הרב קוק מתאר כיצד נעשית שלמה ובשלה ההשפעה של שאיפת קרבת־אלוהים באומה: בהשתלמות ההשפעה של השאיפה הכללית לקרבת־אלוהים הכוללת את האומה כולה, כאשר היא באה לידי ביטוי יותר שלם, באותה האומה שהנפש הלאומית שלה היא המסוגלת ביותר שתתגלה זו בקרבה, האומה בעלת הסגולה האלוהית, "העניין האלוהי" בלשונו של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר ראשון, ד), שאינו קיים באומות אחרות, הננו מוצאים שוב שהיא, השאיפה הכללית, חוזרת ומוצאת לה מרכז אישי בתוכה פנימה, בנפש משוכללת המשוּקָה, רווּיה, כמו כוס המלאה במשקה, מהלֵּח התמציתי של חיי האומה כולה. ישנם אנשים מובחרים באומה המביאים לידי ביטוי את השאיפה הכללית באופן ייחודי. על־אף שהאומה כולה קדושה, כטענתו של קֹרח, שיש אמת ביסודה: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'" (במדבר טז, ג) – עדיין ישנם יחידים מיוחדים. כך היה במדבר, כך בימי המלוכה, וכך עתיד להיות בימות המשיח. התורה והנביאים מציינים את ערכם של יחידים גדולים, כמו דוד המלך והמשיח, ולא מסתפקים בעיסוק בציבור בלבד, שכן בניגוד לתפיסה המרקסיסטית למשל, הרואה ביחיד תוצר של נסיבות חיצוניות בלבד – יש חשיבות לנשיאת העיניים אל היחיד המיוחד.
אין מדובר באדם העומד בניגוד לאומה, אלא ייחודו הוא בכך שהוא מייצג את התמצית של כלל האומה. דוגמה לכך היא משה רבינו, שדוחה את ההצעה האלוהית לאחר חטא העגל להשמיד את עם־ישראל ולעשות ממשה רבינו עצמו עם חדש, אלא מוסר את נפשו על ישראל: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב); וכך גם דוד המלך: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי" (שמואל ב' כד, יז).[342]
בכוח התרכזות התמציתיות הלאומית הגדולה שבה, מכיוון שבאישיות זו מתגלה התמצית הלאומית של שאיפת קרבת־אלוהים, נעשית היא ראויה, אישיות זו, להתנחלות נקודת השאיפה האלוהית בקרבה ביסוד של נצח ושל הוד. 'נצח' ו'הוד' הם שמות הספירות המזוהות עם משה רבינו ואהרן הכהן, שכמו משה, גם הוא ביטא באישיותו את השאיפה האלוהית של האומה ומסר את נפשו עבור עם־ישראל (במדבר יז, יב; סנהדרין ז, א). ודבר זה מתבטא בתגבורת עז ותעצומות על כל אותם ניגודי החיים הנראים כמפרידים בין שני היסודות, אישיות כזו מתגברת על הניגוד שבין ההכרח והחופש: מצד אחד, של עצמות השאיפה של קרבת־אלוהים בתור יסוד החיים, זהו ההכרח הכללי – ישנה שאיפה לקרבת־אלוהים ביסודו של העולם, אף שהעולם מלא גבולות של גוף וחומריות, כאב ומוות; ומצד שני, והתגברות ההוויה לשאיפת השכלול וההתעלות שלה למרומי האור והחופש העליון, וזהו צד החופש שבהוויה, הבחירה החופשית להתעלות תמיד, עד אינסוף, למרות כל המגבלות.
מתח בסיסי זה שבין ההכרח הקיומי לבין חירות הרצון של היחיד, עלול לגרום לאדם ליפול לאחת משתי תפיסות שגויות: האחת היא האדרת האגו, התחושה ש"אני העיקר", והתעלמות מן המציאות הכללית; השנייה היא הייאוש הדטרמיניסטי, התחושה ש"ההכרח הוא העיקר", ואין כל משמעות ליחיד ולבחירותיו. ישנה דרך שלישית המאחדת את הניגודים. בדרך זו, היחיד אינו רואה את עצמו כמתנגד להכרח או כבטל בתוכו, אלא מוצא את משמעותו ותכליתו דווקא בפעולה מתוך חופש למען אותו כלל הכרחי. הוא בוחר בדרכו הייחודית לבטא את אישיותו כך שתתממש דרכו השאיפה המוכרחת לקרבת־אלוהים. באופן פרדוקסלי, דווקא הקִרבה המוחלטת אל המציאות הכללית היא שמעניקה את החירות הגדולה ביותר. וכדרשת חז"ל על לוחות הברית: "אל תקרי חָרוּת אלא חֵירוּת, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב) – דווקא מה שחָרוּת באבן כחוק נצחי ובלתי משתנה, הוא המקור לחֵירוּת העליונה. הזיקה לאמת האינסופית אינה נחווית כהגבלה, אלא כשחרור ממגבלות המציאות.
