הרב קוק פותח את המאמר בזעקת הכאב הגדול, הנובעת מביקורת מורכבת על הדור: המכאוב הגדול, המדכא את הנפש ביגון נורא ואיום, המצוי בדורנו בלב כל מי שחושב מעט מחשבה והוגה מעט דעה, ביחוד אם הוא גם־כן מוכשר לקבל הרגשה עדינה וישרה בלבבו, אין לתאר ולספר. הקושי הוא כה גדול, שאין לתאר אותו. אמנם, טבעו של עולם בדורות רבים, שהמבוגרים תופסים את הצעירים כפחות ראויים ממה שהם עצמם היו בגילם, ועל כן מתאוננים על 'הידרדרות הדורות'. אולם מבחינה אובייקטיבית, ודאי תופעת עזיבת היהדות, ובאופן בוטה, הייתה יוצאת דופן בדור המודרני. על כן נדווים ונמוגים הננו, חולים וכאובים עד כדי תחושת חידלון, למראה דור שלם, – אבות ובנים יחדיו של אומה שלמה –, המתהפך בחבליו, בייסוריו, בענות נוראה, עינוי, ומצוקי שאול. מצוקת השאלות שאין עבורן מענה ראוי. הדור החדש, כמו הדור הישן, האבות והבנים יחד, נאנקים בייסורי ההתנגשות התרבותית ביניהם.
והכאב כל־כך גדול, עד שנוטל ממנו גם־כן את כישרון הדיבור, איננו יכול בשום־אופן אפילו לספר את צרותיו, בדיבור מובן ומבואר, שזה בוודאי היה מקל לו הרבה, והיה ממתיק במידה הגונה את מידת צרות לבבו הרחבות. יש לו דיבור, אבל לא לספר נגעי לבבו, למען ירווח לו, כי־אם לבזות ולחרף או להתקצף ולקלל. הצרה האיומה הרוחנית והחומרית יחד, אוי! החשיכה את עולמנו, נטלה את זיו הכבוד מחיינו, נחשכו עינינו מלהכיר את כבוד עצמנו, וירדנו עד לעומק השפל של בזויי־עם, והחרפות, הגידופים והקללות, וכל תכונה זועמת וקצופה, הוא לַחְמָם התמידי. התקופה שבה פועל הרב קוק מאופיינת בטלטלה עמוקה וחסרת תקדים בעולם היהודי, שֶׁבֶר גדול בין דור האבות לדור הבנים. שבר זה אינו מצטמצם לארץ־ישראל, בה הוא מתבטא בפער בין היישוב הישן ליישוב החדש, אלא פושה בכל קהילות הגולה, בעיירות ובערים. והשבר הוא אינו רק עזיבה שקטה של אורח החיים המסורתי: בעוד דור האבות נאחז במסורת, דור הבנים, הצעירים המהפכנים, לא רק שנוטש אותה, אלא לעיתים קרובות עושה זאת תוך לעג וביזוי גלויים. תגובת הנגד של האבות והרבנים היא קשה לא פחות – גידופים וקללות נמרצות מוטחים בצעירים הסוררים. נוצר מצב של קרע עקרוני, עמוק וכואב, שהעם היהודי לא חווה כמותו בעבר. המכאוב גדול במיוחד דווקא משום שמדובר באומה בעלת מסורת מפוארת של דיבור משמעותי, של לימוד, של פלפול ושל החלפת דעות. גם מסורת של מחלוקת וחוסר הסכמה הייתה קיימת תמיד, אך לרוב הייתה זו חוסר הסכמה מתוך הבנה הדדית של העמדות השונות ושל שיקול הדעת שהוביל אליהן. והנה, דווקא בתוך אומה זו נוצר נתק כה איום, נתק שהיווה את היסוד למהפכה ולתפנית העצומה שחלה בעם היהודי בזמן החדש. במקום תרבות הדיון, הדיאלוג והחתירה לאמת מתוך ענווה וחיפוש היסוד הנכון בדברי החולקים, כפי שהיה ראוי ל"עַם חָכָם וְנָבוֹן" (דברים ד, ו) – אין יכולת של תקשורת מכבדת ורהוטה בין הצדדים השונים, ורק חרפות וגידופים, חוצפות ולעג נשמעים בשני הצדדים.
