חז"ל דורשים על דברי הנביא: "כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹ־ת מֵסִיר מִירוּשָׁלַם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם" (ישעיהו ג, א) – "כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם אלו בעלי תלמוד, שנאמר לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי, וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם אלו בעלי אגדה, שמושכין לבו של אדם כמים באגדה" (חגיגה יד, א). הרב קוק מסביר כאן כי "בעלי תלמוד" הם אלה שעוסקים בהלכות, לעומת "בעלי אגדה" העוסקים באגדות. העם צמא הוא מאוד למים. יסודות ההלכות הנם גם־כן אגדות. תשתית ההלכה היא תפיסת עולם; מה שכיום מכונה לעיתים 'מֶטָה־הלכה', התשתית הרעיונית והערכית של ההלכה, נמצאת באגדה. כשם שהמים מעצבים את החומר היבש, ומאפשרים את צמיחת החיטה ולישת הקמח לכדי בצק, כך האגדה, החלק הרוחני שבתורה, הערכים והתפיסות – מעצבת את ההלכות. למשל, דברי חז"ל על כך שהמצוות נועדו להוסיף חיים בעולם, ואין לקיימן כאשר הן פוגעות בחיים: "וָחַי בָּהֶם – ולא שימות בהם" (ויקרא יח, ה; יומא פה, ב), זהו רעיון רוחני שמשפיע מאוד על פסיקת ההלכה. ההלכות מכוונות על־ידי ערכי התורה ומתבררות מתוך ערכי התורה עד להכרעה המעשית כיצד לנהוג. במעשה בראשית אנו למדים כי יסוד הכול הוא המים: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלוֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב). על כן גם הטהרה נעשית במים, שהם יסוד הכול, ועל ידם ניתן להשיב את האדם למקוריותו הטהורה.
האגדה הגדולה והאדירה, אינה רק אוסף של סיפורים. אלו הם משמעויות, ערכים ואמונות, רעיונות פילוסופיים ומוסריים. היא כוללת רזי תורה, קבלה, וכל מחקר, פילוסופיה, נשגב וקדוש, שרק מי שמשׂים בה לימוד של קביעות, מדי יום ביומו, משום שאין מדובר בסיפורים פשוטים. רק מי שקובע עתים ללימוד האגדה באופן יומיומי, בדומה ללימוד הלכה – רק הוא יזכה להגיע להבנתה: יזכה לבוא שעריה. לימוד אינו רק שינון וזכירה, אלא העמקה. זהו חיפוש אחר ההקשר, אחר הערך המסוים ואחר גילוי נפשי ושכלי הטמון בלימוד. ניתן לומר שהרב קוק נוקט כאן במילה שעריה, כרמיזה למילה "השערה": תוצאת הלימוד הנכון אינה שהאדם יכריז שהוא גילה האמת כולה, שהבנתו היא מוחלטת ואין בלתה; אלא שגם אחרי לימוד מעמיק, יישאר בגדרה ההשערה. "אני משער שהמשמעות היא כך וכך". ה"שער" וה"השערה" מהווים חיבור בין התוכן הנלמד לבין נפשו של הלומד. האדם תמיד עומד בשער, וגם כאשר הוא נכנס פנימה, כל צעד נוסף הוא שער בפני עצמו. לעולם לא נבין לגמרי את העצמיות הפנימית של התוכן, אלא רק את תופעותיה, באופן מעמיק יותר ויותר.[229] ויבוא גם עד אותה המידה להיות דולה ומשקה לאחרים. לאחר שהלומד דולה ומשקה את עצמו, הוא מגיע למידה שבה הוא יכול להיות דולה ומשקה גם לאחרים. מידה זו של דלייה והשקיה היא ביטוי למידת המוסריות, כפי שרואים אצל אליעזר עבד אברהם, שחז"ל דורשים על שמו: "הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר, אמר רבי אלעזר, שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים" (יומא כח, ב). אליעזר, שהיה בעצמו דולה ומשקה לאחרים, חיפש כלה עבור יצחק שתהיה אשת חסד ומוסריוּת, שתדלה ותשקה אחרים, ולא תדאג רק לעצמה (בראשית כד). לכל דור ודור כפי צרכיו. היקף ועומק ההשקיה לאחרים תלויים בדור המקבל, ובמידה שבה בני הדור צמאים ורוצים לשמוע.
