הרב קוק מצביע על עליית מדרגה בהתפתחות האמונה הישראלית: העסק האידאלי להרחבת דרכי ד', כמו המצוות הכלליות – "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (דברים ו, יח), או "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (שם טז, כ), שמדריכות אותנו שלא להסתפק רק במצוות מסוימות כצדקה או איסור הלוואה בריבית, כדי לבסס חיים מוסריים, אלא לנהוג באופן מוסרי במכלול החיים שלנו. מצד אור החיים, מצד הרצון "להאיר את החיים" – לא רק לחיות על־פי חוקים מסודרים ויציבים, כפי שכל חברה שואפת, אלא שהחיים יהיו מלאים בחסד והטבה מתוך ישרות וצדק. זהו עיסוק בלתי פוסק לנסות למצוא בדרכי החיים השונות, בצד המשפטי של החברה וגם בצד הכלכלי, בצד החינוכי, הלאומי והבין־לאומי, כיצד להרחיב יותר ויותר את דרכי המוסר וההטבה בחיים, שהם גם ההתאמה וההשווייה הנצחית שמוצאת בקרבה האומה כולה אליהם, אל דרכי ה', החיים המוסריים. דרכים אלו מתאימות לנו ושוות לאופיינו הלאומי. הדבר ניכר בעיסוק המרובה כל־כך בפרטי התורה שבעל־פה שיש בישראל לאורך הדורות; לא מסתפקים בציוויים כפי שהם, אלא חוקרים ודנים ללא גבול בכל סעיף ומנהג, כיצד לקיים את דברי התורה כראוי בכל מצב וזמן, כך שהכול יהיה מדויק, נכון ומיטיב כמה שיותר (עי' אורות־התשובה יג, ה*). בעם־ישראל קיימת שאיפה תמידית של גאולה ותיקון, רגישות מוסרית היא חלק מן האופי הישראלי. ואמנם אמרו חז"ל כי במעמד מתן־תורה עצמו עם־ישראל הוכרח לקבל את התורה: "שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם, אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם" (שבת פח, א); אולם חז"ל הוסיפו וציינו כי "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש" (שם) – במציאות הקשה שבגלות בבל, אל מול השנאה הגויית כלפינו, עם־ישראל קיבל מחדש את התורה מתוך רצון והזדהות.

עיסוק זה של הרחבת דרכי ה' בחיים, הוא מפנה מקום לתביעה תמידית של דעת־אלוהים, סולל דרך לאותה שאיפה ישראלית לתיקון העולם, למימוש האידאלים האלוהיים במציאות על־ידי חכמת התורה, בצד ההלכתי והפורמלי ובצד הרוחני והמוסרי, ולהתעוררות גבורה לאומית למטרה הנצחית שלה, להתארגן כאומה, על כל מוסדותיה ומרכיביה בגדולתה ותפארתה, כפי שנעשה על־ידי "דוד מלך ישראל, שהצליח לאחד את השבטים כולם סביב מרכז אחד, ובכך הכין את התשתית לבניין המקדש, שצריך להיות מעל לגבולות השבטיים כיסוד מאחד. על כן נאמר על דוד המלך שהוא חי וקיים" (ראש־השנה כה, א) – יסוד החיוניות שהוא כונן בעם־ישראל לא פסק עִם מותו. נקודה זו של מערכת היחסים בין ישראל לאלוהים הגיעה לרמה נשגבה מכוח פעולותיו של דוד. וכפי שבא לידי ביטוי בשיר־השירים של בנו שלמה, המתאר את האהבה בין הדוד לרעיה, הגילוי, החיפוש והעסק התמידי של תביעה לדעת־אלוהים, למרות כל הקשיים והכשלים, ההזדמנויות שהוחמצו אך לא גרמו להפסקת החיפוש. תמיד ישנם געגועים, זיכרונות ופעולות שנובעות מתוכם. זה לוז החיים של עם־ישראל. וכפי שדורשים חז"ל על מילות הפסוק: "וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם (שמואל ב' ח, יג) – דעביד שמא קדישא דקודשא־בריך־הוא" (ע"פ זהר בחקתי קיא, א). דוד עשה שם קדוש חדש לאלוהים, דרגה נוספת בדעת־אלוהים, הצביע על הופעה של נוכחות אלוהית במציאות מסוג שקודם לא הכירו – בכך שכונן ואיחד את שבטי ישראל תחת אותו רעיון של מימוש האידאלים האלוהיים באומה בכללה. לכן גם נאמר על דוד המלך "שהקים עולה של תשובה" (מו"ק טז, ב) – בהתמודדותו עם חטאו הפרטי הוא שימש מופת ודגם לכל יחיד באומה לדורות, לא כאיש פרטי לעצמו, אלא כנציג וביטוי הציבור שבממלכת ישראל (ועי' ע"ז ה, ב).

המטרה שהיא מתאחדת עם החיים הכלליים לא תעשה את עסקה עראי. מכיוון שמטרה זו של הרחבת דרכי ה' באומה כולה היא עניין נצחי וכללי, היא איננה מסתכמת רק בשנות חייהם של דוד ושלמה. דוד לא כפה אותה באופן חיצוני על עם־ישראל, אלא גילה את תכונותיו האופייניות הנצחיות של ישראל. על כן מטרה זו לא תשים את היחש האלוהי לאיזה מקצוע מיוחד שבחקירה, שיש כמה אנשים שעוסקים בו, ורק בזמנים מסוימים בלבד. לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם (דברים לב, מז); אין זה עניין סתמי וריקני אצלכם, כִּי הוּא חַיֶּיךָ (שם ל, כ), זו נקודת החיים של ישראל: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). תהילה היא גם הארה – עם־ישראל נוצר לגלות את הנוכחות האלוהית במציאות. ונחלת יעקב היא בלא מצרים.[178] בלי גבולות, המטרה של הרחבת דרכי ה' בחיים היא לא עניין עראי, מקצוע מיוחד של חוקרים בודדים, הנתון בתוך מֵצרִים. ושלא כמו בדתות ותרבויות אחרות, שבהן התאולוגים והפילוסופים היו כת מיוחדת של חוקרים, שאנשים רבים בזמנם כלל לא שמעו עליהם, ואם שמעו לא ידעו במה הם עוסקים, וגם לא רצו לדעת.