התרבות האנושית, ההולכת במסלוליה, מסלולי התפתחותה, שהם שניים: על־ידי הופעת שכלול הדעת, מצד אחד, ומצד שני: וזרמי הגילויים האלוהיים של הנבואה. היסוד המדעי, יסוד החוכמה וההתפתחות ההדרגתית במחקר ועיון בטבע, והצטברות הידע במשך הדורות; והיסוד הנבואי, הם שני היסודות שבנו את התרבויות כולן, המפותחות יותר ופחות. גם אצל אומות העולם קיים היסוד הנבואי, במשמעות של כלל העיסוק הדתי והמיסטי, ובוודאי בנצרות ובאסלאם, שכן מתוך נבואותיהם של נביאי ישראל גם הן ינקו. הבונים יחד את היכל החיים. לא זו בלבד שהתרבות מתפתחת ומשתכללת על־ידי צבירת הידע והגילויים הנבואיים שמוסיפים עומק, הכללה ומשמעות לאותו ידע; עיקרה של התרבות הוא בניין היכל החיים, הוספת חיוניות, יכולת של קיום בכבוד, שיש בו אושר ועושר, המתבסס והולך על־ידי הבלטת המוסר היותר עדין וזך. ללא המוסר, הרגישות של אדם לזולתו, ההבנה המעמיקה של צרכי הציבור והיחיד – לא תיתכן לכידות חברתית ראויה, שהיא תנאי למפעל משותף של בני החברה השונים לקידום החברה בכללותה והיחידים שבה. כאשר עמים שונים קיבלו תבניות מושגיות ומוסריות שיונקות מן היהדות, דרך הנצרות והאסלאם, זה היה עבורם שלב של התקדמות משמעותית, שכן ביהדות העניין המוסרי מובלט ביותר. משום כך חוקרים רבים מכנים את היהדות 'מונותאיזם מוסרי', ולא סתם מונותאיזם. המעבר למונותאיזם של היהדות, שבמרכזו יש מגמה מוסרית, סימל השתכללות של התרבויות הקודמות ונכונוּת לקבל ערכים אלה.

רעיון מוסרי מכונן וייחודי לנבואה הישראלית, הוא רעיון הגאולה. תפיסת התהליך ההיסטורי העולמי כהולך לקראת הגאולה של אחרית־הימים, לקראת ההשלמה של המוסריות הנעלה ביותר, הן ביחס ליחיד והן ביחס לכלל משפחת העמים. ההשתחררות מכבלים של צרכים, עבדוּת לאילוצים שונים, ראיית האדם כיצור נעלה שראויים לו החופש, היצירתיות והכבוד, זהו השלב המוסרי ביותר כמושג, וזה דבר שמאפיין רק את תבנית החשיבה היהדותית של הנבואה הישראלית, ולא קיים בשום מיתולוגיה של תרבויות שאינן מבוססות על היהדות. לעיתים הציפייה לגאולה ביהדות מגיעה לפסים מוגזמים ולא ריאליים, עד כדי זלזול במאמץ האנושי העכשווי – וכפי שהיה אומר הרב גורן זצ"ל על דברי חז"ל שנאמרו ביחס לדור הגאולה: "על מי יש להשען? על אבינו שבשמים" (משנה סוטה ט, טו) – שאלו הם דברי פורענות; תפיסה שאין למאמץ האנושי כל ערך, ולא מקווים אלא לישועה אלוהית ניסית.

