כשהדור הוא שפל, ואינו שואף לאמת וצדק, כשמוסרו העצמי הוא נשחת, כשמושגי הצדק והיושר הטבעי אינם מפותחים בו כראוי, אין המחשבה פועלת עליו לא לטובה ולא לרעה, או פועלת פעולה חלושה. דור שאין לו אלא תאוות קטנות, רעיונות גדולים והגות לא ישפיעו עליו באופן משמעותי. אין בו עוגן שיתפוס את ליבו של האדם – לא בהגות פילוסופית, לא בתורה ולא באומנות. אבל כיוון שהוא מתעלה, כיון שהוא מרגיש בקרבו אצילות ועדינות, נטייה חזקה להשכיל ולהיטיב והכרה פנימית בהרבה נתיבות ודרכים של אורחות החיים, אף־על־פי שאינם גמורים ומשוכללים, מכל־מקום הרי הוא כבר צמא למחשבה והיגיון, ועם זה גם לרגש יושר. כאשר הדור מתעלה – ולוּ גם בצורה חלקית, לא גמורה – כאשר הוא מתחיל לחוש תסיסה פנימית, צורך להתפתח, להבין, להשתפר, לשאוף לגדולה מוסרית ורוחנית – כאן מתחילה נקודת השבר והאפשרות גם יחד. יש כבר תנועה כלפי מעלה, צמא למחשבה והיגיון, ולצד זה – גם רגש של יושר; ולא יושר קר ואפור, אלא יושר שמן ורטוב, רענן וחי – יושר שיש בו עושר נפשי, חיוניות ועוצמה.
אמנם במסיבות הקדומות, במצבים השונים בעבר, מתוך נסיבות המציאות שהיו אז, מצד התכונה, שהלימוד התורני, המוסרי והמעשי, היה מורגל להיות לבוש בה בימים שעברו, תפיסת התורה ואופני המימוש שלה בחיים היו מותאמים למסגרת התרבותית, החברתית והאינטלקטואלית של אותה תקופה – באותם הימים בכללו עוד לא היה כללות הדור מוכשר לְדַמוֹת שהוא ראוי לשאיפות גדולות, וכל תחלואיו המוסריים היו יכולים להתכנס רק באיזו שפלות של תאוות מאיזה סוג שהיא. תפיסת העולם הרווחת בקרב הציבור הכללי התאפיינה בקטנוּת; בני הדורות ההם לא הילכו בגדולות, לא חשבו על חזונות נאצלים, על תיקון עולם. שאיפתם העיקרית הצטמצמה לכך שיהיו בעצמם אנשים טובים יותר במידה מסוימת, ויבטיחו לעצמם יציבות קיומית בסיסית, הן במישור המוסרי והן במישור החומרי. הם הסתפקו בשאיפה שלא להזיק. כשלים או חריגות מהנורמה המוסרית, יוחסו בדרך־כלל לדחפים ותאוות, ולא כנובעים מתפיסות עולם חלופיות או משאיפות אידאולוגיות. כל זה השתנה – ועכשיו הכלל נתרומם על חשבונם של האישים הפרטיים, – שזהו בכלל מהלך התולדה האנושית, ההיסטוריה. ברובי תקופות ההיסטוריה אנחנו מוצאים חכמים נעלים גדולי־רוח בדורות הראשונים, שאנו משתאים על גודלם ועוז רוחם, אבל הכלל הוא היה נתון בשפל המצב, בין בדעת בין במוסר. ברמה האישית, אנשים כיום אינם מגיעים לאותן פסגות של גאונוּת או ייחודיות כפי שהיה בעבר. לעומת זאת, הרמה הכללית של הציבור – מבחינת השכלה ומוסריות – עלתה באופן משמעותי. לעיתים נשמעת תהייה, היכן הם האישים יוצאי הדופן, ה"לאונרדו דה וינצ'י" של דורנו? נדמה כי דמויות מופלאות שכאלה אינן בולטות כבעבר (אם כי, אין זה אומר שהן נעלמו כליל). אך במקביל לתופעה זו, ניכרת עלייה ברורה ברמתו הממוצעת של הציבור הרחב. מתקיים מעין איזון של הכישרונות וההישגים האנושיים: ה"מנה" הכוללת של כישרון והישג מתחלקת בין רבים, וכתוצאה מכך כל פרט מקבל "מנה" קטנה יותר; לעומת דורות העבר, בהם ה"מנה" לא התחלקה באופן שוויוני, אלא התרכזה ביחידים מעטים, שקיבלו "מנה גדולה" ובלטו בשל כך באופן ניכר מעל הכלל.[36]
