'אידאה' זו מילה שמקורה ביוונית עתיקה, והיא תורגמה למילה צורה. בהתאמה לכך, מתוך הצורה שהיא מושג כללי ומופשט, נגזרים אידאלים – שהם מימוש של הצורה באופנים מסוימים, ציורים קונקרטיים. האידאלים האלוהיים והחמדה הפנימית, הרוממה והעצמית אליהם, להתרומם אליהם, לציירם בשכל וברגש, ולהגשים דוגמתם בפועל של סדרי החיים, הם הנם תולדותיה של המחשבה המבוכרת. בנוסף למשמעות המוסרית של המונח אידאלים, הידועה יותר – חזונות של תיקון ושכלול המציאות; הרב קוק מרחיב מונח זה וכך יוצק בו משמעות פילוסופית ותאולוגית: האידאלים האלוהיים, כלומר: האופן שבו אלוהים מצטייר בהכרת האדם, אשר יוצר באדם שאיפות וחזון. למשל, אלוהים מצטייר בהכרת האדם כיוצר העולם, ועל כן האדם מוצא גם בעצמו שאיפה ליצירה, לחידוש משהו במציאות. יצירה נתפסת בעיניו כעניין נעלה ומרומם. אלוהים מצטייר בהכרת האדם כחכם, ולכן האדם מוצא בתוך עצמו שאיפה לדעת, לחקור ולהבין את המציאות, והוא מוקיר את החכמה והחכמים. וכך בהצטיירות המושג האלוהי בהכרת האדם כבעל מידת החסד או בעל מידת הגבורה – מתוך ציורים אלה האדם רוצה להיות בעצמו בעל חסד או גיבור.

האידאלים אינם אלוהים מצד עצמו כמובן, אלא הופעה חלקית שלו בלבד, הדרך שבה הוא נתפס בהכרה הסובייקטיבית. וכפי שמתארים חז"ל (פסיקתא דרב כהנא יב, כד): "לפי שנראה להן הקב"ה בים כגיבור עושה מלחמה, ונראה להם בסיני כסופר מלמד תַּנָאֲה, ונראה להם בימי דניאל כזקן מלמד תורה, ונראה להם בימי שלמה כבחור – אמר להן הקב"ה, לא בשביל שאתם רואים אותי בדמויות הרבה, אלא אני הוא שבים, אני הוא שבסיני, אָנֹכִי ה' אֱלוֹהֶיךָ". האידאלים האלוהיים, האופנים בהם אלוהים מצטייר בפנינו, הם הדרך לקיום קשר עם אלוהים, למרות היותו נעלה מכל השגה מצד עצמותו. על ההיבט המוסרי של הכרת אלוהים דרך תופעותיו עומדים חז"ל פעמים רבות. זוהי הדרך האפשרית היחידה לדבקות באלוהים: "ואמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב אַחֲרֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא!? – אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה: מה הוא מלביש ערומים […] אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים […] אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים […] אף אתה נחם אבלים; הקב"ה קבר מתים […] אף אתה קבור מתים" (סוטה יד, א). פעולותיו של הקב"ה בעולם הן כעקבות שאנו יכולים לצעוד בעקבותיהן, ורק כך לדבוק בו. זוהי השפה היחידה שאנו יכולים לקלוט ביחסנו למקור האלוהי הנעלה והנעלם.

לכן בדרך זו, של הכרה באידאלים האלוהיים שאינם העצמוּת האלוהית, ישנה הַעֲצָמָה של האדם. אל האידאלים האלוהיים ישנה החמדה הפנימית, הרוממה והעצמית – שלא כבתפיסה הילדותית, שרוצה להכיר את העצמוּת האלוהית וכך מגלה שאין לה מקום, שהמושג האלוהי כפי שהיא תופסת אותו ממלא את כל הווייתה, עד "שכמעט לא נשאר לה מקום לרגשי עצמותה"; בתפיסה המבוכרת, המכירה באידאלים, יש מקום לעצמות של האדם, יש מקום לשאיפותיו ולמה שהוא חומד ומתאווה בפנימיותו. מכיוון שזו חמדה פנימית, זו חמדה רוממה, שכן היא מגיעה מפנימיותו של האדם ולא מגחמות שנוצרות מן החלקים החיצוניים יותר שבאישיותו.

