הסרת הפחד הרע, שהוא צלקת היסטורית שהותירה הגלות המתמשכת בנשמה הלאומית, וטיפוח מידת הגבורה הפנימית – הן המפתח לגאולת הנפש, המקדימה את הגאולה השלמה.
אי־אפשר שיחול רוח־הקודש והמאור האלוהי על ישראל, כי־אם כשיסיר מקרב נשמתו את הפחד הרע והפרוע. רוח־הקודש היא תחושה בלתי אמצעית של המציאות לאמיתתה, בגדולתה ורוממותה.[121] ובניגוד למציאות של 'הסתר פנים': "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים לא, יח), המאפיינת את תקופות הגלות והצרות – כאשר אלוהים כביכול מסתיר את פניו והשגחתו, ואז מתגלות חולשותיו הטבעיות של העם והוא נעשה פגיע לאויביו, ישנו המאור האלוהי, שהוא הארת פנים לישראל: "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ" (במדבר ו, כה). בדומה להארת פנים בין אדם לחברו, המחזקת ומעודדת, הארת הפנים האלוהית מעניקה לישראל כוח, תבונה והכוונה להתמודד עם קשיים, להימנע משגיאות הנובעות מחולשה אנושית, ובכך מאפשרת הצלחה במקום שבו ללא סיוע זה הייתה נכשלת. על־מנת שעם־ישראל יזכה ברוח־הקודש ובמאור האלוהי, עלינו להסיר את הפחד הרע מקרב הנשמה. אין מדובר רק ברגש פחד חולף ותגובתי, שהוא טבעי לנוכח סכנה מוחשית, כמו פחד מחיית פרא, שהוא פחד מועיל המניע לפעולה – אלא בפחד השוכן בקרב נשמתו, בפנימיותה. הפחד הפנימי פוגע בעצם החיוניות והיצירתיות של האדם, זהו פחד המשפיע על תפיסת הזהות והיכולת. זהו הפחד הרע, שהוא אינו מועיל ואף מזיק, וקשה להיפטר ממנו, כיוון שמקורו פנימי. והפרוע, שהוא מתפשט ללא גבולות,[122] מעבר לסיבה המקורית או למצב האובייקטיבי, ומשתלט על הנפש הקולקטיבית של האומה, כמו הפחד הנפרז שמצוין בתחילת המאמר: מעין פוסט־טראומה לאומית שנוצרה בעקבות ייסורי הגלות. הבעיה המרכזית בפחד כזה היא שהוא פנימי, ולכן אינו מגיב לשינויים חיצוניים וקשה להתמודד איתו בכלים רגילים.
אשר דבק בו כמכה מלפפת, העוטפת וחונקת את כל ישותו של האדם, ובנידון כאן – של העם. כשם שמכה פיזית פנימית, כמו שטף דם או דלקת, עלולה לגרום נזק מתמשך, אף שאינו נראה מיד, כך פגיעה נפשית עמוקה משפיעה על כל תפקודי הנפש והנשמה. מכיוון שפחד זה חדר בקרב נשמתו של העם, כלומר: פגע בעצם מהותה של הנשמה הישראלית, הוא קשה ביותר לריפוי, ומשפיע על תפיסת המציאות והתגובה אליה גם כשהנסיבות החיצוניות משתנות לטובה. ממשך ימי הגלות והרדיפות של שונאיו השפלים והרעים. רדיפות אלו הטביעו חותם עמוק על האישיות הלאומית, על האופן שבו העם תופס את עצמו ואת מקומו בעולם. הגלות אינה רק עונש פיזי לישראל, אלא גם מצב נפשי ורוחני של שפלות רוח וחוסר אונים, שיש להתגבר עליו כתנאי לגאולה שלמה. דוגמה קלאסית לכך הם בני־ישראל שיצאו ממצרים: לאחר דורות של עבדות קשה הושרש בנשמתם פחד עמוק. למרות שהיו "דור דעה" (זהר ח"ב סב, ב), בעלי יכולות שכליות ורוחניות מיוחדות, ברגע האמת, מול אתגר הכניסה לארץ, אמרו: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר