המושג של "עבודת־אלוהים" באופנו הנמוך, הוא מתאים עם כללות מושג האלוהות, כשהוא עומד במעלתו השפלה אצל האדם – עבודת עבד. האופן הנמוך של המושג "עבודת־אלוהים", נגזר מתפיסת הא־ל כמין עצם שדורש מן האדם עבודה. בין אם זו עבודה שבמקדש ובין אם זו עבודה שבבית־הכנסת, או בקיום כל שאר המצוות. כאשר אדם נשאל מדוע הוא עובד עבודה זו, שלעיתים היא כלל לא קלה ולא נעימה, התשובה היא שאלוהים הוא גדול וחזק ממנו, והוא הבטיח שכר לעובדיו ועונש למי שלא עובדו כראוי. כך שאין ברירה אחרת. וממילא, הוא מתגדל והולך באותה המדה שהציור הפנימי של דעת האלוהים יגדל. מושג עבודת האלוהים, שנגזר מהאופן שבו אדם מכיר את אלוהים, תלוי גם במושג האדם. אם אדם תופס את עצמו כיצור שפל וחסר ערך, חלוש ומסכן – הוא יכול לתפוס את עבודת האלוהים כמין חבל הצלה ממסכנותו; כביכול, האלוהים הגדול אומר לו שאם יעשה כל מה שהוא אומר לו ויקפיד לשבח אותו ברגשי כניעה והערצה, הוא יסייע לו, כך שהאדם לא ייפול לתהומות של עליבות וכאב. אולם בעידן החדש, האופן בו אדם תופס את עצמו השתנה. האדם של העידן החדש כבר אינו חלש וחסר ערך, אלא יודע ומכיר את העולם, יוצר, מסוגל לשנות מוסדי ארץ, להתנהל בחוכמה מול איתני הטבע, להינצל מהם ואף לנצל אותם לטובתו. יש בידיו כוחות גדולים שנתונים לשליטתו במידה רבה. ומכאן גם התפיסה של עבודת אלוהים, שנגזרת מן הציור הפנימי של דעת האלוהים, צריכה להשתנות. אחרי כשלושת־אלפים שנה, סוף סוף, חוזר האדם על־ידי פעולותיו להיות כפי שנועד להיות במעמד הר־סיני – בן ברית עם אלוהים, שותף. עובד אלוהים שאינו עבד כפי שהיו ישראל במצרים, אלא עבד שנועד להתפתח, להעצים את עצמו עד אין גבול מתוך חירות.[235] עיקר ה'חוזה' בשותפות זו אינו פרטי העבודה או השכר והעונש, כפי שאומרים חז"ל, שמצוות בטלות לעתיד־לבוא (נדה סא, ב); אלא עצם השותפות. על כן זהו חוזה שישרוד גם שינויים מהפכניים ביותר. תמיד התורה תהיה העניין המקשר בין אדם לאלוהים. בהיותו שותף ובן־ברית, האדם מממש את היותו נברא בצלם אלוהים; לא יצור חלוש ושפל שימיו ספורים, "כחרס הנשבר וכחלום יעוף" (פיוט 'ונתנה־תוקף') – שזו המציאות הרגילה של האדם החומרי, אלא עיקרו של האדם והפוטנציאל שאותו הוא יכול וצריך לממש – מי שפועל עם אלוהים מתוך חירות, מתוך יראת־רוממות ורצון חופשי בקרבת־אלוהים, שיוצר ומפתח, משכלל את עצמו ואת עולמו ובכך מממש את המגמה האלוהית בבריאת העולם.

ואם יהיה אדם במעלה כזאת שכוחותיו המוסריים והמדעיים הינם מפותחים בו כראוי לפי ערכו ודורו, ודעת האלוהים שבקרבו עומדת על מצב נמוך, כך שהיא לא מתאימה לתפיסת האדם את עצמו; בכל מקום בו הוא הולך, הוא מרגיש עוצמה ושליטה, אך כאשר הוא נכנס לבית־הכנסת הוא מרגיש שעליו להזכיר לעצמו שהוא חלוש ומסכן, בטל ומבוטל מעצם מהותו. זו התודעה שהייתה רווחת אצל רבים בעידן החדש, וממנה הם הסיקו שכנראה אלוהים לא מוכן לסבול אדם שהוא זקוף ועוצמתי. ובכל זאת, אלוהים עדיין יותר חזק מן האדם, אז לא כדאי להרגיז אותו, וראוי להיכנע מפניו, להצטמצם ולהחניף לו. זהו אבסורד מוסרי ונפשי נוראי בתפיסת עבודת־אלוהים, אבסורד של קודש מזויף שיוצר מבוכה קשה לאדם. אז מוכרח הדבר שימצא בקרבו ניגוד עצום לכל המושג של עבודת האלוהים. ואין שום תרופה לזה, כי־אם לרומם שם ד' בקרבו ברוממות פנימית, לא רוממות חיצונית של מלמול פסוקי שבח לאלוהים, אלא התעמקות בפנימיות המושגים, דהיינו ברגש נעלה, שנובע מתוך הכרה בעליונות האדם כיציר אלוהים, ובידיעה מקפת, לרכוש יותר ויותר ידע והבנה של מושגי עבודת־אלוהים, העולה על, ולפחות מתאימה עם שאר ציורי הגודל והשיגוב שבנפשו, שאת זה מכנה הרב קוק: ברכה בתורה תחילה, "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלוֹהֵינוּ" (דברים לב, ג).[236] כאשר בשם אלוהים אקרא, כלומר, אחשוב על עבודתו – הגדילו את תפיסת האלוהים שלכם. אל תקטינו את עצמכם. והדבר נכון גם להפך; ככל שתפיסת האלוהים גדֵלה, כך אישיותו של האדם הפונה לאלוהים גדלה.