אנו נכנסים לספר במדבר. המילה 'מדבר' מעוררת בנו פחד ואימה, ובצדק, שכן המדבר איננו מקום של חיים לאדם – "הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא…" (דברים א, יט).
הרב צבי יהודה היה מדגיש שעניינו של ספר במדבר הוא הדרך. הדרך היא מפרכת ומסוכנת ("כל הדרכים בחזקת סכנה"), וההליכה בה מצריכה מאמצים. יש בה סיכונים ואתגרים גדולים, שיכולים להוביל להיווצרות פערים ומחלוקות העלולים לפורר את המחנה, ועוד. המדבר איננו מקום מיושב, מסודר ומאורגן, כדברי איוב בספרו (י, כב): "אֶרֶץ עֵיפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים". אם כן, כיצד ניתן להתמודד עם הדרך הקשה במדבר, ומדוע נקבע כי שם יתחיל מסעה של האומה?
בתשובה לכך, תחילת ספר במדבר עוסקת בסידור המחנה. תורפו של הסדר הוא שכל המחנה סובב סביב נקודת הלב – אוהל מועד, מחנה שכינה. יש כאן אמירה יסודית: לפני בניין הגוף, לפני יישוב הארץ, צריכים ישראל להבין מה מחייה אותם, מהי מטרתם ומגמתם בעולם – השראת השכינה.
"אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (במדבר ב, ב). זו הנקודה המאחדת, המחברת והמגבשת בכל טלטולי הדרך. כל פגיעה בנקודה זו במהלך המסע נענית בחריפות, כי בלעדיה – אין קיום לאומה.
אם כן נשארה שאלה אחת: מדוע ספר במדבר אינו מתחיל בסידור כל שבטי י–ה סביב למשכן, סביב למחנה שכינה? מדוע הוא פותח במפקד, ומהי מטרתו בכלל?
הרמב"ן שואל שאלה זו ומציע לה הסבר:
וְלֹא הֲבִינוֹתִי טַעַם מִצְוָה זוֹ, לָמָּה צִוָּה בָּהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? כִּי הָיָה צֹרֶךְ שֶׁיִּתְיַחֲסוּ הַשְּׁבָטִים בַּעֲבוּר הַדְּגָלִים, אֲבָל יְדִיעַת הַמִּסְפָּר – לֹא יָדַעְתִּי לָמָּה צִוָּה שֶׁיֵּדְעוּ אוֹתוֹ? […]
וְיִתָּכֵן שֶׁנֶּאֱמַר עוֹד, כִּי הָיָה זֶה דֶּרֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת עוֹשָׂה בְּבוֹאָהּ לַמִּלְחָמָה. כִּי עַתָּה הָיוּ מְזֻמָּנִים לְהִכָּנֵס לָאָרֶץ, וְלָבוֹא בַּמִּלְחָמָה עִם מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְעִם הַשְּׁאָר כֻּלָּם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה'". וְהָיוּ מֹשֶׁה וְהַנְּשִׂיאִים צְרִיכִים לָדַעַת מִסְפַּר חֲלוּצֵי צְבָא הַמִּלְחָמָה, וְכֵן מִסְפַּר כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, וּמַה יִפְקֹד עָלָיו בְּעַרְבוֹת מוֹאָב בְּמַעַרְכוֹת הַמִּלְחָמָה, כִּי הַתּוֹרָה לֹא תִּסְמֹךְ עַל הַנֵּס שֶׁיִּרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף. וְזֶה טַעַם "כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל", כִּי הַמִּנְיָן מִפְּנֵי צְבָא הַמִּלְחָמָה…
יש בדברי הרמב"ן הללו לימוד משמעותי: עם ישראל עתיד לברר במשך שנים רבות את הנקודה הפנימית והיסודית, היא השראת השכינה. אך לפני כן, יש הצהרת כוונות: מטרתו של עם ישראל היא לחיות את הנקודה הפנימית בחיים ממשיים וריאליים, בארץ ישראל. מטרת המסע הגדול היא כיבוש הארץ. אסור לשכוח לרגע את המגמה הזאת, שחס ושלום לא יעלה על הדעת להפוך את המדבר לאידיאל. כדי למנוע מחשבה מוטעית זו, מצווה התורה למנות את העם ולהתכונן למלחמה.
מחד גיסא, עם ישראל הוא עם שמטרתו להקים אומה בארץ, על כל מפעליה; מאידך גיסא, הוא בא להעיר את העולם ולהאיר בו את הנקודה הפנימית, את הקשר לקב"ה. עם ישראל נועד להראות לעולם איך אפשר 'לתקן עולם במלכות שדי'.
חיבור שמיים וארץ
אנו חוגגים ביום שישי את יום ירושלים. ירושלים – העיר שחוברה לה יחדיו, המחברת שמיים וארץ; עיר שבה בית ה' ובית המלך, המזבח והסנהדרין, כולם יונקים מנקודת הקודש.
עלינו להתחבר לירושלים, ומתוך כך להתרומם לקבלת התורה, המגיעה מחיבור בל יינתק לעצמאות המדינית, בספירת העומר במחברת את החירות המדינית (פסח) לקבלת התורה, אין קבלת תורה בלי ספירת העומר!
מחד גיסא, אנו מקבלים תורה אלוקית מופלאה משמי שמיים; ומאידך גיסא, בחג השבועות יש מצווה לאכול ולשתות לפי כל הדעות – "הכול מודים בעצרת דבעינן נמי לכם" (פסחים סח, ב).
החיבור הזה הוא האתגר הגדול הניצב מולנו: לפעול בכל המרחבים מבלי לשכוח את הנקודה הפנימית.
התורה מתחילה במניין. הכיוון הוא ארץ ישראל; המטרה היא אומה על כל מערכותיה. אבל אז יש עצירה, לפני שנכנסים – לא נשכח את הנקודה המחייה, המקיימת והמאירה את הכול, את נקודת החיבור לה'.
זה תפקיד האנושות כולה. זה ייחודו של האדם בצלם האלוקים שבו, כפי שמסביר ר' חיים מוולוז'ין בספרו "נפש החיים" (א, ג): האדם הוא הכלול והבלול מכול העולמות, ותפקידו הוא להיות המקשר והמחבר. ומי שמוביל את כל המהלך הזה הם ישראל.
יהי רצון שנזכה להיות המקשרים והמחברים את כל העולמות.
