ימים רבים נעזבה האגדה, בצידה העליון, כיסוד לעיוניים רוחניים, ולא סיפורים בעלמא, מהמון העם – מאפס יכולת לזה, לאנשים הפשוטים לא היה פנאי, פיזי ונפשי, לעסוק ברעיונות רוחניים. המשאבים כולם הוקדשו להישרדות בתנאֵי הגלות הקשים, להעברת בסיסהּ של מסורת התורה מדור לדור, אך ללא התעמקות מספיקה בתוכן הרוחני שבתורה, באגדה. וּמֵרַבִּים מגדולי כשרון – מסיבות של הסכמות של חולשה, אף שהיו בקהילות היהודיות השונות רגשות כבוד לבעלי הכישרון, ומשום כך במעט כספם ניסו יהודים רבים לממן את אותם מצוינים בודדים בכל קהילה שיעסקו בתורה בלבד – כאשר עסקו אותם כישרוניים בתורה, בגלל תפיסות חברתיות או לחצים וצרכים של הקהילה, הם עסקו בעיקר בתחום ההלכה או הדרשנות, ופחות בענייני אגדה. כנגד אותן הסכמות של חולשה ניסו גדולי הדורות להילחם, על־מנת שבעלי הכישרון כן יעסקו באגדה, אך לא הצליחו; שלא יכלו לעקרן כל גדולי הדורות שנלחמו כנגדם. אולי החולשה הייתה גם ביטוי לפחד עמוק מן העיסוק בדברים המרוממים, שכנגדו גם תוכחותיהם של גדולי הדורות לא הועילו. כאשר עלו ארבעה מגדולי ישראל להר־הבית לאחר החורבן, וראו שועל יוצא מבית קדשי הקודשים – שלושה החלו לבכות, ובאופן מפתיע רבי עקיבא צחק (מכות כד, ב). צערוֹ של רבי עקיבא על החורבן לא היה פחוּת מצערם של חבריו, אך אצלו הצער היה מניע לתיקון, לתוספת של פעולה והטבה עם המציאות, מתוך החזון הגדול שהוא דבק בו. כך גם ביחס לעיון באגדה. נוח יותר להישאר במקום, לחשוש מן הלא־מוכר ולהימנע ממנו. ורק גדולי רוח בודדים כרבי עקיבא, אוזרים אומץ ונענים לקריאת כל גדולי הדורות, עוסקים כראוי באגדה ומרוממים את האומה כולה (ועי' חגיגה יד, ב). לעיתים החולשה הופכת לאידאל ודרגה מוסרית נעלה. בנצרות, כמקרה קיצון, החולשה היא מעלה גדולה – החלש צודק מפני שהוא חלש. במידה רבה, גם הסוציולוגיה בעולם המערבי החילוני בנויה על תפיסה זו.
אך לכל זאת יש גבול: עד שבא עכשיו הכוח היותר נמרץ, הוא ההכרח, שהוא מְפַתֵּחַ את כל האזיקים, רק הוא יעורר את הרוח, רק הוא יאזור גבורה בלבבות נחשלים "וּלְבַב נִמְהָרִים יָבִין לָדָעַת וּלְשׁוֹן עִלְּגִים תְּמַהֵר לְדַבֵּר צָחוֹת" (ישעיהו לב, ד). הרעב גדול בארץ, "לֹא רָעָב לַלֶּחֶם, וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ד', וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ד' וְלֹא יִמְצָאוּ, בַּיּוֹם הַהוּא תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת הַיָּפוֹת וְהַבַּחוּרִים בַּצָּמָא" (עמוס ח). נוצר הכרח לעסוק באגדה. ולהכרח זה יש שני פנים: מצד אחד, בדור הצעיר יש משבר קשה של ריחוק מאורח החיים היהודי, מן השמירה על גדרי ההלכה – הלחם – הרעב גדול בארץ. אולם מצד שני, לפני הרעב ללחם ישנו צמא קשה; וכאשר מנסים להאכיל אדם צמא, המאכל רק מגביר את צימאונו ומרבה את ייסוריו. ובנמשל, בדור הצעיר, מלא האונים והתקוות, יש צמא לאגדה, למשמעות ולרוח, אך המחנכים והרבנים מאכילים אותו בדרשנות מוסרנית על חשיבות שמירת ההלכה, ולא משקים אותו במי האגדה. כך נוצר הכרח לעסוק באגדה, בחזון ובתכלית. כאשר הצעירים מביטים סביב, מחוץ למחנה ישראל, הם רואים אידאלים גדולים, מעשים ותקוות לעשות את העולם טוב ובריא יותר ממה שהוא – וכשהם מביטים פנימה אינם רואים אלא משבר של היאחזות חלושה בהלכות עתיקות, שהיו בעיניהם חסרי משמעות וחזון. ה"מים" שהיו בישראל אזלו, יבשו במשך הדורות, ולא נחפרו בארות חדשות. אם כן, כדי להאכיל את הצעירים בלחם המזין, בקיום המצוות ושמירת גדרי ההלכה – שכל אלה חיוניים עבור הצעירים הרעבים, צריך קודם להרוות את צימאונם לאגדה, למשמעות ורוח.