יש כאן קריאה לעבודה רוחנית עמוקה של האדם ביחס לעצמו. לאדם יש גם יצרים ונטיות גופניות שבהן הוא דומה לבעלי־החיים, ועליו לנסות להבין כמה שאפשר את עצמו, וכך למשול על כוחותיו השונים שישמשו כחומר גלם ואנרגיות עבור אותה דבקות באידאלים האלוהיים. נשמתו דוחפת אותו לממש את הצד הנעלה שבו, ועל כן יש לו חמדה פנימית להתרומם לאידאלים אלה, לחזון שנוצר מתוך ציור המושג האלוהי כחכם, בעל חסד או גבורה – לציירם בשכל וברגש, ולהגשים דוגמתם בפועל של סדרי החיים, כך שהם יתממשו בחייו.

האידאלים האלוהיים והרצון לחיות לאורם, הם הִנם תולדותיה של המחשבה המבוכרת, שלעילויהּ אין קץ ותכלית, מכיוון שהמחשבה המבוכרת מכירה בהבחנה בין הדבר כשלעצמו שלא ניתן להכיר, לבין האידאלים המושגים בהכרה, יש לה כל הזמן אפשרות להתעלות, לממש בחיים יותר ויותר את האידאלים האלוהיים – שכן אין להם גבול, כפי שלמקורם האלוהי אין כל מוגבלוּת. והיא הולכת הלוך ואור, יכולת ההתעלות להשגה יותר עמוקה והטבה יותר גדולה של החיים, היא כיציאה ממחשך המחשבה הילדותית, המגדירה את אלוהים וכך מגבילה את עצמה ואת יכולת התעלותה – ככל שההתעלות רבה יותר, כך האורה גדלה יותר. בכך היא נותנת מקום להאדם, להרחיב דעתו, ולמצוא את ערכו הפנימי באופן היותר טוב ובצורה היותר נִשָּׂאָה; דרכו של אדם להתקרב לאלוהים, אינה בכך שיעזוב את עצמו ויפנה אל איזה אובייקט שקיים מחוצה לו,[172] כפי שמורה המחשבה הילדותית, שיחשוב על מה שמעל ומעבר להשגתו – אלא אדרבה, שימצא את ערכו הפנימי באופן היותר טוב ובצורה היותר נִשָּׂאָה, כפי שמתגלה בציור המושג האלוהי שבתוך נפשו, בהכרתו – באידאלים האלוהיים. כך המחשבה המבוכרת היא הולכת ומאירה לו תמיד באורה אחר אורה, ממגמה רוממה לרמה ממנה, ומאידאל נִשָּׂא ונשגב ליותר נשא, עד אין קץ ואין תכלית… ככל שהאדם מתעלה, גם תפיסת הציור של הנוכחות האלוהית נעשית יותר מאירה, יותר מפתחת את האדם ויותר נשגבה. ממילא הוא רואה לפניו עוד דרגה שהוא יכול ורוצה להגיע אליה, וכך שוב ושוב, עד אין קץ ואין תכלית. התגברות זו על כל קץ ותכלית – ובכלל זאת המוות, מה שנתפס כסופיות האימתנית והמוחלטת ביותר של האדם, היא השאיפה הפנימית ואולי העמוקה ביותר של האדם בחוויית החיים. מצד אחד, תמיד להתעלות ולכבוש פסגה נוספת של טוב ואושר, ומצד שני, תמיד גם לראות מיד את האופק החדש ולדעת שיש יכולת להגיע גם אליו. בכך יש ערך נצחי למעשיו של האדם, שכן הוא עצמו נעשה נצחי, מתעלה תמיד ומתעצב לקראת המדרגה הבאה.

