בדברים אלה, החותמים את המאמר, ניגש הרב קוק לנתח את המציאות הלאומית בתקופתו, שמבחינות רבות היא גם תקופתנו. באחרית־הימים בעקבא־דמשיחא, בזמן הסמוך לביאת המשיח, כאשר אנו כבר רואים את עקבותיו של המשיח, תקופה שבה התַּרבות האנושית חווה מהפכות ושינויים מרחיקי לכת, שהאורה האלוהית היא עומדת אחר כותלנו,[126] סמוכה ונראית, הנה ראשית כל ההכשרים, ההיערכות הנפשית הנדרשת מעם־ישראל ומהיחיד, היא הסרת הפחד העודף של המחשבה מתוך הנפש הכללית. הפחד מלחשוב; הפחד שמא תעלה מחשבה המאתגרת מדי את עולמו של האדם, שאולי לא יידע להשיב עליה וייאלץ להסיק מסקנות שיחייבו שינוי מהפכני באורחות חייו. שינוי כזה הוא מפחיד, שכן האדם התרגל למצבו הנוכחי והנוח, ואינו חפץ להגיע למצב נפשי שיחייב אותו לשנות את כל חייו. פחד זה, הנובע מספקות ומחשש מפני סיכון, שאולי כלל אינו סיכון אמיתי – הוא בלתי נסבל ומהווה מכשול חמור, בפרט כאשר התפנית ההיסטורית של עקבא־דמשיחא כבר עומדת אחר כותלנו, נמצאת על סף מימוש, ומחייבת אותנו להיכנס אליה באופן הנכון. הפחד העודף אינו מאפשר לגשת נכון ובאופן מושכל ומבוקר לתמורות הכבירות שמתרחשות בתקופה זו. בגלל הפחד, אין בחינה מחודשת של התנהגויות, של מסגרות חיים, של ערכים שאולי הצטמצמו ואולי עוותו, אפילו מסיבות נכונות וטובות – אך דורשים מאיתנו כעת יחס שונה ומחשבה מחודשת.
ואף שמן הציבור בכללו יש להסיר את פחד המחשבה העודף, מתוך הנפש הכללית; יש להסירו ביחוד מתוך נפשותיהם של היחידים המצוינים, החנונים בשכל טוב, בכישרון של קדושה וצדק. הרב קוק מצרף את הכישרון השכלי עם הרגישוּת ושאיפת הקודש. והם הינם היותר נלקים בפחד וחולשה. מפני שהם מודעים יותר למעלתם הפנימית, למושגי הקודש והטהרה, הם חוששים יותר לאבד זאת. לימוד דברים חדשים ויציאה אל המציאות המתחדשת והעוצמתית, עלולים לגרום להם לאבד את עולמם הפנימי. דווקא משום שהם מצוינים, הם מודעים יותר למה שהם עלולים להפסיד, אפילו אם אין ודאות שכך יקרה, ולכן הם לוקים בפחד ובחולשה עוד יותר מאחרים ומנסים להסתתר מפני כל חידוש והשפעה. הרב קוק רואה תופעה זו בפועל על אנשי דורו, הן בארץ־ישראל בקרב אנשי היישוב הישן והן בעולם היהודי באירופה. הפחד העודף, שבמונחים פסיכולוגיים מכונה 'חרדה', הפך לאידאולוגיה מסודרת ורשמית, שכל דבר חדש הוא פסול ומסוכן, ועל כן "אסור מן התורה" (ראו לעיל עמ' 22). אולם גישה זו עומדת בניגוד לגישת חז"ל, האומרים "אי־אפשר לבית המדרש בלא חידוש" (חגיגה ג, א). יש פגם בלימוד תורה שאינו מתחדש.[127] אין הכוונה לחזור לֶעָבָר באופן טכני, אלא לשוב ליסודות ולהתפתח מהם בהתאם לזמן ולמציאות. לא ייתכן שהעולם כולו יתפתח, ורק האדם במחשבתו ותרבותו יישאר קפוא במקום.
