוא נאמן ושלא יגיד עליהם דברים וכו'. וכן לגבי הצורך לקום בבוקר כדי שזמן קריאת שמע ותפילה לא יעבור. וכן לגבי מצוות השמחה בחג הסוכות למרות הקושי להיות שמחים שבעה ימים עם כל המשפחה ועוד מחוץ לבית בתוך הסוכה שלא תמיד נוח להיות בה 'תשבו כעין תדורו' שבעה ימים. זו משימה לא פשוטה. וכפי שאמרו חכמים בטעם מצוות סוכה – שאם נתחייבו ישראל חובת גלות ביום כיפור, מקיימים זאת בסוכות… אבל יש בה סוד גדול בדיוק בהקשר שלנו – בגלל שלא נעים לכעוס ולצעוק בסוכה, כי כולם שומעים, קל יותר לשמוח בה.

צריך לראות זאת כמשימת חיים – לחשוב איך המצוות נכונות לא רק ברובד הרוחני של עשיית דבר ה', אלא איך דבר ה' שלם גם בחיים שלנו ממש. זו ממש תורת ארץ ישראל כפשוטו.

ויותר מכך – אם אנחנו רואים סתירה קבועה בין עשיית דבר ה' לבין החיים בעולם הזה, יש כאן בעיה, או שהבעיה שלנו (כמו מי שלא רואה ברכה בנתינת מעשר כספים, או כי אנחנו לא מספיק מחוברים לדבר ה'), או שהבעיה בדרך שבה אנו עושים את דבר ה'. לדוגמא: מי שיש לו בעיה לברך ברכה ראשונה ואחרונה על כל מה שהוא מכניס לפה, הוא בבעיה, והוא צריך לראות איך הוא פותר טוב על ידי התבוננות בייחס שלו כלפי בורא עולם והעולם בכלל. וכן מי שיש לו בעיה להתפלל בכל יום שלוש תפילות, הוא בבעיה. אבל אם אנחנו רואים שלרבים מאוד מאוד וטובים מאוד התפילה ארוכה מדי כי במשך הדורות התווספו לעיקר התפילה תוספות שכיום כולם נוהגים לאומרם, פה כבר הדבר צ"ע. אם דבר ה' כיום כשאנחנו בארץ ישראל במציאות שהחיבור בין השמיים והארץ נעשה שלם יותר ויותר, אנו רואים שהציבור הצדיק מתקשה בכך ואפילו מאוד, יש בהחלט מקום לחשב מסלול מחדש ולהקל עליו ולהוריד דברים מהתפילה. בפועל רוב המתפללים מאחרים לתפילה, כי תכלס אין להם מה להפסיד אם יאחרו, בטח לא בשבת. מקסימום יספיקו לומר ברוך שאמר אשרי והלוליות נשמת כל חי וישתבח. אבל אדם שעושה זאת פעמים רבות, מרגיש רע. אם הוא באמת לא בסדר, סבבה שירגיש כך, אבל אולי הוא בסדר… אולי זה שזה קורה לכל כך הרבה אנשים טובים, זה מראה משהו?!

כלומר חלק חשוב מתורת ארץ ישראל זה שאנשים ירגישו טוב בעבודת ה' ובחיים בכלל. לכן חשוב להקב"ה לומר לנו שהארץ הזו היא ארץ זבת חלב ודבש, דבר שלכאורה מיותר. ולכן היו רבנים שהקפידו ללמד את התלמידים במקום מוצל ונעים, ולא אמרו "נמסור את הנפש על התורה בכל מקרה, גם אם אפשר אחרת".

אני אומר את זה כמובן בהקשר של חזרת הש"ץ. תכלס לפי ההלכה אין ספק שכיום שכולם יודעים להתפלל ויש סידורים, זה מיותר. וכן אין ספק שאנשים היו שמחים מאוד אם הרבנים היו מסכימים לוותר על כך. ולכן יש בהחלט מקום לענ"ד לשאוף לכך מתוך אידיאל של חיבור שמים וארץ. כדי שהמצוות יהיו שלמות גם בעולם הזה. אדם שיודע שהוא מגיע לתפילה של 20 דקות, היה שמח מאוד, לא בקטע מיזרוחניקי, אלא בקטע טוב, כי בפועל ככל שיש יותר דברים קבועים לומר כל יום, אנשים בכל מקרה פחות מרוכזים באמירתם.

