במעמד הנפש פנימה יש עריגה אל העצמיות של כל נושא חביב, שהוא מקור להתוארים המתייחשׂים, אבל לא תיכנס התשוקה הזאת לעולם בגבול הכרה מסומנת. אנו שבים לטענת היסוד שבמאמר זה, שיש בה שני חלקים: מצד אחד, הנפש אינה יכולה, גם אם תרצה מאוד, לבטל את העריגה אל העצמיות. זו שאיפה פנימית אופיינית הטבועה בנפש האדם, להשתוקק להתחבר ולדעת את מה שלמעלה ממנה. אי־אפשר להתגבר על עריגה זו. מצד שני, הניסיון לבטא את העריגה בכלים, בתובנות ובהכרות שיש בנפש, לדמיין את מה שהנפש עורגת אליו ולהחליט שזהו הדבר – בהכרח ייכשל. העריגה שאי־אפשר ולא צריך להתגבר עליה, לא תיכנס לעולם בגבול הכרה מסומנת. היא לעולם תישאר עריגה. יש לה אמנם הרבה רווחי לוואי, היא מקדמת את האדם ויוצרת בו מוטיבציה חזקה לחקור ולדעת עוד ועוד, אבל את מטרתה הסופית היא לעולם לא תוכל להשיג כהכרה מסומנת, מוגדרת ומנומקת. בניגוד להכרה שאינה מסומנת ומוגדרת, שהיא בעיקר אינטואיטיבית ואין לה הסברים לוגיים מפורטים וברורים. כמו אדם שחווה אירוע מאוד מיוחד, שהוא יכול לתאר מה היה בו – אך לא יודע להסביר אותו. שני סוגי ההכרות יכולים להיות ודאיים, אך רק הכרה מסומנת גם עומדת בקריטריונים אובייקטיביים. רק הכרה כזו יכולה להתקבל כעדות אמינה בבית המשפט.
הרב קוק מסביר היכן כן תוכל לבוא לידי ביטוי אותה עריגה: אם תרצה ביחשׂ האלוהות להתפרנס מזה, לממש את העריגה באופן מסוים, יש לה רק שני דרכים: ההרגשית, של שפיכת הנפש, שהוא גם־כן מקור לרגש הדתי, בתפילה, בשירה, בדמעות, בריקוד או בדממה וריכוז עמוק – ישנן אפשרויות רבות להביע את הרגש הדתי של העריגה לעצמות. בניגוד לדעת הדתית, לעקרונות, לדוֹגמות, מושגים ותארים, שצריכים לבוא לידי הכרה ברורה; הרגש הדתי, שמשקלו בחיים הדתיים של אדם וציבור אינו פחוּת ממשקל הדעת – יכול להישאר עמום מבחינת הברירוּת המושגית, עם כל מוחלטותו וחוזקו מבחינת הברירות הרגשית. כאשר מנסים לתרגם את החוויה הדתית לכדי מושגים לוגיים, אז מסתבכים. היו שהסבירו שמדובר באוטוסוגסטיה, בצורך בקהילה או בהזדהות עם דמות מסוימת – אלו הסברים שיכולים להיות נכונים במידת־מה, אולם הם לא ממצים לגמרי, שכן מקור החוויה הדתית הוא אותה עריגה נפשית עמוקה אל העצמות. זו דרך אחת למימוש העריגה.