הרב קוק ממשיך במשל: כוח החיים והתחלפות החומרים לדרכי הגידול והצמיחה, להעמיד הגופים והכוחות התלויים בהם על מכונם, בא תמיד רק ממצב הלח, ועל־ידי מצב הלח; אם אין השקיה, האדמה והזרעים שטמונים בה לא יצמחו. רק המים מאפשרים פריון וחיים באדמה. כבר התורה ממשילה את דבר אלוהים לגשם: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי" (דברים לב, ב). שלא כמו במצרים, שם ההשקיה היא מהנילוס, כביכול – מן הארץ, בארץ־ישראל ההשקיה היא בגשמים: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק […] לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים יא, י-יא). יש השפעה של המקור האלוהי על חיי העם, אם באופן ישיר, כמו הנבואה, ובמשל – הגשם הניתך ארצה ומשקה אותה; ואם באופן עקיף, כמו בהשראת השכינה שיש לחכמי ישראל, ובמשל – הטל, שיורד בעדינות וכמעט שלא מרגישים בו, אך גם הוא מרווה ומחייה.
המצב היבש הוא האוצֵר בקרבו את החומר המוכן למעשה, אבל רק המצב הלח יגיעהו לתעודתו, לייעודו, על־ידי הפעולות החימיות והשפעת החיים. ובנמשל: האגדה המאגדת את הפעולות, ההרגשים והמושכלות, את כל אחד מהם עם בני מינו, כל פעולה עם כל פעולה וכל הֶרגש עם כל הרגש, וגם את כולם יחד. הדברים החומריים מטבעם המהותי הם פרודים, והיכולת לראות את היסוד המשותף לכמה דברים היא עניין רוחני. את הפרט והכלל, כך שיתאימו זה לזה וישלימו זה את זה. החלק הרוחני שבתורה מאפשר להבין נכון את היחס בין הפרטים, את התיעדוף הראוי ביניהם ואת הקשר בינם לבין הכללים. כפי שבמשל, המים עושים מן החומר היבש עיסה שהיא כבר ברייה חדשה, כך בנמשל, האגדה מאגדת את הדברים שאליהם היא נוגעת, כך שהם לא רק תערובת של דברים שניתן להפרידם, אלא תרכובת של השפעה הדדית שיוצרת דבר חדש. על כן האגדה היא תחלק שלל,[230] היא תתן לכל חלק מחלקי האומה לכל דור ודור את מחסוריו מאוצר הכלל – אוצר החיים, ששם הוא חביון־עוז ההלכה וההגדה גם יחד. כשם שהאגדה מאגדת את הפרט והכלל, ההרגשים והמושכלות, כך היא מאגדת בין השכבות השונות באומה, בין המעמדות השונים והמקצועות השונים – שכל אחד יעשה את הראוי והמתאים לו, וכך כל פרט יהיה שבע רצון והכלל כולו ירוויח. על כן את אוצר הכלל, אותה תפיסה כוללת שיש באגדה, מכנה הרב קוק אוצר החיים. החיים כוללים פרטים רבים, שונים ומגוונים, יש בהם דברים המתאימים לאדם אחד ולא לאחר, לנעורים ולא לזקנה, למקום מסוים אחד ולא לאחר – כל אלה נתונים במכלול החיים, בחביון־עוז ההלכה וההגדה גם יחד. במקורם החבוי בתור אוצר החיים. חביון זהו המקור, שהוא חבוי ויש להעמיק כדי לראותו, משום שאינו גלוי לעין כל. כדי לצאת מן המחבוא, נדרשים כוח ותעוזה, עוז, ואז האגדה מוצאת את מקומו וזמנו המתאים של כל דבר.
"הדעה הבהירה והרגש הבריא והער",[231] ייחודה של דעה הוא בבהירותה, וייחודו של רגש הוא בבריאותו, בחוזקו ובערנותו. כאשר מציינים שני דברים אלה שבאדם, הדעה והרגש, מדגישים את החוזקה של כל אחד מהם – בהירות לדעה וחוזק לרגש. הדעה והרגש ביחשׂ לדעת האלוהים, הם יכולים להחיות גם עצמות יבשות. גם בתוך גוף זקן יש חיונית המניעה אותו, כמו שתארו הרופאים הקדומים את ארבע הליחות שבגוף, שבזכותן מתרקם עובר במעי אמו ובזכותן האדם חי ומתפקד עשרות שנים. גם העצמות היבשות שבחזון יחזקאל (פרק לו) בסופו של דבר קמו וחיו, לאחר שבאה בהן הרוח, אותה החיוניות האלוהית. זהו כמובן משל, הן לתחייה הלאומית ממעמקי קברות הגלות, והן לשיקום היחס לאלוהים, שגם אם יהיה פגוע ומעוות, הוא יכול להתחיות מחדש – על־ידי העיסוק באגדה, שמחייה ומרוממת את כל הפרטים שבעבודת אלוהים.