ששם עטרת המלוכה צפונה בעצם, בדברי המקובלים, ספירת 'מלכות' היא התחתונה שבספירות, ומסמלת את החיים הממשיים, שיש בהם הכרח מגביל, אך דווקא בהם מתגלה גם הבחירה החופשית (עי' שערי־אורה א). ושם, לפיכך, הוא מקום ההפך הגמור של העבדות וההכרח, זאת היא מקור מלכות ישראל; קביעת חותמה של השאיפה הכללית שבאומה כולה באה כאן באופן בולט וקיים לעד. "דוד מלך ישראל חי וקיים" (ראש־השנה כה, א). במונחים הקבליים, על המלך, ספירת 'מלכות', נאמר: "לית לה מגרמה כלום" (עץ־חיים שער מב פי"ג), אין לה כלום מעצמה, היא בטלה לכל הספירות האחרות ורק מכילה אותן ומביאה אותן לידי ביטוי. זוהי גדולתם של מלכי ישראל, אצילות ענוותנותם. כך היה דוד המלך, על כן בנפש דוד אין אנו מוצאים חיים פרטיים מופרדים בפני עצמם. החוט ההולך ונמשך כל־כך יורנו להכיר בה רק המשך מרכזי מהחיים הכלליים. דוד המלך היה מוקדש לכלל. אמנם, אנו קוראים בדברי הנביאים שלדוד היו חיים פרטיים מלאי התרחשויות; אך הם לא היו מופרדים בפני עצמם. עיקר עניינו של דוד היה בניית המלכות בישראל. ודאי היה לו אופי ייחודי והוא עסק רבות גם בחייו האישיים, קורות חייו יכולים לספק חומר למחזה דרמטי ביותר, והוא גם נענש בחומרה על מעשיו (שמואל ב' יב). אולם כל אלה לאמיתו של דבר היו במסגרת מאמציו לבניין הכלל. ישנם מלכים או גיבורים שמשתמשים בהיבטים הכלליים של המציאות כדי להבליט את תכונותיהם האישיות, ואצל דוד זה בדיוק להפך. הוא נלקח "מֵאַחַר הַצֹּאן" (שמואל ב' ז, ח), כדי לבנות את מלכות ישראל. גם טעויותיו, שנבעו מאופיו האישי המסוים, שירתוּ את המטרה העליונה הכללית. הוא העמיד את כל אישיותו וכישרונותיו למענָה. על כן בתשובתו הפרטית הוא ייסד את מודל התשובה האידאי הכללי, כדרשת חז"ל: "נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל – נאום דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה" (מועד־קטן טז, ב). גם זה חלק מהעמדת החזון הכללי, ייסוד המלכות, בניין ירושלים, גאולת מקום המקדש, איחוד שבטי ישראל ושחרור הארץ מעול פלישתים ואחרים. ואף פרקי התהלים שלו, בניגוד למשוררים אחרים שכותבים מתוך המיית ליבם על עצמם, כביטוי עצמי ולמען עצמם בלבד – הפכו להיות חלק מתפילת רבים. רוח־הקודש האישית שלו, התואמת את אישיותו הייחודית, נעשתה נחלת הרבים. חייו הפרטיים היו כלי לביטוי המטרות הכלליות. גם בשנתו בלילה במיטה וגם בלחימתו בשדה הקרב, במנוסתו ובכישלונו, הכול היו כלים לביטוי הקדושה הכללית.
על כן נפשו של דוד הייתה המשך מן החיים הכלליים, ומאור אמת ליעקב ותפארת ישראל. בניגוד לאברהם אבינו, שנתכנה "אֵיתָן הָאֶזְרָחִי" (תהלים פט, א, עי' בבא בתרא טו, א), וודאי מעלתו הייתה כבירה – אך היה לו בן אחד שלא נכלל באומה, ומבחינה זו, היה לו גם צד פרטי; ובניגוד ליצחק אבינו, "עולה תמימה" (פסיק"ז בראשית כו) – שגם לו היה בן שלא נכלל באומה, אצל יעקב כל בניו קיבלו את "העניין האלוהי" כלשונו של רבי יהודה הלוי (ספר הכוזרי א, מב). כולם שייכים לכלל־ישראל, כפי שאומרים חז"ל "שהייתה מטתו שלמה" (שיה"ש רבה פ"ג). כל בניו הרבים, שחלקם גם טעו ונכשלו באופן קשה מאוד, שייכים לכלל־ישראל. ואנו לומדים על כישלונותיהם כדי לתקנם ולתקן את העולם. כאשר שוכב יעקב אבינו על מיטתו בחוליו האחרון, הוא מתאר את התכונה ונקודת התורפה של כל שבט בסוף חייו; לא כדי לשבח או לגדף, אלא ללמדנו מהן התכונות הטבועות בנו כאומה, מהם הכלים שיש לנו באופיינו הלאומי מורשת האבות.
