זהו הפתח ליסוד ההתגלות של ההוויה כולה, של כל החיים לגוֹניהם הקוסמיים והמוסריים וכל הרכוש הרוחני של האנושיות, ששאיפת חייה נוסדת עליו. ואידך פירושא הוא "זיל גמור!"
כל תנועה בההוויה, בין בתנועה הראשית של דריכת ההוויה אל המציאות, כאשר ההוויה הולכת ומתממשת, מוציאה את כל הפוטנציאל הטמון בה אל הפועל, ובין התנועות התדיריות בכל מקום שהן מתגלות, בתקופת חייו של הרב קוק התחילה להיות גלויה התאוריה האטומית והתת־אטומית; התברר שקיימת תנועה תמידית גם ברמות הזעירות ביותר בהוויה, תנועה שבעין רגילה לא ניתן לראות. בין בכל המערכות שבמרחב הטבע הכללי, העולם החומרי, ובין בנתיבות הנשמה החיה, האופנים שבהם הנשמה מנתבת את קיומה בתוך המציאות, על־ידי כוחות הנפש השונים, המחשבות והרגשות; כל סוג של תנועה – היא בשאיפה לקרבת־אלוהים. התנועה התמידית קיימת מתוך השאיפה לקרבת־אלוהים. אדם יכול להחליט לנתב אותה לכיוון מסוים, לממש את שאיפת קרבת־אלוהים באופן של הטבה, וגם להפך, אך לא יכול להיות שהתנועה תיעצר; תמיד הכול נע ומתחדש, מתוך שאיפת קרבת־אלוהים.
ואין הפרש כלל, אין הבדל, באיזה צורה התנועה מתלבשת, באיזה אופן והיכן קיימת התנועה, ואיך הוא ערכה ביחשׂ הערכים המוסריים, וגם תנועה שאינה מוסרית, של אכזריות או דברים קשים ואסורים – בשורשה קיימת אותה שאיפה, ועל כן גם בה יש אפשרות לתשובה וגילוי השורש הטוב. שכן ההכרח של קיום התנועה, הוא מלא כול. לכן מיד לאחר הפסוק הראשון בתורה, המלמד על עצם היות המציאות, נאמר: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" (בראשית א, ב) – זהו הכרח התנועה, הפוטנציאל הקיים שלא קיבל עוד כיוון. וכל עוד אין לו כיוון, מתנועע הוא התוהו ובהו בתוכיותו, הוא אינו נשאר סטטי, אך גם לא נע לכיוון מסוים, אלא תנועתו נשארת בתוכו, מתעלמת בו השאיפה לקרבת־אלוהים, נעלמת, חבויה, והיא הגורמת לתנועתו התמידית, ואינה יוצאה אל הפועל. שכן האדם עוד לא עשה את הבחירה המוסרית, שהיא המוציאה לפועל את השאיפה הגנוזה בו, מנתבת את התנועה לכיוון של הטבה. אולי בכוונה נקט הרב קוק את הפועל מתעלמת, מלשון עולם – מהותו של העולם היא שהוא מצד אחד גילוי של הרצון האלוהי, ומצד שני הוא מעלים ומסתיר אותו. העולם הוא חומר גולמי שאנו נקראים לעצב אותו באופן ראוי, כמו פסל שיוצר יצירה מרהיבה מתוך סלע שהוא מפסל. ככל שהאדם יותר חכם, הוא שולל פחות חלקים מן העולם, שכן הוא יודע את מקומו של כל דבר, כך שהוא מנתב יותר ויותר חלקים מן העולם אל הטוב ומרומם אותם. וגם כל דבר שיצא אל הפועל באופן מסוים – יכול להיות בעצמו חומר גלם לדבר אחר, טוב עוד יותר. גם מחשבה זדונית שהייתה לאדם מרושע, שעל ידה הוא חולל מעשים רעים, יכולה להיהפך על־ידי הצדיק החכם למקור של ברכה ותיקון לעולם.
השאיפה הזאת בדריכתה לצד ההשתכללות של החופש, כאשר השאיפה לקרבת־אלוהים הולכת ומתגלה על־ידי בחירתו החופשית של האדם בטוב, מתוך ההעלם שבו היא הייתה, מאירה היא אל כל האופק של ההוויה. בצאתה מתוך מעמק ההכרח הפנימי אל מרחב החופש, כבר יש מקום לבסיס ההערכה המוסרית, לחלק בין "מעשיהם של צדיקים" ל"מעשיהם של רשעים", בין ההתגלות של החיים בתכונה המקיימת את העולם ובין התגלותה בתכונה שמאבדת אותו: "בעשרה מאמרות נברא העולם, ומה תלמוד לומר? אלא להיפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם, ולתן שכר טוב לצדיקים שמקימים את העולם" (אבות ה, א).
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלוֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלוֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים: יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלוֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלוֹהִים לָאוֹר: יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא: לָיְלָה, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר – יוֹם אֶחָד" (בראשית א, א-ה).
"לָאוֹר יוֹם – אלו מעשיהם של צדיקים, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה – אלו מעשיהם של רשעים"… (בראשית רבה פ"ג, ח). בפסוקי מעשה בראשית ודרשת חז"ל עליהם מסיים ומסכם הרב קוק את דבריו בחלק זה של המאמר. ההוויה והתנועה התדירית בה מתוך השאיפה לקרבת־אלוהים נתונות בפני האדם, ועליו לבחור לממש בהטבה את השאיפה שחבויה בו, לנתב את התנועה נכון, לעצב מתוך ההוויה הגולמית יצירות נאות ומיטיבות, ולא חלילה להפך.
זהו הפתח ליסוד ההתגלות של ההוויה כולה, של כל החיים לגוניהם הקוסמיים והמוסריים וכל הרכוש הרוחני של האנושיות ששאיפת חייה נוסדת עליו. ביציאתה של שאיפת קרבת־אלוהים אל הפועל מתחיל המוסר. שם ישנה הבחנה בין מעשי צדיקים למעשי רשעים, בין ההתגלות של החיים בתכונה המקיימת את העולם לבין התגלותה בתכונה שמאבדת את העולם. האם אנחנו משתמשים בעולם לטובה, יוצרים בו ומיטיבים איתו, או שמא משאירים אותו גולמי ומאבדים אותו במעשים שאינם טובים? זהו העיקרון המכונן, ואידך פירושא הוא "זיל גמור"! (שבת לא, א). כל שאר התורה הוא רק פירוש והרחבה לאותו העיקרון.