לעומת זאת לגבי הדלקת נרות שבת, למרות שזה דבר מיותר לחלוטין כיום שיש לנו חשמל, אנו רואים שהנשים מאוד מאוד שמחות בזה. זה מראה שצריך למצוא סברות כדי להשאיר את המצווה ולומר שאין כאן ברכה לבטלה.

ככה צריך לעבוד מצווה מצווה שיש איתה חיכוך, ולבדוק מה אפשר לעשות. ככה לגבי גיור, ככה לגבי זה שכלים היום לא בולעים, ככה לגבי קריאת אונקלוס כאחד תרגום למרות שאף אחד לא מבין מה הוא מוסיף,

מאיפה אני יודע שהרגשת רבים מהצדיקים יש לה משמעות? קודם כל מסברה על פי כל המקורות שמבארים מה היא תורת ארץ ישראל. כלומר מה היא התורה השלמה. אבל כמובן שהדברים כתובים אצל אור הדורות הרב קוק. למשל בכל הפסקאות בהן הוא אומר מכל מיני כיוונים שאדם צריך להאמין בעצמו ובחייו. ברור לי שגם לכך הכוונה. וכן במאמר שלו על כך שלא הרבנים קובעים את ההלכה אלא קבלת האומה היא זו שקובעת את ההלכה.

הערות נוספות לאופן החיים הארץ ישראליים המתחדשים:

– ביטול תורה: זו אחת הסוגיות שהחיים בהם מאוד דינמיים ליישום הסוגיה. אדם נדרש לא לבזבז את זמנו לריק. כיום מציאות תרבות הפנאי מפותחת מאוד, כך שאדם יכול בקלות לעבור יום שלם ללא זמן משמעותי של לימוד תורה רציני. או במקרה הטוב לומד מעט והדבר מרגיע את מצפונו. לדוגמא: קריאה של הארי פוטר– אין דבר כזה להשקיע במשהו שעות על גבי שעות בלי לחשוב מה המטרה, והאם יש בדבר משום האיסור החמור והנשכח של ביטול תורה.

מאידך לימוד ההסטוריה נעשה חשוב יותר, עד כדי כך שאף שיש מקום ללמוד בבית המדרש רק תורה, היום נראה שמותר ללמוד הסטוריה בבית המדרש, לפחות הסטוריה יהודית.

– להראות מכובד: סביר להניח שדבר זה היה חשוב בכל שנות ההסטוריה, אבל בימינו מודגש יותר, כך שלא יתכן שבחור ישיבה רציני ככל שיהיה, לא יראה מכובד (לבוש, תספורת, פאות וכד').

– ברגע שהלימוד קשור לחיים, ממילא חושבים גם מה ללמוד, ולא קורה מצב שאדם אומר מה זה משנה מה לומדים הכל תורה הכל קודש קודשים, וממילא לומד שני סדרים גמרא כי כך נחשב, ולומד גמרות שכלל אינו מסיק מהם דברים לחיים כי לימוד גמרות אלו יותר נחשב. ואילו הדבר הנכון הוא שהמטרה הכללית של ידיעת התורה כמה שיותר טוב תעמוד לנגד עיניו, ולא הנורמות. עם זאת כמובן שהלימוד צריך להיות משמח, וכאשר יש סתירה, צריך מחשבה איך פוטרים אותה.

[1] ונראה שכך עשה לנו הקב"ה במאתיים השנים האחרונות, ע"י החילונות – השכיח מרוב האומה את תורת הגלות, כדי שיוכלו לקבל תורה חדשה. ואנו רואים כיום איך נראית התורה אצל אלו שלא מוכנים להתמודד עם האתגרים החדשים שמביאה עימה הגאולה – יחס למדינה, לצבא, לפרנסה.

[2] שבעת הכללים מספר חפץ חיים י, ב –

1. שיראה המספר את הדבר בעצמו, או שיתברר לו הדבר, ולא שיספר על סמך שמיעה מאחרים.


2. שיזהר מאוד לא להחליט מיד את הדבר שבדעתו לגנות, אלא יתבונן היטב על פי דרכי התורה האם הוא בכלל גנות ועבירה.


3. שיוכיח את החוטא בתחילה בלשון רכה.


4. שלא יגדיל העולה יותר ממה שהיא, אלא יספר האמת ללא גוזמא.


