ודור בעל רוח גדול חָפֵץ ומוכרח לחפוץ, בכל מקום שהוא פונה, לשמוע דברים גדולים. חז"ל מבחינים בין "דבר גדול" – סודות הבריאה ומשמעותה, לבין "דבר קטן" – דיונים בפרטי ההלכות המעשיות (סוכה כח, א). מתוך מהותו הפנימית הדור החדש נדחף לשמוע דברים גדולים, מרוממים, בעלי משמעות. בכל תחום שאליו יפנה – מדינה, בית־כנסת, משפחה – הוא אינו מסתפק עוד בדברים "קטנים", שנוגעים רק בשכבה החיצונית של החיים, בהתנהלות המעשית המיידית. הדור החדש מוטרד מן השאלות הגדולות, שאלות המשמעות והחזון, ועל כן כזו צריכה להיות הפנייה אליו מצד הרבנים ואנשי התורה. גם ביחס לערכים מעשיים, כמו צניעות, לא ניתן להסתפק בהוראות הלכתיות חיצוניות כמו אורך הבגד, אלא לעסוק בערך העמוק שביסודן. צניעות איננה רק הלבוש – היא מבטאת תודעה כללית: ענווה, רגישות, הקשבה, יחס מכבד לאחר. כאשר מדברים על הערך הגדול – ממנו ייגזרו גם ההלכות והפרטים המעשיים.

הדרישה לשמוע דברים גדולים ניכרת גם בדיונים עכשוויים על מקומה של המחיצה בבית־הכנסת, למשל. הדחף של חלק מהציבור להתפלל ללא מחיצה או עם מחיצה מצומצמת, נובע – גם אם מבחינה הלכתית הוא מוטעה – מתוך רצון לערכים גדולים: שוויון, חוויה משפחתית, תחושת אחדות. לכן צריך לדון על שאלות אלה מתוך הקשבה לרוח הגדולה של הדור, ומתוך כך לברר גם את ההיגיון שבמחיצה: כיצד היא משרתת את ערך הצניעות העמוק, את הקדושה, את המשמעות של המרחב הציבורי והתפילה.

ועיקר הגדוּלה של הדברים, הוא שיהיו מסוימים ומבוררים, עם גדלם, רוחבם והקיפם. חזון גדול צריך להיות ריאלי, הגיוני וממוקד. אי־אפשר להסתפק בתיאור נפלא ופיוטי של חזון אחרית־הימים מבלי להבהיר כיצד זה יקרה בפועל. הדברים צריכים להיות ניתנים ללימוד ולהסבר. זהו האתגר של ההנהגה הדתית: לתרגם את החזון הגדול לפרטים מובנים ומעשיים. חיסרון ניכר של האידאולוגיה הדתית, לעומת האידאולוגיות החילוניות – המרקסיזם, הקפיטליזם או הליברליזם, הוא שהאחרונות הציעו דרך פעולה ברורה – הסבר של שלבים וצעדים כיצד לממש את האידאולוגיה. ואילו האידאולוגיה הדתית הציעה הרבה פעמים ערכים נעלים, אך ללא הקשר הגיוני וריאלי. ההתבססות על תקווה לגאולה, בלי להסביר כיצד היא תתרחש – לא מספיקה. גם במיסטיקה יש היגיון פנימי, ואצל גדולי חכמי הקבלה, כמו האר"י והרמח"ל, אפשר לראות עבודה שכלית ומושגית מובנית ועמוקה. לכן הרב קוק היה קורא לתלמידי־החכמים לשוב ללמוד גם את ספרי הפילוסופיה היהודית של ימי־הביניים (ראו מאמרי־הראיה עמ' 64) – אולי לאו דווקא בשל העמדות הפילוסופיות עצמן, אלא כדי לשוב ולהפנים את הגישה ההגיונית, הריאלית, לעיסוק בדברים גדולים.