אמנם, מעיר הרב קוק, אמת כי נעלה מכל המון היה המון עמנו. בעם־ישראל, גם הציבור הרחב, ההמון, לא היה כה שפל כמו ההמון שבאומות העולם, מצד הקדושה האלוהית החופפת עליו, ויהי לנס. דגל המעיד על קיומה של הסגולה האלוהית בישראל.[37]
בדורות האחרונים התחילו הענקים להתמעט והכלל הולך ומתעלה. בעמנו נתמעטו הבורים, ולעומתם נתמעטו והוקטנו הגאונים והצדיקים. בתקופה הנמהרה של עכשיו, תקופה שבה השינויים מהירים מאוד, הדבר בולט למאוד. וזאת העלייה של הכלל ההמוני הֵסֵבָּה גם־כן ירידה, שהדור שהוא מוצא את כל מה שהוא שומע ורואה מהורים ומורים קטן מערכו, המורשה של הדור הקודם שפלה ברמתה הערכית והמוסרית בעיניו, אז מוסרם אינו לוקח את לבבו ואינו משביר את צימאונו. מוסר במשמעות של עקרונות מוסריים, וכן במשמעות של תוכחה. דברי התוכחה והחינוך של הדור הקודם כלפי הדור החדש כבר אינם משפיעים כפי שהשפיעו בעבר, שכן אין הערכה מספקת ויראה מצד הדור החדש לדור הקודם.[38] גם אינו מטיל עליו שום אימה ופחד, שכבר התעלה בתכונתו מלהיות מעמיד אופי לחייו מפני בריחה מפחד איזה שיהיה, בין מוחשי בין ציורי, בין חומרי בין רוחני. וזאת משום שהצרות והתלאות הנוראות עשוהו לנוקשה ועז, עד שכל בלהות ופחדים לא יזעזעוהו. כיצד ניתן להטיל מורא על מי שחווה פוגרומים וגירושים, שראה את חבריו ובני משפחתו נרצחים באכזריות, מושפלים ונרדפים? התחושה היא שאין לו מה להפסיד, והוא מוכן לעשות הכול כדי לממש את החזונות הגדולים. איומים ותוכחות לא יפריעו לו בדרכו.
על כן כעת מן הדיוטא התחתונה שאליה הושפל ונרמס, הוא מוכשר רק להתרומם, ללכת באורח חיים ההולכת למעלה למשכיל,[39] אבל לא יוכל גם אם ירצה להיות כפוף ושחוח, נושא עול ונטל, אשר לא יוכל למצוא בתוכו רושם של אור חיים, לדעה ורגש; הוא לא יוכל לשוב מיראה, תיאורי הייסורים שיהיו לחוטאים כעונש על חטאיהם אינם מייראים אותו. אם ישוב בתשובה, זו תהיה רק תשובה מאהבה: אבל מאוד מוכשר הוא לשוב מאהבה שיראת הרוממות תתחבר עמה. בפועל עוד לא הוציא שום דבר למעשהו, דורנו הנרעש. אבל בכוח יש לו רב, דור כזה היוצא להורג בעוז נפש, בשביל מטרות שהן נשגבות לפי דעו, וחלק רשום ממנו, חלק ניכר, רק מצד רגש היושר, הצדק והמדע שבקרבו, לא יוכל להיות שפל, אפילו אם המטרות הן לגמרי מוטעות, אבל רוחו הוא נשגב, גדול ואדיר. חשוב להכיר בשני הצדדים: הן בביקורת על החזונות, לברר אם הם נכונים או שגויים, והן בהערכה לעוצמה הנפשית המתגלה בנכונות למסירות הנפש למענם.