לכן ליעקב אבינו משוייכת מידת האמת: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" (מיכה ז, כ). רס"ג מגדיר את האמת כהתאמה בין המחשבה למציאות (אמו"ד הקדמה, פ"ד). היא כוללת את כל חלקי המציאות, מא' ועד ת', דרך האות האמצעית באלף-בית – מ', מבלי לדלג על אף אות באמצע. כל סוגי התכונות והאנשים. ובהתאם לכך מוסיף הרב קוק על שמו השני של יעקב, ותפארת ישראל. יעקב אבינו גם מייצג את ספירת 'תפארת' (זהר קנז, ב). ספירת 'תפארת' נמצאת באמצע סדר הספירות, וכוללת בה את כל ספירות ה'מידות' – 'חסד', 'גבורה', 'תפארת', 'נצח', 'הוד' ו'יסוד'.
"שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון" (בבא־מציעא פד, א). יופיו של יעקב אבינו הוא מעין יופיו של אדם הראשון – שנוצר כמעשה ידי אלוהים באופן ישיר, ללא תיווך של הורים אנושיים, שהיו יכולים לפגום ביופיו, כלומר: מצד האורה הכללית בעצמה, אדם הראשון כלל את כל נשמות העולם, כל האנושות יצאה ממנו – וכך יעקב אבינו כָּלל את כל כְּלל ישראל, כל שנים־עשר השבטים. על כן הוא היה כדוגמתו של אדם הראשון ביחס לישראל. המשך החיים הנובע מהתשוקה העליונה והכללית של קרבת־אלוהים. כל אישיותו ביטאה את התשוקה לקרבת־אלוהים, שהיא נשגבה וכוללת־כול בתוכה, קיימת בהוויה כולה, ובישראל בפרט כמניע מרכזי לכול. אפילו החטא שבו נכשל ובעטיו גורש מגן־עדן נבע מאותה תשוקה; כאשר ניסה הנחש לפתותו לאכול מעץ הדעת, הבטיח לו: "וִהְיִיתֶם כֵּאלוֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ה) – האדם כה השתוקק לקרבת־אלוהים כך שכל אוצרות גן־עדן לא שוו לו. והנחש ניצל זאת, וגרם לאדם לאכול מעץ הדעת האסור. זהו שופריה דאדם הראשון, יופי התשוקה הכללית לקרבת־אלוהים, שכדוגמתו הגיע גם ליעקב אבינו.
תשוקה זו, בעדן ציורהּ הפנימי המקורי והתגלות יושר תולדותיה בחיי המעשה, כשכבר נגמרה בתמותהּ באדם בכללו, באדם הראשון, שכלל בו את כל האנושות לדורותיה, לא היה ראוי לתן מקום להבדיל בין עם לעם, שהרי כולם בניו של אדם הראשון; ההבחנה שקיימת בכל זאת בין עם־ישראל לשאר העמים, אינה קיימת אלא למען שאיפת מטרתה העליונה של התשוקה לקרבת־אלוהים בעצמה, שלמענה צריכים ההפכים להיפגש במרכזם. על־ידי ההבחנה בין העמים, מתוך האנושות כולה על צדדיה וקטביה, מתממשת יותר שאיפה זו. ודווקא דרך עם־ישראל – "ישראל באומות בבחינת הלב באיברים" (כוזרי ב, לו). על כן על עם־ישראל נאמר: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא); המיוחד בקיומו של עם־ישראל, הוא אותה השאיפה הגדולה. מעבר לרצון הבסיס שיש בכל אומה – לחיות חיים טובים ומספקים, עם־ישראל רוצה גם למלא את ייעודו, לגלות את הנוכחות האלוהית בעולם, להביא לידי ביטוי נעלה כמה שיותר את השאיפה לקרבת־אלוהים. ואת זה עושה עם־ישראל למען האנושות, ולא כנגדה.[343] על כן יופיו של אדם הראשון ניתן דווקא ביעקב אבינו, מכיוון שקצת התעמעמה השאיפה בתוך כל שאר הצרכים והרצונות של בני־אדם, היה צריך להביא אותה לידי ביטוי מלא בעם מיוחד, כדי להשלים את האנושות. ובחזון הרחוק נאמר "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז); בית־המקדש אינו סותר את קדושתו של המין האנושי בכללו; אדרבה, הוא בא להבליט את הקדושה שבו, באופן הנכון והראוי.