רעיון שיבת ציון והגאולה, שהיה מן הדברים הגדולים שנראו חסרי קשר לחיים הריאליים, הפך במאה התשע־עשרה לאפשרות מעשית שיש לה היתכנות אנושית והגיונית. נקודת מפנה משמעותית בהבנת הגאולה כפוטנציאל ריאלי ניתן למצוא בספר 'רומי וירושלים – שאלת הלאומיות האחרונה', של משה הֶס.^[40] הס בחן את המאבק האיטלקי לעצמאות מול האימפריה האוסטרו־הונגרית, וטען כי אם עמים אחרים נאבקים ומשיגים את עצמאותם הלאומית, אין סיבה שהעם היהודי לא יוכל לשוב לארצו ולכונן בה ריבונות.[41] כך רעיון זה, שהיה נחשב עד אז לנס, החל לקבל הקשרים היסטוריים ופוליטיים בני השגה. תפיסה זו קיבלה חיזוק משמעותי עם עלייתו של הרצל ופרסום ספרו 'מדינת היהודים' (ה'תרנ"ו, 1896). הרצל לא הסתפק בחזון ערטילאי, אלא הציע תוכנית פעולה קונקרטית וריאלית להגשמתו. הוא דיבר על הקמת בנק יהודי לאומי, על רכישת קרקעות, על שינוע המונים באמצעות אוניות, ובכך תרגם את החלום העתיק לשפה של ארגון, כספים ותשתית מעשית. ההיתכנות של שיבת המונים לארץ־ישראל קיבלה משנה תוקף לנוכח השינויים הטכנולוגיים והחברתיים של המאה התשע־עשרה. התפתחות אמצעי התקשורת, שיפור מערכות התשלומים והיכולת לגייס הון ולהשקיעו, כמו גם התקדמות בתחום התחבורה הימית והיבשתית (אוניות ורכבות), אפשרו שינוע של מיליוני אנשים על פני מרחקים עצומים. דוגמה בולטת לכך הייתה ההגירה ההמונית לארצות־הברית, שבה מיליוני מהגרים, ביניהם יהודים רבים, חצו את האוקיינוס והביאו לשגשוג כלכלי וחברתי.

הדור הצעיר של אותה תקופה, שהיה מודע לשינויים אלו ולפוטנציאל הגלום בהם, כעס על המנהיגות הרבנית שאינה תומכת באופן פעיל ברעיון השיבה לארץ, שהפך לאפשרות ריאלית. לכן, כפי שמציין הרב קוק, דברים גדולים, לא רק עניינים קטנים ויומיומיים – חייבים להיות מוגדרים ומבוררים, ריאליים והגיוניים, תוך הבנה של גודלם, רוחבם והיקפם.

המטרות היותר פנימיות, שהשרשרת של כל החיים המוסריים, הדתיים והלאומיים, וכל התלוי בהם, אחוזה בהן, תהיינה מבוררות לפניו, עד כמה שהוא יכול לשער ועד כמה שכוח בירורו יכול להגיע. הצורך בבירור נוגע במיוחד ליעדים העמוקים ביותר של הקיום האנושי והיהודי, שעליהם נשענת כל השרשרת של כל החיים המוסריים, הדתיים והלאומיים, וכל התלוי בהם. חיים מוסריים, דתיים או לאומיים הם גם אמצעי להגיע למצב ראוי ונעלה יותר; אנו רוצים שהעולם יהיה לגן־עדן, ושכל אדם יהיה במעמדו של אדם־הראשון. יש לברר מטרות אלו ככל הניתן, בהתאם ליכולת ההשגה וההבנה של הדור, תוך שימוש במושגים ובידע העומדים לרשותו. ומה שלא יוכל להגיע ולברר, מכל־מקום יחפוץ למצוא בהם רגש והלך נפש. גם אם לא ניתן לברר ולהבהיר את כל הפרטים, יש צורך בחיבור רגשי, בהלך נפש, הזדהות ו"הליכה של הנפש" בכיוון הכללי של אותן מטרות, בתחושה פנימית שהדרך ראויה ונכונה. והמטרה הסופית של כל התהליך, הבירור השכלי והחיבור הרגשי הוא: למען ימצא חיים בלבבו בזיו גדלם והדרם. לא מדובר רק בחיים ביולוגיים, אלא בחיוניות פנימית, באנרגיה רוחנית, בתחושת משמעות ותכלית הנובעת מההתחברות לאידאלים הגדולים, המאירים את החיים. הדור שואף להתעלות מעל חיי הישרדות קטנים ולחוות את מלוא פוטנציאל החיים.

והדברים הנמוכים והפשוטים לבדם, אף־על־פי שהם מלאי אמת וצדק, לא יספיקו לו, לא ימצא בהם מנוח. הצעות לפשטות, להסתדרות בחיים, ללכת בדרכי אבות או ללמוד מקצוע – כל אלה הם דברים שיש בהם אמת וצדק. האדם יכול וצריך לשמוח במה שיש לו: שהוא הולך על רגליו, מדבר בהיגיון, חי חיים תקינים. אך כל זה, כשהוא לבדו, איננו מספיק לדור החדש. רק בחזונות הגדולים הוא ימצא מנוחה אמיתית. זה בולט במיוחד אצל צעירים, מלאי כוח ופוטנציאל, ויש לשאוף זאת בכל גיל – שהתלהבות הנעורים, התשוקה לגדלות, לא יאבדו גם בזִקנה (עי' שמונה־קבצים ז, רה).