כך התרבות האנושית המתפתחת, היא מגלה את האורה הגדולה, הגנוזה באותו הגרעין הזעיר של עריגת הנשמה לעצמיות האלוהית. המוטיבציה להתפתחות התרבות על כל פניה השונים, עם כל הקשיים והמשברים של המעברים בין השלבים השונים בתרבות, עזיבת מנהגים ושינוי מושגים, שינויי מוסדות ושינויים בארגון החברה, שינויים שלפעמים באים לידי ביטוי במהפכה רוויית דמים – כל זה מונע על־ידי אותה עריגה נשמתית לעצמיות האלוהית. שאיפת הדבקות באלוהים, "וּלְדָבְקָה בוֹ", בכל תחומי החיים השונים, כך שהקיום האנושי והעולם לא יהיו תוצר של נסיבות המציאות ודחפי הקיום החייתיים, אלא היכל לגילוי הנוכחות האלוהית: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח) – "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם" (אלשיך שמות לא), במימוש צלם אלוהים שבאדם שיהיה בן־חורין ליצירה ובניין, ולא משועבד לצרכי הקיום. גם המוות כבר לא יהיה גבול משעבד, ועל כן אומר הרב קוק במקום אחר, כי לעתיד־לבוא המוות שהיה קיים בבית־המקדש בשחיטת הקרבנות, יתחלף בהקרבת מנחות מן הצומח (עולת־ראיה ח"א עמ' רצב). ועריגה זו שמניעה את התפתחות התרבות, היא דווקא בהיותה מאוחדת ומעוטרת עם כל פלגות נהרי אורותיה, שהם האידאלים היותר נשאים. כל הבירורים והגילויים שמאירים את המציאות – המדע והמוסר, המשפט והצדק, ההתנהגות הנאותה, הנימוס והחוק, שהם הולכים ושואבים תמיד עילוי וצחצוח ממקור העצמיות העליונה. רק ממנה ממשיך קיומם תמיד, ולולא היא, היו הארות אלה של אידאלים פוסקות. מתוך השאיבה מן העצמות הבלתי מושגת המציאות הולכת ומשתלמת, מתעלה ללא גבול,[288] ושלא כפי שחשבו הוגי דעות שונים, שדורם הוא הדור הנעלה ביותר, ואין עוד התקדמות אחריו.[289] אמונת ישראל אומרת שתמיד יש מקום להתפתחות ותיקון, מתוך העריגה למקור האלוהי האינסופי, הבלתי מושג.

אשר על כן אין לך דבר המחריב כל־כך את העולם, המעפש את האויר הטהור, שהאידאליות האלוהית ממלאה בו את העולם, כמו הרשע־כסל של הכפירה בעצמיות האלוהית. מכיוון שהעריגה אל העצמיות האלוהית היא גם המניע של ההתפתחות המוסרית, הניתוק בין האידאלים לבין העצמיות מביא לניסיון לתאר את מקור המוסר במקום אחר, מטריאליסטי, בתאוות ובאינטרסים. הוגי דעות רבים עסקו בשאלת מקורו של המוסר: מדוע מוסכם על רוב האנשים שדברים מסוימים הם טובים ודברים אחרים לא; מדוע מוסכם שדבר מסוים הוא צודק ודבר אחר הוא עוול? תשובות שונות ניתנו לכך. תשובה רציונלית רווחת, היא שזה עניין של אינטרסים – אדם מחשיב לטוב דבר שעשוי להועיל עבורו. זהו 'המוסר התועלתני' הידוע: אדם מבין שכדאי לו לוותר, לדחות סיפוקים ולהעניק לאחרים, מכיוון שהוא חי במערכת כוללת, וגם אם כרגע הוא חזק ובריא, המצב יכול להשתנות, ואז הוא יהיה שמח שאחרים יתמכו בו. וכמו תשלומים לחברת ביטוח – לא עושים זאת בהתלהבות, מתוך הכרה באיזה ערך נשגב שיש בתשלומים אלה, אלא מתוך חוסר ברירה, שמא יתרחשו דברים שיאלצו את האדם להזדקק לכיסוי הביטוחי. המוסר לפי תפיסה זו, הוא ויתור מסוים על הנטייה האגואיסטית, שהאדם מוכן לעשות כדי לבטח את עצמו מפני מצבים קשים. הסבר אחר בשאלת מקורו של המוסר, ההסבר האידאלי, גורס שקיימת נטייה מוסרית טבעית באדם. הסבר זה הוא קשה להבנה, שכן הוויתורים שהמוסר דורש הם נגד הטבע הפשוט של האדם, שדווקא אינו נוטה לוותר ולהצטמצם. נראה שההסבר באשר למקורו של המוסר, שעומד ברקע דברי הרב קוק כאן, הוא שהמוסר נובע מן העריגה הנשמתית אל העצמיות האלוהית, שאיפה לקרבת־אלוהים. אלוהים נתפס בעיני האדם כמופת המוסרי; הוא הרי אינו צריך את העולם, ובכל זאת ברא אותו, מחייה אותו, משגיח ומקדם אותו. זהו המופת המוסרי הכי גדול, של הטבה ללא כל אינטרס. חז"ל מכנים זאת: "חסד של אמת",[290] חסד שעושים עם המתים שמטפלים בגופותיהם. אין תקווה לשכר או לטובת־הנאה מן המתים על הטיפול בהם. זוהי אחת המשמעויות למימוש האידאלים האלוהיים, להליכה בדרכיו של אלוהים – כשם שהוא נתפס בהכרתנו כגומל חסד עם עולמו ללא כל אינטרס אישי, כך גם ראוי לנו שנעשה.