אם כן, שני סוגי כללוּת ישנם כאן: ישנה כללות האנושות, הקיום האנושי הפשוט, וישנה כללות השאיפה לקרבת־אלוהים, שצריכה להיות הציר המרכזי של קיום האדם. אותו ציר שהופך את ההוויה כולה לתנועה אל הקודש, להתעצמות הקדושה והבלטתה. ואת זה נדרש לעשות עם־ישראל.
צריכים ההפכים להיפגש במרכזם, כדי שישובו אחר־כך להתגבר. יש להבליט את התכונה הייחודית לישראל, שלעיתים היא הפוכה מתכונותיהם של שאר העמים, ודווקא כך יוכלו ישראל להתחבר כראוי לכלל העמים ולרומם אותם. דבר זה נכון בכל חברה. העובדה שאנשים שונים באופיים ונטיותיהם היא דווקא מה שיוצר חיבורים, שרק הם המביאים להפריה וריבוי. רעיון ההפכים המשלימים זה את זה היה נפוץ מאוד במאה הי"ט, בעיקר בעקבות הגותו של הפילוסוף הגרמני הֶגֶל. הגל הסביר כי התפתחות האנושות התמידית איננה מתרחשת באופן ליניארי, כתוספת של קומה על גבי קומה, אלא מן הקצה אל הקצה – 'תזה' נסתרת על־ידי 'אנטיתזה', וזו מובילה בסופו של דבר ל'סינתזה' טובה משתיהן, שגם היא עצמה בשלב מסוים נסתרת על־ידי 'אנטיתזה', שמובילה ל'סינתזה' חדשה וכו'.[344] דווקא על־ידי התנצחות ומאבק מסוים נוצר דבר חדש טוב יותר. זה לא חייב להיות בדרך של מלחמה או עלבון. חז"ל דורשים את מילות הפסוק "וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים" (זכריה יא, ז), ומבחינים בין שני סוגים של תלמידי־חכמים: תלמידי־חכמים שבבבל, שנקראים "חֹבְלִים" משום "שמחבלים זה לזה בהלכה"; ותלמידי־חכמים של ארץ־ישראל, שנקראים "נֹעַם" משום "שמנעימין זה לזה בהלכה" (סנהדרין כד, א). אמנם, כיום אנו רואים שקיימות מסורות בבליות רבות גם בארץ־ישראל… מכל מקום, דווקא כך, על־ידי פגישת ההפכים זה עם זה במרכזם, הם מתגברים עוד ועוד, עד מרומי האורה המקפת. עד אחרית־הימים.
"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד" (ישעיהו יא, י). יש מנוחה שאיננה כבוד, אלא חולשה. מתוך יגיעה מצטברת אדם נחלש, ומרגיש שהוא מוכרח לנוח, לחדול מפעולה. דוד המלך בנו של יִשַׁי, שכל חייו פעל למען כלל־ישראל ולחם את מלחמותיו, יזכה במנוחה של כבוד כאשר הגויים לא ירצו להילחם יותר זה בזה ובישראל, אלא ידרשו את דוד המלך על־מנת להבין ולדעת את אלוהים, כל אחד לפי תכונתו. אז מנוחתו תהיה כבוד. ועד אז, "דוד מלך ישראל חי וקיים" (ראש־השנה כה, א), ממשיך דרך זרעו לרומם את העם והעולם עד לאחרית הימים והופעת המשיח, צאצאו של דוד. והרב קוק מסכם פסקה זו בדברי חז"ל מספר הזהר: "אדם קדמאה יהיב חיין לדוד מדיליה, ואבהן דעלמא יהבו ליה מדילהון" (ע"פ זהר ח"א צא, ב). אדם הראשון חי פחות שנים ממה שהיה אמור לחיות, משום שהוא תרם שבעים משנותיו לדוד המלך, שחי רק שבעים שנה (שמואל ב' ה, ד): כשם שאדם הראשון כָּלַל את כל נשמות האנושות, כך גם דוד המלך כלל את נשמות ישראל והקדיש את חייו עבורם. וכך גם אבהן דעלמא, אבות העולם, אברהם, יצחק ויעקב, שמיוצגים בספירות 'חסד', 'גבורה' ו'תפארת', נותנים לדוד, שמיוצג בספירת 'מלכות', הכוללת כל ומקבלת מכל הספירות שמעליה.