ודור שבכוח יש לו רב, ובפועל לא־כלום, דורש הרבה, ומן המוכן אין בידו מאומה, אי־אפשר להצילו מרעתו ולהעמידו על דרך החיים הנכונה כי־אם במה שנדבר עמו מכל נִשָׂא ונשגב, מכל נעלה ונהדר, בשפה היותר פשוטה ונמוכה, בדברים היותר מורגלים ומובנים לו, כדי שימצא גם בעומק התהום שהוא שוכב שמה את הזיו והנועם האדיר והעליון שהוא מבקש. ישנו פוטנציאל אדיר לדור החדש, אך מבחינה מעשית – ריקנות מעשית ורוחנית. הוא תובעני ודורש שינויים גדולים אך חסר את הכלים, המסורות והתשתית המוכנה כדי לממש את שאיפותיו. הוא ניתק את עצמו מאוצרות העבר, מקיום המצוות, התורה והמנהגים, ומוטל בעומק התהום מבחינה רוחנית. על כן הדרך להצילו מרעתו ולהעמידו על דרך החיים הנכונה אינה בוויתור על השאיפות הגדולות, אלא דווקא בחיבור אליהן; לא ניתן לסייע לו באמצעות דיבורים שטחיים או התייחסות לשאיפותיו כהזיות ותוצר של תאוות שפלות. יש להיכנס עמו לדיון אמיתי מתוך הבנה שבתוך הבקשות הגדולות שלו טמון ערך נשגב, ושאפשר וצריך לדבר איתו על האידאלים הגבוהים ביותר בשפה פשוטה, שהיא נגישה לו; להתייחס ברצינות לשאיפותיו הגדולות לתיקון עולם, לגאולה, למשמעות. יש לתרגם את האידאלים הגדולים של אמונת ישראל לשפה מודרנית, למושגים הקיימים בעולמו של הדור החדש – חברה, כלכלה, מדע ופסיכולוגיה, ולהראות כיצד הם רלוונטיים לשאלותיו ולשאיפותיו. אמנם רק קווי אורה דלים ומעטים נוכל להגיע לו. אי־אפשר להעביר את כל אוצרות הרוח של האמונה והתורה לדור החדש, אך יש להראות לו שהתורה מקיפה את כל ההוויה; מאז בריאת העולם ועד משמעות ההיסטוריה, המאורעות הגדולים ותכלית ההוויה, ובמידה כזאת אך יספיקו הם להחיות את לבבו, למען יתחיל להתרומם ולהתנשא, די בכך כדי ליצור תקווה משמעותית. אם אותם קווי אורה דלים מוגשים נכון לדור, הם יכולים ליצור בו תהליך של התעלות ותשובה. וכחזונו של הנביא: "וּבַמֶּרְחַקִּים יִזְכְּרוּנִי וְחָיוּ אֶת בְּנֵיהֶם וָשָׁבוּ" (זכריה י, ט). וכיוון שרק יתייצב על דרך האורה, ילך הלך ואור "כְּשַׁחַר נָכוֹן מוֹצָאוֹ" (הושע ו, ג). כוחו של הזיכרון הרוחני להחיות ולהביא לתשובה גם ממרחקים ומתהום הניכור. הרב קוק בטוח בכוחה של האמת להאיר את דרכה כשהיא פוגשת נפשות צמאות.

על־כן בא מועד להתחיל בעבודת הקודש הזאת ללמוד מה שיהיה על־מנת ללמד את דורנו הצעיר. הגיעה השעה. זוהי קריאה למנהיגות הרוחנית של הדור, שתפקידה אינו רק לשמר את הקיים, אלא להתחיל במאמץ חדש ללמוד מה שיהיה על־מנת ללמד את דורנו הצעיר. תלמידי־החכמים צריכים ללמוד הן את חלק האמונה ופנימיות התורה שנזנח בשנות הגלות, והן את שפתו, תרבותו, מושגיו ומדעיו של הדור החדש, לא כדי להיטמע בו ולקבל את ארחות חייו, אלא כדי שיוכלו ללמד אותו את אוצרות הרוח הנצחיים של התורה בשפה ובכלים שהדור החדש מסוגל להבין. אם היה הדור החדש אדיש ומיואש, אכן לא הייתה תועלת בפנייה אליו בשפתו, אך הוא החפץ לפחות להיות חי וער, הדור החדש רוצה בחיים והתעוררות מתרדמת הגלות, לא כעצמות יבשות ההולכות ומתפוררות, כפי שממשיל הנביא את תקופת הגלות (יחזקאל לו), וחלק רשום, ניכר, ממנו חפץ גם־כן להיות חושב ומרגיש מה שראוי לישראל ולאדם. יש לבני הדור החדש תשוקה להבין את ייעודם הלאומי הייחודי ואת תפקידם האוניברסלי כבני־אדם בעולם.