דרך שנייה למימוש העריגה לעצמות: או ההשכלה הפילוסופית, האסכולית, שהשלילה היא כוחה ועוזה. שלילת התפיסות שאינן נכונות ביחס לעצמות, היא גם אפשרות לביטוי העריגה אליה.[195] אמנם זאת השלילה למעשה מותירה את האדם בידיים ריקות – היו לו דמיונות שונים שבהם הוא הלביש את עריגתו, הוא שלל אותם, וכעת נותר בלי כלום; ולמרות זאת מאפשרת שלילה זו לבטא את העריגה אל העצמות: היא הטובה והנחמדה, שכשהיא מתערבת עם הרגש הטבעי, לאחר שהיא שוללת מושגים לא נכונים היא נותנת מקום רק לרגש המזוקק, העצמי, של העריגה. היא לא נותנת לרגש להיכשל, להתלבש בדימויים מוטעים, ואז נשאר רק הרגש הטהור, המיוסד בעומק הנפש מצד העריגה העצמית לנִשא ומרומם מכל רעיון ורגש. העריגה אל העצמות הנעלה מן ההכרה נובעת מכך שהאדם חש שגם בתוכו קיימת עצמות שנעלה מן ההכרה. מי אני, תוהה לעצמו האדם; יש לי חזות מסוימת, שֵׁם, אני בן להוריי ואב לילדיי, אח, נכד, אחיין, יש לי כישורים שונים ומקצוע – אך כל אלה רחוקים מלמצות את העצמות של האדם, ה'אני' שהוא מעבר להם. העצמי שבאדם עורג לעצמות שבכל תופעה. כך העֲצָמַת העריגה בצירוף השלילה הפילוסופית, תחולל סדרים נאים ומתוקנים באורחות החיים, בעולם המעשי, בקיום המצוות והמנהגים. 'התבונה המעשית' במונחיו של עמנואל קאנט, וגם – תסדר דברים תיאולוגיים הגונים וישרים. 'התבונה הטהורה', המושגית, עיקרי האמונה. כיצד אנו תופסים את האלוהות בחיינו. לא את האלוהות מצד עצמה, שאין בה כל תפיסה, אלא את השפעתה על חיינו, תפיסותינו המוסריות וערכינו.
שילוב הרגש הדתי הטבעי של העריגה אל העצמות, עם השלילה הפילוסופית, בא לידי ביטוי במתן תורה: מתן תורה כמאורע מופלא יצר חוויה רגשית אדירה, מימוש הביטויים העוצמתיים ביותר של העריגה אל העצמות שמעבר לכל תפיסה. ובתוך חוויה מכוננת זו עם־ישראל שמע את המסר הכפול: "אָנֹכִי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב) – זו התאולוגיה החיובית, אתם בעצמכם חוויתם את היציאה ממצרים על כל פלאיה הנשגבים; אך אל תנסו להגדיר מה שאינם יכולים: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלוֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ" (שם, ג). התורה בעצמה מלמדת אותנו את השלילה הפילוסופית, אין לתת דרור לרגש העריגה אל העצמות בכך שנַגְשים את העצמות באלילים שונים, בפסלים ובתמונות.
כעת מוסיף הרב קוק שגם שתי דרכים אלה, הרגש הדתי והשלילה הפילוסופית, השכלית, אף שהן מאזנות זו את זו, אינן טובות מספיק: אמנם הרגש הנשגב לבדו איננו יכול להתגלות בחיים במידה ובמשטר, בין מצד רומו ועוזו של המבוקש בין מצד שֶׁכֹּל מושג איננו נמצא לדורשיו כי־אם מצד היחש. על כן יש בעריגה העצמית מין נטייה של חפץ שאי־אפשר להתמלא, שיוכל להיחשב בכלל חולי מחוליי הנפש יותר ממה שיוכל להיכנס בכלל תשוקה בריאה טבעית, "סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" (שיר השירים ב, ה). ואם ייעזב לבדו בלא עבודה שכלית המטפלת בו, יוכל לחולל מחשכים רוחניים רבים מאוד. והמחשבה המטאפיסית, העסוקה בדרכי השלילה הטובה, שֶׁכְּלָלָהּ היא התעלות הכרת האלוהות לפי התכונות השליליות שבפילוסופיא הרגילה, היא אמנם הנָה בעלת חשבון ודעת, אבל לא תתן להחיים מזון מעדן ומבריא חיובי. על כן גם הדברים הנולדים מחיבור שני אלה יחד, אינם עדיין מן המובחר, ואינם ראויים לקליטה קבועה באוצר הרוח האנושי להיקבע בתור מקור חיים לעדי עד. רק חלקים מיוחדים בשדי המחקר והרגש האלוהי ימלאו אלה הקצוות הבאות במשא ומתן עם העצמיות האלוהית, אבל לא בזה יהיה נטוע עץ החיים "לְהַחֲיֹת עַם רָב" (בראשית נ, כ). הרגש, גם אם אינו מסובך בדמיונות כוזבים ועיוותים, אינו מספיק עבור שאיפת האדם לקרבת־אלוהים. הוא נטייה של חפץ שאי־אפשר להתמלא, האדם צמא לאלוהים, אך אין רוויה לצימאון זה. ברגש שיש בדתות השונות יש דבר חיובי, הוא אמיתי וטוב מצד עצמו, אך הוא עלול להפוך לחולי, "חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי". ואי־אפשר לכונן חיים מלאים על בסיס מחלה, גם אם זו מחלה שמקורה באהבת אלוהים. והשלילה הפילוסופית לעומת זאת, עם כל חשיבותה בסילוק הטעויות מתפיסת מושגי האמונה – בסופו של דבר משאירה את האדם ללא מושא מוגדר לכמיהתו. היא לא תתן להחיים מזון מעדן ומבריא חיובי. הביקורת על מושגי האמונה שאנו מוצאים אצל אנשי־רוח ופילוסופים שונים אינה מעניקה דבר חיובי עצמי, רק שוללת טעויות. וכמו אדם שעובר טיפולי כימותרפיה כדי להסיר מגופו גידול סרטני – זה ודאי דבר הכרחי ובזכותם הוא ניצל ממוות; אך הטיפולים משאירים אותו חלש מאוד, פוגעים במערכת החיסון שלו וגורמים נזק לאיברים מסוימים, כך שהוא עדיין לא בריא.