העילוף איננו בא מצד הרעב; ההרגשה באה שאמנם רעב יש, אמנם חֹסר מזון מבריא ומעודד מורגש בדברים היבשים, שהם עיקר הבניין המוחשי של הרוחניות, כלומר – קיום המצוות וגדרי ההלכה, התלמוד המעשי, הלימוד כיצד לנהוג למעשה בכל עניין, והקיום, בצירוף אותו הרגש הטוב והנעים של כניעת הלב, של תמימות הרוח ושַׁחוּת הנפש, הצד של קבלת עול מתוך כניעה והתבטלות – אף שלא מבינים. בכל תחום שבעולם, אדם מכיר בכך שבמהלך לימודיו יהיו גם דברים שהוא לא יבין, ועליו לקבלם ולא לחקור לגבי כל פרט ופרט מה פשרו, שכן לא תמיד ימצא את פשרו. ממד מסוים של קבלת עול לגבי הפרטים הקטנים נדרש בכל תחום, וגם בעבודת אלוהים, מתוך הבנת הכללים הגדולים. שהוא אותו רגש יפה של כניעה והתבטלות, מעטר את האדם כשימָּצֵא בו כפי אותה המידה הנדרשת לו לעומת שארי רגשותיו ותכונותיו, באופן מאוזן, "כקב חומטין בכור של חיטים שבעליה".[232] כשם שעל־מנת לשמר חיטים במחסן יש להוסיף לתוכן מעט אדמה מלוחה, כדי שתרחיק מהן את התולעים, כך, אומרים חז"ל, יש להוסיף יראת־שמים לכל מעשיו של האדם, ורק אז הם יהיו ראויים באמת. כהמשך לדברי חז"ל אלו מוסיף כאן הרב קוק כי נדרשת כמות מעטה – כמו קב של אדמה מלוחה לעומת כור של חיטים (1/180), של כניעת הלב ותמימוּת, נכונוּת לסמוך על אחרים שמבינים את מה שאינו מבין, כל אחד כפי כישרונו.