5. שיכוון לתועלת, ולא יכוון ליהנות מסיפור הפגם על חבירו, וכן לא יספר מתוך שנאה שיש לו עליו זה מכבר.


6. אם יכול המספר לסבב את התועלת הקיימת בסיפור הגנות על חבירו בדרך אחרת, בה לא יצטרך לספר עליו הגנות, אסור לספר. ואם יכול להקטין הגנות, והתועלת לא תיפגם כתוצאה מכך, מצווה עליו להקטינה.


7. שלא יסובב נזק לבעל הגנות יותר מכפי הדין, אילו היו מעידים עליו על גנות זו בבית דין.

[3] וכך כתב ברביבים:

שאלה: אני נוהג כמנהגי ספרדים, ולכאורה לפי מנהגנו, כל חולה – אפילו חולה בשפעת קלה שנאלץ לשכב יום אחד על מיטתו – צריך לברך "הגומל" לאחר שיתרפא, שכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח ריט, ח) שכל מי שהיה חולה עד שנאלץ לשכב על מיטתו, כשיבריא וירד ממיטתו יברך "הגומל". ולדעת הרמ"א, מברכים "הגומל" רק לאחר מחלה שיש בה סכנת נפשות מסוימת, שמחללים עליה את השבת. וכן כל מי שנסע בדרך שארכה יותר משבעים ושתיים דקות צריך לברך "הגומל", וכפי שמבואר בשולחן ערוך (ריט, ז), שלמנהג אשכנז אין מברכים "הגומל" על דרך מעיר לעיר, "שלא חייבו (הגומל) אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה (שמצויים שם) חיות רעות ולסטים. ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה. ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך". וכיוון שמהלך פרסה הוא כשבעים ושתיים דקות, הרי שצריך לברך לפי מנהגי ספרדים "הגומל" על כל דרך שארכה שבעים ושתיים דקות. אולם בפועל, לא נפגשתי במקרה שחולה יום אחד מברך "הגומל", ואפילו חולה שפעת איני זוכר שבירך "הגומל". וגם לגבי הנוסע בדרכים עירוניות, שפסק הגרע"י שאם במשך היום נסע שבעים ושתיים דקות צריך לברך "הגומל", אין מי שנוהג כך למעשה, שהרי רבים האנשים שנוסעים כך בכל יום לעבודתם ואינם מברכים בכל יום "הגומל". השאלה היא: האם יש למנהג הספרדים שאינם מברכים "הגומל" על מה לסמוך?

תשובה: נתחיל בביאור דין חולה, וממנו נמשיך לדין נוסע ושאר דיני "הגומל".

איזה חולה צריך לברך: למעשה, בני כל העדות צריכים לברך "הגומל" רק לאחר מחלה שיש בה סכנה שמצדיקה חילול שבת כדי לרפא את החולה. ואף שפסק השולחן ערוך שכל חולה שיתרפא יברך "הגומל", זה היה משום שבעבר כל אדם שנפל למשכב נחשב כמסוכן במידה מסוימת, מפני שפעמים רבות לא ידעו אם מדובר בשפעת או במחלת לב, אם החולה לקה באנגינה או שהוא חולה סוכרתי שנמצא במצב מסוכן. וכפי שמצינו לעיתים בסיפורים מהעבר, שאנשים שתפקדו כבריאים לגמרי נפלו למשכב יום אחד ונפטרו לבית עולמם. לכן רבים מהראשונים, ובראשם הרמב"ם, הרמב"ן והרשב"א, הורו שכל שנפל למשכב – גם אם חשבו שאין במחלתו שום סכנה – כשיקום יברך "הגומל", שמא הייתה במחלתו סכנה. וכפי שמובא בבית יוסף מקור לזה מדברי הירושלמי: "כל הדרכים בחזקת סכנה… כל החולי בחזקת סכנה" (ברכות ד, ד). וכפי שכתב הרמב"ן, ומלשונו ציטט בשולחן ערוך: "בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה… אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון" (ריט, ח), והעולה לגרדום כמובן נכנס לסכנה. וכן מבואר ממה שהעתיק בבית יוסף את דברי הרשב"א בתשובה (א, פב): "ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע לבוא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע, ואדרבה כל שהוא קבוע הוא יותר חזק. ואף על פי שנעשה לו נס פעמים רבות וניצל ממנו, מן השמיים ריחמוהו, ולאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (מגילה ז, ב)". וכן פסק בשולחן ערוך שם. הרי שלכל הדעות בירכו "הגומל" רק מפני הסכנה שהייתה במחלה, אלא שלשולחן ערוך בכל מחלה יש סכנה מסוימת, ואילו הרא"ש והרמ"א הורו שיש לברך רק על מחלה שסכנתה הייתה ניכרת וידועה.