הדחיפה לזה, משקל הנגד לפחד העודף מן המחשבה, היא על־ידי הכוח ההפכי, – כוח החוצפה שהוכרח להתגבר בעת הזאת, שבמקום שמתגלה אין שם שום פחד; העידן החדש מתאפיין במהפכנות בתחומים רבים ושונים, בתחום התעשייה, המדע, החברה, הלאום ואף הדת, שהתבטאה בשבירת מסגרות פורמליות. עידן זה אינו מתאפיין רק באירועים מהפכניים נקודתיים, אלא בתכונת המהפכנות עצמה. ערכי היסוד של התקופה, כפי שהונפו במהפכה הצרפתית: 'חופש', 'שוויון' ו'אחווה', הם ערכים רבי־עוצמה ומתסיסים, שכן החופש כשאיפה בלתי־נדלית והדרישה בשם ערך השוויון להעניק את החופש לכל באותה מידה ובאופן מיידי, יוצרים תרבות של התקוממות. זוהי תכונת החוצפה שחז"ל אמרו שהיא מופיעה בתקופת עקבות־המשיח: "בעקבות משיחא חוצפה יסגא" (משנה סוטה ט, טו), התקוממות נפשית שבה גם מי שאינו איש מעלָה דורש את חירותו לעשות ככל העולה על רוחו. ובמקום שבו החוצפה מתגלה, אין פחד.
חוצפה זו, שהיא כוח של שינוי, דוחפת בני־אדם להשליך מעליהם את כל הקיים – משפחה, מסורת, קהילה – ולצעוד באומץ, ולעיתים אף בלעג כלפי מה שהיה, אל עתיד לא נודע. כך נהגו צעירים יהודים בדורות האחרונים, שנטשו את עולמם המסורתי לטובת רעיונות חדשים, ערים חדשות ומוסדות שלא הכירו. לחיים של מהפכה. זו אינה אבולוציה מתונה, אלא רבולוציה מהפכנית.
אמנם, אף שתכונת החוצפה מאפיינת באופן בולט דווקא את התקופה הסמוכה לביאת המשיח, היא איננה זרה למסורת ישראל. היא מופיע לראשונה אצל אברהם אבינו, שנצטווה: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, ז) – בלי לדעת מה היא אותה ארץ, מה יש בה ואלו סיכונים כרוכים בכך. יסודה של אותה מהפכנות הוא בקריאה אלוהית, אך מתגלה בה הנכונות האנושית לוותר על כל עוגן של יציבות וביטחון. היכולת לעזוב את כל הידוע והמוכר לטובת חזון לא מגובש במלואו זו תכונה מהפכנית־חוצפנית שמלווה את ההיסטוריה היהודית לכל אורכה.
ילדים שמגיעים לגיל ההתבגרות לעיתים גורמים להוריהם להתגעגע לילדם המתוק והנעים שהיה לפני שנים ספורות, בניגוד לאופיו כעת, שנעשה מחוצף, מרדן ושובר מסגרות. קשה להכיל את השינוי, אך זהו תהליך טבעי והכרחי. אי־אפשר לצפות מהנער לחזור לשחק במכוניות צעצוע כשהוא רוצה לנהוג במכונית אמיתית. אם ההורים ינסו לעוצרו בכוח או לשמר את הילדות באופן מלאכותי, הם רק יחריפו את הפער והמרד. הדרך היחידה להתמודד עם התהליך היא להבין אותו, ללוות אותו ולתמוך בו תוך כדי גדילתו.
כך גם ביחס לחברה. כאשר קבוצות שמרניות מתבצרות בעבר ומסרבות להציע חזון חדש, הן נשארות מאחור. הן עשויות לבקר בצדק את תחלואי העולם החדש, אך הביקורת לבדה אינה מספקת. אם אין להן אומץ לעצב עתיד מתוך קדושה, אם מבחינתן מושג הקדושה במהותו תמיד יהיה שייך לעבר ורק בתחום המוכר ומקובל מדורי דורות – הן יהיו בלתי רלוונטיות, ואף מעוררות התנגדות ובוז. לעומתן, מי שיודע להכיר במציאות ולהתמודד עמה באחריות ובחזון, יכול להציע אלטרנטיבה אמיתית.