אם כן, שתי הדרכים לא מספיקות כדי "לְהַחֲיֹת עַם רָב". אמנם יש יחידים שיכולים להרשות לעצמם לחיות על בסיס הרגש הגדול של הכמיהה לאלוהים. אולי אלה מייסדי הדתות הגדולות, או אנשים שבוערת בהם הכמיהה ויש להם גם כישרון גדול, כך שהם מסוגלים ליצור ולהעמיד דברים גדולים מתוך כמיהה זו. ולעומת זאת יש גם כמה פילוסופים דגולים, מעמיקים, שמפתחים מאוד את הביקורת דווקא מתוך אהבת אלוהים, שלא ניכשל בדימויים לא נכונים. זה גם יפה מאוד, אך אלה וגם אלה הם יחידים בלבד, עבורם זה מתאים ורק אותם זה מחיה. זה לא יכול להחיות רבים. אולי הרב קוק רומז כאן גם למשבר הדת הכללי בעולם: היו עידנים בהם אנשים נהרו אל הדת מצד הרגש; בשלבים אחרים ניסו לבסס אותה מבחינה לוגית, למצוא הוכחות למציאות אלוהים, להשגחה ולניסים, אך בסופו של דבר זה לא החזיק. ודאי בתקופת חייו של הרב קוק, וגם כיום, רבים מאוד בעולם החדש והמתפתח כבר אינם רוצים בדת. נדרשת אמונה שמחיה עַם רב – שמעמידה חזון ומערכת ערכים מוסרית, שיוצרת לכידוּת חברתית המעצימה ומעודדת את החיים ולא כובשת ומצמצמת אותם. וכל זה מאוד חסר במערכות הדתיות השונות, שמדגישות את ערך הפרישות. יש ערך בפרישות, בנכונות להקריב מן הרווחה והנוחות עבור ערכים נעלים, אבל זה לא יכול להחיות את הרבים. התשתית צריכה להיות תגבורת של חיים, כדרשת חז"ל על מילות הפסוק: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח, ה) – "ולא שימות בהם" (יומא פה, ב). התורה מצווה עלינו להימנע מחיי גוף בריאים רק למשך יממה אחת במהלך השנה, ביום הכיפורים, וחז"ל הוסיפו עוד כמה ימי תענית שעתידים להתבטל. גם במקרי קיצון שונים אדם צריך לוותר על חייו למען שמירת התורה. אך זו ודאי לא ההדרכה הכללית, לרוב רובם של האנשים ברוב רובו של הזמן – שהיא הדרכה לחיות בבריאות ובשמחה, להתפתח ולפעול בעולם.
על כן, כפי שמציין הרב קוק לאורך המאמר, דווקא זו הדרך הנכונה למימוש הנטייה לקרבת־אלוהים שבאדם: השאיפה להאידאלים האלוהיים. התוכן החיובי של חיי אמונה בישראל הוא הצטרפות למגמה האלוהית בבריאת העולם מתוך הזדהות; קיומו, יישובו וקידומו של העולם. כשהנקודה העצמית המסתתרת בקרבה, התגלות העצמות האלוהית, שגנוזה בקרב השאיפה לאידאלים האלוהיים, מֵעֶבֶר מזה, ומנגד, המחקר השולל, המשמרהּ מצללי דמיוני שווא מעבר מזה, הם מתלווים לה, כשיש איזון בין רגש הכמיהה לאלוהים לבין הביקורת הפילוסופית של חוסר היכולת להשיג את אלוהים, אז היא פורצת דרכה, "מַחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין,[196] – שָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים" (ישעיהו נא, ט-י). מתוך הסבך והשעבוד של חוסר היכולת להכיר את העצמות האלוהית למרות השקיקה אליה, כאשר דבקים באידאלים האלוהיים זוכים לגאולת הנפש הצמאה לאלוהים ולא מסתפקת בדמיונות אליליים משעבדים.