יש להוסיף, שבדורות האחרונים נעשינו יותר מפונקים, ורבים שוכבים על מיטתם מחמת מחלות שבעבר נחשבו רק כמיחושים שאינם מצריכים שכיבה. ואולי לכן הורה בבן איש חי (עקב ז), שרק מי ששכב שלושה ימים יברך 'הגומל'. אומנם רבים חלקו עליו וכתבו שגם חולה ששכב פחות משלושה ימים צריך לברך לפי מנהגי הספרדים (כה"ח ריט, מו; חזו"ע עמ' שעא; אול"צ ח"ב יד, מד), אולם נראה ברור שבכל אופן לדעת השולחן ערוך – אין לברך על מחלה שברור שלא היה בה סכנה.

רק חולה שהיה בסכנה מברך

לפיכך, לאחר שמדע הרפואה התפתח, ויש כיום אפשרות לאבחן את מצב החולה ולקבוע אם יש חשש סכנה במחלתו, יש להורות לבני כל העדות לברך "הגומל" רק לאחר מחלה שהיה בה צד של סכנה. והסימן לכך: שזו מחלה שמתירים לחלל עליה את השבת כדי להציל את החולה. אומנם לעיתים מחללים שבת ומסיעים חולה לבית החולים מחמת הספק, ולבסוף מתברר שהחולה לא היה בסכנה, וממילא ברור שלא יברך "הגומל"; אבל לאחר מחלה שהחולה בה היה בסכנת נפשות עד שהיה ראוי לחלל עליו שבת, מברכים "הגומל".

הנוסעים בכביש אינם בסכנה

כיוצא בזה לגבי הולכי דרכים: הכול מסכימים שהברכה על ההצלה מהסכנה, אלא שנחלקו האם על סכנה רחוקה יחסית שהייתה בהליכה מעיר לעיר מברכים. אולם בכל אופן דובר בסכנה גדולה לאין ערוך מהסכנה שבנסיעה בכבישים בזמננו, שכן בעבר כשהלכו ברגל או על בהמות, מי שנקע את רגלו בדריכה לא נכונה או שנפצע מנפילה, היה עלול להתקשות לסיים את דרכו ולמות מצמא או מזיהום שלא טופל. גם סכנת השודדים הייתה מרובה, ופעמים שהשודדים רצחו את בעלי הרכוש או שמכרום לעבדים. לכן אמרו בירושלמי: "כל הדרכים בחזקת סכנה" (ברכות ד, ד). זו הייתה אחת הסיבות לכך שאנשים מיעטו במסעות, ורוב האנשים במשך כל חייהם לא יצאו מתחום מושבם, וממילא לא הוצרכו לברך "הגומל" על היותם הולכי דרכים. על פי זה פסקו המחמירים לברך על כל דרך בין עירונית.

אולם כיום הדרכים בטוחות. זה אחד ההישגים הגדולים של התקופה המודרנית, שנסיעות והובלת סחורות נעשו קלות ובטוחות, ועל ידי כך הוזלו עלויות המזון והבגדים ושאר המוצרים, ונעשה יותר משתלם להשקיע בהמשך פיתוחים טכנולוגיים שגם אותם אפשר יהיה להוביל ולשווק בכל העולם.

סכנת תאונות אינה נחשבת סכנת נפשות

יש שרוצים לטעון שגם כיום, כיוון שיש תאונות דרכים, הדרכים מסוכנות מאוד. אולם למרות שכל תאונה מכאיבה מאוד, מבחינה סטטיסטית מדובר בסיכון נמוך מאוד, שהולך ופוחת ברבות השנים. כמדומה שאם נחשב את הדקות שאנשים יורדים במדרגות לעומת הדקות שנמצאים בנסיעות, נמצא שלא פחות אנשים נהרגים ונפצעים במדרגות, ואף אחד אינו מעלה בדעתו לברך "הגומל" אחרי ירידה במדרגות. כיוצא בזה, אם נחשב את האנשים שטובעים בים או נהרגים מחמת החלקה באמבטיה, נמצא שסכנת הדרכים מעטה בהרבה. כמובן אין בדבריי כדי להפחית מחשיבות החינוך לזהירות בדרכים, שכן בזכות החינוך לכך אכן סכנת התאונות פוחתת באופן ניכר.