מי שחווה מציאות של מריבה קשה במשפחה, המלווה בהקנטות, ביזויים ופגיעות מכוונות דווקא בנקודות הרגישות ביותר – בין אנשים יקרים לו, לעיתים יוצא ממנה שבור לחלוטין. הידיעה שכל אחד מהצדדים הוא גם מוכשר, בעל עמדה ועוצמה פנימית, אינה מקלה על הרושם האָיום והנורא של המבוכה וחוסר האונים. במצב כזה, קשה לדמיין פיוס, הסכמה או אפילו קיום סביר זה לצד זה. וכל זאת, כאשר מדובר במשפחה אחת או בחוג ידידים מצומצם. אך הרב קוק מתאר תופעה זו בהיקף של אומה שלמה. עיירות וקהילות נחצות, יריבויות מרות, גירושים, ביזויים וקללות יוצרים מצבים בלתי אפשריים בתוך משפחות, בין אבות ובנים. הפגיעה הזדונית והמכוונת בכל היקר והקדוש, משני הצדדים, הייתה מציאות יומיומית.
הרצי"ה קוק הדגים מציאות קשה זו באמצעות סיפורו של הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (ה'תרכ"ה-ה'תרפ"ב, 1921-1865): ברדיצ'בסקי, שלמד תקופה מסוימת בישיבת וולוז'ין בתקופה שגם הרב קוק למד בה, עזב את דרך התורה ופרק עול לאחר נישואיו. אך הוא לא הסתפק בכך; ברדיצ'בסקי נהג להתגרות בחותנו שומר המצוות, למשל, בכך ששאל אותו בלגלוג אם יש צורך לעשר את הטבק לפני שהצית סיגריה בפניו, בשבת. כשנולד בנו, עמנואל ברדיצ'בסקי, הוא לא רצה למול אותו – לא מטעמי בריאות או פחד, אלא כהצהרה אידאולוגית נגד המסורת. אחד מגדולי המשוררים שחי בארץ בשנות העשרים, כעשר שנים לאחר כתיבת דברים אלה – אורי צבי גרינברג (ה'תרנ"ז-ה'תשמ"א, 1981-1896), כתב על עצמו ועל בני דורו: "הַמְּעַשְּׁנִים סִיגָרוֹת בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת, כְּדֵי לְקַלְקֵל רֵאוֹתָיו שֶׁל אֱלוֹהֵינוּ הָעִבְרִי" (כל כתביו כרך א, עמ' 97); לא עישנו בליל שבת מתוך תאווה שלא יכלו לכבוש עד צאת השבת, אלא כביטוי של התרסה בוטה נגד מסורת ישראל. בשנת ה'תרנ"ב (1892) כתב המשורר שאול טשרניחובסקי (ה'תרל"ה-ה'תש"ד, 1943-1875) על אמונתו הגדולה – דווקא באדם, ולא באלוהים: "כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת, לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל פָּז, כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז". אנשי־רוח אלה הציבו את התשתית התרבותית שעליה גדלו בני העלייה השנייה.
השבר, שהתבטא בבוטות ובחוסר כבוד משווע כלפי ההורים, הסבים והמורשת עצמה, היה כמעט בכל בית ומשפחה. כמובן, היו גם צעירים שנהגו אחרת, אך כך הייתה הרוח הכללית של הדור החדש והמנהיגות שצמחה. זו לא הייתה תופעה שולית, אלא שבר לאומי: בתוך כמה עשרות שנים, רובו של עם־ישראל הפסיק לשמור תורה ומצוות. הייתה זו מגפה רוחנית, תרבותית ולאומית שלא הייתה כדוגמתה – והיא נבעה מיוזמה פנימית, מרצונם החופשי של האנשים עצמם, ולא מכפייה חיצונית.