מתוך השאיפה הרוממה להכיר את העניין העצמי שמעל ומעבר להכרה, נוחלים אכזבה וכישלון: או שמגיעים לעבודה־זרה, או שמגיעים, בקוטב השני, לשלילה מוחלטת של כל קשר – לכפירה. אולם יש גם דרך נכונה לביטוי השאיפה הרוממה: דעת־אלוהים שבדרכי ד', כאשר ד' עצמו נשאר למעלה מכל השגה ועיון – אך דרכיו כן ניתנות להכרה. התורה פותחת בתיאור מעשה בראשית, בפעולותיו של אלוהים וללא כל עיסוק בשאלה מיהו אלוהים עצמו. חז"ל מסבירים שזו הסיבה שהתורה פותחת באות ב' – "בְּרֵאשִׁית" (בראשית א, א): האות ב' פתוחה לכיוון אחד בלבד – ללמדנו שרק ממעשה בראשית ואילך אנו יכולים וצריכים לחקור ולהבין, ולא במה שקדם לו, העצמוּת האלוהית.[173] אנו יכולים להגיע לדעת־אלוהים רק בדרך של הליכה בדרכי ד': "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו – בדרכי שמים, מה דרכי שמים רחום ורחמן על הרשעים ומקבלן בתשובה, כך אתם תהיו רחמנים זה על זה; דבר אחר – מה דרכי שמים חנון, נותן מתנות חנם ליודעין אותו ולשאין יודעין אותו, כך אתם תנו מתנות זה לזה. דבר אחר – מה דרכי שמים ארך־אפים, מאריך רוחו עם הרשעים ומקבלן בתשובה, כך תהיו אתם מאריכין פנים זה לזה לטובה, ואל תהיו מאריכין פנים זה לזה לפורענות; דבר אחר – מה דרכי שמים רב חסד, מטה כלפי חסד, כך אתם תהיו נושאים פנים כלפי טובה לעשותהּ יותר מן הרעה" (תנא־דבי־אליהו רבה פכ"ד).

הרב קוק מוסיף שדרכי ד' הם הנשאים והנצחיים, העומדים מעל לכל גבול, לכל מסגר של זמן ושל מקום. דרכי ד' אינן עניין הכפוף לתנאים סביבתיים והיסטוריים של זמן או מקום, התלויים בסוגי אקלים או כלכלה; בכל מקום ומצב אנו מצווים ללכת בדרכי ד', ורק כך אנו זוכים לדעת־אלוהים. הם שוללים את ההכרח המכוער והנשפל של עבודה־זרה. בעבודה־זרה, שמבוססת על כך שאדם בתבונתו יכול להכיר את העצמות האלוהית, הוא עומד בעולם כיצור קטן וחלוש אל מול האלילים שהוא מאמין בהם, תלוי לגמרי בכוחות הטבע הגדולים, בעלי־חיים שונים וגרמי השמיים. וכדי להינצל מנחת זרועם של האלילים השונים, הוא מוכרח לסגוד לכל דבר, לתופעות הטבע ולבעלי־החיים האימתניים, להקריב להם קורבנות ולהחניף להם, בתקווה שכך שלא יפגעו בו. זו השפלה נוראה.

אולם גם כאשר הוא סוף־סוף משתחרר מהשפלה זו על־ידי הביקורת התבונית, כאשר הוא מתפתח ולומד כיצד להתגונן מפני כוחות הטבע, לנצל את מי הגשמים והנהרות, לבנות בתים חזקים ולשלוט באש, ומבין שאין לו צורך בכל האלילים השונים, בפולחן ובכניעה – אם אינו נוקט בדרך האידאלים האלוהיים, אלא ממשיך לחשוב שהקשר לאלוהים הוא על־ידי הכרת העצמות האלוהית – הוא מגיע לכפירה, לשלילה מוחלטת של כל מה שאינו נתפס באופן מוחשי וגס בשכלו הדל: ואת החולי והבוז ואת האפיסות של הכפירה והספקנות. חולי הוא החלשה של הגוף, של חוש מסוים או של איבר – וכזו היא הכפירה, שבה לאדם יש חולי וחולשה בחוויית המציאות. הכופר מנתק את עצמו מתחושת הקשר למקור הכול, מהשגב שאליו שואפת נשמתו. וכדי שהוא יוכל להחזיק מעמד בכפירתו, בהכחשת חוש האמונה שקיים בו מטִבעו, הוא מפתח תחושת בוז כלפי כל המציאות הרוחנית הנעלה מעולמו החומרי שכלוא תחת סורגי הכפירה. אולם הבוז לא ממלא את הנפש, לא מספיק עבורה; ועם הזמן הכופר נותר באפיסות של חוסר במשמעות חיובית. הוא ניצח במאבק שהיה לו עם סביבתו ועם עצמו, הוכיח שהחולי הכפרני שלו נובע מתוך בוז עמוק כלפי האמונה והעולם הרוחני – אולם לאחר שמתפזר אבק המלחמה הוא מגלה שלא נותר לו דבר. הכפירה אינה מעניקה מציאות חיובית לאדם, אלא רק שוללת, ומותירה אפיסות וריק. וחוויית האפיסות היא מאוד קשה לאדם, על כן הכפירה לא יכולה להיות מצב נפשי קבוע. בשלב מסוים הכופר מחפש לעצמו אליל אחד להאמין בו – אם זה מנהיג נערץ, כפי שהיו סטלין, היטלר ומוסוליני עם התפשטות תופעת החילון באירופה; ואם זה רעיונות שונים, חברתיים, כלכליים או אחרים, שממלאים את נפשו של האדם בהערצתם ובשעבוד אליהם, וכך מהווים לו תחליף לאמונה באלוהים.

