אחר שהוסחה הדעה האנושית באופן סיסתמתי מדעת דרכי ד', אמנם במשך הדורות, בדתות השונות, ודאי הוסחה הדעה האנושית מן האידאלים האלוהיים באופן נרחב בשל היצרים והצרות. אך בזמן החדש היא הוסחה באופן סיסתמתי, שיטתי, מערכתי, בהגות המסודרת והמובנית של שפינוזה ומרקס אחריו, מפני שנסתם לפניה האור החופשי, שהוא מקור האידאליות, וממילא אז – ירדה האידאליות האנושית קמעא קמעא. ביסודו של האידאליזם עומדת החירות, המאפשרת את המוסר; ואילו הדטרמיניזם, כפי שהוא מופיע אצל שפינוזה, מבסס את תפיסת ההכרחיות השולטת בכל. אחת מנקודות היסוד של השיטה השפינוזיסטית היא שהתודעה האנושית מדמה לעצמה שיש לה חופש, אך למעשה כל דבר במציאות, כולל האדם, פועל בהכרחיות מוחלטת מתוך טבעו. גם הממד העליון בהוויה, המקביל במונחים דתיים לאלוהות – פועל מתוך הכרח טבעו, ולא מתוך רצון חופשי. לשיטתו של שפינוזה, ההיגיון השולט במציאות הוא חד־משמעי ומוחלט, בדומה למערכת מתמטית, שאין בה ריבוי אפשרויות. ההרגשה שאנו חופשיים, שיש בפנינו מגוון של אפשרויות בחירה – נובעת מבורותנו, מחוסר הבנתנו את שרשרת הסיבות המובילה לכל פעולה. על כן קובע שפינוזה: "חופשי אני קורא לאדם המודרך אך ורק על־ידי התבונה" ('אתיקה' ד', משפט 68 בהוכחה). החירות האמיתית, לפי שפינוזה, אינה בחירה בין אפשרויות, אלא הכרה בהכרחיות של הטבע והשתלבות תבונית בו. גישה זו, ככל שתהיה מרשימה ומעמיקה, עומדת בניגוד לתפיסת המוסר – כפי שניסח הרמב"ם, למשל, לפיה בלי חירות אין משמעות לאחריות מוסרית ולגמול על המעשים.[193] אין לבוא בטענה לאף יצור, אם אינו חופשי במה שעשה. עד שהוכרחה הדעה האנושית לפנות אל המטריאליות שנטלה ממנה את זיו חייה, את הארת החיים בכללם, העליונוּת שבקיום האנושי; מותר האדם מן הבהמה ניטל בשיטה המטריאליסטית, החומרית.

ובגלל המטריאליזם ממילא גם נחסר האור והנועם של ההתענגות על ד' הישרה והטהורה מלב בני־אדם, שכן ודאי לא יכולה להיות התענגות על ה' כאשר גם הוא נתפס כהכרחי וכפוי, כמו ההוויה בכללה – כפי שמתאר שפינוזה את המציאות. וכמו רודן גחמני ואיום, שאין תוחלת אפילו בהתקוממות נגדו. עד שרק זיו קלוש וארעי תוכל הדעה האנושית להזריח תחת האור הנצחי העליון והנאהב עדי עד, וזה הזיו המועט הוא כחלום חזיון לילה, שעובר ונודד, חלום חולף, כפי שכינה מרקס את הדת: "אופיום להמונים" – הזיה שיוצרים הסמים לאדם שמשתמש בהם, כך שאף אם במציאות האמיתית הוא חי ברחוב, מזוהם וניזון משאריות באשפה, בתודעה הכוזבת שיוצר לו הסם הוא מאושר.[194] זהו היחס לדת ללא האידאלים האלוהיים, כאשר תפיסה דטרמיניסטית נעשית רווחת ומוסכמת. ואחר־כך הוכרח להתהפך למאסה של כל קושט ודת. אדם אינו רוצה לחיות במה שנתפס בעיניו כמציאות מדומה, ועל כן הוא מואס בדת ובאמת שבה. וזאת, ביחד עם השנאה האיומה לישראל, בין ממקורים דתיים בין ממקורים כפרניים. אנטישמיות "ישנה" היא שנאת הדתות לישראל, שראו באמונת ישראל כמתחרה בהן. ואילו האנטישמיות המודרנית היא ממקור כפרני: ישראל סיפרו לעמים על אלוהים האחד ושכנעו אותם, בעזרת ישו, שהיה יהודי בפני עצמו, ומוחמד, שהתבסס במידה רבה על מקורות היהדות – לקבל על עצמם את העול הכבד של ציוויים מוסריים, את האידאלים האלוהיים.

