ההשפעה הגדולה והאדירה הזאת, של זרם השאיפה לקרבת־אלוהים, כשהיא באה אל התחום שבו הדעה וההכרה הפרטית שרויה, כשהיא מתגלה בתודעתם ותבונתם של אנשים, הרי היא הולכת וקובעת את חותמה בפרטים היותר אמיצים ואדירים שבכללות הצבור האנושי, היותר שלמים ומוכשרים לכך. היא מתגלה באופן של תיקון והטבה על־ידי בחירתם של האנשים הדגולים. לכן בכל עם ותרבות היו אנשים מיוחדים, מייסדי הדתות והאנשים הנאצלים, שהביאו שאיפה זו לידי ביטוי בולט. אך מכיוון ששאיפה זו קיימת בכל אדם, מעצם מהותו, היא מתגלה בכול: וכך היא באה ומסמנת את שינויי סגנוני התגלותה ממטה למעלה: מתחתית הנפש הפראית, שזה מעט החלה להרגיש שיש בה איזה רעיון וחפץ, איזו תביעה כל שהיא לחיים מסודרים ואיזה ניצוץ דק וקל של מוסר ושל שירה, כעין גרעין זעיר הנתון בעמקי קליפות רבות. זהו הקצה האחד, בין אם אנו מתייחסים לקצה זה מבחינה היסטורית, כראשית ההיסטוריה האנושית; ובין אם אנו מתייחסים אליו כקצה של תרבות, כמו השבטים הנידחים שהתגלו במעבה יערות האמזונס, שבשפתם יש רק כמה מאות בודדות של מילים. נפשם היא פראית, לא כמילת גנאי – התרבות הכוללת שלהם, הסדר החברתי ומושגי המשפט והמוסר אצלם הם בתחילת התפתחותם. כרגע הם מאוד אינטואיטיביים, משום שגם חייהם אינם מחייבים הרבה מעבר לזה. וגם שם, מה שמניע את האדם להתפתח זו השאיפה לקרבת־אלוהים. והרב קוק מציין את הקצה השני, העליון, של התרבות האנושית: עד שהיא, השאיפה לקרבת־אלוהים, מוצאת את מקום מנוחתה בסגולת עם גדול וקדוש, עם־ישראל,[341] שסגולתו – תכונת אופיו העיקרית, היא שאיפה זו. "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא); תהילה היא הארה, עם־ישראל נועד לגלות את הנוכחות האלוהית במציאות. על כן המושג האלוהי הוא המושג המרכזי שמכונן את התרבות ואת הקיום של עם־ישראל לכל אורך שנות קיומו. השאיפה לקרבת־אלוהים קיימת גם אצל עמים אחרים, אך זו אינה תכונת אופיים העיקרית אלא רק חלק אחד מתוך מאפייניהם.

שבו, בעם־ישראל, תוכל שאיפה זו כבר להֵראות במלֹא קומתה, ולהַראות על־ידו את הפרי המבוכר, הבשל, ולא בוסרי שאינו מפותח, בכרם האנושיות. כמו כרם, שבכל נטיעותיו הרבות גדל אותו פרי, כך היא גם משפחת העמים, בריבוי הגדול של העמים ישנו אותו האדם, עם כל השינויים הרבים שגם קיימים בין אדם לאדם ובין עם לעם. ובתוך כרם זה ישנה נטיעה מיוחדת, כמו אח בכור בין האחים במשפחה, המבטאת באופן מיוחד את השאיפה לקרבת־אלוהים. ובחזון אחרית־הימים של הנביאים, נאמר כי "בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נז, ו) – בית־המקדש, שדווקא עם־ישראל מצוּוה לבנותו. על כן מסיים הרב קוק: כמה גדולה, ארוכה וסבוכה היא דרך זו להגלותה ממעמקי תהומותיה עד שְׁמֵי מְרוֹמָהּ!