ספקנות היא כפירה "רכה", הספקן לא כופר באופן מוחלט, אך גם לא מוכן לקבל שום דבר אחר כאמת; אמנם, הספק עצמו הוא כלי חשוב שראוי להשתמש בו בכל חקירה ועיון, ראוי לבחון היטב ולבקר כל טענה לפני שמקבלים אותה. אך הספק עלול להיהפך לספקנות, לתפיסת מציאות שמקדשת את הספק, כך שהכול מוטל בספק, מלבד הספקנות עצמה – שהיא ודאית, כמו אליל שדבקים בו במסירות ובהכנעה. עלינו לחתור למציאות חיובית, לאמת, ולא לנוח על זרי דפנה של ספקנות. הספקנות מביאה למבוי סתום, ועל כן הרב קוק מצרף אותה לכפירה – כמו בכפירה גם בספקנות בסופו של דבר יש חולי, בוז ואפיסות.

וכשהם, האידאלים האלוהיים, זורחים בלאום שלם בכל מילואו, בהווייתו ותולדתו, בקיומו בהווה ובהיסטוריה שלו. כשהאומה בכללה על כל מרכיביה דבקה באידאלים האלוהיים, לא רק אנשים יחידים כיחידים, בנטיית גזעו, באופיו הלאומי, ותפארת אבותיו, אבות האומה שאליהם נושאים כל הדורות את עיניהם כמופת מפואר לחיקוי – כשהכול מואר בדעת־אלוהים שמתגלה בדרכיו, באידאלים האלוהיים, עד שהוא מוצא בקרבו את החשק והעוז – תשוקה וגם גבורה ומרץ, שכן שניהם נצרכים, ולא די בחשק בלבד או בעוז בלבד; של ההשווייה וההתאמה למרומי האידאלים האלוהיים, שכשם שאלוהים נתפס בעינינו כרחום וחנון, כבעל חסד וכבעל גבורה, גם בנו יש חשק ועוז להיות כאלה, כפרטים וכאומה שלמה, עד שגם מה שהוא מרחיב את עצמותו, את מקומו, בעמים ובעולם, כשהוא תופס מקום בזירה האנושית האוניברסלית כעם בין העמים, שכובש את ארצו ובונה מדינה עצמאית עם ממשל, חוקה וצבא משלה, ולא נותר כקהילת מאמינים חסרי לאום – אז גם בתוך תוכה של נטייה זו, תשכון השאיפה האידאלית של כל מה שהוא טהור וזך, של כל מה שהוא דעה ויושר, בזכות הדבקות באידאלים האלוהיים. השאיפה לכונן מדינה נותרת כביטוי טהור לשאיפת ההטבה לכל, לא כדי לשעבד אחרים. ושלא כמו שקורה בלאומים אחרים, שהצורך לכבוש ולכונן מדינה גורם כמעט בהכרח גם לאכזריות כלפי העמים השכנים או אף כלפי אזרחים מקרב המדינה, לשחיתות ולריחוק מן הרוחניות והמוסר.[174] עד שהדרך הנצחית סלולה לפניו, ללכת מחיל אל חיל, חיל הוא כוח שמתגלה ובא לידי ביטוי, – עם כזה לא יוכל לעולם לשאול מה מטרה יש במציאותו, ולא יוכל מעולם להיוואש מגדולתו ותפארתו, מעוזו ונצחו. הוא רואה את אורך ימיו בפניו. לפניו, לא מאחוריו; הוא רוצה להמשיך ולפעול במציאות, ולכן אין לו תהיות על מטרת קיומו – הוא עסוק בעשייה למען תיקון העולם, לדבקות באידאלים האלוהיים בדרך של הטבה למציאות, ועל כן חייו מלאים במשמעות וחזון.

זהו כוחו של ישראל! בכך עובר הרב קוק מן האידאות המופשטות, הניתוח התאולוגי הרעיוני, אל המציאות הממשית של תכונת העם, צלם אלוהים שמתגלה בעם ישראל ועתיד להתגלות בכל העמים.