כשזנח ישראל טוב, כלשון הנביא הושע (ח, ג): "זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ", כשנאבד ממנו ערכו העצמי ולא הכיר את יתרונו, עד אשר זנה אחרי אלוהי נכר הארץ, נאבד ממנו גם־כן דעת ערכו. על־כן כאשר מהתשוקה הברברית, שהיא אימצה את כל גוי אדיר מעריצי גויים של העולם הישן להרחיב את גבול ממלכתו, התעלה: "מלכי ישראל", גם הרעים שבהם – כמו אחאב, שעליו מדובר בפסוק שהרב קוק מצטט כאן, "מלכי חסד" היו. כך ראו אומות־העולם את מלכי ישראל: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו עֲבָדָיו הִנֵּה נָא שָׁמַעְנוּ כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ וְנֵצֵא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוּלַי יְחַיֶּה אֶת נַפְשֶׁךָ" (מלכים א' כ, לא). וכאן יש להתעלוּת זו במידת החסד גם משמעות שלילית. בגלל מידת החסד המופרזת שהייתה באחאב, שחטא בעבודה־זרה, לא היה אפשר לרוח גבורה ועוז חפץ מוסרי להגדיל את כוח הלאומי המדיני, למצוא מעמד הגון. ואבותינו אלה, אשר בימי עוזם וגבורתם הפוליטית עזבו את צור ישעם והלכו אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ, "כֹּה אָמַר ה' מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ" (ירמיהו ב, ה), כיוון שנתעלם מהם ערכה הפנימי של כללות האומה "לא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכבוש ארצות",[202] כי נִטל מהם זיו החיים האידאלי, המחיה את האומה ואוֹזְרָהּ בגבורה, ונתעלמה מהם המטרה המוסרית הגבוהה הנמצאת בגדולתם של ישראל בעולם. מלכי ישראל שחטאו בעבודה־זרה איבדו משום כך את ההכרה במטרה הלאומית של ישראל. אם גם הם עובדים עבודה־זרה, כבר לא ניכר ההבדל שבינם לבין שאר העמים. כל עוד הכירו בערכם העצמי שנובע מאמונת ישראל, הייתה להם מטרה מוסרית בכיבוש – כדי להיטיב להוויה כולה; לא כדי לנצל ולגזול עמים אחרים. על־ידי גדוּלה מדינית אפשר היה לספר את תהילת ה' בעולם. אך מכיוון שלא נשארו נאמנים לייעודם ולזהותם, לא הייתה להם מטרה זו.
מתוך העיוות בתפיסת האמונה, יצא דבר מוזר – במקום שאמונת ישראל תעניק ייעוד, חזון ומשמעות לחיים, היא רק שמה כבלים על ידיהם של המאמינים, שאינם מאפשרים להם לממש את ייעודם. וכאשר הלכו אחרי אלוהי נכר, שמצטיירים כאכזריים מצד עצמם, התגלה שאין להם מטרה ערכית, תכונת החסד הישראלית הפכה להיות רכוּת־לב וחוסר מטרה.
זו אבחנה מאוד מעניינת, ואפשר גם כיום לראות תופעה הדומה לה: רבים מבין האנשים שעזבו את דרך התורה והמצוות סולדים מכל פעולה התקפית נגד אויבינו. אכן, איננו רוצים במלחמה ובטבענו אנו אנשי חסד: "שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים" (יבמות עט, א). אך לעיתים יש במלחמה גם מטרה חשובה, שבה אנו פועלים להיטיב לכל העמים, לא להפך. ואנו רואים שזה אכן כך: אין ספק שאם היינו כובשים את ארץ־ישראל בגבולותיה התנ"כיים, בעבר הירדן ובסוריה, מצבה של האוכלוסייה המתגוררת שם היה טוב הרבה יותר ממצבה עכשיו – מבחינה רוחנית, מוסרית ואנושית. היו להם יותר זכויות, חופש וסדר, חינוך ובריאות. "כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ, וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ, כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם, אַתָּה הוּא מַלְכִּי אֱלוֹהִים, צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב, בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ, בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ" (תהלים מד, ד-ו). החרב לבדה אינה מספיקה עבורנו, דווקא בשם ה' אנו יכולים לדעת מתי וכיצד נכון לפתוח במלחמה, באיזה אופן וכיצד לפעול מול אויבינו.