התגובות של הממסד הרבני היו קשות, והתוכחות והגידופים כלפי הצעירים רק הזינו את השנאה והעמיקו את הקרע. לא הייתה תועלת בניסיונות לעצור את מפולת השלגים של החילון באמצעים הישנים של תוכחה. צעירים רבים שלא פנו למהפכנות חברתית, פנו למדע ולאמנות, והפגינו גאונות בכל התחומים – מה שהוסיף לתחושת הניכור מהעולם הישן, שלא הכיר בערכם של עיסוקים אלה. מעבר לקרע החברתי, שאלות ערכיות עמוקות שהתעוררו באשר לעמדת היהדות כלפי שאיפות אוניברסליות שונות, כלפי האמנות, המדע, המהפכה החברתית והשאיפה לשוויון זכויות – לא קיבלו מענה מספק מן הדור הישן והנהגתו הרוחנית. הדאגה העיקרית שהשמיעו מנהיגי הדור הישן הייתה בעיקר החשש מהתבוללות ויציאה מהקהילה. כך נוצר מצב טרגי בו לשני הצדדים היו טענות צודקות: הצעירים דיברו בשם ערכים אנושיים גדולים, והמבוגרים דיברו בשם הנאמנות לאמונה ולמסורת, המשכיות הדורות ומסירות הנפש ההיסטורית.
חסרים היו אנשי־רוח ומנהיגים שיהיו מסוגלים להעמיק אל יסודות ההוויה היהודית, לקשור אותה להוויה האנושית האוניברסלית, לגשר בין עבר לעתיד, בין קודש לחול, ולתת מענה מוסרי, פילוסופי, תאולוגי ולאומי, לשאלות היסוד הגדולות. הרב קוק היה אחד המעטים שניסו להתמודד עם אתגר עצום זה. הוא חווה את סערת ההתנגשות בין הדורות מקרוב. בהיותו רב צעיר בבויסק (דרום לטביה כיום, ואז – חלק מן האימפריה הרוסית), בגיל שלושים, התמודד עם הצורך לגשר בין קהילה מבוססת ומכובדת, על זקניה ותלמידי־החכמים שבה, לבין הרוחות החדשות שנשבו בקרב הצעירים. הוא לא יכול להתנכר לשאיפה הכנה והעמוקה של הצעירים לתיקון עולם, למיגור הרשע הרודני הַצָּארִי ולביעור הניצול המחפיר של העניים והפועלים – דברים שנגעו גם בליבו. מנגד, היה ברור לו הערך העצום של חיי האמונה והמסורת, של ערכי הקודש ושל ההבנה שלא די בשינוי מוסדות ומערכות חיצוניים כדי לתקן את האדם ואת העולם. תיקון אמיתי דורש גם את תיקון האדם פנימה, על־ידי דבר אלוהים שבתורה. הוא הבין את הצדק והאמת שיש בשני המחנות. הכאב היה כפול ומכופל דווקא משום שבשני הצדדים היו דברים נכונים וטובים, ובכל זאת הם לא הצליחו להידבר ולהבין זה את זה.
אולם למרות גדולתו שהוכרה על־ידי רבים, הרב קוק נתקל בחוסר הבנה ובהתנגדות עזה. היו שראו באהבתו הגדולה לעם־ישראל ובפתיחותו לרעיונות חדשים משום סטייה מסוכנת מדרך המסורת.[7] אחרים אף הפיצו כרוזים נגדו והאשימו אותו בכפירה.[8] לעומת זאת, הרב קוק עצמו בגדולת אישיותו נטה ללמד זכות גם על מתנגדיו החריפים ביותר, מתוך הבנה שהם פעלו מתוך חרדה אמיתית לעתיד היהדות, גם אם לא הבינו את דרכו: "ואני איני מתרעם כלל עליהם, ביחוד את התמימים מהם, שאני משתתף בצערם, אלא שאני רואה שהנני מחויב לבאר את הדברים שיביאו תועלת כללי וכבוד לעם ד' וחיזוק לתורה" (אגרות־הראיה ד, קנח).
