תשועת אלוהים איננה קרובה כי־אם לפי אותה הרוממות המוסרית שתטביע הקריאה בשמו באומה, באנושיות ובמציאות…

קוראי בשם ד' שלא ממקור ישראל, אינם יכולים אחרת, כי־אם שיעשו את קריאת האחדות הילדותית לחטיבה תכליתית, מבלעדי דרכי האורה שהם מוכרחים להיות נובעים מהאידאלים האלוהיים, שלא רק בנפש יחידית של אדם נעלה הם קבועים, כי־אם בצורתו של יעקב בכללו, בצורה הלאומית של כנסת־ישראל "מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל", והיא הולכת ומתעלה בין בעלייתה בין בירידתה שהיא לעולם צורך עלייה.

בכל מקום שיש יסוד אידאלי נצחי אלוהי לדרכי האורה, שאמונה באלוהים היא היסוד לדרכי האורה – להתנהגות מוסרית של הארת המציאות, של הטבה לבריות; כשאנו תופסים את אלוהים כמי שברא את העולם במגמה של הטבה, ולכן מנסים בעצמנו להיות טובים ומיטיבים. וזאת בניגוד לניסיון להפריד בין הדברים, כפי שהיה כבר בעידן הנאורות באירופה – לומר שיכול להיות מוסר ללא אלוהים, שאדם חילוני יכול להיות מוסרי לא פחות מאדם מאמין. טענה זו לא יכולה להיות נכונה, מכיוון שללא אמונה באלוהים אין תוקף למוסר. לאדם יש נטיות לא מוסריות, יצרים ודחפים, שמעוותים את רצונו הכללי להיות מוסרי, ובתולדות האנושות ניתן לראות שהם אף הביאו לזוועות קשות, שכולן נעשו בשם המוסר. על כן אמונה זו, שעומדת ביסוד המוסר, צריכה להיות דווקא של דעת־אלוהים הטהורה, טהורה מכל מיני סיגים של דמיונות כוזבים, של עיוות מושגי האמונה. אדם צריך לעשות בירור אינטלקטואלי מעמיק לגבי אמונתו, אישיותו, חוזקותיו וחולשותיו, ורק מתוך כך תהיה לו דעת־אלוהים טהורה. אם כן, בכל מקום שנראה יסוד של אמונה להתנהגות מוסרית, מרוכז באיזה אומה, בתרבות לאומית, בשיעור קטן או גדול, רק ממנו הוא לה; מכוחו של ישראל, אף שלא תמיד אנו רואים כיצד. הדרך הידועה ביותר של ההשפעה הישראלית על אומות העולם, היא דרך בנותיה הממזרות של היהדות, הנצרות והאסלאם; וישנה גם השפעה בדרכים יותר עקיפות ופחות גלויות, כפי שהיה למשל במעמד הר־סיני, שחז"ל אומרים כי לא רק עם־ישראל עמד בציפייה לקבלת התורה, אלא ההוויה כולה הייתה בדומיה: "כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה – צפור לא צווח; עוף לא פרח; שור לא געה; אופנים לא עפו; שרפים לא אמרו קדוש קדוש; הים לא נזדעזע; הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש" (שמות רבה כט, ט).

