על כן, יקירי, אל תחת ואל תירא מכל רעיונות צדדיים כאלה, כי אין עבים קלים משחירים את פני החמה הבּרה בשחקים ולא שיניים לבנות מזהירות את פני הכושי. וכבר אמרו במדרש משל נאה משפחה כושית,[306] שאמרה לגברתה: "מחר בעלך מגרשך ונושא אותי", ובתשובתה לשאלתה: "למה?" אמרה לה: "מפני שנתפחמו ידייך בקדרה בעת הִכַּנְסֶך לבית המטבח לפקח על הארוחה", ומובנת היא התשובה של הגבירה: "אני נתפחמו ידי בעודני עסוקה בקדרה, למטרת כבוד אישי וביתו, ומיד אני רוחצתן והפחם עובר, אבל את כושית את ממעי אמך", – "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת – שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ" (שיה"ש א, ו). כיוון שצבע עורם של הכושים נחשב בעבר לכעור, המדרש נוקט זאת כמשל לחטאים ושפלות במובן כללי. אפשר היה לכתוב גם בדיוק להפך כמובן. אותם היחידים, אנשי המעלה בעלי הכישרון והמדרגה הרוחנית שיש בכל אומה ותרבות, אינם מלמדים על הכלל, על מהותה של האומה או התרבות. אפלטון ואריסטו היו אנשים ראויים וחשובים, אך זה לא מלבין את התרבות היוונית, על המיתולוגיה שבה ועל מעשיהם האכזריים והאיומים של היוונים בתקופות שונות, נגד ישראל, נגד אחרים ואף בתוך עמם עצמו. לא כן בישראל, שהכלל, המהות והעיקר, הוא אלוהי וקדוש, והחטאים הם אלה שמצויים רק בפרטים החולפים, שאינם מלמדים על הכלל.

עבור נא, יקירי, עוד איזה פעמים על כל מה שתשיג ידך מדברַי הנדפסים, הרחב בהם רגשותיך והעמק בהם עיונך בשמחה וטוב לב, ושקוד על דלתי תורה לדעת הלכה ברורה בשכל ישר ובזמנים קבועים, שים עסק קבוע בתורה שבכתב ובאגדות בשׂוֹם שכל וחפץ טהרת לב. אז תצליח ותשכיל בעזרת ה' יתברך, ומכל הרעיונות המעציבים את הרוח יצאו לך אורות טובים המאירים את הנשמה בשלל צבעים נחמדים, מאשרי, גורמים אושר לב ונפש. מה שמעציב את האדם ומכביד על רוחו, על חופשיות מחשבתו ויצירתיותו, הוא שאלות וספקות שמנקרים בו. אז יש שמייעצים לו פשוט לחדול לתת על כך את הדעת. למעט כמה שיותר את המחשבה. "לזרוק את השכל". כך אין תהיות טורדות. אולם הרב קוק ממליץ דווקא להפך: לְמָד את דברַי כמה פעמים בעיון ובשמחה. בנוסף, עסוק גם בתורה בכללה, בהלכה, במקרא ובאגדות, אך לא בפרטי פרטים ופלפולים וחילוקים שונים, אל תייגע את עצמך בעניינים שאין בהם ממש. יכולה להיות הנאה מסוימת מן הפלפול (עי' אורות־התורה ט, י), אך הוא אינו עיקר הלימוד, שצריך להיות בהבנת הכללים. בשכל ישר, בגישה חיובית ובסבלנות להתעמק וללמוד שוב ושוב.

וראשית לכל תהיה לך, יקירי, אהבת התמימות הפשוטה. "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת א, יח). יש להיזהר שלא לפגום בתמימות הפשוטה. כשאדם מרגיש אהבה, למשל, כלפי קרוביו וחבריו, אין להקשות על כך. לשאול מה ההיגיון שבאהבה זו. כדאי וצריך לרומם אותה ולבנות על גביה קומות נוספות של תבונה והטבה, אך לא להרוס אותה. האינטלקט, עולם הדעת, אינו יכול להוות אלטרנטיבה לחיים הרגילים. וגם אם כבר איבדת את התמימות הפשוטה, לפחות אל תזניח את אהבת התמימות, וממילא היא יכולה גם לשוב אליך מתוך העמקתך וחכמתך. ובנוסף, מייעץ הרב קוק, תהיה לך יראת־שמים הטבעית, הקנויה לכל שלומי אמוני ישראל במורשה, לא יראה מלאכותית, מעוּשה, אלא זו שיש לכל שלומי ישראל מטבעם, באינטואיציה שירשו מן הדורות הקודמים. וכמו הפטריוטיזם, אהבת האומה שיש באופן טבעי לכל אדם ביחס לאומתו, גם מבלי שלמד את תולדותיה או את חזונה. כך היא האמונה בכללה[307] ויראת־שמים בפרט, היקרה מאלפי זהב וכסף ומכל סגולת מחקרים והגיונים חדשים, אלא שהיא יותר מאירה כשהיא מצטרפת עם הרחבת הדעה והאדרת הרגש הער, המלובש בעדיים, תכשיטים, הנלקחים מהתוכיות הטובה שבחיי ההווה לכל צדדיהם. ודאי יותר מאירות ומרוממות הן אותן תמימות ויראת־שמים טבעית, כאשר מצטרפות אליהן ההתפתחויות היפות שיש בתרבות בכל דור, ההשכלה והחידושים המדעיים והטכנולוגיים שמשולים כאן לתכשיטים. אין בשבח יראת־שמים הפשוטה והתמימות שקיימות במורשת מן העבר כדי לסתור את שבח הפיתוח המדעי והטוב שיש בתרבות ההווה, אך אלה צריכים לבוא על גבי יראת־שמים ולא במקומה. וכמובן עליך לזכור, מסיים הרב קוק את מכתבו לַשואל, אבל על הכל היא הדעת, כי אנחנו נקבל את אשרנו רק ממקור ישראל. ואתה, בני, חזק ואמץ ויהי ד' עמך לאמץ חילך בבריות גופא ונהורא מעליא לתורה ולתעודה, בחדות לב ובשמחת ישרים, "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (שם צז, יא). מי שיזכה לאור ולשמחה אלו הצדיקים וישרי הלב, מי שמתקרב תמיד אל המקור האלוהי ומוקיר בענווה את חכמתם ופועלם של הדורות הקודמים, ורק על גבי זאת חוקר ומבקר, בזהירות, בתמימות וביראת־שמים.

כנפש חפץ אשרך בכל לב מוקירך

הק' אברהם יצחק ה"ק

נ"ב: וב"שערי הקדושה" לר' חיים ויטאל שער ה' ח"א: "יאהב כל הבריות, אפילו גוים". קל לאהוב בריות שאינן בני אדם, שאין להן כל מאבק איתנו באופן אישי ואיננו צריכים ליצור עמהן אינטראקציה. אך מי שרוצה ברוח הקודש – שזה תוכנו של ספר "שערי הקדושה" – הדרכים לזכות ברוח הקודש, צריך לאהוב את האנשים, וגם את אלה מהם שאין בהם סגולת ישראל, כל אומות העולם השונות. רק אהבה יכולה לאפשר יצירה, הטבה. שנאה רק שוללת ומחריבה. במקרים מסוימים היא נצרכת, אך היא אינה אלא אמצעי עבור העיקר, האהבה. העולם נוצר לא מתוך צורך אלוהי, אינטרס, אלא מתוך אהבה. כדי לזכות בקרבת־אלוהים, ברוח הקודש, עלינו להתקרב אליו, לדבוק בדרכיו, ולאהוב גם אנו את כל בריותיו.