לכן, המבחן הוא כפול: ראשית, להכיר בכוח החוצפה ככורח היסטורי ולא כאויב. ושנית, לנסות ללוות אותו, לעצב אותו ולכוון אותו מתוך עומק של קדושה ומוסר. רק כך ניתן להוליך את המהפכה אל מקום של בניין ולא של הרס. ואף־על־פי שבא מצד השפל, מצד השכרון והמהומה. הרב קוק אינו עושה אידאליזציה לכוח החוצפה, ומדגיש את מקורו הנמוך. למרות תפקידו ההכרחי, הוא נובע מצד השפל, ממידות רעות, כמו בוז ולגלוג, מצד השכרון, שכרות רעיונית של התלהבות חסרת רסן מחידושים, המביאה למהומה והרס. כמו התנהגותו של שיכור המחריב ומקלקל, כי "כל העולם כולו דומה עליו כמישור" (יומא עה, א). על כן הוא הרחוק כרחוק שמים מארץ מאותה הגבורה הבאה מברכת שמים של עושר הנשמה וחזקת צדקתה, מן הגבורה האידאלית, שהיא תוצר של עושר פנימי של הנשמה, וחוזק מוסרי, מכל מקום הוא פועל בכוחו העז לקחת ממנו את החלק הטוב. למרות כל פגמיו, כוח החוצפה ממלא תפקיד חיוני כאשר הוא מגלה את הטוב שבישראל, את נצוצי הקדושה. הקדושה שבכוח זה איננה טוהר המידות, אלא מימוש המגמה האלוהית שהאדם והעולם יתעלו, יתפתחו ויגיעו לייעודם הנשגב. זהו ניצוץ קדושה אדיר, אף כשהוא לבוש בקליפות לא טובות. ניתן להמשיל זאת למה שהיה מקובל בעבר, להשקות אבלים ביין כדי להפיג את צערם: "תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ" (משלי לא, ו; עי' כתובות ח, ב). אף שהיין מביא לידי שכרות, הוא יכול גם להועיל מאוד כדי למנוע מצב גרוע יותר של שקיעה בצער משתק. אדם השרוי בצער עמוק, כמו מי שמתו מוטל לפניו, עלול לאבד את היכולת להמשיך לחיות. במצב כזה, עדיף להשתמש באמצעי שיש לו היבט שלילי, כמו יין, כדי לצאת מחשכת היגון. האלטרנטיבה של השקיעה בצער גרועה מהפתרון הפגום. כך גם בהקשר הלאומי: ניצוץ הקדושה שבחוצפה הוא עצם רצון החיים וההתקדמות, המונע את שיתוק האומה. הצורך בכוח פגום זה נבע מכך שהרבנים ברובם הגדול, לא הובילו את מהלך ההתחדשות, מתוך פחד להתרחק מן המסורת והקודש הגלוי והמוכר, ובכך השאירו את הזירה התרבותית לכוחות אחרים.
כוח החוצפה, למרות הצד הפגום שבו, מגלה את הפנים היותר תוכי, התוכן הפנימי של התורה והמצוות: להיטיב לאדם ולקדם אותו אל הטוב. וזאת – מתוך מניעת הפחד המחשבי מפני העוז המובטח הצפון באוצר חיינו, צלם אלוהים שבנו וסגולתנו האלוהית, המחייבים אותנו לעמוד בקומה זקופה, לחקור ולגלות עומקים ומשמעויות נוספות על המוכר ומקובל מימי קדם. שִׁכְחַת עיקר זה היא המקור לפָּחד, פחד מכישלון, מוויתור על המוכר והבטוח למען השקעה בעתיד שאינו ודאי. הסרת הפחד היא ההבנה כי העוז הפנימי מבטיח שההתקדמות, גם אם היא דורשת ויתור, היא אפשרית ורצויה אם היא תיעשה בחוכמה באופן הראוי. ואז תקבע הגבורה במשבצת הקדושה, יתרחש איחוד מחודש בין הגבורה, כוח העשייה וההתקדמות, לבין הקדושה, המסגרת הערכית והרוחנית.[128] והמחשבה תפריח על־ידי איחוד זה, תהפוך לפורייה, תציע לאדם שפע של דרכים, שבילים ואפשרויות להתעלות, לשפר את חייו, לתקן את מידותיו ולהתקרב למקורו האלוהי. המחשבה המשוחררת אינה כובלת לשביל אחד, אלא פותחת מגוון דרכים המאפשרות בחירה חופשית, שהיא מתכונותיו החשובות של האדם.
"אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד" (ישעיהו נד, ד). ישנה הבטחה אלוהית שתהליך ההתעלות של האדם והעולם יצליח, ואין לחשוש מבושה של כישלונות. כישלונות העבר אירעו בתקופת עֲלוּמַיִךְ, כאשר האומה עוד הייתה צעירה יותר וחסרת ניסיון. כעת, לאחר ניסיון של אלפי שנים, ניתן וצריך להסיק מסקנות ראויות ולהימנע מטעויות העבר. אין הכרח שחרפת ההתאלמנות הראשונה, הריחוק מן הקודש והאמת – תוביל לשנייה; להפך, הניסיון אמור להוביל להתנהלות נכונה יותר.
לסיכום, הפחד המשתק שאחז בעם־ישראל במשך שנות הגלות, ובפרט הפחד ממחשבה חדשה, מהווה מכשול עיקרי לגאולה. לכן, כוח החוצפה של הדור החדש, אף שהוא בא ממקום שפל ומהפכני, הוא הכרח היסטורי שנועד לנער את הקיפאון. הגאולה השלמה תגיע כשהגבורה החדשה תשתלב בקדושה – מה שיאפשר לעם להשתחרר מטראומות העבר ולפרוח, מכל הבחינות.