וכל המעיב והמחשיך בנו או בעמים אחרים את האורה האלוהית, את אותן דרכי האורה, האידאלים האלוהיים, את החפץ הציורי והמעשי, לשלטון של עילוי כל עוז של צדק ואור, את תנועת העילוי, ההשתלמות של ההוויה שבה הטוב, הצדק והמוסר הולכים וגוברים, ולזה כפופים כל הערכים, וכפי שמורים האידאלים האלוהיים – מה שמפריע לזאת, זה הוא תולדה של המחשבה הזרה, שלא תדע את שם ד' ודרכיו. וחוסר ידיעה זה יכול להיות גם אצל מי שידבר בשם המונותאיזם, כמו אצל מי שידבר בשם האלילות: ואם תקרא בשם אלוהים, אחד, או תפנה אל האלילים, או תחקה לפנות אל היחש העצמי של האלוהות, שזהו רק חיקוי, דבר שאינו אמיתי משום שאינו אפשרי, כך שהזרות והריחוק יחשיך את האור, יצמצם ויפריע למגמת ההטבה שיש באומה, וממילא – לא תקום ממנה תכונה לאומית נצחית וחזקה ללכת באור ד', שכן אמונת אמת צריכה להופיע בלאום, בציבור שלם על כל שכבותיו וחלקיו,[175] ולא רק באנשים יחידים, גדולים וחשובים ככל שיהיו. ומבלעדי השאיפה המוסרית העדינה הפנימית, החקוקה באֱמֶת לְיַעֲקֹב וחֶסֶד לְאַבְרָהָם (ע"פ מיכה ז, כ), – האמת והחסד מייחדות את עם ישראל מראשית היווסדו – האמת, שהיא צלולה וחד משמעית, יש בה מן הדין; והחסד, שהוא פנייה אל ההטבה ללא גבול. בלי שני ערכים אלה שצריכים להיות בתשתית בניין האומה, הנם משתחווים להבל ולריק, ומתפללים לאל לא יושיע. ולכן הדתות הגדולות שצמחו מתוך אמונת ישראל, מכיוון שסטו ממנה ועירבו באמונותיהן יסודות אליליים וחוסר הכרה בסגולת ישראל – אינן יכולות לרשת ולהחליף את עם־ישראל.

תשועת אלוהים, בניגוד ל"אל לא יושיע", איננה קרובה כי־אם לפי אותה הרוממות המוסרית שתטביע הקריאה בשמו באומה, באנושיות ובמציאות… כיצד ניתן לדעת שזכינו לתשועת אלוהים? כאשר הקריאה בשמו מביאה לרוממות מוסרית. תשועה באה מתוך הבנת משמעות המאורעות וכיצד נכון להתייחס לאנשים השונים ולמצבים השונים. בתשועת אלוהים אנו מבינים היכן טמון פוטנציאל להתפתחות והיכן יש מכשולים. אברהם אבינו קרא בשם אלוהים: "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵ־ל עוֹלָם" (בראשית כא, לג), ובכך באה תשועה גדולה לעולם מן האלילות שהוא היה משוקע בה. ואת אברהם ממשיכה הנבואה במשך הדורות, שאנו מובטחים שהיא עוד תשוב, וכך ממשיכה קריאה זו בשם אלוהים שמביאה לרוממות מוסרית, והעולם הולך ונושע.

קוראי בשם ד' שלא ממקור ישראל, אינם יכולים אחרת, כי־אם שיעשו את קריאת האחדות הילדותית לחטיבה תכליתית, כפי שהתבאר בתחילת המאמר, בהבנה ילדותית חושבים שניתן לתפוס את העצמות האלוהית. ואז קוראי בשם ד' שלא יַנקו מאמונת ישראל, ביחסם לאלוהים אינם נותנים את דעתם על המוסר ועל תיקון העולם. זה לא מעניין אותם. משום כך בדתות רבות התפתח מוסד הנזירות באופן שונה לחלוטין מן הנזירות שיש בתורת ישראל. הנזיר הישראלי אוסר על עצמו למשך תקופה מסוימת, ורק בחלק מהמקרים גם לעולם – רק דברים מסוימים, כמו יין, תספורת וקרבה למתים (במדבר פרק ו; משנה נזיר א). ואילו בנזירות נוצרית או בודהיסטית, הנזיר אסור בחיי משפחה, ברכוש ובמעורבות חברתית בכלל, ולרוב הוא גר באזור מבודד, ללא כל מגע עם בני־אדם. זוגיות, חינוך ילדים ועיסוק בפרנסה, אלו דברים שמפריעים לקשר "הטהור" לאלוהים. על כן, לשיטתם, צריך להתרחק כמה שיותר מן העולם, כדי שהוא לא יפריע לאותה רוממות שנראית להם כקשר עם אלוהים. זו דוגמה למגמת המחשבה הדתית שאינה ממקור ישראל, מבלעדי דרכי האורה שהם מוכרחים להיות נובעים מהאידאלים האלוהיים של עיסוק בתיקון העולם מתוך מעורבות חברתית ולא פרישה מן החיים. לשם כך נברא העולם, לא כדי שיפרשו ממנו עד שיתכלה מאליו: "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיהו מה, יח).