אולם אם מנתקים אידאל זה מן העצמיות האלוהית, נותרים רק עם ההסבר האינטרסנטי למוסר, שכן ההסבר שקיימת נטייה טבעית מוסרית לאדם, שנוגדת את נטיותיו המוסריות האחרות, אינה מובנת. הרב קוק רואה לנגד עיניו את התפשטותו של המטריאליזם המהפכני, הבוטה, של "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיהו כב, יג). כך מוסר לא יוכל להתפתח, אלא להפך. הוא הולך ונפגם. במאה הי"ט, התקופה בה התחולל משבר החילון הגדול, נעשה ניסיון לבסס את התרבות האנושית על מושגים חומרניים. זהו המטריאליזם הדיאלקטי המשוכלל, המדעי, של קרל מרקס ועמיתו אֶנְגֶלְס, שניסו להציג את התרבות כולה ואת תולדות האנושות, כמבנה של אינטרסים כלכליים־חברתיים. כך לדעתם יש לראות גם את המוסר – יש מוסר של עידן העבדות, יש מוסר של העידן הפאודלי, יש מוסר של העידן הבורגני, וצריך להיות מוסר אחר, של העידן הסוציאליסטי והקומוניסטי. בעיניהם של מרקס ואנגלס, מה שהיה נחשב בעידנים שונים כערך חשוב ביותר הוא קדושת הרכוש, והם קיוו שערך זה ייעלם, שלא יהיה רכוש פרטי, וכך ממילא גם ייעלמו מן העולם הדיכוי המעמדי והפשע. נדרשת מהפכה חברתית שתבטל את המשטר הקפיטליסטי, שבו המעמד הבורגני שולט באמצעי הייצור וצובר את רוב המשאבים, ולאחר מכן, עם המעבר לקומוניזם, התפתחות המדע והטכנולוגיה תוכל ליצור שפע כזה של מוצרים ומשאבים, שהמחסור ייעלם, ובכך יפחת הצורך בתחרות כלכלית. במצב כזה, לטענתם, לא יהיה עוד אינטרס אישי לצבור רכוש, ולכן גם יתמעטו תופעות כמו קנאה, פשע, ניצול ומאבקי שליטה (מרקס ואנגלס, 'המניפסט הקומוניסטי', II).

הרב קוק מציין כי תפיסה זו, הכופרת בעצמיות האלוהים ומתיימרת לייסד חברה רק על בסיס האידאלים, שהיא הדעה היותר הדיוטית, פשטנית, המוצאת מקומה בלב הגרועים מההמון האומלל, כשהוא שוטף רק בתאוותיו הסוסיות היותר פרועות, במקורות שונים דווקא הסוס מסמל יותר מכל בעלי־החיים את היצריות החומרית הגסה,[291] של זנות, יין ורצח, מהולות בקצף צפעונים, כעסו של הנחש, "הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס" (בראשית מט, יז), וגאות אלילים, שפולחנם מתכחש בגאווה למקור האלוהי, העצמיות שממנה הכול. המשמעות המוסרית של המרקסיזם היא שהפושעים שיש כיום אינם האשמים, אלא המציאות החברתית והכלכלית בה הם חיים. כשתפיסה כזו הגיעה לההמון האומלל, לפרולטריון, השכבה הנמוכה ביותר בחברה מבחינה כלכלית, אנשים חסרי כל שאין להם מה להפסיד – היא עשתה לְפשטנית את התבנית המרקסיסטית הדיאלקטית, ובנפשם של הגרועים מההמון האומלל, השטופים בתאוות חומריות, היא נתפסה כפתח להתיר כל עוול. אין דבר אסור ולא מוסרי מצד עצמו, אלא רק בעלי ההון הקפיטליסטים המציאו איסורים שונים. מצד האמת הכול מותר. הדברים הגיעו לכדי כך שבעידן המהפכה הסוציאליסטית ברוסיה, לֶנין שליט המדינה הסוציאליסטית אמר להמון: "שְׁדוֹד את השדוּד" – מותר להיכנס לבתים הפרטיים של אנשים עמידים ולשדוד אותם, משום שכל הרכוש שם שָׁדוד מן ההמון או מאבותיו בדורות הקודמים. הבורגנים ובני האצולה נתפסו כמקור כל הרוע, שמותר לשדוד אותם, לאנוס ולרצוח בהם. זה לא משנה אם יש בהם אנשים הגונים וטובים מצד עצמם, הם נושאים את עוון כל הדורות. המרקסיזם ירד אל הדיוטה התחתונה ביותר, של אכזריות, הפעלת ההמונים על ידי תאוות והנהגת הפקר בכל.