לסיכום, לכל המנהגים אין לברך "הגומל" על נסיעות בין עירוניות במדינות מתוקנות.

ברכת הגומל נועדה למקרים מיוחדים

צריך להוסיף שברכת "הגומל" נועדה למקרים מיוחדים ולא נתקנה כברכה שגרתית. ראיה לכך שיש אומרים שכל מי שצריך לברך "הגומל" היה צריך בזמן בית המקדש להקריב קורבן תודה. כך כתבו הרא"ש (ברכות ט, ג), אור זרוע (הל' פסחים רנב) וסמ"ג (עשין קפג). ובחיי אדם (לאחר כלל סט) כתב סדר אמירת קורבן תודה לארבעה שצריכים להודות, וכתב שעל מברכי הגומל לתרום ללומדי תורה כשיעור הקורבן, שלא ייתכן שבעקבות חורבן בית המקדש יהיו החוטאים נשכרים. אומנם לדעת רבים, למי שצריכים לברך "הגומל" הייתה רק מצווה להביא קורבן תודה – אבל לא חובה (רש"י ויקרא ז, יב. ועי' ר"י פערלא לסמ"ג עשין נט). בכל אופן, אפשר להבין שאין מדובר בברכה שאדם מברך אותה בתדירות (ראוי לציין שהפסקים העיקריים על ברכת "הגומל" אחרי נסיעה נכתבו לפני כשבעים שנה, ביבי"א חלק א ובנתיבי עם).

האם לברך אחרי טיסה

בדורות האחרונים התעוררה שאלה לגבי הטסים במטוס. יש שהורו שאינם צריכים לברך משום שהטיסה אינה מסוכנת יותר מנסיעה במכונית (חלקת יעקב ב, ט; בצל החכמה א, כ, בשם הגאון מטשבין והרבי מבעלז. וכך דעת הרב גורן, ועשה לך רב ו, טז).

לעומתם, פוסקים רבים הורו לברך "הגומל" לאחר טיסה. הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח ב, נט) ביאר שברכת "הגומל" נתקנה על יציאה של האדם מן הסדר הרגיל אל מצב מסוכן, כמו יורדי הים למשל, שאין זה טבעי שאדם לא יטבע בים, וכיוון שעבר את הים וניצול בזכות היותו בספינה – כשיגיע למחוז חפצו עליו לברך "הגומל". למרות שבפועל כמעט שלא קורים כיום אסונות בספינות, מאחר שיצא אדם מביתו אל סכנה של שהייה בים, וניצול בזכות היותו בספינה, מברך. קל וחומר שטיסה במטוס, מצד הטבע, מסוכנת יותר מהפלגה בספינה, שאין זה דבר טבעי שאדם ישהה באוויר ולא ייפול, ומאחר שיש כאן הצלה מן הסכנה – יש לברך אחריה "הגומל" (וכ"כ קצוה"ש, הליכות שלמה כג, ה, וכך נמסר בשם החזון איש). אלא שכמה מהפוסקים כתבו שרק לאחר טיסה של לפחות שבעים ושתיים דקות יש לברך (ציץ אליעזר יא, יג, ויחו"ד ח"ב כו).

למעשה נראה שנכון לכל מי שרגיל בטיסות שלא לברך, הואיל וברכת "הגומל" נתקנה על מצב יוצא דופן. ואף מי שאינו רגיל בטיסות – עדיף שלא יברך, הואיל וכיום הטיסות הפכו לדבר טבעי ושגרתי לאנשים, ואין הן מסוכנות מנסיעות ברכב. ואם זה שאינו רגיל בטיסות ירצה, יוכל לסמוך על הסוברים שצריך לברך, מכיוון שלגביו טיסה היא אירוע מיוחד שכרוך בחשש מסוים (שכן ברכת "הגומל" אינה תלויה רק בסכנה, אלא גם אירוע מטלטל וטראומטי כמאסר שאין בו סכנה מחייב ברכה).