ובכל מקום כשיש הכשר לאידאלים גדולים להיות מחיים ומעודדים, כאשר יש חזון של גאולה וישועה כללית שמנהיג את החיים וקובע את מדרג הערכים ותפיסת העולם – האידאלים שהתגלו במעמד הר־סיני ועל־ידי הנביאים, שוב אין אידאלים קטנים ושפלים מאירים שם, כמו הרצון שלא לנהוג בתקיפות רבה כנגד האויבים מתוך מה שנדמה כמוסריות; זהו אידאל מסוים, הוא באמת נובע מתוך רצון במוסריות, אך אין בו הבנה מהי מוסריות. "ושרגא בטיהרא מאי מהני" (חולין ס, ב). נר שאורו קטן הוא חסר משמעות בצהריים, כשהשמש מאירה את אורהּ הגדול. כך הם האידאלים הקטנים לעומת האידאלים הגדולים. באידאל קטן רוצים שלא להתלכלך במלחמות שנראות רע, ואילו באידאל גדול יש נכונוּת גם לזאת, מתוך שאיפה לתיקון גדול יותר, להשלטת הטוב בעולם ולמיגור הרע, גם כשנאלצים לשם כך לנהוג באכזריות.
על־כן רק הארת האידאלים הצפונים, האידאלים האלוהיים שהמה גנוזים בנפש האומה, רק על־ידם תיגלה העוצמה הלאומית, ורוח ד' תפעמנו כימי עולם, על־פי אותו הסגנון שהחיים השלמים והטובים נכונים הם לקבלו ולהכירו גם עכשיו, כי "מלכא לבושין דלביש בצפרא לא לביש ברמשא" (תיקוני זהר כ"ב). המלך, לבושים שהוא לובש בבוקר, אינו לובש בערב. כך, במשל, הוא גילוי האידאלים האלוהיים כיום. זהו אינו הגילוי שהיה להם בימי קדם. דוד המלך היה צריך לכבוש שטחים נוספים, מעבר לגבול ישראל, על־מנת לבצר את מעמדם של ישראל בקרב העמים. למען גאולת העולם, ההטבה האנושית הכללית, הוא עסק במלחמות אכזריות. ואילו כיום אנו יכולים להשיג מטרה זו בדרכים אחרות, ואיננו צריכים לכבוש שטחים שאינם חלק מארצנו. כמובן, על שטחי ארצנו גם כיום אין לנו רשות לוותר ולהעביר לשליטתם של נכרים.