זהו המקום שאליו יכול להגיע המוסר שמנותק מן העריגה אל העצמיות האלוהית, מן האמונה שלאדם יש זיקה לאלוהים. על כן עם כל המורכבות והקושי בהבנת האידאלים האלוהיים כהופעת העצמיות האלוהית, הניתוק ביניהן והכפירה בעצמיות הוא דבר המחריב כל־כך את העולם ומעפש את האויר הטהור. הרב קוק מציין שאותה כפירה היא רשע־כסל, טיפשות עמוקה שהיא גם רשעות, שכן היא מובילה להפקרות ואגואיזם נוראיים, המבטלים כל ערך מוסרי.

אך עמל התורה, יושר המידות והתרוממות הנשמה על־ידי שירת־קודש של תפלת ישרים, בצרוף מעשים טובים מדי יום ביומו, הם לאדם כתריס בפני הפורענות הממארת הזאת. התריס, ההגנה מפני הטעות החמורה של ניתוק האידאלים מן העצמות האלוהית, כולל את ארבעת הצדדים השונים של האדם: ראשית, עמל התורה, הצד הראשי, האינטלקט; בהתעמקות והשקעת כוחות נפש בלימוד. לאחריו, יושר המידות, פיתוח וזיכוך הצד המוסרי והערכי. לאחר מכן התרוממות הנשמה על־ידי שירת־קודש של תפלת ישרים: "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה' וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ" (משלי טו, ח). הצד הרגשי שמרומם את הנשמה – התפילה; תפיסת היסוד שעליה מושתתת התפילה היא שהאדם והעולם אינם יכולים להתקיים ללא המקור האלוהי. כאשר אדם מתפלל מתוך אותה יַשְׁרוּת פנימית, מכיר ומזדהה עם כך, תפילתו נקראת שירת־קודש, שכן זו אינה תפילה שנובעת מתוך תחושת חוסר או מצוקה, אלא אותו יושר פנימי של הכרה במקור האלוהי וממילא שמחה גדולה של התקרבות אליו. ובנוסף לשלושה יסודות אלה, יש לצרף גם מעשים טובים מדי יום ביומו, התנהלות בשגרת החיים באופן הראוי. בניגוד לתפיסה שעיקר התורה אינו אלא מעשי המצוות והשמירה מאיסורים, הרב קוק מציין פה שהמעשים הטובים הם רק בצרוף לכל יתר היסודות. המעשים ודאי חשובים, אך הם רק מצטרפים להכרה, למחשבות ולרגשות. "סוף מעשה, במחשבה תחילה". ובנוסף להיותם תריס ומגן בפני עיוות במחשבה, ועל־ידם מתיישרת היא דרכו אל המהלך הנפשי של הכרת האידאלים האלוהיים והרגשתם העדינה, במעמדם במקורם החי באלוהים חיים. ולא במנותק ממנו, כפי שחשב השואל שזו תפיסתו של הרב קוק במאמר 'דעת־אלוהים'. מקורם של האידאלים האלוהיים הוא חי, ממשיך לִחְיוֹת וּלְהַחֲיוֹת, להשפיע על ההוויה והנפש הפרטית. לכן במצב השלם והתקין מלבד השראת השכינה במקדש באופן תדיר, ישנה הבטחה לדבר אלוהים שיבוא בפיו של נביא בכל דור ודור: "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ" (דברים יח, יח).