היחס בין הבריאה לבין הבורא הוא אינו כשתי ישויות נפרדות הקיימות זו לצד זו – אלוהים מצד אחד, והעולם כישות אחרת מצד שני, שיש ביניהן פער והעולם משתוקק ומתאמץ לדבוק באלוהים ללא הצלחה – זו תמונה לא נכונה, שכן היא חלקית. העולם והאדם שבתוכו הם בריאה אלוהית, ואלוהים מתגלה בבריאתו, כפי שדורשים על הפסוק המתאר את בריאת האדם: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז); "מאן דנפח – מתוכיה נפח" ('תניא' פ"ב).[197] קיימת הבחנה בין הבורא לבריאה, אך יש גם חיבור עמוק ביניהם. וכמו עובר ברחמה של אישה, שאף שמבחינה הלכתית הוא נחשב "יֶרֶך אמו" (עי' יבמות עח, א), איבר מאבריה, בכל זאת הוא נפרד ממנה, מפתח גוף וזהות עצמאיים ושונים. על כן כדי לזכות בדבקות באלוהים לא צריך לפרוש מן העולם, אלא אדרבה – יש להתבונן בעולם פנימה ולמצוא בו את הרצון האלוהי, לבחון כיצד לממש במציאות הריאלית את האידאלים האלוהיים שנובעים מן האידאה של המציאות, דרכי המימוש של הרצון האלוהי, שבהן ניתן "לפעול עם א־ל" כלשון המדרש.[198]
במקום התפיסה הדתית המקובלת, הגורסת שרק מחוץ לעולם ניתן למצוא את אלוהים, או שלילת מחשבה זו מתוך ביקורת פילוסופית שמלמדת כמה המרחק מאלוהים הוא גדול ובלתי ניתן לגישור, וכמה כל "קפיצה" להתקרב לאלוהים אינה אלא קפיצה במקום – כך שהאדם נותר לבדו, בלי אלוהים; הנבואה הקולקטיבית שבמעמד הר סיני ונבואות הנביאים במשך הדורות מלמדות שקרבת־אלוהים היא בתוך העולם, במציאות החומרית והאנושית: "בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ" (הושע יא, ט). בחיים הרגילים ובמעשי החולין גנוזה קדושה. אכן, מן העצמיוּת האלוהית אנו רחוקים מרחק אינסוף, אך באותה מידה אנו גם יצורים אלוהיים, קיימת בנו התגלות אלוהית ועל כן אנו יכולים לדבוק באלוהים בעודנו בעולם החומרי. אמנם, ההתגלות האלוהית שבנבואה היא עוצמתית יותר, נעלה וייחודית, אך היא מלמדת על כלל המציאות שאינה מנותקת מן המקור האלוהי והוא מתגלה בכולה. יש דרגות של דבקות באלוהים וגילוי הקודש בעולם, אך כולן דרגות של הופעת הנוכחות אלוהית. ועל כן גם "תיקון המדינה בכלל, ותיקון הגוף בפרט, הוא מכלל הופעת הקודש היותר עליונה" (שמונה־קבצים ב, יג).