יג, לג). תחושת הקטנוּת והחולשה לא שיקפה את יחסי הכוחות האמיתיים, אלא את הפחד הפנימי המשתק, את התפיסה העצמית הנמוכה שנבעה מחוויית השעבוד המתמשכת שנים רבות. הם לא העלו על דעתם להילחם, אלא רק להתחמק ולהסתתר. בדומה לכך נפגעה נשמת האומה גם בגלות הארוכה. הניסיון ההיסטורי לימד את רוב הציבור לראות עצמו כקורבן או כמי שנאלץ להתחמק ממכות, ולא כמי שמסוגל להשיב מלחמה. הגבורה התבטאה בעיקר בקבלת הייסורים מתוך אמונה ובלי לוותר על הזהות היהודית, אך לא בגבורה פעילה של התנגדות. דפוס חשיבה וחוויה זה, של חוסר אונים ותפיסה עצמית נמוכה, הוא מכה מלפפת שהותירה הגלות. לכן כאשר קמו ראשוני הפעילים הציונים והכריזו "אנו יכולים!", הם נתקלו בחוסר אמון שנבע מאותה צלקת היסטורית עמוקה, שהקשתה על קבלת שינוי בתפיסה העצמית גם לנוכח אפשרויות חדשות. פחד כזה, בדומה לתגובה פוסט־טראומטית של אדם שנפגע, אינו מגיב בקלות לנימוקים רציונליים.
על כן במקומות שונים (מאמר 'הדור'; אורות־התחיה לב) הרב קוק מתאר את הפלא שבדור הגאולה: קם דור חדש שהשתחרר במידה רבה מפחד משתק זה. אין זה אומר שהפחד נעלם כליל או שהמציאות הפכה נטולת אִיומים, אלא שהפחד אינו "מלפף" ומשתק עוד. התרחשות זו היא חלק מתהליך הגאולה. הדור החדש זכר את העבר, כאב אותו, אך לא נכנע לדפוסי החשיבה של הגלות. הוא שאב השראה מדמויות גבורה מן העבר, כמו בר־כוכבא והחשמונאים, ובכך גישֵּׁר על פני דורות הגלות ויצר תפנית בתפיסה העצמית הלאומית.[123] זוהי גאולתה של הנשמה מן הפחד.
גם על איש יחידי אין השכינה שורה כי־אם על חכם גיבור ועשיר, כמאמר חז"ל: "אין השכינה שורה אלא על חכם, גבור ועשיר ובעל קומה" (שבת צב, א), ואינה שורה אלא מתוך שמחה, "שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'" (שם ל, ב). וקל־וחומר על הגוי כולו. העושר, הוא אמנם גם במובן הכלל, מתת אלוהים הנתונה ממרומים, רק – על־פי רוב – אחרי ההשתדלות המעשית, כלשון הפסוק, שמדגיש את הקשר בין העשייה האנושית לברכה האלוהית: "וּבֵרַכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (דברים טו, יח), כמו אצל היחיד. הברכה האלוהית חלה על מעשי האדם, ואל לו לצפות לעושר ללא השתדלותו. העושר הרוחני כמו העושר החומרי, אינו נוחת על האדם משמיים ללא מעורבותו, אין סיוע מן העליונים ללא מאמץ אנושי.[124] על כן, התכונות הנדרשות עבור השראת שכינה בהקשר הלאומי – חכם גיבור ועשיר, הן חכמה שתצא מן הכוח אל הפועל בלימוד ובמחקר, גבורה שתתגלה במעשי עם־ישראל, ועושר חומרי ורוחני שיבוא כתוצאה מהשתדלות אמיתית. יוזמותיה של התנועה הציונית להקים בנקים ומוסדות כלכליים, וגיוס הונם של נדיבים דוגמת הברון אדמונד דה־רוטשילד, משקפת הבנה זו. פעולות אלו, אף שלא היו מושלמות, יצרו את התשתית החומרית שאפשרה את רכישת הקרקעות, הקמת המושבות ופיתוח החקלאות – ובכך הפכו לכלי קיבול לברכה האלוהית ולמימוש החזון.