לאחר שציין הרב קוק במעין הערה, מה קרה כאשר ישראל זנחו את הטוב ובחרו בעבודה־זרה, הוא חוזר לתיאור המציאות התקינה: כל מהלך החיים של תורת אלוהים חיים אשר לנו, בין לימודה בין עשייתה ושמירתה, לכל פרטי הסתעפויותיה על־פי הקבלה והמסורת הנדבקים בנשמת האומה במהלך טבעי והיסתורי, הוא רק דרך אחד, יחיד, לגלות על־ידו את המאור של השאיפה האידאלית־האלוהית שבכלל האומה, לפרטי פרטיה וסעיפי סעיפיה, שמהם ועל־ידם תתעלה ותתרומם במקורה הכללי. הדרך הנכונה בעבודת אלוהים היא דרך התורה, המחוברת לסגולת נפש האומה. אין זו רק גישה אחת מני רבות, אלא הדרך היחידה הנבחרת, שמטרתה לגלות את הארת שאיפתה של האומה לדבוק בדרכי אלוהים, השאיפה האידאלית, השוכנת באומה כולה. גישות לא נכונות בעבודת־אלוהים, המדגישות רק את הרגש והחוויה הדתית או את כבוד האלוהים כאובייקט מוגדר ומוכר, אינן נכונות, שכן הן מנתקות את האמונה מהאומה, וניתוק זה המציג את האמונה כעניין נפרד לחלוטין מהאומה, גורם לאמונה להיעשות מנותקת מן המציאות הלאומית, מרעיון הגאולה ומהמהלך ההיסטורי של עם־ישראל. וזוהי לא התורה. התורה אינה רק מערכת חוקים, אלא מהות פנימית האחוזה בנשמת האומה. לימוד התורה, שמירתה וקיומה אינם עניין טכני בלבד, אלא חלק מהתפתחות טבעית והיסטורית של העם. משום כך מסורת ישראל, המצוות, המנהגים והחזון, הם חלק מהותי מהתורה, שכן הם נובעים מנשמת האומה. תהליכים היסטוריים ומנהגים שהתפתחו במהלך הדורות הם חלק מהותי מהתורה שבעל־פה, כפי שביטא זאת הלל הזקן: "אם אין נביאים הן, בני נביאים הן" (פסחים סו, א). העם היהודי מעצב את חיי התורה מתוך נשמתו ומציאות חייו.
וכל מה שנִתן יותר מקום לזרם חיים זה, הטבעי לה, להתפשט ולשטוף בקרבה, כל מה שנכין לו יותר כלים, מכונות, מלשון כַּן – בסיסים ותשתיות, לבושים ואפילו קישוטים, כן יתפשטו אברי האומה וימלאו רוח חיים וכוח פועל, שכל העולם כולו כדאי הוא לו (ע"פ אבות ו, א). עלינו להעצים את זרם החיים הזה, את הדבקות באידאלים האלוהיים המתקיימים בחיים הלאומיים של ישראל, להרחיבו ולהעמיקו. ככל שניתן יותר מקום להתפתחות הטבעית של התורה בחיי האומה, ונכין כלים לכך, הן במובן הרעיוני והן במובן המעשי – כך נוכל לראות את התפשטות התורה והאומה, את התעצמות נוכחותן בעולם. תהליך זה אינו רק הרחבה כמותית, אלא גם העמקה איכותית של נוכחות התורה בחיי האומה. כשם שחז"ל אמרו כי "עתידה ירושלים שתהא מגעת עד שערי דמשק" (שיה"ש רבה ז, ה), כך עתידה התורה להתפשט ולהופיע בכל תחומי החיים של האומה והעולם כולו. וממילא, אותם שסברו להסביר את כל המושג האלוהי בישראל בתמצית של רגש דת רגיל, אולי הרב קוק מתכוון לאנשי ההשכלה הראשונים שמהם התפתחה התנועה הרפורמית – אשר הביעו את אהבת היהדות שהייתה בהם ואף עסקו בתורה באופן מעמיק, עם זאת שלא היה חשוב להם לקיים את התורה בכללה, ועל כן מרוב אהבת התפילה, למשל, החליטו לצרף לתפילות השבת כלי נגינה ולוותר על חלק מן המצוות. הם לא מצאו חפץ בקיום המעשי של תורה ומצוותיה בפועל, ומשורש זה יצאה אחר־כך שנאה כבושה ובוז נמרץ להחפץ הלאומי הישראלי, למרות הכבוד הגדול והאלוהי שלא יכלה גם המשטמה ההיא למנוע מן התורה. התורה נשארה, אך במנותק מן האומה. וכפי שקרה בשלב מסוים בתנועת הרפורמית, שרבים בה התנגדו לתנועה הציונית ועל כן הוציאו מן הסידור את התפילות על בניין ירושלים וחזרת השכינה לציון. כך נוצרה סתירה פנימית בין חיבת התורה שהייתה בהם, לבין ריחוק מחלקים מרכזיים בתורה, כמו ישוב ארץ־ישראל ועוד מצוות מעשיות.