השאיפה הזאת, השאיפה לאידאלים האלוהיים, צריכה היא להתגלות באומה שלמה המוכשרת לה. מכיוון שאומה היא ישות היסטורית שמאפשרת את מירב הגוונים של סוגי החיים, האישיות והתפיסות השונים. שום אישיות של אדם יחידי, יהיה מוכשר ונפלא ככל שיהיה, אינה יכולה לכלול את כל גוני החיים. לכן גם למשה רבינו, השקול כנגד ששים ריבוא ישראל (שיה"ש רבה פ"א), הוצע רק שיָקום ממנו עם חדש (שמות לב, י) – לא הייתה הצעה, גם תאורטית בלבד, שהוא לבדו, למרות כל גדולתו, יהיה במקום העם. והיא נתגלתה בישראל, בטבע הנשמה הלאומית הכללית. הנבואות השונות, ובעיקרן ההתגלות הקולקטיבית לעיני העם בשלמותו שיצא ממצרים, יצרו בטבע נשמתם של ישראל מודעות לגילוי הנוכחות האלוהית במציאות וכמיהה אליה. משום כך אנו מספרים על הנוכחות האלוהית בהוויה כולה: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא), ומגלים אותה בכל תחומי החיים. רק לעת התמוטטות הרוח, בגלל החטאים והירידה הרוחנית, היה צורך לאימוץ של סעד, עזרה חיצונית, מצד הרגש העצמי מצד עצמו או מצד המחקר השלילי, ולפעמים משניהם יחדו, אבל לא בשני אלה נמצא הסגולה העברית במילואה, שהיא מעבר לרגש הכמיהה לעצמיות או לביקורת האינטלקטואלית, אלא קיימת באופן עצמי בישראל. כפי שתרופה יכולה להיות חשובה וחיונית עבור החולה, אך היא זמנית בלבד, ואיננה הגוף בעצמו.
הרגש של השאיפה העצמית לאלוהות הוא רגש כללי לכל נברא בצלם, והכוח המחקרי הוא דרך השכל לכל חושב והוגה מכל עם ולשון, וכפי שאומרים חז"ל: "אם יאמר לך אדם יש חכמה באדום תאמין".[199] יש סוגים שונים ורבים של מימוש רגש הכמיהה לאלוהים ושל המחקר התאולוגי בעולם כולו, והם גם יכולים להיות לנו לעזר; אבל יחד עם זאת, התשוקה להרחיב את האידאלים האלוהיים ולחיות בהם בחיי הפרט והכלל, לראות בתפארת עוזם באומה ובעולם, בכל עוזה ותוקפה, עד כדי שתהא ראויה להיות נשמה נצחית לעם שלם, וממנה לעולם כולו עדי עד, בכל צדדי החיים ההוויים והנצחיים, שזוהי בשורה שיש לנו עבור אומות העולם, שעם כל עושר הדתות וחכמת המחקר שלהן, היא לא קיימת אצלן[200] – תשוקה זאת היא נשמת התורה הפנימית, תורת אמת ותורת חיים. המגמה האלוהית שבתורה. ריבוי פרטי המצוות והערכים שבתורה נועד לאפשר לנו לממש את האידאלים האלוהיים בכמה שיותר מצבים ותחומים בחיים, לגלות את הנוכחות האלוהית בכלל ההוויה על כל צדדיה. יש אינספור דרכים לגילוי קדושה במציאות. זוהי האמת שבתורה, שהיא איננה זמנית או מוגבלת לתחום מסוים בלבד במציאות, אלא נצחית ומקיפה כל, כמו האמת שכוללת הכול; ומשום כך התורה היא גם תורת חיים, לוּ הייתה שקרית היא לא הייתה כוללת הכול, "שהשקר אין לו רגליים" (רש"י משלי יב, יט. ועי' שבת קד, א). רק תורת אמת נוגעת לכל תחומי החיים.
דבר זה הוא מיוחד לישראל בתור אומה יחידה בעולם, כפי שדורשים חז"ל על כינויו של אברהם אבי האומה הישראלית, "אַבְרָם הָעִבְרִי" (בראשית יד, יג) – "כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד" (בראשית־רבה מב, ח). אברהם עבר את נהר פרת בדרכו לארץ־ישראל, ארץ־הקודש, שבה יש גילוי יותר גדול של הנוכחות האלוהית במציאות, ועל כן עבודת האדמה בה היא מצווה.[201] זהו דבר זר ומנוכר בכל הדתות האחרות. שעל העטרה העליונה הזאת, ייחודיות לאומית זו, שהיא ככתר מלכות, כדאי לסבול – "צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי" (שיר השירים א, יג) "אף־על־פי שמיצר ומימר לי, דודי לי" (ע"פ שבת פח, ב). דודי הוא כמו צְרוֹר הַמֹּר – בושם שמפיץ ריח נפלא, אך צרוּר ומכוסה, ועל כן מר לי, וחיי כאומה מסובלים בייסורים. אך סבל זה הוא משמעותי, הוא נובע מתוך סגולתי הייחודית ועל כן אני מוכנה לסבול אותו – כדי לגאול את ההוויה כולה לחיים של קדוּשה ודבקות באלוהים בתוך העולם ולא בפרישה ממנו.