אבל למרות שישוטטו לבקש את דבר ה', "לֹא יִמְצָאוּ", כלשון הפסוק, כי אין המקור של הרעב עומד ברעב עצמו כי־אם בצמאון בני ובנות הדור הצעיר, הם מעולפי צמא, – מִשְׁעַן מָיִם חסר להם, להחיות את הרגש והדעה שהתעורר בקרבם לתחיה, ממקור החיים. המים, בנמשל, מחולקים לרגש ולמחשבה: לרגש יש מקום מאוד מרכזי באישיות. יש שחושבים, למשל, שחלק מעבודתו המוסרית של האדם הוא להדחיק את רגשותיו ולהתעלם מהם כמה שיותר. אך זה לא אפשרי ולא נכון. העבודה המוסרית צריכה להיות מכוונת כדי לעשות שיקול נכון בין הנטיות והרגשות השונים – בין המצפון לבין התאווה, בין הפחד לבין הסקרנות וכיוצא בזה. זהו המאבק הראשוני והבסיסי ביותר. לכל רגש יש מקום, ועל־ידי שיקול דעת נכון צריך להעניק לכל רגש את מקומו הראוי לו. אם האדם הוא חסר רגש, אדיש לגמרי באופן קבוע, זהו פגם וחולי נפשי. ומבחינה רוחנית, ככל שהאדם גדול יותר, כך רגשותיו גדולים יותר: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה נב, א). היצר הוא ביטוי של הרגש. אדם גדול, עם כל עוצמת רגשותיו, יודע גם לנהל אותם נכון. אך זה לא סותר את הרגשת החיים במלא עוצמתם. ודבר זה אי־אפשר שיתמלא כי־אם על־ידי פתיחת מַעְיַן האגדה בהרחבה גדולה, על כל היבטיו – כל מה שקשור בעניינים רוחניים, כפי שפרט קודם הרב קוק: "רזי תורה וכל מחקר נשגב וקדוש". ודווקא על־ידי תלמידי־חכמים גדולים וקדושים, שקנו את התורה, היראה והדבקות האלוהית, בלֵּח עצמותם, ובדם־התמצית של לבבם. רק אם ישקו את הצעירים במים, באגדה ובהבנת הרוחניות שבתורה, אפשר יהיה גם להשביע את רעבונם בלחם, בהלכה לגדריה השונים. זו המשימה העומדת לפתחנו, ובעיקר לפתחם של תלמידי־חכמים גדולים וקדושים, שהקשר שלהם אל התורה, היראה והדבקות האלוהית, הוא קשר עצמי. לא עניין חיצוני שהם מנסים להסתדר איתו בחייהם. רק מתוך קשר כזה לתורה יהיו להם שיקול הדעת והאינטואיציה הנכונים להבין כראוי את התכנים הגנוזים באגדה, לְמה יש ערך נצחי ומה תלוי בזמן, מה חשוב יותר ומה פחות. דבר זה קשור גם למחקר היסטורי, למחקר בלשני ולהבנה של מונחים מתחומים שונים.
הרב קוק כותב את הדברים מנהמת ליבו. הוא רואה את הסופרים החשובים, אנשי הרוח וההגות בדורו כמו 'אחד־העם', יוסף קלוזנר וח"נ ביאליק, שהיו מוכשרים מאוד – עוסקים בענייני הרגש והדעה, בצד הרוחני של התורה, במחקר, בספרות ובשירה, אך הם ללא קשר חי אל הקודש, בלשון המעטה. על כן גם תוצאות היצירה שלהם אינן משביעות רצון. ותגובתם של תלמידי־החכמים בדור, במקום להציב אלטרנטיבה של עיסוק בצד זה של התורה מתוך קשר עצמי אליה – היא שלילה ובוז, מלחמה ומשטמה. אולם תלמידי־החכמים, דווקא הם ראויים הם להורות ולהודיע, שאין הלימוד של מה ששייך למחשבה ורגש דבר עראי וטפל, כפי שהם אומרים כעת, גם לא דבר של רשות או איסור, כמו שאמרו על רזי תורה, שכבר בדורות קדמונים הגבילו את העיסוק בהם, וקל־וחומר שאיננו דבר של איבוד זמן ומֵעֵין בטלה, כפי שאמרו משגיחים רוחניים בישיבות, שאין בעיסוק זה אלא עצת היצר וביטול תורה, כי־אם עיקר יסוד החיים, מתוך התעלות המחשבה נוסדים החיים, מתבססים ומתפתחים, עיקר מַעְיַן הישועה. ישועתו הרוחנית והמוסרית של היחיד, ישועת המחשבה שלו והעמדת אישיותו על יסודות איתנים, ולכן גם ישועת העם, המורכב מן היחידים.