ביחסו לגילוי הבוסרי של השאיפה, הרב קוק קושר את המוסר אל השירה: שירה מייצגת את הנטייה האמנותית מבחינה רוחנית, בניגוד לאמנות חזותית, שבה יש מיצגים פיזיים, חומריים יותר. שירה היא שימוש במילים במובן שאינו תפקודי ויעיל מבחינה מעשית; זו התפעלות נפשית, הזדהות, הבעה רגשית עמוקה השייכת רק לאדם, ולא לבעלי־החיים. היא אינה משרתת שום תפקוד חומרי – אלא את השאיפה הנפשית לביטוי נשגב. וכך גם המוסר: המושגים 'טוב' ו'רע' אינם זהים למושגים 'מועיל' ו'מזיק'. יש קרבה מסוימת ביניהם, אך 'מועיל' ו'מזיק' הם עניינים תפקודיים, 'טוב' ו'רע' לאו דווקא. אמנם, קיים דיון פילוסופי ארוך שנים, האם ניתן להכפיף את מושגי המוסר לתועלתנות, למושגים 'מועיל' ו'מזיק'; או שיש אוטונומיה של המוסר, שהוא אינו נולד מתוך צורך חיצוני. התחום הפלילי במשפט, למשל, הוא מצד אחד שיפוט מוסרי, ומצד שני גם שיפוט שנועד להסדיר את היחסים הממוניים והאחרים של החברה האנושית. כאשר אדם הזיק לחברו, פגם ברכושו או פצע אותו, מלבד תשלומי 'נזק' או 'ריפוי' – שנועדו להשיב לאדם את הפגיעה בממונו וביכולתו להשׂתכר במשך תקופה מסוימת, ישנם גם תשלומי 'בושת'. לכאורה, אין כל פגיעה ממונית או בריאותית בכך שאדם הלבין את פניו של חברו ברבים באופנים שונים; ובכל זאת, התורה קובעת כי הפוגע צריך לשלם לנפגע גם תשלומי 'בושת', על הצער הנפשי שהיה לו בשל הבושה, אף שלא הייתה בה כל פגיעה פיזית. זו דוגמה לצד האוטונומי של המוסר, של השאיפה הטבעית לצדק וליושר מצד עצמם, לא רק מצד התועלת או הנזק שבהם. במקרים מסוימים אדם גם מוכן להזיק לממונו או לגופו או אף למסור את נפשו לגמרי למען ערכים מוסריים שהוא שואף אליהם.

וכדי לתמם, להשלים, את כל המון הניגודים, שישלימו זה את זה, שבין עצמות ההוויה שלה, חומרהּ היסודי המוכרח, ההכרח שבמציאות, שבא מצד החומריות והגוף, לבין השכלול והחופש העליון, חופש הבחירה, הראוי להופיע בחיים לאומיים שלמים ומבוכרים, שהשאיפה האלוהית שבאדם תמלאם נעימות והוד באור הבחירה המתוקנת בכל תכסיסיה, כאשר בחירותיו של האדם כפרט וכאומה תהיינה מתוקנות, מתוך בשלוּת של מחשבה ביקורתית הבוחנת את עצמה ולומדת מטעויותיה, אשר למרות כולם לא תיעף ולא תיגע מלעלות תמיד אל מרום מטרתה, תהליך גילוי השאיפה לקרבת־אלוהים באומה באופן נכון, בחיים לאומיים שלמים, עלול להיות מעייף ומייגע, אפילו מדכדך. נקיטת תכסיסיה השונים של הבחירה המתוקנת כרוכה בעמל; עמל אינטלקטואלי, מוסרי, מדעי או אומנותי. אבל ביסוד הדבר נמצאת שאיפה עליונה זו, המביאה עמה חידוש ורעננות, גילוי יכולות לקראת הבאות ובניין העתיד, שמאפשרים להתגבר על העייפות והיגיעה שבתהליך הממושך. כמה גבורה ועז צריכים להתגלות לזה בחיים ובמעשה! חז"ל מגדירים את הגיבור כמי שכובש את יצרו (אבות ד, א). היכולת לכבוש את היצר נבנית מתוך עבודה נפשית ורוחנית של לימוד והתבוננות. משום כך, למרות היגיעה שבדבר, האדם נעשה גיבור, מלא עוז ומוטיבציה, כאשר הוא רואה במה הצליח ועל מה התגבר, כמה השיג וכמה הוא יכול ורוצה עוד להתעלות.