ויש עשיר בדעת, כשיודע לשמוח בחלקו, באיש וכן בעם. עושר זה אינו נמדד בנכסים, אלא בתודעה. הוא מתבטא ביכולתם של האדם והעם להעריך נכונה את יכולותיהם, להשתמש במשאביהם בתבונה ולחוות שׂביעות רצון ושלמות פנימית. "השמח בחלקו" (אבות ד, א), הוא אדם אקטיבי המנהל את 'חלקו' בחוכמה, בין אם הוא רב ובין אם הוא מועט. הוא אינו מבזבז את כוחותיו, משקיע באופן מושכל, ומתוך כך מצליח להרבות את יכולותיו החומריות והרוחניות כאחד. עושר תודעתי זה, המאפשר שמחה גם בתנאי צניעות, הוא תנאי יסוד לחוסן נפשי, הן של הפרט והן של האומה.
אבל הגבורה, והשמחה שהיא תולדתה, היא מוכרחת לעולם לבוא רק על־ידי תיקון הנפש, תיקון הדעה והמחשבה. על זה יש כבר כריתות ברית: "יגעתי ולא מצאתי, לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין" (מגילה ו, ב). אם העושר ניתן להשגה באמצעות שילוב של חריצות וברכה, הרי שהגבורה, שהיא העיקר במאבק כנגד הפחד, דורשת עבודה מסוג אחר לחלוטין: תיקון הנפש, תפיסת המציאות והמחשבה. שִׁכְלוּל האישיות ופיתוח הביטחון העצמי והעצמאות הנפשית. מהותו של הגיבור היא היותו ריבון על חייו ואישיותו, ולא ישות התלויה באחרים. רגש התלות הוא חוויה קיומית קשה, שבה האדם, גם אם אינו תלוי כלכלית בזולת, חווה את עצמו כזקוק באופן תמידי לאישור, להכוונה ולהחלטות של אחרים. הוא מתקשה להתמודד ולקחת אחריות, ונשאר במצב של עבדות פסיכולוגית. תהליך ההתבגרות הבריא של אדם הוא תבנית זהה לתהליך רכישת הגבורה: המעבר מתלות מוחלטת בהורים למצב של עצמאות, בו האהבה והכבוד אינם נובעים מצורך, אלא מבחירה חופשית. עיקרון זה נכון כלפי כל סמכות, גם כלפי רבנים גדולים ומנהיגים. וכפי שניסח זאת רבי יהודה הלוי: "עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי".
ומתוך הגבורה נובעת שמחה. השמחה היא תולדתה של הגבורה משום שהיא הביטוי העמוק ביותר של עצמאות וחירות: "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיהו לה, י). השמחה היא פרי ההחלטה להיות חופשי, להיות בעל 'חלק' בעולם. מתוך גבורה המכוננת את העצמאות נוצרת שמחה. לעבד אין דבר משלו: "מה שקנה עבד קנה רבו" (פסחים פח, ב). לעומתו, האדם החופשי, הגיבור, הוא "שמח בחלקו", משום שיש לו "חלק", מרחב של אישיות, החלטה וקניין שהוא שלו באמת. ההבדל בין חווית הקיום של העבד לזו של בן־חורין הוא תהומי, וזו מהותה של שמחה הנובעת מן הגבורה.
זהו תהליך של בנייה מחדש, הדומה במהותו לטיפול פסיכולוגי באדם הסובל מקשיים נפשיים. מטרת הטיפול איננה רק להקל על הסימפטומים, אלא להשיב למטופל את עצמאותו, את שליטתו בחייו. אחת הסכנות המרכזיות בטיפול כזה היא התפתחות תלות של המטופל במטפל, מצב שבו הוא מעביר את הבעיה ממקור הטראומה אל התלות במקור ההקלה. הטיפול המוצלח הוא זה שבסופו יכול המטופל לומר למטפלו: "עשית את שלך, כעת אני מסתדר בלעדיך". הוא שב להיות גיבור, השולט ברגשותיו ובזיכרונותיו ויכול להתמודד לבדו עם אתגרי חייו.[125]
