אף שלא ניתן להבין את החזיון מצד עצמו, יש תועלת חשובה במחשבה עליו, אם מדובר בחזיון שהוא דבר נעלה ומרומם, מקור שאיננו נשאב ונפסק כי־אם מעיין המתגבר, אז יהיה כדאי לעסוק בו – מצד הופעתו בהכרת האדם. כמובן, החזיון בו עוסק הרב קוק הוא המושג האלוהי. לכל המושגים בעולם יש גבולות – החומר אינו רוח והשמיים אינם הארץ, הדברים גדורים ומוגבלים. המושג האלוהי לעומת זאת, אינו מוגבל. אמנם, איננו יודעים דבר על אלוהים מצד עצמו, אך המושג האלוהי המופיע בהכרתנו, הוא אינו מוגדר ומצומצם אלא אינסופי. כך אנו תופסים את אלוהים. על כן המחשבה על המושג האלוהי הנעלה ומרומם – מרוממת את האדם, שכן במושג האלוהי אנו מגלים אפשרות של התעלות בלתי פוסקת, מכל הבחינות. שהרי המושג האלוהי הוא מקור כל ההוויה, מקור שאיננו נשאב ונפסק כי־אם מעיין המתגבר, אלוהים בורא את העולם ומחדש אותו בכל יום תמיד, ומחשבה זו מזכירה לאדם את ההתעלות שיש בו, שגם באדם אין גבול ליכולת ההשתלמות וההתפתחות. זהו צלם אלוהים שבאדם, כפי שמגדיר הרמב"ם – התבונה (מו"נ א, א), שבכוחה האדם חופשי לבחור ולהשתכלל כל הזמן ללא קץ. בניגוד לבור מים, שמימיו אוזלים לאחר ששואבים מהם זמן מסוים, מעיין המתגבר איננו פוסק.

על כן המחשבה העוסקת בהופעת המושג האלוהי, אז תהיה שרויה תמיד בנחל עדנים – שמוליך דווקא לכיוון מסוים. המעיין רק מנביע מים, והנחל כבר מנתב אותם בדרכו שלו. בנמשל, המחשבה על המושג האלוהי מרוממת את האדם ללא גבול, ובכיוון מסוים – של הטבה ותיקון, שכן מושג האלוהים המופיע בהכרתנו הוא בעל מגמה של הטבה לעולם. השורש נח"ל הוא גם במשמעות של נחלה, מה שאדם יורש מדורות קודמים ומוריש לדורות הבאים – להתפתחות האנושית יש הצטברות של ידע וכוח שמונחלת מדור לדור.

נחל העדנים, ההתעלות בהטבה ותיקון, היא של שאיבת אוצרות חיים חדשים, חיי האדם מתחדשים ומתעשרים מתוך המחשבה על האינסופיות האלוהית. ואלו חיים הקרובים לה, חיים שהאדם מכיר. האדם מתפתח במוסרו ובתבונתו, בדברים הראויים והטובים שהוא כבר מכיר מעולמו. על כן חיים אלה הם המביאים לה אורה וצהלה, בניגוד לדכדוך שנגרם מתוך ההכרה שאנו מוגבלים, שחיינו ייפסקו יום אחד – המחשבה על האינסופיות האלוהית שאנו קשורים אליה, מאירה את חשכת הדכדוך ומעניקה צהלה במקומה. הטרנסצנדנטיות נותנת מרחב של שאיפה להרחיב את הגבולות שאנו כבולים בהם, להתעלות ולהיות מוסריים ורוחניים יותר ויותר, מתוך הכרה שיש המשך לחיים גם אחרי המוות. כך מתוך המחשבה על המושג האלוהי אדם זוכה בזיו חיים, ההארה שבחיים הולכת ומתפשטת, כמו אור הבוקע מתוך זווית – החיים מתגברים על המוות ועל המגבלות. יש אינסוף מעבר להם, החיים המוכרים לנו כפי שהם אינם הדבר היחיד והמוחלט. ואז אדם מגיע למנוחה: "מקום מנוחתנו הוא רק באלוהים" ('צמאון לא־ל חי', אורות עמ' קיט). חיים ללא אלוהים הם מלאי טרדה – הכול חסר ערך, מתפורר במוגבלותו המהותית. עד אשר נזכרים שיש אינסוף, היוצק משמעות לקיום המוגבל.[162]