לוּא היה באמת זה ערכנו, להיות חדלי אישים וחשוכי כל כבוד, אז בוודאי לא היה דווה על־זה לבנו, דאבון הלב ימצא רק כש"שָׂרִים הֹלְכִים כַּעֲבָדִים עַל הָאָרֶץ" (קהלת י, ז), כשמכובדים ויקרים מתבזים ומזדלזלים עד שהם עצמם שוכחים את כבודם ויקרם. "רְאֵה ד' וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה" (איכה א, יא). בתוך ארגון פשע, כינויי גנאי כמו 'רוצח' או 'גנב' אינם אלא אישור למציאות הקיימת, ועל כן אף עשויים להיתפס כדברי שבח ומעמד מכובד. אולם אנו איננו עם כזה בטבענו ובמהותנו. זהו הגורם לכאב הגדול. נקלענו למציאות לאומית מורכבת, שהיא תוצאה של התנגשות קשה בין מערכות ערכים ומושגים שונות, וכך נוצר המשבר החריף, המרידה הבוטה של הדור החדש במסורת וההתנגדות החריפה למרידה זו מצד הדור הישן.
הרב קוק מאריך בפתיחה זו, של תיאור המצב והצער הגדול עליו, ויש בכך חשיבות רבה. במצבים של צער ומשבר קיימות דרכים שונות להתמודדות. אל מול החילון בעת המודרנית התעצבו דרכים אלה לכדי עמדות מובחנות: אחת מהן היא הגישה המתנגדת לכל שינוי ומבקשת לשמר את המצב הקודם, כפי שבא לידי ביטוי בסיסמה שנאמרה בשם החת"ם סופר, שלמעשה היא ציטוט של משנה העוסקת בדיני התבואה החדשה: "החדש אסור מן התורה" (ערלה ג, ט). החת"ם סופר אכן נקט באמרה זו ביחס לשינויים בהלכה (שו"ת חת"ס או"ח סימן כח ועוד), אך עמדתו ביחס להתפתחות ולשינויים התרבותיים הייתה מורכבת, ורק יורשיו הפכו אותו לחד־משמעי ופשטני. כך, במרוצת הדורות, הלכה והתעצבה תפיסה בקרב חלק משומרי המצוות בישראל, שיש להגיב למשברים בניסיון לבצר את החומות ולהימנע מכל חידוש.
לעומת זאת, עמדה אחרת טענה כי אין להתנגד לתהליך ההיסטורי המתרחש מאליו – היעלמותה הטבעית של מסורת ישראל. בדורות הבאים כבר לא יהיה מקום לעם היהודי כפי שהוא מוכר, שכן לעינינו מתרחש תהליך של התפוררות והתבוללות באומות האחרות. מה שהיה – היה, ואין לעם היהודי עוד תפקיד בהיסטוריה האנושית.
בין קטבים אלה קיימת גם גישה שלישית: במסורת היהודית נותרה חיוניות עצומה, והעתיד צפוי להיות גדול אף יותר מן העבר. התורה והנביאים מלמדים כי תהליכי משבר עשויים להוביל לתקומה גדולה ולגאולה. אך מושג הגאולה אינו תהליך שמיימי בלבד, שאינו תלוי במעשיהם של בני־אדם, כפי שיש שמציגים אותו; חז"ל אומרים כי יש ביכולתנו להשפיע על המהלך ההיסטורי ולהאיץ את תהליך הגאולה (עי' סנהדרין צז). ועל כן לא רק שיש להכיר בשינויים ובתהליכים העוברים על העולם, אלא אף יש לראות בהם חלק מהתגלות האמת האלוהית. תפקידם של תלמידי־החכמים, אם כן, אינו להוכיח בשצף קצף את החוטאים ופורקי העול, גם אם יש לכך מקום מסוים; אלא להבין ולפרש את המציאות המשתנה, לשמש כ"עיני העדה" – המובילות את העם להבנה עמוקה של ההתרחשויות סביבו והתנהלות נכונה ביחס אליהן.