הגילוי של הישות העליונה שנוכחת בעולם כולו, עלול לגרום לתפיסה שהנוכחות האלוהית כובשת הכול, דורסת כל מה שאינו מזוהה איתה. במחשבה זו האלוהים עלול להיתפס כדמות מעוותת של עריץ המדכא את נתיניו. כך מתגלה אחדות, שכן הכול מתבטל אל מול אלוהים האחד, אך זו אחדות ילדותית שנוצרת מתוך המחשבה שאלוהים נתפס בכלי ההכרה של האדם. ישנו רצון טבעי להכיר ולהתקרב אל המקור האלוהי – רק כפי שהוא נתפס בכלי ההכרה, באופן מצמצם ומעוות. זהו כמובן דבר בלתי־אפשרי, ומשום כך יוצא שמפסידים הכול, גם את העולם על כל עושר מתנותיו, שהוא בריאה אלוהית בעלת ערך, וגם את קרבת־אלוהים. באמונת ישראל לעומת זאת, בורא השמיים והארץ ברא גם את הים והיבשה, את בעלי־החיים, הצמחים והאדם. לַכול יש מקום ופירוט בתורה, משום "שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד, ג). וממילא גם קרבת־אלוהים היא איננה בפרישה מן העולם, אלא דווקא דרכו.[176]

מושג האחדות בכלל, והאחדות האלוהית בפרט, הוא מאוד מורכב. המקובלים הוסיפו הגדרה לאחדות אלוהים: הוא אינו רק אחד, אלא גם "יחיד ומיוחד" (זהר־חדש תיקונים צז, ב). ניתן להבין זאת במשל: כאשר אומרים לילד שיש רק דבר אחד, מבחינתו אכן רק זה קיים. כך אחדות האלוהים היא אחדות ילדותית, של חוסר הבנה מהי אחדות אלוהים. לכן המקובלים חזרו ואמרו שמדובר באחד, שהוא גם מיוחד – אחדותו אינה פוגמת בקיומן של כל הבריות, שהן נובעות ממנה ומופיעות אותה. בכך מתגלה באחדות האלוהית גם פן ההשתלמות – אנו תופסים את אלוהים כשלמות, שלא חסר לה דבר. אך כדי ששלמותו תהיה מלאה, אמיתית, היא צריכה לכלול בה גם את הפכה – את ההשתלמות, את התענוג והיופי המיוחד של ההשתפרות, ההתעלות, שלא קיימת במושג השלמות הפשוט המוכר לנו.[177]

הרב קוק מוסיף לגבי אותן דרכי האורה, המוסר הנובע מן האידאלים האלוהיים, שלא רק בנפש יחידית של אדם נעלה הם קבועים, כי־אם בצורתו של יעקב בכללו, בצורה הלאומית של כנסת־ישראל. מימוש האידאלים האלוהיים, ארחות התורה והמוסר, היה בעם־ישראל במשך כל דורותיו. חברה רגילה יכולה להתפרק, ואילו אומה היא חברה שקיימת באופן רציף במשך דורות רבים. כל דור מעניק לדור הבא אחריו את ניסיונו, וכך האופי הלאומי הולך ומזדכך במשך השנים. "מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל" (בראשית מט, כד), ודרשו חז"ל: "נוטריקון אב ובן, אבהן ובנין, יעקב ובניו" (רש"י שם) – מדור לדור. והיא הולכת ומתעלה בין בעלייתה בין בירידתה, שהיא לעולם צורך עלייה. הגלות והפורענות גם הן מצטרפות לניסיון הלאומי ולחכמה המצטברת, ומוסיפות לזיכוך ולהתעלות האומה.