עכשיו הגיע הזמן שיראה ישראל את עוזו והדרו, בין בשלילה – לעקור את האשרה של שלילת האידאליות והחופש האלוהי משורש־שרשה, לסתור נקודה יסודית זו של שלילת החופש האלוהי, הדטרמיניזם שיש בהגותו של שפינוזה, וממילא שלילת האידאלים האלוהיים – יסודות ההתפתחות האנושית המוסרית ותיקון העולם. עם דברים אלה שבהגותו של שפינוזה לא התמודדו כראוי מבחינה רוחנית, ובטח לא ממקור ישראל. בין בחיוב – לרומם את האידאליות, להראות את מעלת ההליכה בדרכי ה', החירות שביסוד ההוויה והברכה המוסרית העצומה שמביאה אמונת ישראל לאנושות. להראות כי האדם מרגיש חופשי משום שהוא נברא בצלם אלוהים, החופשי מכל מגבלה עולמית. את האהבה לדרכי ד' הנטועה בנפשו הלאומית פנימה, שאיפת קרבת־אלוהים שמתממשת בדבקות בדרכיו קיימת בטבעם המקורי של ישראל, ב'סגולת ישראל', והיא הולכת ועולה, פורחת ומתגדלת, לרגלי כל מה שמתגבר מקור ישראל, אותה אידאליות מתעצמת ומשפיעה יותר במציאות ככל שמתגבר הקשר שבין אלוהי־ישראל לבין עם־ישראל בפועל, בחייהם ומערכת הערכים של ישראל, העם האחד שהאידאה שלו היא להחיות בקרבו את היסוד המוסרי, כפי שתאר הרמן כהן. שאיפת קרבת־אלוהים בישראל מיתרגמת למוסריות, וממילא המשיחיות היא מגמה נכספת בישראל, תיקון העולם ומיגור הרע שבו. לא רק בצדו המעשי לבדו, לא רק התיקון המוסרי למציאות, בפועל, כי־אם גם בצידו האידאלי, שהוא מטרה בפני עצמה בתור התוכנית העליונה של החיים. האידאה, השקפת העולם המוסרית שנובעת מאמונת ישראל, דעת־אלוהים. תמיד יהיה הפרש מסוים בין האידאה לבין מימושהּ המעשי. וככל שיתרחב וישתכלל העיסוק במוסר מבחינה תאורטית, עיונית, כך גם המעשים יוטבו וישתכללו.

והצד האידאלי לא יושלם לעולם בעוז גבורתו עד שרק הוא יהיה הכוח המניע את הגלגל הקולטורי לכל צדדיו המרובים, כי־אם כשיהיה נובע ממקורו האמיתי, מאותו המקור שכל הטוב של המציאות נובע ממנו, הטוב האידאלי האלוהי. אין לומר שהמוסריות בישראל נובעת מאופיים הטוב, מן החינוך היהודי הנאה או מתולדותיהם כעם משועבד, משוסה ונרדף – למרות שיכול להיות היגיון בכל אלה; אלא מוסריות זו נובעת דווקא מיסוד האמונה הישראלית. מן ההשפעה האלוהית על ישראל, מסגולתם האלוהית ומן הרצון האלוהי כפי שמופיע בתורה, בנביאים וברוח הקודש של חכמי ישראל לאורך הדורות. "וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵ־ל" (תהלים קלט, יז), "רעיו של הא־ל" אלו ישראל, שמבשרים בעולם את נוכחותו ודברו; "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים" (ישעיהו כו, ב), עם ישראל נקרא צַדִּיק משום שהוא שומר אמונים לאלוהים, כאשר הוא הולך בדרכיו. ודבר זה אינו פשוט, שכן הוא סובל גורל נורא בחפץ פנימי לעמוד בחיים מיוחדים, כדי שעל ידו "יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די ברא כרעותיה". אִילו עם ישראל היה זונח את תפקידו ומתבולל ליתר האומות, כפי שאכן עשו יהודים רבים לאורך שנות הגלות הקשות, הוא לא היה נאלץ לסבול את השנאה כלפיו מן העמים. זהו קידוש ה' שעם־ישראל משלם עבורו כל מחיר: "אפילו נוטל את נפשך" (ברכות סא, ב). השאיפה הלאומית שיתגדל ויקדש שמו הגדול ו"בִלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" (ישעיהו כה, ח), כאשר יתעלה העולם לדרגת קרבת־אלוהים נשגבה וייגאל מן הסבל והמחסור שבו.