השאלות הרוחניות הגדולות, שהיו נפתרות רק לגדולים ומצוינים, תמיד היו יחידי סגולה שכן עסקו בנושאים הרוחניים, בשאלות גדולות של משמעות החיים, הבנת נפש היחיד והכלל ותכליתו של כל עניין – אם בלשון קבלית, אם על דרך המוסר ואם על־ידי הגות פילוסופית, מחויבות הן להיפתר עכשיו בהדרגות שונות לכלל העם, שכן יש פער גדול בין מה שנכתב בעבר על־ידי ההוגים הגדולים בנושאים אלה, לבין השפה והתרבות היום, פער שמקשה על הבנת הדברים וההזדהות איתם. ולהוריד דברים נישאים ונשגבים ממרום עוזם עד עומק הדיוטא הרגילה ההמונית, – צריך לזה עושר רוח גדול ואדיר, זהו לא עיסוק מכאני ואפרורי של העתקה ותרגום. היכולת לקשר את המציאות העכשווית אל הרעיונות העתיקים, להאיר אותה על־ידם ולרומם את הנפש המודרנית מתוך אותו מעיין עמוק של רוח, מצריכה עושר רוח גדול ואדיר, של כישרון ורחבות אופקים גדולים מאוד, ועסקנות קבועה ומורגלת, שרק אז תתרחב הדעה, גם במשמעות של ריבוי הלומדים והעוסקים בנושאים אלה, שכל אחד יוסיף את התפיסה הייחודית שלו, וכך הדברים יתלבנו, יתחדשו ויבוארו יותר ויותר – "וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ" (משלי יא, יד), ותתברר השפה, המונחים מן הלשון העתיקה יובנו יותר ויותר; לעיתים הקושי הגדול בהבעת רעיונות מורכבים הוא פשוט יכולת הביטוי, אוצר המילים והטיותיהן השונות, עד כדי להביע הדברים היותר עמוקים בסגנון קל ופופולרי, פשוט ועממי, ולא במהלכים מסובכים ומונחים לא מובנים, כפי שמוסברים העניינים הרוחניים לעיתים קרובות. להשיב נפשות צמאות. כל הנפשות צמאות לאלוהים, לא רק אנשי הרוח הגדולים. אמנם, האנשים הרגילים לא תמיד מודעים לכך ולא יודעים כיצד להביע צימאון זה, אין להם השפה והמונחים המתאימים, אך גם הם צמאים, גם הם רוצים להתחבר אל המקורות הגדולים, לפי יכולתם. על כן זוהי משימה גדולה וקדושה, כיצד להעלות את התכנים הרוחניים מן המעמקים של אוצרות הרוח הגדולים, ולהשקות בהם את העדרים הרבים, לרומם את האנשים ולתת להם יכולת ביטוי לנטיות היקרות שבנפשם ולכישרונותיהם השונים. יש לצרף ציבור כמה שיותר רחב אל המאמץ החשוב של תחיית הקודש, הרוח, התרבות – ומתוך כך גם תחיית ההלכה, קיום התורה והמצוות מבחינה מעשית באופן ראוי, מתוך הבנת משמעות הדברים וחשיבותם, "סוף מעשה במחשבה תחילה" ('לכה דודי' לר"ש אלקבץ).[233]
בדברים אלה מבטא הרב קוק את אחת המגמות החזקות ביותר מאז ימי הנאורות ואולי עוד קודם לה: הדמוקרטיזציה של הידע. בדיוק להפך מן הגישה שהייתה במשך דורות רבים – אריסטוקרטיזציה של הידע. תפיסת העולם הייתה שהידע שייך רק לנבחרים מיוחדים, ואם חלילה הוא יגיע להמון, הם יעשו בזה שמות. זה ישחית אותם וייצור חורבן והרס. ניתן לראות זאת מזווית אחרת אצל הנאצים, ששרפו המוני ספרים מתוך אינטואיציה חייתית, שהספרים משחיתים את הטבע הפראי של האדם, האינטלקטואליזציה היתירה נוטלת מן האדם את האומץ הטבעי שלו ומשתיקה את קול הדם. בניגוד לכך אומר כאן הרב קוק כי אף שהרגש הוא חשוב מאוד, חשובה לא פחות הנחלת הידע להמונים, כמה שיותר. אכן, יש סיכונים מסוימים בתהליך הדמוקרטיזציה של הידע,[234] בהבנות לא נכונות ובשימוש מקולקל על־ידי אנשים לא ראויים שייחשפו אל הידע; אך אין להילחם בו משום כך. אלא שתהליך זה צריך להיעשות מתוך הדרכה של גדולי תלמידי־החכמים, שיילכו בראש המחנה וירוממו את העם כולו.
